עמודים: כ480
תאריך הוצאה לאור: 07-2020
הרומן שליחו של הסולטאן מתרחש במהלך פרק מכריע בתקופה הקדם־מודרנית (1625-1564). הנערים שמואל ויוסף פאלאצ’י שורדים טבח המתרחש במלאח, הגטו היהודי בעיר פאס שבמרוקו.איברהים, יהודי שהתאסלם בצוק העיתים פורש עליהם את חסותו. הטראומה הנקשרת לאירוע המחריד והכורח להתחנך ברוח האסלאם נדחקים אל קרן זווית בעקבות מציאות חיים חדשה: הנערים זוכים לחינוך ולהשכלה המכשירים אותם לכהן לימים כשליחים בשירות הסולטנות. משפחת פאלאצ’י הופכת לשושלת חובקת יבשות. באמצעות הבזקים לימינו אנו, נחשף הקורא לעמדות אידאולוגיות, חברתיות־כלכליות ומדיניות בשתי התקופות ויכול להסיק מסקנותיו. בתקופה מרתקת זו, הקדם־מודרנית, עמוסת הגילויים, ההמצאות והחוויות, מתגלה טבעו המוביל של האדם כתוצר של מערכת רגשות: אהבה, קנאה, שנאה, נאמנות, בגידה ונקמה, על כלל השלכותיה. האירועים וסיפור הרקע אותנטיים לחלוטין.
פרק א
עבור הפאלאצ'י החלה עתה תקופת נדודים ארוכת זמן וטווח בשליחויות דיפלומטיות רגישות שמטרתן הייתה לבלום את כוחן של קבוצות הלחץ - מוריסקוס וטוענים לשלטון למיניהם - בארץ השריפות גופה ולאזן בין כוחן של מעצמות כאנגליה וארץ השפלה שתמכו במח'זן מצד אחד לבין כוחן של מעצמות כאימפריה העות'מאנית, ספרד-פורטוגל, שראו בירידת קרנו של מולאי אל-מנצור שחר חדש במרוקו, מצד שני. כמובן, השליחויות הללו נועדו לבצר את יחסן של המדינות הידידותיות והפסבדו-ידידותיות למרוקו וגובו בדרך כלל במניעים כלכליים-מסחריים. ונציין, האחים לא היו היחידים שעסקו בכך.
ואולם, וכפי שהוזכר, בכל עת שבה הועמדה יציבות השלטון בסימן שאלה, נקלעו יועצי השליט הבכירים ובני משפחותיהם לסכנת חיים - זה היה גורלם של האחים פאלאצ'י וגם של האחרים.
"נצטרך להיפגש עם יהודים אנשי-מעש ולדון באופציות הקיימות", נהג יוסף לחזור על דבריו שוב ושוב.
"אללה עם בעלי הסבלנות" נהג שמואל להשיב, "נעשה זאת, אך לא בפזיזות ולא נעלה חשד", אמר. בתדירות בת רבעון או יותר מכך - על פי הצורך - נהגו לצאת למרקש כדי להתייצב בפני הסולטאן ולדווח לו על פני הדברים בצפון הממלכה. באחד הימים הופיעו בבירה הדרומית.
"אינשאללה, נמצאהו במצב רוח תקין", העיר חאג' נאסר כמבין להלך רוחו של העבד הנקרא אל האדון.
"מה השגתם אצל המוריסקוס?" קדמם הסולטאן בשאלה, וזאת, עוד בטרם היה סיפק בידם להתקרב אליו ולכרוע ברך. שמואל כבש חיוך, דרכו אצה לו, לאדון, הרהר, אך על כך לא אעיר לו, החליט.
"נַעַם, סידי", השיב באיפוק, "אינשאללה, ימשיכו לאבטח את הגבול הצפוני ואת הצפון-מערבי", אמר.
"בוודאי לא מאהבתם אותי", נשמע הקול הצרוד.
"לא פלא, סידי, מאחר ואִיימת לגרשם לתגהאזה בוודאי יותר בגין השנאה שלהם לספרדים", העז שמואל.
"משמע שיקבלו בברכה מורד שיפילני?" שאל מולאי.
"לא בהכרח, אך לא העלינו בדעתנו להזין אותם במחשבות מרידה", הטעים יוסף, "על כל פנים, הקאיד אל-נקסיס ימשיך לקיים את שבועת האמונים, וגם יעלה את המס", הדגיש.
"אולי טעיתי בהערכתם", חכך מולאי. שניהם נמנעו מלהגיב על כך, אך שמואל מיהר להרגיע אותו, "סידי", אמר, "ריככנו ליבם וחידדנו מוחם, ואז הם קיבלו החלטה הגיונית ובחרו בדרך הפחות שלילית".
"אינשאללה", השיב מולאי ופנה הלאה, "ובאשר לידידינו הספרדים?" שאל בנימה אירונית.
"נַעַם, סידי", השיב יוסף, "הם עדיין עסוקים במלחמה, אך הרגיעה המסתמנת במהלכיה מרמזת כי בקרוב תגיע העת לשוחח גם עימם", אמר.
"לימים אשלח למלכם עתירה לקבל אתכם באמתלה לרכוש בעבורי אבני חן", העיר הסולטאן, "ואז תלכו אליהם", הורה, "בתמורה לכך אציע להם מתנובת הארץ", הפטיר.
"נַעַם, סידי", השיבו, "אגב, פגשתי את סימקוט בסלא ושוחחתי עימו", העיר שמואל כדי להסיט את הנושא ממטרתו להיפגש בקרוב עם בכירי היהודים בדרום-ספרד, אך מולאי לא הלך שולל.
"עדיין לא סיימתי עם הנושא הספרדי", רגז, "האם נתקלתם ביַאהודי בנטרני?" שאל - ברי שהתייחס לבנו מולאי אל-שייח' שממנו החל לחשוש משום מה.
"נעם סידי, הקמנו קשר עם בנטרני והלה נשבע באללה, כי לא בנך ולא הוא בעצמו רקמו או רוקמים מזימות", השיב שמואל, "ועתה, סידי", הוסיף, "אם נתחקה השכם והערב אחר כל פלוני-חשוד, ימהרו להסוות כל פעילות, ואז יקשה על אנשיך לנהל את המעקב השגרתי", הטעים.
"ומה פעלתם תחת זאת?" הייתה השאלה הבאה, "הרי יש להקדים רפואה לכל מכה אפשרית", נימק.
"נַעַם, סידי", השיב יוסף, "הגברנו את המעקב אחר יורדי ספינות הסחר המופיעות בארזילה ובלאראש מחצי האי או מנמלי סאוטה ומלילה", אמר, "הטובים שבסוכני החרש עוקבים אחר היוצאים בחשאי וללא היתר מתחומי האזורים המיועדים לסחר ויותר מכך", הדגיש.
"ובכן?" שאל מולאי.
"אין להוציא אפשרות של מפגשים חשאיים, לכאורה אקראיים בלב ים", השיב יוסף, "ולכן תגברנו את ציי ספינות הדיג באנשינו ופרסנו אותם בהתאם", הוסיף ונדם.
"הזכרת את האינגלז", העיר הסולטאן.
"נַעַם, סידי", השיב שמואל, "סימקוט רמז כי העסקים פועלים כרגיל", אמר בהיסוס מה.
"אינך שלם עם כך", הגיב מולאי. הוא היה מודע לכך כי סונגהיי, למשל, אבדה לממלכה.
"נַעַם, סידי, אינני שלם עם כך שֶׁכֵּן בעקבות הרגיעה במלחמה האנגלו-ספרדית, עלול היקף מכירות המלחת לרדת, ואולם אין חשש לירידה משמעותית במחזור", הטעים, "שהרי במקביל לכך נעלה את היקף מכירות מוצרי הארץ בעידן השלום, וכך אם גם תחול רגיעה בתאום הצבאי, הרי שהזיקה הצבאית בינך לבין האנגלים תישמר בזכות קשרי המסחר, אינשאללה", אמר, אף שהטיל ספק בכך.
"אינשאללה", השיב מולאי, "ועתה, בטרם תצאו לספרד תיוועדו עם בני, יורשי המועדף בפאס", הטעים והניף ידו לעבר מולאי זידאן. שמואל ויוסף השפילו מבט. "האם טובה סלא?" שאל שמואל את זידאן. "טובה, אינשאללה", הגיב זידאן - "נַעַם, סידי, כן נעשה, אינשאללה", השיבו לסולטאן. זידאן יבין את תכלית הבחירה בסלא, הניח שמואל. הוועידה הזאת נועדה להעביר מסר ציבורי, הרהר, ולכן הוא הציע לקיימה במקום מקודש בשל הקרבה לפאס ולקברי סולטנים, ויותר מכך, החליט, בפרהסייה...
"לכו, אפוא", פטרם הסולטאן בהינף היד, "הכתיב יכין בבוא המועד את המסמכים ותלכו לספרד", אמר.
"מסמכים, סידי?" תמה יוסף.
"לפרקים תלכו עם מסמכים רשמיים", הצטחק מולאי, בעוד השיעול תוקף אותו, "לכו עתה", החרה. "אללה ינסאר סידנא ויעניק לך אריכות ימים", מלמלו, נושקים לידו ויצאו.
"אני חושש מפני העתיד", העיר הטביב זוהרי, כאשר פגשוהו במלאח, "הוגה בעתיד וחושש", אמר.
"היצמד לקסבה, בין הסולטאן לזידאן", הורה לו שמואל, "ואם יקרה דבר, התרחק מן המלאח!" הזהיר.
"לעולם אודה לבורא על שהנערות יצאו במועד הנכון" - כאמור, בתו של זוהרי ואחותם של שמואל ויוסף, בלהה, שהו מזה שנים באמסטרדם - הגיב זוהרי. גם האחים הגיבו בניד ראש.
לאן עתה?" שאל יוסף. "לאתר את בנטרני, או להשאיר לו הודעה", השיב שמואל. להפתעתם מצאוהו בביתו. הם סיכמו עימו להזעיק מבכירי היהודים לוועידה חשאית שתתקיים במלגה ועזבו ללא שהות יתר.
מקץ שלושה ימים יצאו ברכיבה לאספי. חאג' נאסר נלווה אליהם.
"היכן נקיים את הפגישה עם זידאן?" שאל יוסף שעה שחנו באחד הגאיות, מוגנים מאדם ומהטבע.
"בסלא, ליד שפך הבו-רגרג ובמקום שבו אכלנו את הצלופחים", השיב שמואל, "גם הקאיד בן-חתור יופיע", הטעים. יוסף וחאג' נאסר העמידו פנים תמהים, "האין בכך משום סכנת התקהלות?" שאל החאג'.
"מולאי זידאן ילווה בקאיד אל-גרבי ובמח'זיני, ואילו אנו נופיע בלבוש מוסלמי הדור", הגיב שמואל, "אנשים שיבחינו בנסיך כשהוא מתנהל באצילות מלכותית ובביטחה מלאה, ולכך אדאג, יעבירו את המסר, וזה ישכנע את התומכים ויניע את החותרים", העיר, "האחרונים ימהרו לפעול, והפועל בפזיזות, כדברי הנביא, חשוף לטעות", הטעים, "ובאשר לסכנה", צחק קלות, "הסכנה מלווה אותנו מאז היוולדנו", אמר.
"ולאחר הפגישה, ספרד?" שאל יוסף, אף שידע את התשובה. "אינשאללה", הניד שמואל בראשו.
השמיים התקדרו לפתע. טיפות גשם מלאות העידו על מטר כבד העומד בפתח. "נטפס על גבעה סמוכה ונשב עד חלוף הסופה", הצביע יוסף, ועשו כן. חאג' נאסר הדליק מדורה זעירה, "אכין תה", העיר.
לפתע הואר הרקיע, מלווה בקול הרעם המתגלגל, ואז נפתחו ארובות השמיים. "מעודי לא חוויתי סערה מסוג זה, ועוד בקיץ", זעק החאג', שועט להרגיע את הבהמות. הוואדי התמלא בזרם מים שוטפים.
"נצטרך להישמר", זעק יוסף לעומת האח. שמואל הניד ראשו. "נצלח את הנחל כאשר יעבור זעם", קבע.
דקות ארוכות חלפו. הרוח שקטה בהדרגה, ענני הגשם העתיקו את 'שדה הקרב' והקשת נראתה בענן. "ראה חיזיון", הגיב יוסף בהתפעלות, "כסיפור נוח והמבול", אמר.
כשעה לאחר מכן ירדו לצלוח את הוואדי לרוחבו. הבהמות צנפו בחרדה כאשר המים מגיעים עד לגבן. "באלכּ, האט, באלכּ!" זעק יוסף לפתע לעבר חאג' נאסר. הזעקה באה במאוחר. גוש סלעי שניתק ממקומו במעלה גבעה סמוכה, התגלגל ונפל מטה, פגע בראש בהמתו של החאג' והרג אותה במקום. חאג' נאסר איבד את שיווי המשקל, צנח אל המים הזורמים בהמולה ונעלם תוך שניות. שמואל, שכמעט סיים את הצליחה, נסוב לאחור. "לא אלך מכאן עד שאמצא אותו", צרח יוסף בפראות. המצב היה ביש...
"חזור על עקבותיך ותור לאורך הזרם", זעק שמואל והצביע בידו, "אני אעשה כן בצד השני", החרה.
לאחר כמחצית השעה מצאו אותו ללא הכרה וחבול בכל גופו, חתכים עמוקים מזיבי דם.
"אני אנשים אותו", זעק יוסף, "אתה תטפל בפצעים", אמר והסתער על חזהו החשוף של חאג' נאסר, "אללה ואידריס, הניחו הכול. אני זקוק לעזרתכם", זעק.
"לחץ על בית החזה והנשם אותו דרך פיו", זעק שמואל, בעודו מערבב את המשחה המחטאה-מרפא ומושח את הפצעים העמוקים כדי לעצור בעד הדימום.
הזמן שחלף עד שחזר להכרה נראה כנצח, אולם החאג' פקח עיניו לאחר דקות אחדות, "היכן אני?" שאל.
"אללה אכבר", צרח יוסף בהתלהבות, "השבח לאללה ולאידריס, "אני מודה לכם, עשרה כבשים", נשבע.
"ראוי שתזכיר גם לפרקים את הקדוש ברוך הוא", הגיב שמואל, ספק בהלצה, ספק ברצינות...
"מה היה עימכם?" שאל חאג' נאסר בשנית.
"כבר דאגנו כי הלכת לעולמים", העיר יוסף.
"ואם אלך, מי ישגיח עליכם?" הגיב החאג'. שמואל ויוסף צחקו בהקלה. "נישאר כאן יומיים", חזר יוסף למציאות, "נקווה שהפצעים לא יפתחו דלקות, נשנה את היוצרות ונשגיח עליך", הטעים בחיוך.
"הצלתם...", העיר החאג' בהמשך, פולט אנחת כאב. יותר מכך לא אמר - הפצעים הסבו לו כאבים.
"הפסק ליבב כאחת הנשים", גער בו יוסף, "נכין לו משכב נוח ונתחלף בשמירה", העיר לשמואל שצפה אל האופק. היום פנה והערב ירד, "אקים גם סוכך מפני הגשם", השיב האח.
"נצטרך להאריך את שהותנו", העיר יוסף כעבור יומיים. שניהם ידעו שכל תנועה תמתח את הפצעים המגלידים, תפגע בהם ותסב לחאג' כאבי תופת.
"מים טריים יש למכביר", הגיב שמואל, "נתכונן לקראת הפגישה ולא נשב כאן לבטלה", אמר.
עבר כשבוע, והמשיכו בדרכם. חאג' נאסר מצא מקומו באלונקה שהכינו משני גזעים שהם חיברו בענפי תמיכה ומלאום בסבך. שמואל ויוסף התקדמו בזהירות כאשר גזעי האלונקה קשורים לצוואר אחת הבהמות כקולרים ונישאים מאחור. יום אחד הספיק לו לחאג' להביע תרעומת. בערב נפלו העצים קורבן למדורה שהעלו - למוחרת הצטרף החאג' לאוכף רחב המידות שנשא את יוסף. הם הגיעו למבואות העיירה אספי כעבור יומיים וירדו בספינה שהפליגה לסלא.
"היכן נפגוש במולאי?" שאל יוסף, כאשר ניצבו על הסיפון צופים בבנייני העיירה המתרחקים.
"איחרנו בשל האירוע", השיב שמואל, "אני מניח, כי יצפה לנו בפונדוק המעגן, ובחברת המח'זיני", אמר.
כן היה. מבט קצר בחאג' נאסר שעדיין התנהל כלוליין המהלך על ביצי תרנגולת, הספיק לו, למולאי זידאן: "אני מניח כי נתקלתם בקשיים", אמר.
"נַעַם, סידי", הגיב חאג' נאסר, "הם הצילו (את חיי", ביקש להשלים) - "הפסק לכרכר", גער בו יוסף, ומולאי זידאן העלה חיוך, "הערב יורד", אמר.
"נַעַם, סידי", הגיב שמואל, "הערב רד, נצא אל המסגד" - הוא לא בזבז זמן בחריזה, אלא שביקש להפגין נוכחות מלכותית בסלא המתחרדת. מולאי הביט בו, "אינשאללה", השיב. גם זאת אמר בארשת מלכותית.
"לימים, אינשאללה", הכריז האימאם בדרשה שלאחר התפילה ולאחר שארנק המטבעות שולשל לאמתחתו, "נזכה לשליט שיגן עלינו מפני הצר וימשול בצדק ובתבונה", אמר, בעוד נכבדים אחדים שהובהלו למקום, מכסים את מולאי בנס הירקרק. השמועה תצמיח כנפיים, גם לפאס תגיע, הרהר שמואל.
"נצא אל הכיכר ולא נוליכו שולל, את הבורא", פקד מולאי לאחר הדרשה. שמואל ויוסף התפעלו כי מחד גיסא, מולאי סירב לאלץ אותם להישבע לו אמונים במסגד, ומאידך גיסא, כמאמין, הוא בעצמו לא הסכים לכך. שבועת הנאמנות נועדה להיות חריגה, אולי אף חילונית מה, וכעד לה הספיק חאג' נאסר.
"סלימאן ואיסמעיל, לאחר שהצלתם את חיי, נודעתם בכינוי 'אסקרי אל-סולטאן'", העיר מולאי כאשר השתרעו בקרבת המזרקה, "לימים דבק זה גם ביוסוף ובזכותו המלאה", הטעים.
"סידי, כפי שנשבענו בזמנו לקודמיך", הגיב שמואל, "וכפי שנשבענו לך בעבר, נחדש את השבועה וזו תהיה בתוקף מאותו הרגע ששמשיית מולאי אל-מנצור, אללה יברכו באריכות ימים, תמריא אל מקום הנצח", אמר - בשלב זה הוא לא תיאר לעצמו כמה קרובים היו הימים...
באותו ליל נשבעו לו השלושה אמונים ליד המזרקה המפכה. שלושתם שימשו באותה המידה כעדים.
"היטבת להניח לאימאם להעביר את המסר", העיר מולאי זידאן כאשר ישבו למוחרת בצוהריים במקום שפך הבו-רגרג ונהנו מצלופחי הנהר - הקאיד אל-גרבי ושמואל הגיבו בחיוך, "האיש ידוע כבעל קשרים ומהלכים", נימק שמואל כלאחר יד.
לאחר זמן מה הגיע הקאיד בן-חתור אל רחבת הגדה והצטרף אל המסובים. "סלאם עליכום", בירך. "עליכום סלאם", השיבו. הקאיד פנה אל מולאי זידאן וקד עמוקות: "סידי", העיר ברגש כשהוא נושק לידו, "אנשיי חברו אל המח'זיני והם פרוסים בהתאם", דיווח. מולאי קם, נשק ללחייו של הקאיד שלוש פעמים והודה לו בקידה. טוב כך, למען המסר, הרהר שמואל.
מכל מקום, השיחה פנתה עתה והחלה להתחדד!
"אבי קבע כי אחי מולאי אבו-פאריס ישלוט בשמי במרקש", העיר מולאי זידאן כשהוא מסלף את האמת, "ואילו לי הועיד את פאס", אמר, "מוקד הכוח, המאחד את המאמינים", הטעים.
"תבורך קודם לכן החלטתו למנות יורש", השיב שמואל, "ויתר על כן, היטיב לעשות כאשר הבטיח לך את פאס", הוסיף, "שכן, אם תיאלץ להתעמת עם אחרים", העיר מבלי שנקב בשמות האחים, "אולי אף להיסוג בגין תמיכה ספרדית שבה יזכו לבטח, אזי עליך להימצא בפאס", הדגיש, "ואז טבעי הוא כי מקור התמיכה הראשי, המסגד, יהיה לצידך", אמר. "אינשאללה", הגיב הקאיד אל-גרבי.
"ובנוסף לכך, גם אנו לא נטמון ידינו בצלחת", התערב יוסף - "מהי הכוונה?" שאל מולאי.
"נחבור אל מולאי אל-שייח' באורח פרטי ובאמצעות נתן בנטרני", העיר שמואל - כמובן, זו הייתה עילה לתבשיל נוסף, ברם מולאי נזעף - "הכיצד?" מחה, "הרי אחי תומך בספרדים, ומטרתם לזכות בלאראש".
"בדיוק כך", הגיב שמואל, "לפיכך נעשה זאת באורח פרטי, ובך, סידי, לא ידבק שום רבב", הרגיע, "נופיע ונציע להם את לאראש על מגש של כסף, ואז יעלה קצף העם על מולאי אל-שייח'", הבהיר, "אומנם התהליך ידרוש את זמנו, אך בסופו של דבר תהיה ידך על העליונה, ויותר מכך", אמר.
"מה יותר מכך?" שאל מולאי זידאן.
"תזכה באהדת העם המלאה ולאורך ימים", הסביר יוסף. מולאי לגם מן המים ושקע במושבו: "האם תאלצוני לקרב אל הספרדים השנואים?" שאל לאחר דקות, "האם קיימת מאחורי זאת תוכנית נוספת, נסתרת?" שאל בעליל הרהר שמואל, האיש לא היה טיפש, אולם שמואל היה מוכן: "סידי", הגיב מייד, "לאחר המלחמה האנגלו-ספרדית, שבמהלכה נחשף המח'זן כאוהד האנגלים, נצטרך לשקם את יחסינו עם הספרדים", נימק, "האנגלים ינטשו אותנו, והספרדים קרובים אלינו, גם חזקים", התריע.
מולאי שוב שקע במושבו מהרהר, "השליחות לספרד בשם אבי היא חלק מכך, הלוא כן?" שאל.
"נַעַם, סידי", השיב יוסף, "לימים נצא לסאוטה, ובשליחות אביך, אינשאללה יאריך ימים", הטעים ופרס את המסמכים מבלי שהזכיר חניה מתוכננת במלגה. מולאי שלח מבט. גם הוא לא ידע קרוא וכתוב, אך החותם שכנע אותו. "צאו, אפוא", הורה להם, "ואללה יצליח דרככם", בירך.
תושבים רבים ניצבו והשקיפו בהם בסקרנות בעת שעזבו את המקום. טוב כך, הרהר שמואל...
שמואל, יוסף וחאג' נאסר הפליגו צפונה בספינת הקאיד בן-חתור. מולאי זידאן שב למרקש.
נקודת אור במצב האנרכיה, שפקד את ארץ השריפות, הייתה הולדת בנם של ריינה ושמואל. גם פקודת הסולטאן שהעתיקה את פעילותם של הפאלאצ'י צפונה, לפאס, ללאראש ולתטואן, אפשרה להם למרות שִׁגרת השליחויות, לשהות בביתם בתדירות גבוהה מאשר בעבר. משאלתו הסמויה של שמואל, דבר שלא היה מעז להעלות לפני האדון, נענתה, והוא זכה לשהות במחיצת רעייתו ימים אחדים לפני הלידה ואחריה.
הם ישבו בחצר בית שמואל. "בעצב תלדי...", מלמל יוסף לשמע האנחות שבקעו מחדרה של ריינה. שמואל ישב לידו ללא אומר. האם עליי להתפלל? הרהר בעודו נזכר בגורל שפקד את בכורו. מבטו רחף על פני חאג' נאסר. "אל דאגה סידי, אינשאללה", ניסה החאג' להרגיע אותו בעודו מחזיק ברתמות הסלוג'י הנרגנים שביקשו כנראה להתפרץ פנימה כדי להציל את גבירתם. "אינשאללה", השיב שמואל כשהוא מעלה חיוך מאולץ - התפללתי אפוא, הסיק במשובה מעושה של חסר הברירה.
עתה שררה שתיקה בת שניות, ולאחריה נשמע קול יבבת הוולד. דקות, שנדמו לשעות, ובנוונידה יצאה מן החדר, "הנה זה בנך למזל טוב ולברכות", אמרה בוכיה והניחה את הוולד בזרועותיו...
הקאיד אל-נקסיס ואנשיו הופיעו לעת ערב. "ברוך אללה הרחמן", חיבק את שמואל, "ברוך הנענה ושב את שבותך", הזכיר, "ואם תזדקק למוהל מיומן, ישנו יהודי היושב בתטואן", חרז מצטחק.
"אזדקק גם אזדקק", השיב שמואל, "אזדקק אף לסנדק מיומן", רמז לקאיד כאשר ישבו בחצר וסעדו.
"בעונג", הגיב הקאיד. "ברוך שהנחה דרכנו... לאוהליך", (ביקש שמואל להעיר בפעם המי יודע)", אפס, הקאיד קטע אותו, "לא בס", הגיב, "ראיתיך בעצבונך, ועתה, אינשאללה, אקח חלק בשמחתך", אמר.
כן היה. השמחה שררה במעון, ונקרא שם הבן יצחק בן
שמואל פאלאצ'י...
שוב חלפה תקופה ארוכת-ימים של פעילות דיפלומטית סמויה...
"ניחא", הגיב מולאי ביום ששוב התייצבו אצלו לדיווח שגרתי, "ובאשר לידידינו הספרדים?" שאל.
"נַעַם, סידי", השיב שמואל, "אומנם הממשל החדש של המלך פיליפ השלישי אינו ערוך די הצורך, והם עדיין עסוקים במלחמה, אך קרבים למועד שבו יסיימוה, ולכן טובה העת לשוחח עימם", אמר.
"תקופה חלפה מאז ששלחתי אליהם עתירה (ינואר 1602) לקבל אתכם כדי לרכוש בעבורי אבני חן", העיר הסולטאן, "צאו אפוא עתה", פקד, "והציעו להם כתמורה מתנובת הארץ", הפטיר.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
