מרצה-סטודנטית * מסתורין * אסור לנו להתאהב * הפכים נמשכים
נינה
החיים שלי היו כמעט מושלמים עד שפגשתי את ד"ר לביא לוי. הוא המרצה הכי צעיר לפסיכולוגיה, עם שרירים, קעקועים וזיפים שגורמים לכל הסטודנטיות בפקולטה לחלומות בהקיץ. הוא ההפך המושלם ממני. הוא רציונלי כל כך וקשוח, ואותי זה מעצבן. ההתנגשות בינינו הייתה בלתי נמנעת כשנסענו יחד לכנס בלונדון, בייחוד כשדברים מוזרים התחילו לקרות.
לביא
סטודנטית מעופפת ומיוחסת עם שם מוזר נפלה עליי פתאום משום מקום בדיוק בזמן הלא מתאים. הנוכחות שלה מרתיחה אותי, הראש שלה בעננים, הריח המדהים שלה משגע אותי, והיא גם גורמת לי לדמיין דברים לא מציאותיים. היא סכנה אמיתית לקריירה שלי. לפעמים, בגללה, אני חושב שאני משתגע.
***
חמנייה לבנה מאת הסופרת ליירה אור, הוא רומן רומנטי ארץ־ישראלי המסופר בשני קולות: נינה ולביא. המסתורין שזור בו עד שלא ברור מה תעתוע ומה אמיתי. זהו סיפור על אהבה, על כאב ועל אינטימיות שמתרחש בגליל הרומנטי הפראי. ספר נוסף שכתבה הסופרת, משחק התחושות, יצא בהוצאת יהלומים וזכה להצלחה רבה.
ראיתי אותה. ילדה קטנה שעמדה על מזבח האבן, יפה וקטנה, עיניה בהקו, פיה נפער לכיווני. דמעות של דם נזלו על פניה.
נקרעתי לגזרים.
איפשהו, בתוכי, כבר לא יכולתי להבחין בין האמת להזיה.
לא היה לי ברור איך הגעתי לשם, אם בכלל הגעתי לשם.
אבל מצאתי את עצמי מול המזבח, כורעת על ברכיי ופורשת ידיי לכיוונה של הילדה, רוצה להוריד אותה משולחן האבן, מקווה שתקפוץ אל זרועותיי. מישהו הרי צריך להציל אותה.
הרגשתי שאני נישאת באוויר, אבל כשהבטתי שוב בילדה, כדי לדרבן אותה לקפוץ אליי, להבטיח לה שאצלי היא תהיה מוגנת... הבנתי שהיא נעלמה.
הבטתי בזרועותיי הפרושות וזעזוע עמוק תקף אותי. הדם, זה שדימיתי לראות אצל הילדה, היה הדם שלי.
הוא קלח ממפרקי ידיי בזעם, קוצף ושועט החוצה מהוורידים, ולפתע הרגשתי את הכאב החזק. לא מתוכי, לא מהנפש, אלא מהידיים שלי. כאילו מישהו ניקב אותן באכזריות.
צעקתי בפחד ובכאב, ומייד לאחר מכן שמעתי צרחות מאחוריי וצעדי ריצה.
שניות לאחר מכן התמוטטתי בזרועותיו של מישהו, שתפס אותי בדיוק בזמן.
הספקתי להביט שוב, הפעם מטה.
רצפת הקתדרלה, למרגלות המזבח, הייתה מכוסה שלוליות ענקיות של דם אדום, שהתפשטו סביב בעודי מתבוננת בזוועה, וידיי ממשיכות לנטוף ולהוסיף לנחלים העצומים שנראו כמובילים כולם אל המזבח.
עיניי נעו ממבטו המבוהל אל מפרקי ידיי ואל הדם המטפטף.
צרחתי. ואז איבדתי את ההכרה.
התעוררתי בבהלה והזדקפתי בבת אחת. מישהו צרח. הלב שלי דפק בקצב רצחני, אך תוך פחות משנייה הצעקה גוועה והבנתי שזו הייתי אני.
זרקתי את עצמי אל בין הסדינים וכיסיתי את ראשי בשמיכה הרכה, חשבתי שללא ספק אני משתגעת. לא זכרתי שום דבר מהחלום, אבל הייתי כולי מכוסה זיעה.
סיוטים ליליים לא היו חוויה חדשה עבורי. הם היו מנת חלקי עוד כילדה קטנה, מה שהיה די מוזר כי לא התחבאה שום טראומה נסתרת בעברי. היו לי חיים מוגנים ומושלמים. אבל לאחרונה התקשיתי להתאושש מהיקיצות המחרידות הללו.
קמתי וניגבתי את הזיעה הקרה מהפנים שלי, ניסיתי להתעלם מהעקצוצים בכל גופי. רק לאחר מקלחת מהירה שמתי לב שאני מאחרת ליום הראשון של סמסטר אביב, אז התלבשתי במהירות ויצאתי מהדירה השכורה הקטנטונת שלי בקיבוץ — מקווה לא לפספס את הפגישה שלי עם פרופסור שקדייה שחר, המנחה של תזת המסטר שלי באוניברסיטה הגלילית.
דריה, החברה הכי טובה שלי, רצה אחריי אחרי שנכנסתי לבניין והתכוונתי לעלות במהירות למשרד של שקדייה בקומה השנייה.
"נינה, חכי רגע." היא התנפלה עליי בחיבוק ונשיקה. "איפה היית היום בבוקר בשיעור יוונית? כמעט מתי משעמום בלעדייך."
"לא התעוררתי בזמן." צחקתי ושחררתי את עצמי מהחיבוק שלה. "אבל אני מאחרת לפגישה עם שקדייה..."
"אין לך מה למהר, היא חולה. לא הגיעה היום. לא בדקת בטלפון? היא בטח שלחה לך הודעה."
"אה..." פשפשתי בתיק שלי וניסיתי לדלות מתוכו את הטלפון. אוקיי, זה קרה לי כל הזמן. אני שוכחת אותו על מצב שקט ומפספסת שיחות, או שאני בכלל שוכחת אותו בבית. הפעם בכלל לא לקחתי אותו.
"אוי, איזו מעופפת את." דריה משכה אותי החוצה ואני נגררתי אחריה. "בואי נקנה קפה ונלך להסתכל על הדוכנים. יש היום בזאר בקמפוס."
עם אייס קפה מעולה, וסיור בין הדוכנים ביום השמשי היפה הזה עם דריה, העולם נראה הרבה יותר מקסים מאשר ברגעים שאחרי היקיצה. משהו מנצנץ משך את עיניי על אחד ממגשי הקטיפה בדוכן מזדמן ונעצרתי כדי להסתכל מקרוב.
זו הייתה שרשרת עדינה מכסף עם תליון אבן לבנה חצי שקופה שהבריקה כלפי חוץ בגוונים משכרים.
"מה זה?" דריה נעצרה לידי והצביעה על השרשרת.
"בדיוק מה שרציתי לשאול." הסתכלתי על המוכרת מולנו.
"אבן־ירח מסוג ריינבו." היא הצביעה על האבן באצבע ארוכה. "הגיעה מרג'סטאן. מחיר מצחיק. כדאי."
"את צריכה לקנות אותה." דריה נעצה מרפק כואב בצלעות. "את ראית אותה ראשונה."
הסתכלתי על דריה מופתעת. "לא התכוונתי לקנות אותה. רק רציתי להסתכל עליה כי היא יפה כל כך."
"אבל למה שלא תקני אותה? זה לא כאילו חסר לך כסף... נסיכת הכרמל." היא אמרה את המילה האחרונה בחצי לעג, וידעתי שהיא באמת חושבת ככה.
הרהרתי בזה לרגע. נכון שלא היה חסר לי כסף. ההורים שלי מבוססים מאוד, ואנחנו גרים בווילה ענקית באחת השכונות הכי מרשימות על הר הכרמל. הם משלמים לי את שכר הדירה בקיבוץ כאן, בגליל העליון, ואת שכר הלימוד. הייתי לגמרי פריווילגית ומפונקת מבחינה כלכלית.
נענעתי בראשי וחייכתי קלות.
"את מוזרה, נינה. מה הקטע שלך?" דריה נאנחה והביטה שוב באבן שנראתה באותו רגע כמו קשת בענן בתוך אגם לבן. מרשימה מאוד.
"עכשיו, כשאת אומרת, האמת היא שאני לא קונה לעצמי דברים," אמרתי לדריה מהורהרת. "אני חושבת שאם אני נתקלת במשהו יפה, אני פשוט מבקשת, והיקום מזמן לי אותו כמתנה."
דריה גלגלה את העיניים ועשתה פרצוף שהצחיק אותי. לרוב לא הייתה לה טיפת סבלנות להבלים, אפילו אם הם היו הבלים שלי. ואז היא חטפה את השרשרת עם האבן המיוחדת מעל מגש הקטיפה, וניגשה לשלם.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
