דף הבית > דרך מילוט
דרך מילוט / שובל מימון
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 01-2021
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 408

דרך מילוט

         
משתתף במבצע העשירייה הפותחת
תקציר

“העבודה אצלכם הציעה לי משהו שלא יכולתי לסרב לו.”

“וזה?” עיניו חדרו לתוכי, ורציתי כל כך להסיט מבט, אבל לא יכולתי. מעולם לא הייתי פחדנית, ולא התכוונתי להתחיל להיות כזאת עכשיו.

“מה היא הציעה לך, לוסיה?” הוא שאל שוב כשלא עניתי.

שפתיי התעקלו לחיוך עצוב. “היא הציעה לי דרך לחזור הביתה.”

 

לכל אחד ישנו הרגע הזה שקובע איך ייראה המשך החיים שלו, הרגע שמותיר בו חותם שלעולם לא ייעלם או ידהה, לא משנה כמה זמן יחלוף. הרגע שלי קרה כשהייתי בת ארבע־עשרה.

מאז לא חייתי, רק התקיימתי וחיכיתי לרגע שלי, הרגע שבו אחזור הביתה. עד שפעולה אחת הובילה אותי לאדם היחיד שיכול היה לאלץ אותי לחשב מסלול מחדש, בין שרציתי בזה ובין שלא.

עד שאנדרי בגדן הופיע בחיי הכול היה פשוט.

השתתפתי במרוצי מכוניות, עשיתי את העבודה, אבל לא שכחתי ולו לרגע מהתוכנית שלי, חיכיתי להזדמנות. אבל עכשיו אני על הרדאר של “המנקה”, וכל עוד הוא חושב שאני מסתירה ממנו משהו, הוא לא יניח לי.

הבעיה היא שאם הוא יגלה את הסוד שלי, אין לדעת מה הוא עלול לעשות, או גרוע מזה – לא לעשות.

לא נשארה לי ברירה אלא לקחת חלק במשחק של אנדרי.

רק כדאי שיזכור משהו – אני משחקת מלוכלך.

 

דרך מילוט מאת סופרת רבי המכר שובל מימון, הוא רומן פשע עכשווי המלמד אותנו שהמלחמות הקשות והארוכות ביותר הן אלו שאנחנו מנהלים מול עצמנו, ורק ברגע שאנחנו משחררים, אפשר להתחיל לחיות.

ספרים נוספים של הסופרת: בעיני הצייד, החוזה, סדרת העולמות: העולם שלה, העולם שלו והעולם שלנו. כל הספרים כיכבו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר וזכו לשבחים רבים.

פרק ראשון

פרק 1
 
ישבתי על השרפרף והתענגתי על השקט כשבקבוק בירה קר בידי. בשעות הצהריים המוקדמות היה המקום כמעט נטוש, למעט כמה גברים, חלקם שיכורים שהרגע סיימו משמרת לילה.
התמתחתי ושוב סרקתי במבטי את החדר, היו פנים חדשות שלא זיהיתי. המועדון של ריד בשעות הצהריים לא היה מוקד המשיכה מספר אחת של תיירים, אבל מי אני שאשפוט?
המשכתי להביט סביב ועצרתי כשעיניי נחתו על אחד הגברים החדשים. הוא ישב בתא באזור המרוחק ביותר מהכניסה, ידו האחת נחה על משענת הבד העבה, ובידו השנייה הוא שיחק בכוס שהיה בה נוזל שקוף. שערו השטני היה מתוח לאחור, וגופו היה גדול כל כך עד שהשתלט כמעט על כל התא. התאפקתי לא לצחוק כשדמיינתי אותו מנסה להידחק לחלל הקטן. אבל לא המראה שלו היה זה שגרם לי לבהות בו, אלא המבט בעיניו הכחולות.
בעוד תנוחת גופו שידרה רוגע ונונשלנטיות, היו עיניו דרוכות. ואז הן פגשו בשלי.
הוא לא הופתע למצוא אותי נועצת בו מבטים, או לפחות לא הראה את זה.
איזה גבר מוזר.
קול פתיחת הדלת גרם לי להסיט את תשומת ליבי ממנו, ומזווית עיני ראיתי את קולינס נכנס. לא הצלחתי לעצור את אנחת התסכול שלי כשהוא צעד היישר אליי. רק אתמול חזרתי מעוד עבודה, ולא היה לי כוח להתעסק עם האידיוט הזה.
הוא התיישב על הכיסא לידי. לגמתי מהבירה וקיוויתי שאם אעמיד פנים שאני לא מבחינה בו, יקרה נס, הוא יבין את הרמז ויסתלק.
"שמעתי שהייתה לך היתקלות עם אחי הקטן אתמול."
צחקתי במרירות, ברור שלא יהיה לי כזה מזל.
הוא המתין לתשובה שלי, אבל טרחתי לענות לו רק לאחר שלגמתי שוב מהבירה שלי. "החלפנו כמה מילים."
"שברת לו את האף," הוא כמעט צעק.
חייכתי. "עשיתי לו טובה."
"טובה?" הוא שאל בתדהמה.
הנהנתי והסתובבתי, כך שגופי פנה אליו. "יכולתי לשבור לו משהו אחר."
הוא כיווץ את גבותיו בבלבול. סקרתי אותו באיטיות, את שערו הבלונדיני הקצוץ, את פניו המעט עגלגלות, את גופו החסון, ולבסוף התמקדתי במפשעה שלו במשך זמן רב לפני שחזרתי לפניו.
כשהוא עיוות את פניו בכאב, ידעתי שהוא הבין את הרמז.
"זה הכול או שיש לך עוד משהו שאתה רוצה לפרוק?" שאלתי באדישות.
"לא היית צריכה להתערב, לוסיה."
משכתי בכתפי. "היה לי משעמם."
הוא דפק בעוצמה על הדלפק. "את חושבת שזו בדיחה?!"
הרמתי גבה בשעשוע. "אני חושבת שאתה ואחיך בדיחה."
"את משחקת פה באש, אנדרסון," הוא סינן בכעס.
הפעם צחקתי. "אתה מנסה להפחיד אותי, קולינס? זה העניין?"
הוא אחז בכתפי בכוח, פניו האדימו, והחנקתי את אנחת הכאב שלי כשאצבעותיו ננעצו בבשר שלי. "אני מנסה לתת לך עצה, אל תדחפי את האף שלך לעניינים של אחרים או שתסתבכי בצרות."
שפתיי התעקלו לחיוך מתוק. "נורא נחמד מצידך לדאוג לי, ואני חושבת שאני אחזיר לך טובה. יש לך בדיוק חמש שניות לשחרר אותי או שתאבד את היד שלך," קולי לא היה יותר מלחישה.
"את חושבת שאת מפחידה אותי?" לזכותו ייאמר שמלבד התרחבות אישוניו, הוא עשה עבודה די טובה בלהסתיר את האמת.
לא עניתי לו, במקום זה הסטתי את מבטי אל ידו שעדיין הייתה עליי.
"חמש," התחלתי לספור בקול, ובשלב הזה כבר הצלחנו לתפוס את תשומת הלב של רוב האנשים בחדר. הוא הסתכל סביב, וידעתי שגם אילו הייתה לו כוונה לשחרר אותי, הוא לא יעשה זאת עכשיו, האגו שלו לא יאפשר לו.
"ארבע," המשכתי, אבל הוא לא זז.
"אל תאמצי את הראש הקטן והיפה שלך, לוסיה. את בכלל יודעת לספור עד חמש?"
כמה מהאנשים בחדר גיחכו, אבל התעלמתי מהם והמשכתי לספור. "שלוש, שתיים," נאנחתי, באמת שלא היה לי כוח לזה. "אחת," נעצתי את מרפקי בידו, בעטתי בכיסא שלו, והוא נפל. הוא החל להתרומם ולפני שהספיק להחזיר לעצמו את שיווי המשקל, אחזתי בעורפו, הטחתי את הראש שלו בדלפק העץ העבה והנחתי לו ליפול על הרצפה.
אחזתי בבקבוק הבירה שלי ולגמתי ממנו בפעם האחרונה לפני שהטחתי גם אותו בדלפק. רכנתי מעל הגבר המדמם והצמדתי את הזכוכית השבורה לצווארו.
הוא רעד מתחתיי.
"אני חושבת שלא שמעת אותי בפעם הראשונה, אז בוא ננסה את זה עכשיו, אוקיי?" נצמדתי אליו עד שפי כמעט נגע בשלו. "שלא תעז לשים עליי את הידיים שלך שוב, כי בפעם הבאה אני אפילו לא אטרח להזהיר אותך לפני שאדפוק לך כדור בראש. ואם אנחנו כבר מדברים, אז תמסור לאחיך שאם אראה אותו מנסה לאנוס מישהי שוב, אני אחתוך לו את הביצים ואענוד אותם בתור עגילים. ברור?"
הוא לא ענה, מבטו התמקד בבקבוק הזכוכית השבור שהצמדתי לעורו, עד שדם נזל על צווארו, והוא ייבב.
"לא שמעתי," אמרתי דרך שיניים חשוקות.
"ב... ברור," הוא גמגם וניסה להשתחרר מהאחיזה שלי.
נתתי לו להתפתל עוד כמה רגעים כדי לוודא שהמסר נקלט, ורק לאחר מכן נעמדתי והנחתי לבקבוק השבור להחליק מידי לפני שהסתובבתי ולקחתי מאחד השולחנות ערמה של מפיות לנקות את ידיי.
"הגנה עצמית," אמרתי בקול רם מספיק כדי שכל אדם בחדר ישמע. לא חשבתי שיהיה פה מישהו מטומטם מספיק כדי לפנות למשטרה, אבל הייתי חייבת להיות בטוחה. לא התחשק לי לבלות את הלילה בתא מעצר.
הבטתי סביב, והגברים, שכבר היו רגילים להתפרצויות שלי, חזרו להתמקד בטלפונים שלהם ובשתייה, אבל התיירים נראו כמעט כאילו התרשמו.
בלי כוונה נמשך מבטי לגבר בעל העיניים הכחולות, וצמצמתי את עיניי בחשד כשהבחנתי בחיוך שלו.
לא היה לי יותר מדי זמן להתעמק בו, כי אחרי כמה שניות נשמעו טריקת דלת וצרור קללות שהתריעו על כך שריד יצא מהחור שלו, ושהוא עצבני.
"לעזאזל, לוסיה, תראי איזה בלגן עשית!"
חייכתי. "תעשה לי טובה, כאילו בירה וכמה זכוכיות הן הדבר הכי נורא שהרצפה פה ראתה."
הוא קילל שוב וצעק על אחת המלצריות לנקות הכול.
ריד היה הממונה על האזור, הוא חילק את העבודות ואת הסחורה ודאג להעביר דוח כל חודש לבוס הגדול. הוא גם הסיבה שבגללה גררתי את התחת שלי לפה מייד אחרי העבודה, במקום לקרוס על המיטה ולישון עד מחר.
אחרי שסיימתי לנגב את ידיי, התיישבתי על השולחן ופניתי אליו. "הו, ריד, אל תעמיד פנים שאתה כועס עליי, שנינו יודעים שהתגעגעת אליי, אחרת איך תסביר את העובדה שאילצת אותי להגיע עד לכאן כדי לראות את הפרצוף היפה שלך, אחרי שלא העברת לי את הכסף כמו שהיית אמור לעשות?" אני מסננת לעברו בלעג.
הוא נאנח. "אם לא היית טובה במה שאת עושה..."
"אבל אני טובה, אז איפה לעזאזל הכסף שלי?"
הוא התעלם ממני, והתפתיתי להזכיר לו עד כמה זה מרתיח אותי, אבל משהו לא היה בסדר.
ריד תמיד נראה כמו חרא.
הוא היה בסך הכול בן ארבעים, אבל הקריח כמעט לחלוטין, מלבד השערה הארורה שהוא התעקש להצמיד לראשו המזיע. עורו עטה גוון כתום בגלל השעות שהוא בילה במכון השיזוף, וריחמתי על החולצה המסכנה שנצמדה לבטנו העגולה ונראתה כאילו עמדה להיקרע בכל רגע.
אבל משהו היה שונה היום, הוא היה לחוץ. הוא לא הפסיק לנגב את כפות ידיו במכנסיים שלו, מבטו המשיך לנדוד לנקודה מאחורי גבי, וגופו היה מתוח כמו קפיץ.
לא הייתי צריכה להיות איינשטיין כדי להבין שלפרצופים החדשים יש קשר ישיר לבעיית ההזעה החדשה של ריד, אבל זו לא הייתה הבעיה שלי.
אני באתי לקחת את הכסף שלי.
"תראה, למה שלא תגיד לי מה אתה רוצה, ואז אתה והחברים החדשים שלך תוכלו להמשיך לשחק?" החוויתי בידי לעבר הגברים מאחוריי מבלי להסתובב אליהם.
הוא כמעט מעד כשדיברתי, אבל התאושש במהירות.
"אין לי מושג על מה את מדברת."
שיכלתי את רגליי, ידי נחה בחיקי, קרובה אל האקדח שהיה תלוי על המותניים שלי.
הבטתי מעבר לראשי וחייכתי אליהם. "לבוא לבר ולא לגעת בשתייה שלכם, זה כמעט חילול הקודש, שלא לדבר על העובדה שזה סימן מסגיר ענק שאתם לא פה בשביל האלכוהול." כשחזרתי להביט בריד, הוא נע מרגל לרגל בחוסר נוחות והדליק אצלי עוד נורה אדומה. "למה אני פה, ריד?" דרשתי לדעת.
הוא נאנח. "אמרתי לך שהיא לא מטומטמת," הוא זרק באוויר.
אחזתי באקדח שלי, ידי רעדה מהדחף לדפוק כדור בראש של הבן זונה. "מכרת אותי, ריד?"
הוא לא הביט בי, מבטו היה נעוץ במשהו מאחוריי, או אולי במישהו.
הסתובבתי ועקבתי אחר המבט שלו. כמעט צחקתי כשהבחנתי שהוא הסתכל על הגבר בעל העיניים הכחולות.
"אני פה כי אתה רצית, בחור גדול?" שאלתי.
הוא גיחך ונעמד, ולמרות מה שחשבתי כשראיתי אותו לראשונה, לא הייתה לו שום בעיה לצאת מהתא הצפוף, גופו נע באופן כמעט חינני.
"את פה כי יש לי עבודה עבורך, לוסיה."

 

פרק 2
 
עכשיו כשעמד יכולתי לבחון אותו טוב יותר, הוא היה גבוה, לפחות מטר תשעים, החולצה הלבנה המכופתרת שלבש נצמדה לגופו החסון, ומכנסיו האלגנטיים התאימו לגופו בצורה מושלמת. לא הייתי מופתעת בכלל אילו גיליתי שהם נתפרו למידותיו.
עיניו הכחולות בחנו אותי בריכוז ובמעט שעשוע.
"קדימה, אני סוגר את המקום, צאו," צעק ריד, קולו נשבר לקראת הסוף, והוא כמעט דחף החוצה את השיכורים ואת פועלי הבניין.
נשארתי רק עם ריד ועם החדשים.
אף אחד מהם לא העז לזוז, העיניים שלהם נדדו ביני לבין הבחור הגדול, ולא היה קשה להבין מי זה שמחלק פקודות, לכן לא טרחתי להכיר בכלל בקיומם והתמקדתי רק בו.
"נראה שאתה יודע מי אני, אבל לי אין מושג מי אתה."
"כמה גס רוח מצידי," הוא צעד לקראתי.
בחנתי כל צעד שלו בריכוז, הוא נעצר רק כשהיה במרחק כמה צעדים ממני, ואחד הגברים נעמד והלך בעקבותיו כמו צל.
הבחור הגדול הושיט לי את ידו. "אנדרי בגדן."
"שיט." המילה יצאה מפי עוד לפני שהבנתי בכלל שאני מדברת.
ידעתי מי הגבר הזה. לעזאזל, אין אחד שלא ידע מיהו.
'המנקה' הוא האדם שפונים אליו כשרוצים לפתור בעיה, לטייח סקנדל או פשוט להעלים מישהו ולוודא שלעולם לא ימצאו אותו.
הוא חייך, ידו עדיין מושטת באוויר, וכשהוא הבין שאין לי שום כוונה ללחוץ אותה, הוא לא שמט את ידו כמו שציפיתי שיעשה, אלא אחז בשלי ולחץ אותה בחוזקה. "אז מתברר שאת כן יודעת מי אני."
משכתי את ידי והחזרתי אותה לאקדח שהיה תלוי על מותניי.
"ואיזו עבודה בדיוק יש למנקה להציע לי?" שאלתי, כשאני מביטה מזווית עיני בריד שנראה על סף התקף לב. "אתה נראה חיוור, ריד. אולי כדאי שתשב, אני לא רוצה שיקרה לך משהו לפני שתהיה לנו הזדמנות לנהל שיחה ארוכה ומפורטת בנוגע לסיבה שבגללה החלטת להסתיר ממני דברים."
קולו המחוספס של אנדרי גרם לי להחזיר אליו את מלוא תשומת ליבי. "ריד לא אמר לך שאני פה, כי לא רציתי שתדעי."
"למה?"
"שמעתי עלייך הרבה דברים, רציתי לבדוק בעצמי שיש קמצוץ של אמת בהם." קולו נעשה עמוק יותר, כמעט כועס, כשהמשיך לדבר. "לצערי, ריד הוא לא שחקן טוב כל כך."
כמעט נחרתי בבוז. "זה בלשון המעטה."
ריד נחנק מאחוריי. "אני לא מסכים, אי..."
"לא שאלתי אם אתה מסכים," קטע אותו אנדרי, וריד השתתק.
הטיתי את ראשי בניסיון להבין מה לכל הרוחות יגרום למנקה להגיע מרומניה לפה? אנחנו אפילו לא נקודה קטנה בטריטוריה של יוּרְסִי1, הסיבה היחידה שהם בכלל טרחו להגיע לחור הזה הייתה כי היינו על גבול מקסיקו, אחד האזורים היחידים שלא היו שייכים לבולדוגז, וזו הייתה האצבע המשולשת הכי גדולה שהם יכלו לעשות להם מבלי באמת להיכנס למלחמה. לא הייתי כאן בתקופה ששתי הכנופיות היו בסכסוך, אבל לפי מה ששמעתי, דם זרם ברחובות כשהם נלחמו על טריטוריה, כסף וספקים.
זה החמיר כל כך, עד שהדרגים הנמוכים בארגון סירבו להמשיך לקחת חלק במלחמה ואילצו את שתי הכנופיות להחליט על הפסקת אש.
מובן שהחיסולים לא פסקו, אבל כל עוד לא היה אפשר להוכיח שאחת מהן אחראית להם, נמשכה הפסקת האש המדומה.
יכול להיות שהשלום המגוחך הזה נגמר? ואם כן, למה שהמנקה יגיע לפה? איש סודו של הבוס הגדול יכול להשיג כל מה שירצה בשיחת טלפון יחידה, אלוהים יודע שמספיקה מילה אחת ממנו כדי שריד יעשה סלטות באוויר וייגמל ממכוני שיזוף.
ניגנתי בראשי את המילים שלו פעם נוספת, הוא אמר שהוא שמע עליי, הדבר היחיד שעלה לי לראש שיכול לגרום למנקה להתעניין בי היה...
חייכתי כשהאסימון נפל. "משימת התאבדות."
המומחיות שלי.
הוא הנהן. "בואי נדבר על זה במקום פרטי יותר."
עמדתי לסרב לו, כל נים בגופי צרח עליי לא ללכת לשום מקום עם הגבר הזה, אבל ההיגיון הבריא שעוד נותר בי הזכיר לי שלא מדובר פה בריד. לסרב לו הייתה דרך בטוחה למצוא את עצמי בקבר באמצע שום מקום.
הרעיון היה מפתה, לא אשקר.
"בסדר," אמרתי לבסוף.
תזוזה מאחורי אנדרי תפסה את תשומת ליבי, וקיללתי את עצמי על כך שהייתי מרוכזת בו כל כך עד שלא הבחנתי בגבר שצעד אחריו קודם מתקרב.
הוא עמד ליד אנדרי, עיניו השחורות בחנו אותי בריכוז ואז נעצרו על ידי, זאת שנחה מעל האקדח.
שפתיו זזו, אך הוא לחש, ולא יכולתי לשמוע מה הוא אמר. אנדרי לעומתי הבין וענה לו באותו טון, והצל החווה בראשו לעברי.
"נראה שהשומר שלך לא מחבב אותי ממש," אמרתי אחרי שנמאס לי מהדיון השקט של שניהם.
"אל תיקחי את זה אישית, הוא לא מחבב את רוב האנשים," אמר אנדרי.
"איך אני אישן בלילה?" מלמלתי.
הוא גיחך, הצליל המחוספס והעמוק בלבל אותי. הוא הרבה יותר רגוע משחשבתי שיהיה.
"טוב, אני אשמע על ההצעה המסתורית שלך בקרוב או שנמשיך לעמוד כאן?"
"נשק," דיבר הצל והושיט את ידו בציפייה.
לא הצלחתי לעצור את עצמי, פרצתי בצחוק. "כן... זה לא הולך לקרות, רמבו."
הוא צמצם את עיניו בכעס. "הנשק," הוא דרש שוב.
הרמתי גבה בשאלה. "יש לך בעיה בהבנת הנשמע? לא יקרה."
הוא התקדם צעד לעברי, אך לפני שהיה קרוב מדי, אנדרי התערב. "למה את מסרבת למסור את הנשק? יש לך תוכניות להשתמש בו בעתיד הקרוב?"
הסטתי את מבטי לעברו. "זו הדרך שלך לשאול אם אני מתכננת לירות בך?"
"לוסיה!" צעק ריד ומיהר להבטיח לאנדרי שאני צוחקת ושאין לי שום כוונה כזאת, אבל אנדרי בכלל לא הקשיב לגבר המבוהל, הוא היה מרוכז בי, ואני חייבת להודות שנאבקתי עם עצמי לא לנוע במקומי באי־נוחות.
"את מתכננת?" הוא אפילו לא נשמע מודאג.
"אם זו הייתה התוכנית שלי, כבר הייתי דופקת לך כדור בראש במקום לעמוד פה ולדבר על זה."
"יש לך משאלת מוות?!" נהם הצל, אבל לא העזתי להסיט את עיניי מהגבר שמולי. הוא הסכנה האמיתית, הצל לא יעז לעשות משהו בלי הוראה של הבוס שלו.
"אם כך, אני לא רואה סיבה שלא תמסרי את הנשק," אמר אנדרי.
"יש לי שלוש סיבות."
הוא הרים גבה בהפתעה. "והן?"
"לואי, אדוארד, איגור. מצלצל מוכר?"
שפתיו התעקלו מעלה לחיוך, אך לעומת חיוכיו הקודמים, בזה לא היה שום זכר לשעשוע, הוא דמה יותר לחיוך של כריש שהריח דם, ואני נשבעת שהטמפרטורה בחדר ירדה בעשרים מעלות.
אפילו הצל שלו נדרך.
"מה איתם?" הוא שאל.
"לא יודעת, האמת היא שאף אחד לא יודע מה איתם אחרי שהם יצאו לטיול קטן."
איתך.
לא אמרתי את זה בקול, אבל לא הייתי צריכה, הוא הבין.
"מצער לשמוע. הכרת אותם?"
"רק משמועות. אמרו שהם ניסו להחליף קבוצה. משום מה הם האמינו שכלב ישמור עליהם יותר טוב מדוב."
"את לא מסכימה איתם?"
צחקתי. "לא סתם יש פתגם שאומר, אל תעיר את הדוב משנתו."
"זה מספיק," צעק ריד וניסה לקחת ממני בכוח את האקדח. לא היססתי לפני שחבטתי באפו בעוצמה, רעש העצם הנשברת הדהד בבר השקט. הוא מעד לאחור וערסל את אפו השבור.
נעצתי בו מבט רושף ווידאתי שמבטינו הצטלבו לפני שדיברתי. "תנסה את זה שוב, ותאבד יד."
הוא לא אמר דבר, אך ראיתי את הזעם שלו, את ההשפלה, וידעתי שהחודש אקבל חרא של עבודות, אבל זה היה שווה את זה.
פניתי בחזרה לאנדרי. לשבריר של שנייה נדמה היה לי שראיתי הערכה בעיניו הכחולות, אבל היא נעלמה באותה המהירות שבה הופיעה.
"אני לא מוסרת את הנשק שלי," אמרתי בנימה שלא השאירה מקום לוויכוח.
"אין לי שום כוונה להרוג אותך, לוסיה."
נדתי בראשי לשלילה. "אני לא מוסרת את הנשק," אמרתי שוב, כשאני מדגישה באיטיות כל מילה.
"ואת חושבת שהאקדח שלך יעזור לך מולי ומול האנשים שלי?"
סקרתי את הגברים סביבי במהירות. "אני יכולה לקחת שניים ולפצוע עוד אחד לפני שהצל שלך יוציא את האקדח שלו וידפוק בי כדור, אבל לפחות אני לא אלך לבד, הגיהינום יכול להיות מקום נורא בודד."
הוא הפתיע אותי כשצחק, הצליל גרם לצמרמורת לעבור בגבי.
"את מדברת על הנשק של האנשים שלי, אבל מה עם שלי?" הוא התקדם צעד, והכחול בעיניו התכהה. "תני לי להבהיר לך משהו, לוסיה, אם ארצה להרוג אותך, אני אעשה את זה בעצמי. האקדח הקטן שלך לא יעצור בעדי."
האיום הברור בקולו כנראה היה אמור לגרום לי לסגת עם הזנב בין הרגליים, אבל במקום זה הוא ריגש אותי.
לא פחדתי למות, וההבטחה שלו משכה אותי אליו כמו עש ללהבה.
שפתיי התעקלו לחיוך דומה לשלו. "מעולם לא אמרו לך? לא משנה הגודל, אלא איך אתה משתמש בו." אמדתי אותו במבטי פעם נוספת. "או שאתה באמת מאמין שכל מה שחשוב זה הגודל?" גיחכתי. "כמה מאכזב זה בוודאי למאהבות שלך."
חלק מהגברים בבר נחנקו, שמעתי את ריד נופל על הרצפה, ואני די בטוחה שהוא חווה שבץ.
דממה שררה בחדר, וחיכיתי לראות איך אנדרי יגיב.
כשהוא גיחך, אנחת ההקלה של ריד גרמה לי לגלגל את עיניי.
"מעולם לא שמעתי מהן תלונות."
"ברכותיי," מלמלתי בלעג. "עכשיו אם אתה רוצה לדבר, בוא נדבר, אבל החבר הקטן שלי נשאר."
זיק של שעשוע הופיע בעיניו הכחולות. "החוצה," הוא הורה, ואני מודה שהופתעתי, אבל מהר מאוד השתלטתי על עצמי וצפיתי בסקרנות בזמן שכולם פשוט קמו ויצאו מבלי לומר מילה, כולל ריד, הברמן והמלצריות.
נשארנו רק אני, אנדרי והצל שלו.
"גם אתה דיוויד." הבעת ההפתעה של הצל כנראה הייתה מצחיקה אותי, לולא הייתי מופתעת בעצמי.
"בוס." היה ברור שהוא לא אהב את הרעיון, אבל הוא לא העז להמרות את פיו של אנדרי.
"תחכה לי בחוץ."
דיוויד הנהן, אבל היה ברור שהוא לא מרוצה. שפתיו היו מתוחות לקו דק, וידיו אגרופים קמוצים, אבל הזעם שלו לא היה מופנה כלפי הבוס שלו, אלא אליי.
גלגלתי את עיניי. הו, אתה לא היחיד שמתעצבן מזה, רמבו, רציתי לומר.
האם הגבר הזה מזלזל בי כל כך שהוא מרגיש בטוח מספיק לסלק את כל השומרים שלו?
איש מאיתנו לא אמר מילה עד שנסגרה הדלת אחרי דיוויד.
"את כועסת." אנדרי צעד לדלפק ומזג לעצמו בירה מהברז.
השתלטתי על עצמי לפני שדיברתי. "אולי תנסה מאוכזבת."
הוא הרים גבה בשאלה ולגם מהכוס. "למה?"
"שמעתי כל כך הרבה דברים עליך, על אנדרי בגדן המפורסם, כל כך הרבה שבחים, רק חבל שהכול היה שקרים."
הוא התיישב על כיסא הבר כאילו הוא בביתו שלו.
"שקרים?" הוא שאל, אבל הבעתו ונימת קולו לא גילו לי דבר, וזה שיגע אותי.
הגאווה הפגועה שלי גרמה לי לדבר, אף שידעתי שעדיף לי לשתוק. "אם באמת היית חכם כל כך כמו שאומרים, לא היית נשאר איתי לבד." החוויתי בידי על החדר. "אני יכולה להרוג אותך בשמונה דרכים שונות עוד לפני שאחד המאבטחים שלך יבין בכלל מה קרה, ואף אחת מהן אפילו לא כוללת שימוש באקדח הקטן שלי." חיכיתי בציפייה לראות אם זה מה שיצליח לעורר בו תגובה, וזה באמת עורר, רק שזו לא הייתה התגובה שציפיתי לה.
הלסת שלי נשמטה כשהוא פרץ בצחוק.
הוא ניער את ראשו בחוסר אמון, צחוקו גווע, עד שכל מה שנותר ממנו היה השעשוע בעיניו הכחולות. "נראה לי שדיוויד צדק," הוא נעמד והתקרב אליי, עם כל צעד שהוא עשה, נשמע הקול הקטן בראשי חזק יותר.
~סכנה~ ~סכנה~ ~סכנה~
אנדרי לא פצה את פיו עד שהוא נעמד במרחק צעד אחד ממני, ונאלצתי להטות את ראשי כדי להביט בפניו.
"יש לך משאלת מוות."
רציתי לומר לא, אבל מה הטעם בלשקר? במקום זה משכתי בכתפי. "אם הייתי מפחדת למות, לא הייתי מצטיינת בעבודה שלי, ואתה לא היית פה."
הוא הנהן. "עד כה שמעתי רק מילים, אבל בדיוק כמוך, אני לא ממהר להאמין לשמועות, אני רוצה הוכחות."
"אתה רוצה לבחון אותי." זו לא הייתה שאלה, ולכן הוא לא טרח לענות. "מה העבודה?"
הוא לגם מהכוס שלו לפני שענה. "את תדעי רק אחרי שאחליט לתת לך אותה, לא שנייה לפני כן."
שילבתי את ידיי. "למה שאסכים לקחת עבודה שאני לא יודעת עליה כלום?"
"כי אם אחליט לתת לך אותה, זה ישתלם לך."
נדתי בראשי לשלילה. הכסף לא הזיז לי. "מהם סיכויי ההצלחה?" שאלתי.
"עשרים ושלושה אחוז," הוא אמר במהירות, ועיניו ננעצו בעיניי.
נאלצתי לצבוט את עצמי כדי למנוע מהחיוך להתפשט על פניי.
"הערב יש מרוץ," ניסיתי להסוות את הנימה הנרגשת בקולי. "אני אתחרה, ואתה יותר ממוזמן להתרשם בעצמך."
הוא לא אמר מילה, רק הסתכל עליי, ולפתע הרגשתי עירומה תחת מבטו הבוחן, וממש לא אהבתי את המבט היודע דבר שלו.
שנאתי את העובדה שאני הייתי הראשונה לסגת, אבל לא יכולתי לעמוד בתחושה הזו עוד. הסתובבתי, אבל לפני שהספקתי להתרחק, אחזה בי יד חזקה, וגופו הגדול נצמד אליי מאחור.
נדרכתי.
"אף פעם אל תפני את הגב שלך לאדם שאת לא בוטחת בו," הבל פיו החם ליטף את אוזני כשדיבר, והתעלמתי מהצמרמורת שעברה בגבי. דרכתי על רגלו בכוח ובתנועה אחת חלקה אחזתי במפרק ידו והסתובבתי, כשאני מעקמת את היד שלו.
ידעתי בוודאות שזה כאב, אבל הבעת פניו נותרה אדישה. לא היה לי ספק שהוא היה יכול להשתחרר ממני אילו רצה, אבל הוא לא עשה שום ניסיון להשתחרר. להפך, הוא התקדם צעד אחד לעברי, וידעתי שזה רק החמיר את הכאב.
"כוח זה טוב, לוסיה," הוא התכופף, פניו במרחק שערה ממני, "אבל הוא לא מספיק."
התנשפתי בהפתעה כשהרגשתי להב של סכין נצמדת לבטני.
"את צריכה תמיד לעמוד על המשמר."
ליבי החל לפעום מהר יותר, והקלה מתוקה זרמה בוורידים שלי. זהו זה? זה נגמר?
הוא בחן את פניי בסקרנות, וידעתי שהוא ראה את הציפייה שלי, את התקווה. אנדרי הזדקף ומשך את ידו שאחזה בלהב. אכזבה מרה גרמה לי לשחרר את מפרק ידו.
מבטינו הצטלבו וחייכתי. "תודה על העצה." לא חיכיתי לתשובה שלו והפניתי לו את גבי במחאה. ברור שהוא לא יהרוג אותי, למה שיהיה לי כזה מזל?
 
ברומנית – דובים.

מה חשבו הקוראים? 4 ביקורות
nidar_hofi
4/1/2021 10:06
דרך מילוט | שובל מימון יהלומים הוצאה לאור בגיל ארבע עשרה תאונה מצערת משאירה את לוסיה לבד, היא לא מצליחה להתמודד עם המציאות החדשה והיא עושה הכול כדי לחזור הביתה. היא לוקחת עבודות שיש בהן סיכון ממשי שיוכלו להבטיח שהיא תקיים את ההבטחה שלה לחזור. ??? עד שהיא פוגשת את אנדרי, שמאלץ אותה להתמודד עם השדים שלה, וההבטחה שלה מקבלת משמעות קצת אחרת. ?????????? רומן פשע מהמם, המלמד אותנו כמה כוחות ותעצומות נפש אדם צריך בשביל להתמודד עם העבר ולהניח לו וכמה עוזר כשיש סביבך אנשים שאוהבים אותך ולא מוכנים להיכנע. הספר נגמר לי כ"כ מהר, ומרוב שהוא טוב כבר בא לי להתחיל אותו שוב, אל תפספסו! ????
elbaz1963
7/1/2021 09:23
דרך המילוט / שובל מימון יהלומים הוצאה לאור הפתיח שלי זה וואו אחד גדול! זהו רומן פשע שיש בו הכול מהכול, אבל מעל לכול הספר הזה בא לחזק אותנו, הנשים. לפעמים אנחנו נאלצות לעבור תלאות, אבל עלינו לזכור שהכוח לשנות נמצא בידיים שלנו. אם נאמין בעצמנו ולא ניתן שיפגעו בנשים ובילדים, החיים יאירו לנו פנים. רק אל תשכחו שכדי להגיע לשלמות ולהבנה שהחיים יפים גם הלב צריך להיות שלם ולכן מומלץ למצוא את "האחד". ממליצה בחום לקרוא
sallyboo163
10/1/2021 14:59
דרך מילוט/ שובל מימון יהלומים הוצאה לאור ??"אם באמת היית חכם כל כך כמו שאומרים, לא היית נשאר איתי לבד." החוויתי בידי על החדר. "אני יכולה להרוג אותך בשמונה דרכים שונות עוד לפני שאחד המאבטחים שלך יבין בכלל מה קרה, ואף אחת מהן אפילו לא כוללת שימוש באקדח הקטן שלי."?? נשים חזקות זו הסיבה לכך שאני אוהבת לקרוא ספרי מאפיה או פשע. שובל מימון הביאה לנו כאן את לוסיה, שמהפרק הראשון נכנסה לרשימת הדמויות הנשיות האהובות עליי, ושבזכותה חיוך ענקי נמתח על שפתיי.?? לוסיה אנדרוס לא עובדת בעבודה רגילה. היא רוצחת שכירה, שלוקחת על עצמה מה שאחרים לא מוכנים לעשות; משימות התאבדות.???? ???"אדם שאין לו מה לאבד הוא אדם מסוכן."??? אנדרי בגדן, הידוע בכינויו "המנקה", אחד הגברים האכזריים והעוצמתיים ביותר. הוא מגיע על מנת להציע ללוסיה עבודה.?? והיא? מסרבת. רגע, מה?! קראתי נכון???? מתחים, עצבים, התנצחויות, לוסיה ממש לא מתכוונת לעשות למישהו חיים קלים. היא מחביאה סוד גדול, סוד שאנדרי מנסה לגלות. מהו הסוד? בשביל זה יצאתי למסע מלא האדרנלין הזה?? זהו ספרה הראשון של שובל מימון שאני קוראת, ואין ספק שאני הולכת להשלים פערים כי היא השאירה בי טעם של עוד. הסתחררתי מהספר המדהים הזה ואני ממליצה מכל הלב לכל אוהבות האקשן, הפשע ובכלל, לכל מי שמחפשת דמות נשית חזקה ועוצמתית, זה בדיוק הספר עבורך! לינק לדף הסקירות שלי??: https://m.facebook.com/Sallysreview/?ref=bookmarks
sararn
6/7/2021 22:11
דרך מילוט / שובל מימון יהלומים הוצאה לאור אני מתה. איזה ספר. למה הוא נגמר? מסופר על אישה חזקה. עם כל שורה רציתי לחבק אותה או רק להחזיק לה את היד ולהגיד לה שאני כאן, לתמוך בה ולחזק אותה. שורה ועוד שורה ואני ממש מהלכת בתוך העלילה, מחזיקה את הנייד חזק כאילו הוא יכול לשמש מגן עבור לוסיה הגיבורה. אין לדעת כיצד טראומה שחווינו תעצב את חיינו, אם היא תחליש או תחזק. מה שכן אנו תמיד צריכים מישהו אוהב שיהיה לצידנו. אני ממהרת להמליץ לחברות שלי על ספר נהדר, שנכתב על ידי אחת משלנו, כחול לבן. למעשה אתן כולכן חברות שלי, אז אני ממליצה גם לכן לקרוא.
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי32 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 69 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי165 ₪ 125 ₪
מודפס299 ₪ 199 ₪
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי70 ₪ 56 ₪
מודפס196 ₪ 110 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של שובל מימון
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il