דף הבית > בוא נתערב
בוא נתערב
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 04-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 400
ניתן לרכישה גם במארז מארז אסור לנו להתאהב מארז אסור לנו להתאהב

בוא נתערב

         
משתתף במבצע יום העצמאות - סופרות ישראליות
תקציר

*הפכים נמשכים * אסור לה להתאהב *אהבה כנגד כל הסיכויים *האמת תהרוס אותם

 

מיקה

אני יודעת בדיוק מה אני שווה ומה החיים מייעדים לי. יש לי תוכנית מסודרת למימוש החלום שלי.

מאחר ואני נחושה אני יודעת שדבר לא יזיז אותי מהדרך הזאת.

אני עובדת כמתמחה ומתכננת להפוך בהמשך לעורכת דין מן המניין.

כרגע אני לא מוכנה לשמוע על בן זוג קבוע, עד שאני נקלעת להתערבות ואין מצב שאפסיד כי אני תמיד מנצחת. אבל כשקו הסיום מתקרב אני לא רוצה לחצות אותו, לא לבד בכל אופן.

 

איתי

מי היה מאמין שאצא לדייט עם פמיניסטית לוחמנית? אני ההפך הגמור. היא לחוצה ואני משוחרר. היא רודפת אחרי החלומות שלה, אני את שלי הגשמתי וכעת אני נהנה מהחיים. אם מישהי יכולה לשנות את אורח החיים ההולל שלי זו בטח לא היא.

מיקה היא להבה שורפת. אני חולה על הלהט שבה. אני תוהה למה היא סובלת את השטויות שלי. לרוב אני מעצבן אותה כי אני נוטה לומר את שעל ליבי ללא פילטרים ולה קשה להתמודד עם האמת שאני מציב מולה. ואולי זה משהו אחר שגורם לה להישאר בסביבה?

 

בוא נתערב מאת סופרת רבי המכר חגית פז לוי, הוא רומן עכשווי על גיבורה שכל עתידה היה מתוכנן בקפידה עד שגיבור פראי נכנס כמו סערת טורנדו ושינה את כל חייה.

ספר נוסף מאת הסופרת, סערה קרובה, גם הוא יצא בהוצאת יהלומים, כיכב ברשימות רבי המכר בארץ וזכה להצלחה רבה.

 

 

 

פרק ראשון

לאחותי ולכל הנשים החזקות שבינינו.

פרק 1

מיקה

ספטמבר

"תעצרי," שירי צועקת לי. "את לא שומעת את הרעש בחוץ?!"

אני מאיטה ונצמדת עד כמה שאפשר אל שולי הכביש.

"נראה לך שזה פנצ'ר?" אני שואלת ושירי מהנהנת ומחייכת.

"מה את מחייכת? למה את שמחה כל כך? הרי זאת המכונית שלך," אני רוטנת וחובטת בהגה. שאגת הצופר מקפיצה את שתינו ואנחנו מתחילות לצחוק. "אם כבר להיתקע עם מישהו, אז איתך," אני מכריזה אחרי שאנחנו נרגעות מהצחוק המתגלגל. אני מביטה בה והיא מביטה בי, אנחנו שותקות לרגע ושוב מתפוצצות מצחוק. "זוכרת שנתקענו במעלית של הקניון?" אני מהרהרת בקול המלווה במבט נוסטלגי.

"כן."

"וזוכרת שנתקענו בלי דלק בדרך לטבריה?"

"ועוד באמצע הלילה."

"וזוכרת שנתקענו במקלט של בית הספר?"

"וואו, כן. שלוש שעות שלמות הייתי צריכה להמציא לך סיפורים כדי שלא תילחצי. את הסיפור שהמצאתי לך את זוכרת?"

"איך אפשר שלא? גרשון..."

"גרשון," היא מחזירה לי ושוב שתינו מתפוצצות מצחוק.

גרשון הוא החלום הרטוב של כל נערה מתבגרת, על פי דמיונה הפורה של שירי חברתי הטובה. אז, כשעוד היינו נערות וטיפשות, יכולנו בקלות להניע זו את זו למצבי רגש קיצוניים. במקרה המדובר אני, מיקה, שפעם לא הייתי כזו כלבה קרה ומחושבת, נטיתי לדמיונות מופרכים במצבי לחץ. כשנתקענו במקלט, והבנו שייקח זמן עד שמישהו יגלה שאנחנו חסרות ויחפש אותנו, שירי קיבלה על עצמה את תפקיד האחראית והחליטה להסיח את דעתי בסיפור אגדה עתידי שכונה בזמנו 'גבר החלומות של מיקה', ושמו הנבחר היה כאמור גרשון.

"את יודעת על מה חשבתי?" אני שואלת והיא מרימה גבות, מנמיכה סנטר ומחכה שאגלה לה.

כשאני לא עונה היא רק מחזירה לי מבט מבולבל וצועקת, "נו? מה?"

"איך את לא יודעת? חשבתי שאחרי שני עשורים של חברות את כבר תדעי."

אומנם החברות שלנו התחילה אי שם הרחק בנעורינו, ולרוב אנחנו מצליחות להשלים את המשפט של השנייה, אבל לא הפעם. הפעם אין לה מושג מה אני רוצה.

"אני לא יודעת על מה את מדברת, אין לי יכולות טלפתיות."

"טוב, פעם היו לך. פעם, כשהיית בעיקר החברה שלי ולא —"

"ולא בת הזוג של עמית. כן, הפעם אני יודעת בדיוק איך תסיימי את המשפט. מיקה, חשבתי שאחרי כמעט שנה שעמית ואני גרים יחד תפנימי את העניין. יש לי חבר מהמם ויש לי גם חברה מהממת, ואין סתירה בין שני הדברים."

"כן, כן," אני נאנחת. "טוב. זה עוד רחוק, אבל לפחות צפויה לנו חופשה של שבועיים רק של שתינו. יהיה כיף, נכון?" אני מניחה את ידי על זרועה ומחייכת חיוך מכל הלב.

"מממ, בקשר לזה," שפתיה מתכווצות והיא משפילה מבט.

"מה? מה עכשיו? נו, שירי, מה?"

"פשוט, זה לא מסתדר," היא לוחשת ומבטה בורח ממני.

"למה את לוחשת?"

"מה? סתם, בלי סיבה. רוצה שאתקשר לעמית שיבוא לעזור לנו עם הפנצ'ר?" היא שואלת בטון רגיל ומחליקה את אצבעה על צג הטלפון.

"שלא תעזי להתקשר לגרשון שלך, שמעת?" אני נובחת עליה.

"בסדר, בסדר," היא מניחה את הטלפון על ברכיה.

"נראה לך שאני צריכה עזרה? כמה קשה זה כבר יכול להיות? זה רק להחליף גלגל." אני מרימה את קולי לעומתה.

"בסדר. אל תתעצבני. ראיתי פעם סרטון בטיקטוק של מישהי שהחליפה גלגל לבד בעצמה וזה לקח לה ממש מהר."

"באמת?"

"כן, משהו כמו אורך של סרטון טיקטוק, אולי שישים שניות גג."

"צפית דקה שלמה במישהי שמחליפה גלגל?" אני מביטה בה בתמיהה. "מה? למה?"

"מה מה? זה היה מעניין," היא ממלמלת. "לדעתי."

"לפעמים אני תוהה איך יכול להיות שאנחנו חברות טובות כל כך," אני עוקצת אותה בחיבה.

"כנראה טעות שהתגלתה כהצלחה."

"כן."

"קשה באמת להסביר את זה." היא חושבת בקול.

"כן." אני ממשיכה לתהות יחד איתה.

"יש הרבה דברים לא מכוונים בעולם שהפכו להצלחה מסחררת." היא ממשיכה, "קחי לדוגמה את המצאת דגני הבוקר."

טוב, אני כבר התרגלתי לשיחות מעין אלו עם שירי.

"צ'יריוס קטן שלי, שנצא להחליף גלגל או שאת רוצה להמשיך ולהעשיר את הידע שלי בהיסטוריה של דגני הבוקר?"

"איך תמיד אנחנו נתקעות יחד? איך?" היא אומרת שוב והפעם בטרוניה. "וחם כל כך בחוץ." היא בוהה אל היום הלוהט שמחוץ למכונית.

"טוב, בלי להתלונן ובלי לייבב. בואי נעשה את זה כי אם את חושבת שאני אחכה פה שעתיים שאב הבית של הכבישים יגיע או טכנאי המעליות, אז את טועה. יאללה, תזיזי את התחת שלך ובואי לעזור לי להעריך את הנזק."

היא נאנחת, אבל משחררת את חגורת הבטיחות.

"אולי בכל זאת נתקשר למישהו שיבוא לעזור לנו? שאתקשר לעמית?" היא מנסה שוב.

"שירי, תפסיקי. זה רק פנצ'ר. לא יודעת מה איתך, אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה." היא נועצת בי מבט מלא ספקות. "שירי," אני מזהירה והיא שולחת את ידה ופורעת את השיער שלי.

"מה את עושה?" אני מתעצבנת. "תפסיקי להרוס לי את התסרוקת."

"יפה לך התסרוקת הזאת. היא נשית מאוד."

"תודה. שנצא או שאת רוצה להמשיך לדחות את הקץ?"

"אוף איתך." זאת התגובה הצפויה שאני מקבלת ממנה. "אני לא מבינה למה אני צריכה לסבול בגללך."

"אין לך הרבה ברירות. זה כתוב באמנת החברות הטובות הבין־לאומיות. בטוב וברע, תמיד יחד."

אפילו שאנחנו כבר לא גרות יחד אנחנו מצליחות להיפגש בתדירות גבוהה ומשוחחות כמה פעמים ביום. אני שמחה בשבילה שמצאה בן זוג תומך כל כך שמעריץ אותה, אך חייבת לציין שבתקופה שגרנו יחד נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן. טוב, זה לא מדויק, היו לה הרגעים שלה שבהם הייתה בלתי נסבלת ורציתי ממש לבעוט בה מכל המדרגות, אבל לרוב היא הייתה בסדר, יותר מבסדר. היא הייתה ה'לילה טוב' שלי וה'בוקר טוב' שלי, עם החיוך התמידי שלה. זה עניין שחשוב לציין כי אני נמנית עם אלו שלא מצליחים לחייך לפני השעה אחת עשרה ולפני שלושה ספלי קפה לפחות. והעובדה שהיא פשוט הצליחה להתעלם מהפרצופים החמוצים שלי על הבוקר והתחילה ללהג על התוכניות שלה לאותו היום, תוך התעלמות מוחלטת מחוסר הנחמדות שלי, פשוט עשו לי טוב. אני מתגעגעת לזה. היא חסרה לי, פחות בבקרים ויותר בלילות, כשהייתה נכנסת אל חדרי עם תה הצמחים שלה ומגישה לי את הקפה הנצחי שלי, מתיישבת וממשיכה שיחה שהתחלנו לפני שבוע, כאילו עצרנו אותה לפני דקה. הרגשתי ממש כמו פעם, כשהיינו ילדות וישנו זו אצל זו, מתלחששות עד השעות הקטנות של הלילה.

"את מושכת זמן, נכון?"

"אני לא. אני פשוט חושבת בצורה יעילה, זה הכול."

"יעילה למי?" אני ממלמלת.

"טוב, בסדר, מיקה. בואי נצא החוצה, או ש... מה דעתך שנעצור איזה גברבר אדיב שיעזור לעלמה במצוקה?" שירי מציעה בהיסוס.

"נראה לך שאני במצוקה?" אני פולטת בכעס.

"אוי, מיקה, נו, בואי נעצור מישהו שיעזור לנו, חם לי מדי בשביל זה. ובואי נודה על האמת, כל מי שיעצור לנו יעשה את זה הרבה יותר טוב משתינו יחד."

אני מתחילה להתעצבן.

"תפסיקי לפקפק ביכולות שלי, שירי. איפה הרוח הגבית שלך למען הפמיניזם?" אני מוכיחה אותה.

"עוד פעם את מתחילה עם הנאומים שלך? כבר הוכחת לי עשרות פעמים שאת הכי פמיניסטית שיש, הבנתי."

אוי, לא טוב, היא מתחילה לכעוס.

"בסדר, בסדר, מה כבר אמרתי?" אני ממלמלת, הרי היא מכירה אותי טוב כל כך. ברור שאם היא לא תעצור אותי עכשיו, אני אתחיל למנות בפניה את כל העוולות שיש נגד נשים בעולם הגברי שבו אנו חיים.

כן, היא מכירה אותי הכי טוב בעולם, מבינה את מצבי הרוח שלי במבט, ללא צורך במילים. לעיתים קרובות אנחנו מסתפקות בניע ראש כדי להעביר מסר, או במילה אחת כדי להזכיר לעצמנו בדיחה פרטית, ואז אנחנו מתגלגלות מצחוק ומי שמסביבנו לא מבין מה עובר עלינו באותו רגע. לא משנה מה קורה בינינו, אנחנו תמיד מוצאות את הדרך חזרה זו לזו.

"את כבר שעה מבלבלת את המוח, מאשימה אותי שאני מושכת זמן, אבל לא מזיזה את עצמך. נו, מיקה, למה את לא יוצאת?" היא נכנסת למצב רוח קרבי ולא בא לי לריב איתה, בייחוד כשהיא צודקת.

ממש לא בא לי לצאת. ולמה? כי למי יש חשק לצאת מהמרחב הקריר ונעים שבמכונית אל החום הנוראי שבחוץ?

"למי את מתקשרת? שירי, לא. תנתקי."

"לעמית, הוא ישמח לעזור," היא עונה.

"תנתקי עכשיו," אני דורשת.

"ממילא הוא לא עונה."

"הנה, אני כבר יוצאת." אני משכנעת את עצמי.

"אפשר גם לנסות את רגב, הוא ישמח לעזור," היא מוסיפה.

רגב הוא חבר טוב של שתינו. הוא הפך לחלק מהחבורה רק לפני כמה שנים, אך הצליח להתברג בשלמות אל תוך הדינמיקה המיוחדת של החברות שלנו. פגשנו אותו בג'ם סשן באחד הפאבים בתל אביב. הוא מנגן נפלא על גיטרה ולפעמים מנגן יופי על העצבים כי הוא, בניגוד לשירי, מצליח להתווכח איתי על כל כך הרבה דברים. על נשים בצבא, על נשים בפוליטיקה, על נשים בעולם העסקים. אני מתחילה לחשוד שאולי הוא עושה זאת בכוונה כי הוא נהנה לראות אותי מאדימה מעצבים, ולשמוע את מילות התוכחה שלי שאני נוהגת לפלוט בקול רהוט, גבוה ומהיר, בלי מסננים. פעם אפילו קלטתי אותו קורץ לשירי ומחייך. הוא חשב שלא ראיתי. אבל הוא הוכיח את חברותו ברגעים החשובים ולכן זכה למקום של כבוד אצלנו בחבורה. וחוץ מזה הוא רוקד נפלא ובזכותו למדנו רבות על סלסה ועל ריקודים סלוניים. זו חוויה אחרת.

"שירי, את הרי יודעת שכל מה שגבר עושה גם אני יכולה לעשות. אין מצב שאני אבקש מגבר עזרה בהחלפת גלגל." שירי נאנחת. "שאני אבקש עזרה?" אני ממלמלת לעצמי.

"לא משנה," היא ממלמלת. "טוב, אז שנצא לבדוק את הנזק?"

אני נושמת נשימה ארוכה ומשיבה לה, "כן, יאללה, בואי נעשה את זה."

ברגע שאנחנו פותחות את דלתות המכונית גל חום נדחס פנימה ואני מרגישה שנשימתי נעתקת. חם כל כך. מזל שאני לובשת מכנסיים קצרים וגופייה ונועלת כפכפי אצבע. לא הלבוש הכי מתאים להחלפת גלגל, אבל אסתדר.

כשכף רגלי דורכת על האספלט החם אני מרגישה שהסוליה הופכת לגמישה יותר ויותר, וחוששת שהיא תימס מהחום. הפנצ'ר בגלגל האחורי מצד שמאל. שירי ואני מביטות על הגלגל כמה דקות ארוכות, כמו מחכות לנס. מזג האוויר לא מעודד עבודה פיזית ושתינו מתמהמהות. אולי בכל זאת כדאי שאעצור מישהו ואבקש עזרה? שתינו נאנחות.

צפצוף ארוך מקפיץ אותנו ואנחנו מסתובבות ורואות גבר במכונית בוהקת מאט את נסיעתו ושואל, "היי, כוסית, צריכה עזרה?" אני מרימה אצבע משולשת לעברו והוא צועק, "יאללה, לכי חפשי." ומאיץ.

שירי שותקת, אבל אני יודעת שהיא מבליעה חיוך. אני מזהה את הרמת הגבה שלה כשהיא מחייכת. אין לי צל של ספק ששירי כבר מזמן הייתה נעזרת במישהו. יש לה עיניים תמימות ומבט שברירי והיא יודעת לנצל זאת לטובתה, לעיתים בלי להיות מודעת לכך.

אבל לא אני, אני לא כזו.

"יאללה, פומיקי, את יכולה לעשות את זה." היא מעודדת אותי.

פומיקי. רק אימא שלי ושירי משתמשות בכינוי הזה. אימא אומרת שזו דמות מסדרה מצוירת שמזכירה אותי. גם הוא ג'ינג'י תזזיתי.

האמת היא שהמראה שלי מטעה. במבט ראשון אני נראית לכולם מנומסת ואלגנטית, עור חרסינה ועיניים גדולות כחולות שרק נראות תמימות, אך אין צורך ביותר מדי זמן כדי שיבינו עם מי יש להם עסק, ואני מניחה שזאת הסיבה שגברים נרתעים ממני. אני חושדת שזה נובע מהעובדה שאני לא בוחלת במילים כדי להביע את האמת שלי, ואולי כי אני מצטיירת חזקה מדי וגברים מעדיפים נשים נזקקות שמאדירות את הגבריות שלהם. ואולי בכלל זה קשור להרגל המגונה שלי שקשה לי להיגמל ממנו, גלגול העיניים המפורסם של מיקה. אנשים תמיד משייכים זאת לתכונות כמו שיפוטיות וזלזול, ולא בכדי.

כן, כן, אני יודעת. אולי אני מגזימה ומשתמשת בהכללות כדי להעביר את המסר שגברים הם, איך אומר זאת? מעצבנים.

אך יחד עם זאת אני כן יודעת להעריך גברים כנים וקשובים שלא פוחדים מנשים, שלא פוחדים ממני. פשוט עדיין לא מצאתי אחד מהסוג הזה. יש כאלה?

מתישהו נצטרך להתחיל לעבוד. הרי מדובר בהחלפת גלגל, כמה קשה זה יכול להיות? אני מוחה את הזיעה ממצחי, שולפת את גומיית השיער שנמצאת על מפרק כף ידי ואוספת את שערי לקוקו גבוה. הצפצופים נמשכים, כולל ההערות הסקסיסטיות. 'פששש, שווה', 'תני לי לעזור לך, בובה'.

"סתמו!!!" אני צורחת ושירי מתחילה לצחוק. היא כל הזמן צוחקת עליי כשאנו נוגעות בתפוח האדמה הלוהט של נושא הסקסיזם והחפצת נשים. שירי חושבת שאני מגזימה, שאני לוחמנית מדי ושאני הורסת את הרומנטיקה. אגב, היא לא היחידה, רבים ממכריי חולקים איתה את אותה הדעה.

יש שיגידו שאני מאבדת פרופורציות, שאני הורסת לעצמי את הנשיות, שאני אגרסיבית מדי, אבל זה לא מזיז לי. שיחשבו מה שהם רוצים, מבחינתי גברים ונשים שווים בכול.

כרגע אני דוגלת באפליה מתקנת, כלומר, גברים מנצלים נשים, אני מנצלת גברים. גברים מחפיצים נשים, אז גם אני. בוא אליי, מותק, ואחפיץ אותך יופי יופי.

לא, אני לא מחפשת בן זוג כרגע, יש לי תוכנית סדורה שמובילה אותי להצלחה בקריירה שלי. על פי התוכנית הזאת עד גיל עשרים ושמונה אין בכלל מה לדבר על זוגיות, הווה אומר שיש לי עוד כשנתיים. לכן כרגע אני יכולה לומר בביטחון מלא שאני עדיין בשלב ההנאות בחיים. בלי מחויבות ובלי התקשרויות. ואני נהנית כל כך. למה שאסגור לעצמי אופציות? אני נהנית ממגוון, אני לא מוגבלת לאחד בלבד, אני נהנית מהפריווילגיה לבחור אותם. אם בא לי חתיך כהה, אלך על חתיך כהה. אם בא לי חנון סקסי עם משקפיים, אז זה מה שאבחר. כל עוד הבופה פתוח והכל כלול, אני מנצלת. למה לא בעצם?

אני בהחלט יודעת מה אני שווה. אני נראית טוב, לפי מה שאומרים לי, בעיקר שירי ורגב. אני מתהדרת בתואר עורכת דין, עובדת במשרד המצליח של נח יפה, מי שבתחום בהחלט מכיר אותו, מוקפת בגברים מלאי אמביציה ומרפקים בולטים ומצליחה להתמודד מולם ללא פחד, מראה להם מהו כוח נשי.

שירי פותחת את תא המטען. "טוב, יש לנו פה עבודת פריקה קלה," היא אומרת במבט מתנצל. אני עומדת ונועצת עיניים בבלגן הלא חינני ששורר בתא המטען. שני תיקי גב מלאים, שקיות בגדים, נעליים, ספרים כי ברור ששירי חייבת שיהיו לה ספרים בכל מקום אפשרי. שמיכה, מגפי גומי מהחורף, גזייה, חזיית ספורט ושני סירים שאימא שלה תרמה לה למטבח לפני יותר משנה ואני חושבת לאמץ.

"קלה, אה?" אני פונה אליה במבט מוכיח. "שנתחיל?" אני מנסה לשוות לקולי חיוניות, ללא הצלחה רבה.

אנחנו מרוקנות את תא המטען ומניחות הכול בצד הדרך על הכביש הלוהט. שירי מושכת את הידית וחושפת את המגבהַּ, את הגלגל הרזרבי ואת מפתח הברגים.

"מה עושים קודם?" אני שואלת את שירי והיא מרימה כתפיים. "אף פעם לא החלפתי גלגל."

גם אני. בהחלט הגיע הזמן לעשות על זה וִי. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי להחליף צמיג מפונצ'ר, לא?

"אני מציעה שנפתח קודם את הברגים," היא מציעה. אני שולפת את המפתח, כורעת ליד הגלגל, מצמידה את המפתח אל הבורג הענק ומתחילה לסובב, כלומר, מנסה לסובב.

"זה לא זז." אני מרימה את ראשי אל שירי, לא ברור לי לשם מה כי ממנה ודאי לא תגיע הישועה. אני די בטוחה שגם היא לא תצליח. היא לא חזקה יותר ממני. "בזבזת דקה שלמה על סרטון בטיקטוק ואין לך שום עצה טובה בשבילי?" בתגובה היא מושכת בכתפיה. "זה ממש לא רוצה לזוז," אני אומרת בין נשיפה לנשיפה.

"אולי צריך לסובב לצד השני?" שירי מציעה, בחוכמה יש לציין, כי הרי מדובר בגלגל, אז צריך לסובב את הברגים נגד כיוון השעון. אולי אקדמיית הטיקטוק שווה משהו בסופו של דבר. אני מנסה, זה בקושי זז. אני מתחילה להתייאש. "אולי תקפצי על זה?" שוב שירי מתגלה כבעלת התושייה ואני תוהה איך לא חשבתי על זה. אני נשענת על כתפה, ממקמת את עצמי על המוט של מפתח הברגים ומתחילה לקפץ.

"הופה, אני יכול לפתוח לך אם את רוצה." עוד אידיוט משתף אותנו בהגיגיו בקולי קולות ומלווה זאת בצפירת צופר ארוכה. אני מגלגלת עיניים.

"הגרשונים האלה מעצבנים אותי," אני אומרת ומקפצת.

לבסוף הברגים מתחילים לזוז. אני משחררת את כולם, מקפצת על כל בורג ובורג כמו על טרמפולינה, שירי מוחאת כפיים לפי הקצב ומעודדת אותי.

"תפסיקי להצחיק אותי, אני לא יכולה לעבוד ככה," אני צורחת עליה תוך כדי צחקוקים.

לבסוף יוצא שרק אני עושה את כל העבודה. שירי מתפקדת כיועצת חיצונית המשקיפה מהצד, ומותר לה. הרי אני התעקשתי לעשות את כל העבודה לבד. היא מזמן הייתה נעזרת באיזה גברבר עם חזה מתוח וחיוך מנצח. אני לא.

הצלחתי. אפילו הצלחתי למקם את המגבה בנקודה הנכונה ממש בניסיון הראשון. אחרי שהגלגל הרזרבי מוברג במקומו אני משחררת את המגבה, מחזירה את הציוד למקומו בתא המטען, ממקמת את הגלגל המפונצ'ר במקומו של הגלגל הרזרבי ומכניסה בחזרה את כל החפצים שהוצאנו. ושירי? שירי מכניסה את אחד המכסים של הסיר. ממש תרומה גדולה. כשאני מתיישבת אני מפעילה את המזגן על טורבו ומנגבת את ידיי במגבון ששירי בהתחשבותה כבר שלפה בעבורי.

"לא נורא כל כך, סך הכול לקח לנו," אני בודקת בשעון, "שעה. זה סביר, לא? בכל אופן בשביל פעם ראשונה."

"בהחלט. את תותחית, מיקה," היא אומרת ואני מאותתת וממשיכה בנסיעה.

שתינו שקטות, מנסות לקרר את טמפרטורת הגוף אחרי הפעילות הפיזית בחום הנוראי של תל אביב. זה לא שאני לא אוהבת את תל אביב, להפך. העיר הזאת קסומה בעיניי. שוטטות ברחובותיה הפכה להיות לי לתחביב וסוג של תרפיה.

"אני מתגעגעת אלייך," אני אומרת לשירי. "היה לי כיף כשגרנו יחד, אז, מזמן, לפני כל כך הרבה ימים וחודשים."

"טוב, טוב, הבנתי שאת מתגעגעת. אפשר לעשות יחד ערבי בנות. אני בטוחה שלעמית לא יהיה אכפת."

"באמת?"

"כן, וחוץ מזה חשבתי שתאהבי את החיים לבד. עם כל הפעילות הלילית שלך חשבתי שתעדיפי פרטיות."

"מעולם לא הרגשתי שאת פוגעת בפרטיות שלי."

"לא יותר נעים להיות בדירה לבד ולצעוק בלילות מעונג בלי להתחשב בי?"

"מי אמר שהתחשבתי?" אני מחזירה לה בחיוך שובב. שירי יודעת שאני אוהבת סטוצים, אך לא תיארה לעצמה עד כמה אני מממשת את זה בפועל.

"בדיוק," היא עונה. היא אוהבת לצחוק עליי. גם אני. הומור עצמי לא מוערך מספיק. לדעתי.

אני שרה לה, Girls just wanna have fun,1 והיא מצטרפת.

"אז מה רצית לומר לי על החופשה שלנו?" אני נזכרת פתאום שלא סיימנו לדון בזה.

"אה, כן, זה פשוט לא יסתדר השנה. עמית התחנן שאסע איתו לחופשה ואת יודעת שאין לי עוד ימי חופשה לנצל מהעבודה."

"עמית?"

"כן, התאריכים מסתדרים לו מעולה עם איזה כנס שהוא רוצה ללכת אליו."

"עמית?"

"כן, עמית."

"שירי."

"מה?"

"יש לי רק דבר אחד להגיד לך," אני אומרת בדרמטיות.

"מה?"

"את החברה הטובה הכי מעצבנת שיש בעולם." אוף איתה.

אני מתעוררת משנתי, מותחת את רגליי על המיטה הרחבה שלי ונתקלת ברגל שעירה. אני פוקחת עין אחת ומציצה לימיני, מנסה להיזכר באירועי הלילה, מנסה להבין למה עדיין יש גבר במיטתי.

אני זוכרת שיצאנו לרקוד, זוכרת את המשקאות שזרמו אליי, זוכרת שרקדתי עם כמה גברים ולבסוף התבייתי על אחד שנראה חמוד. כן, הגענו לכאן יחד, די שתויים, כן, הרצנו שני סשנים והיה נחמד, כלומר היה ממש כיף. הוא בהחלט יודע כיצד לצלוף בלשונו במקומות הנכונים שבי, אבל, היי, הוא לא אמור להיות פה. איך הרשיתי לעצמי להירדם ולאפשר לו להישאר לישון איתי? זה לא מתאים לי. בדרך כלל הם נדחפים החוצה מדירתי במהירות שיא, לפעמים ממש בלחץ, דוחפת אותם מבעד לדלת וזורקת להם את הג'ינס והנעליים שיסיימו להתלבש במסדרון. לא הפעם. הפעם משהו התפקשש, כנראה שילוב של עייפות ואלכוהול.

"היי," אני נועצת את מרפקי בצלעותיו. הוא נע בחוסר נוחות, אבל לא מתעורר. מה שמו? אני מאמצת את מוחי ולא מצליחה להיזכר, משהו עם האות ג', נדמה לי, גיא? גל? טוב, זה לא באמת עוזר, יש מלא שמות עם האות ג'. "היי," אני מגבירה את קולי, והוא פוקח את עיניו באיטיות. "אתה צריך ללכת."

"מה השעה?" הוא מביט מהחלון ורואה את החושך. "עדיין לילה, תני לישון," הוא רוטן ועוצם שוב את עיניו. אני מושכת ממנו את השמיכה והוא מסתובב על צידו וממשיך לישון.

"אתה חייב ללכת עכשיו. בעלי צריך לחזור בכל רגע, הטיסה שלו הוקדמה." מה אכפת לי לשקר, זה אפילו קצת מצחיק.

"בעלך?" הוא מתרומם לישיבה ומשפשף את עיניו. "לא אמרת שאת נשואה." מי דיבר בכלל? יש רגעים שהשתיקה יפה להם. מבטו בוחן בחשש את חדרי המואר באור הקלוש של מנורת הלילה.

"לא שאלת וזה לא באמת משנה. היה נחמד סך הכול, אתה לא חושב?"

הוא כבר עומד ומחפש את תחתוני הסבא הלבנים שלו, מוצא אותם ומתלבש בזריזות. וגם על זה יש לי הערות. תחתוני סבא? באמת? אתה בן שמונים? לא משנה, הוא ממילא תכף הולך. הוא סוגר את כפתור מכנסי הג'ינס שלו ואני נהנית מהמחזה הנפלא של גופו המפוסל. כן, למרות תחתוני הווינטג' שלו אני יכולה לסכם ולומר שהיה בהחלט נחמד מאוד.

"ניפגש שוב, כן?" אה, עכשיו הוא כבר לא חושש מהבעל המדומיין שלי. אני מנידה בראשי. "אה, לא? טוב, חבל," הוא אומר. "אבל למה? לא היה לך כיף?" הוא באמת רוצה לדעת למה. אוי, פגעתי בו, פגעתי בציפור הנפש שלו, מסכן קטן.

"עניין של מוסר חברתי," אני מצביעה על גופי וממשיכה, "לא רוצה למנוע את כל הטוב הזה משאר הגברים האפשריים בעולם." הוא מגחך ולובש את חולצת הטי השחורה שלו, קודם משחיל את זרועותיו ואחר כך את ראשו. תמיד תהיתי למה גברים מתלבשים כך? זה מובנה גנטית? אני וכל חברותיי תמיד מתחילות מהראש.

אני קמה כדי לנעול אחריו את הדלת. הוא מנסה לשלוח נשיקה אחרונה, אבל אני הודפת אותו אל מחוץ למבואה, היישר אל המסדרון החשוך. הוא צוחק. אני שמחה שהוא מקבל את זה ברוח טובה. זה בדיוק מה שאני אוהבת. היה כיף, קצר וקולע. אין טעם למשוך את זה.

הוא אפילו לא אומר לילה טוב, מסתובב ויורד במהירות במדרגות. אני נועלת את הדלת וחוזרת למיטה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 24 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 24 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי165 ₪ 125 ₪
מודפס299 ₪ 199 ₪
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
הטרופ השבועי
דיגיטלי35 ₪ 26 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של חגית פז לוי
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי29 ₪ 24 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il