מארז על הכול ההמשך

המארז מכיל את 3 ספרי ההמשך בסדרה על הכול:

1. לשלוט על הכול
2. למלוך על הכול
3. להיאבק על הכול

פרולוג

תהל

בת שבע עשרה

לכל דבר בחיים יש יתרונות וחסרונות. גם להיות הבת הבכורה של אביתר קדוש, מלך הקריות החדש. היתרונות — העולם שייך לך אם רק תבקשי, וגם אם לא. כל מה שתרצי, תקבלי. בכל זאת, בת מלך. החסרונות — למלך יש אויבים שיודעים טוב מאוד שאַת נקודת התורפה שלו. חוץ מזה אנשים שלא שייכים לעולם הזה ירחיקו את הילדים שלהם ממך ויפחדו שייפגעו באשמתך.

מישהו הזכיר חיים שלמים של בדידות ובלי חברי אמת מעבר למעגל המשפחתי?!

"מה בשבילך?" אני שואלת את החייל שעומד מול הקופה של 'מלכת הקריות', מסתכל על התפריט הענק שמאחוריי ושוקל מה להזמין לארוחת הצהריים.

החייל בוחן אותי ומחייך אליי. "בת כמה את?"

"מצטערת, אין לנו את זה בתפריט."

"מצחיקה. את לא צעירה מדי כדי להיות בצד הזה של הדלפק?"

"אין לך מחבלים לחסל?"

"בלי עין הרע, לא חסר." הוא צוחק ואני מרפה מעט. "יצאתי לאפטר והייתי חייב לעצור לאכול בדרך. אבל אל תדאגי, החבר'ה שלי ממשיכים לעמוד על המשמר."

"עכשיו אני רגועה. אז מה בשבילך, גיבור ישראל?"

"את מספר הטלפון שלך."

"ניסיון נחמד, אבל לא נראה לי. לאפה שווארמה?"

"את מכינה?"

"לצה"ל באהבה." אני מחזירה לו חיוך והוא מושיט לי כרטיס אשראי. "חוק מספר אחת ב'מלכת הקריות', חיילים לא משלמים. גם אם אתה סתם עובד רס"ר שברח לדפוק לאפה איכותית."

"ואין חוק שחיילים מקבלים את מספר הטלפון שלך?"

"אם תצליח לעבור את אבא שלי, תקבל גם דייט."

"אבא שלך?"

"זה ההוא שם שמסתכל עליך כמו אריה על הטרף שלו." תמיר, הדוד האהוב עליי בעולם, נכנס אל מאחורי הדלפק וגונב צ'יפס חם. "תשחרר, ילד, לפני שסימבה ישאג." הוא מסתובב אל אבא שמנופף אליו ברוגז הקבוע שלו, ולשם שינוי זה לא מפריע לי אלא מצחיק אותי.

"את הבת של אֶביה קדוש?!"

"הוא ולא אחר," אני מאשרת ופונה להכין לו לאפה. תמיר מוציא לו פחית קולה ומכין מנת צ'יפס בחמגשית. "בתיאבון. תודה שאתה שומר עלינו."

"הייתי שומר עלייך יותר..." הוא קורץ בחיוך, יוצא מהמסעדה ומתיישב בחוץ ליד אחד השולחנות.

"מה נעשה עם רשימת המחזרים שלך, ילדה משוגעת?"

"נרכז את כולם לתוכנית ריאליטי ונקרא לה, 'קחי אותי, תהל'. מה דעתך?"

"שאביה ידפוק לכולם כדור במוח."

"נשמע הגיוני." אני צוחקת והוא מחבק אותי ביד אחד ומנשק את ראשי. "אוהב אותך, ילדה מעצבנת, שמזכירה לי את אימא שלה בגילה וגורמת לי לסיוטים." אני מכה על כתפו כשאלי ורואי, האחים שלי, נכנסים למסעדה עם לא אחר מאלמוג מלכה.

"אלמוג!" אני רצה אליו ונתלית עליו בחיבוק חזק. "מתי חזרת?"

"היי, קטנה. מה שלומך?" הוא בוחן את פניי. קטנה. הוא עדיין רואה אותי כמו עוד אחות, לעזאזל. "לא ידעתי שהתחלת לעבוד בעסק המשפחתי."

"אבא טוען שבזבזתי ביום אחד מה שאימא שלי בזבזה בחודש, אז כעונש הוא הביא אותי לכאן לכל החופש הגדול כדי שאלמד להעריך את הכסף שלי."

"ואני חשבתי שאתה מפנק את הבת שלך, קדוש," הוא פונה לאבא שנוגס בלאפה שאחד העובדים הגיש לו.

"זה שאני מפנק אותה לא אומר שאני צריך ליצור עוד מפלצת קניות כמו אשתי. אני כבר בחיוג המקוצר של מנהל הבנק."

"תכלס. כמה אתה משלם לה יומית?"

"אלפיים שקל. נקי ממס, כמובן."

"כן, שכר המינימום שאתה משלם לה פשוט מעורר רחמים. צריך להתלונן להסתדרות על תנאי העסקה משפילים, או למועצה לשלום הילד."

"בוא, שב ותפסיק לבלבל לי במוח כמו אימא שלך, מיני עמר. מספיק לי עורכת דין אחת בחיים. אתה רעב? לשים לך משהו על האש?"

"האמת היא שקפצנו לאכול. תכף הראל יגיע." אלי מתיישב לשולחן ליד אבא, רואי ואלמוג אחריו. אני חוזרת אל הדלפק לקבל הזמנות ומגניבה מדי פעם מבטים אל השולחן, מחייכת לעצמי כשאני שומעת את קול צחוקם.

"הגעתי, חברים, אפשר לשים את הבשרים על האש." הראל נכנס בביטחון הקבוע שלו. "סייקו, בואי תני חיבוק, התגעגעתי אלייך!" גם כן בן דוד.

"סייקו אחותך."

"לגמרי. ירשה את זה מאימא שלי, אבל אין מה לעשות. גנטיקה זה דבר דפוק." הוא מצמיד אותי אליו ומתנדנד מצד לצד. "איך הולך בעונש?"

"נשאר רק עוד חודש."

"מה כבר הצלחת לסחוט מהמלך?" הוא ממרפק אותי. "איזה זמר אורח יופיע ביום ההולדת שלך השנה?"

"עדיין עובדת על זה."

"בהצלחה, סייקו. אוהב אותך." הוא נושק למצחי. "עכשיו תהיי חמודה ותכיני לי לאפה כמו שאני אוהב, עם הרבה שומן מלמעלה."

חריקת בלמים קוטעת אותנו ובמהלך מהיר אבא, אלי ורואי, דוחפים אותי לאחור ונעמדים לפניי כמו חומת מגן. בפחות מעשר שניות לפחות שבעה גברים לבושים שחורים ואוחזים בנשקים יוצאים מרכבים ונעמדים בכניסה למסעדה.

"קחו אותה מכאן, עכשיו!" אבא מצווה ושולף את הנשק שלו, אבל אף אחד לא זז. תמיר מצטרף אלינו ואחריו עוד כמה מהחיילים של אבא, כולם שולפים נשקים. מה, לעזאזל, קורה כאן? "מיני עמר, קח אותה מכאן! ואם מישהו מנסה להגיע אליה, תירה במטרה להרוג!" אלמוג מתקרב אליי ואני עוצרת אותו. אני לא מתכוונת להתחבא כמו פחדנית בזמן שכולם מנסים להגן עליי ואני אפילו לא יודעת ממה.

"קדוש," גבר בשנות הארבעים או החמישים לחייו, בעל חזות ערבית מפחידה למדי, נכנס אל המסעדה בביטחון ובגב זקוף. "ברכות על הממלכה החדשה שלך."

"אבו סינאן," אבא מסנן בזעם.

"שמעתי שהמסעדה שלך הכי טובה במחוז חיפה, חשבתי לפנק את הבחורים שלי." הוא צוחק בקור שמעביר בי צמרמורת. האנשים שלו מגחכים.

"מי אתה חושב שאתה, מרשה לעצמך להגיע לעשות הצגות בשטח שלי?"

"התעסקת עם המשפחה הלא נכונה, קדוש. יכולנו לחיות בשלום כמו שהיינו עם אבא שלך, אללה ירחמו."

אבא צוחק בבוז ויורק לרגליו. "אבא שלי לא ברשימת האנשים שאלוהים מרחם על הנשמה שלהם בגיהינום."

"הוא גם לא שיתף פעולה עם מנייאק."

"יש לך שלושים שניות לקחת את האנשים שלך ולשכוח את הדרך בחזרה לכל האזור שאני שולט בו, אבו סינאן, בקריות ובחיפה."

"זה איום?"

"ציפית ליחס אחר? באת לשתות קפה ולא ידעתי? תמיר, תביא לו בקלוואה."

"זאת הבת שלך? ילדה יפה. דומה לאימא שלה." רעד חולף בי כשעיניו השטניות בוחנות אותי בלי בושה ולפני שאני מספיקה לחבק את עצמי אני מרגישה זרוע נכרכת סביבי ומצמידה אותי אל גוף מוצק. אבו סינאן מרים את ידו ואחד האנשים שלו נעמד לצידו, מדבר איתו בערבית. אני לא מבינה מילה, ועדיין, אני מבינה שזה לא משהו טוב.

אלמוג מתערב בשיח ביניהם בערבית חלקה, במבטא ובניב ערבי זהה לשלהם. הוא נשמע אחד מהם. פניו מאדימות כשהוא יורה לכיוונו בערבית ועיניו של אבו סינאן הופכות כמעט שחורות. אבא מסתכל עלינו במבט זועם ואני מתחרטת שלא ברחתי ברגע שאמר לאלמוג להחביא אותי. אני מרימה את עיניי אל אלמוג והוא מחייך אליי בחום ומניח את ידי על גבו, נותן לי להרגיש את הנשק שלו. האחים שלי והראל נצמדים זה לזה ומסתירים אותנו מאחור.

"אם תיגע בבת שלי —" אבא מתחיל לאיים ונקטע.

"אם אגע בבת שלך אז מה, קדוש?!"

"קח אותה מכאן עכשיו, אלמוג," אבא מצווה. לא מיני עמר, כמו תמיד. אלמוג. הוא לא רוצה שיזהו גם אותו כי בסופו של דבר אלמוג הוא הבן של אסי עמר, יד ימינם של התאומים קדוש. אלמוג גורר אותי משם בכוח, בעוד אלי מגניב אליי מבט, כמו מבטיח שיהיה בסדר. "אם מישהו מכם יתקרב לבת שלי, אם מישהו מכם רק יסתכל לכיוון שלה," אני לא מספיקה לשמוע את האיום של אבא כי אני נדחפת אל המשרד שלו והדלת נסגרת אחרינו.

"את בסדר?"

"לא."

"בואי לכאן, קטנה." הוא פותח זרועות ואני נותנת לו לעטוף אותי בחום שלו, נושמת אותו. "הכול בסדר, אנחנו שומרים עלייך ולא ניתן שיפגעו בך." אנחנו, לא המשפחה שלי. אנחנו. גם הוא.

"דיברת ערבית חלקה כאילו אתה אחד מהם." הוא שותק. "ואתה חמוש."

"כן."

"אבל אתה על אזרחי, זה לא נשק צבאי ועד כמה שידוע לי לא הוצאת רישיון לנשק פרטי."

"זה של הצבא."

"זה קשור לתפקיד המסווג שלך? אתה מכיר את אבו סינאן הזה?"

"אל תשאלי שאלות שלא אוכל לענות עליהן."

"מה הוא אמר?" שוב שתיקה, רק שהפעם היא מעבירה בי רעד. "מה ענית לו, אלמוג?"

"שאם הוא לא רוצה שאוודא באופן אישי שיעשו לבת שלו כל מה שהוא הנחה לעשות לך, ובכיכר העיר במופע ראווה כמו שאוהבים לעשות אצלם ליהודים, שיסתלק."

"אתה מבין על מי איימת?"

"כן, ואני גם מבין שאעמוד מאחורי כל מילה שאמרתי לו ויש לי הרגשה שכל האנשים של אבא שלך יעשו את זה."

"למה?"

"למה מה?"

"סיכנת את עצמך ואת התפקיד שלך."

"את באמת שואלת אותי למה אני מגן עלייך? את לא יודעת כמה את חשובה לי?" כן, כמו עוד אחות.

"נראה לי."

"לא אתן שאף אחד יפגע בך, תהל. ואם אבא שלך הסתבך במשהו שגדול על הארגון שלו, אגן עלייך בעצמי." הוא מחבק אותי חזק יותר מקודם ואני מתמסרת לחיבוק ולתחושה כשהזרועות שלו עוטפות אותי והשפתיים שלו נחות על קודקוד ראשי.

דפיקה חזקה נשמעת על הדלת ואלמוג מתנתק ממני מייד, מסתיר אותי מאחורי גבו ושולף את הנשק במהירות שלא ראיתי כל חיי אצל אף אחד מהחיילים של אבא.

"תפתח את הדלת, מיני עמר."

"אבא," אני ממהרת אליו כשהדלת נפתחת והוא נושם אותי בחיבוק. "מה קורה פה, אבא? מי האנשים האלה?"

"אני מצטער, חיים של אבא. ידעתי שהיום הזה יגיע, אבל חשבתי שיש לנו עוד קצת זמן."

"זמן למה?"

"לקחת את התמימות שניסיתי להשאיר לך. החל ממחר את מתחילה אימונים עם תמיר. את תלמדי לשלוט בנשק כמו האנשים שלו ולהגן על עצמך במקרה של סכנה. והחל מרגע זה יש לך שומר ראש צמוד."

"אתה צוחק עליי, נכון?"

"אי פעם צחקתי כשמדובר בביטחון של המשפחה שלי?"

"תני לו לשמור עלייך, תהל. הוא יודע על מה הוא מדבר." אלמוג לוחץ את כתפו ואבא מהנהן בשתיקה. "אני לרשותך, אביה, לא משנה מה." הוא מסתכל עליי ויוצא, משאיר אותי לבד עם אבא שרק מחבק אותי ומתנצל שלא שמר עליי מספיק וחשף אותי לסכנות.

פרק 1

תהל

כעבור עשר שנים

"אני מתה על הקטע הזה." אריאל מתכרבלת בשמיכת הפליז שלה. באופן לא מפתיע שוב אנחנו מתיישבות לראות 'המורדים', סדרת הנוער הרומנטית מקום המדינה בערך. "פעם הייתה רומנטיקה במיטבה, בנות. היום הכול לא אמין."

"תודה, אימא. את ממש מעודדת אותי לצעוד לחופה מחר בערב." אדווה נאנחת ואני צוחקת. כמלווה של החברה הכי טובה שלי נשארתי לישון איתה היום בבית הוריה. עד לפני שעתיים הבית כולו היה הפוך ממסיבת המִקווה שאריאל ארגנה לה. ועכשיו, אחרי שכולן חוץ מאימא וממני פרשו לביתן, אנחנו מכורבלות בשמיכות על הספות עם אחיותיה הקטנות, שובל וריף, וצופות בטלנובלה שנוצרה הרבה לפני שנולדנו.

"את תדרדרי את הבת שלי להיות רומנטית בהגזמה כמוך." אימא משעינה את ראשה על אריאל. אבא עדיין לא הגיע לאסוף אותה לדירה בתל אביב, ומובן שלאשתו של מלך הקריות אסור לצאת לבד מהבית.

"אויש, תסתמי. בזכותי את נשואה, גברת!"

"זה נכון." אימא לא מתווכחת. "יש לך חלק גדול בשינוי של אביתר."

"תודה רבה באמת. עכשיו שקט, תכף היא קופצת עליו בנשיקה."

"ילדת ויוה," אימא ממלמלת. אני מניחה את ראשי על ברכיה והיא מלטפת את שערי בחום. "תלמדי, תהלי, גם אם הוא מסריח אחרי לילה במעצר, הזינוק הוא אותו זינוק."

"כאילו את לא קופצת ככה על דוד אביה בכל פעם שאימא משחררת אותו ממעצר," אדווה עוקצת ומצחיקה את כולן, בעיקר את אריאל.

"הבת של אימא שלך." אריאל נותנת לה כיף. "לפעמים מריצה מזכירה לי אותך, פלפלת."

"אותי?"

"כן, היא קטנטונת כמוך, חריפה כמוך, והצילה את פבלו מהאבא המרושע שלו, כמו שהצלת את אביתר משמעון קדוש."

"יימח שמו וזכרו." אימא לעולם לא מפספסת הזדמנות לקלל את שמעון. ורק מלשמוע סיפורים עליו אני מבינה שכל קללה שמקללים אותו מגיעה לו ביושר. "בטח הוא רואה מלמעלה את הקשר בין אביה לאימא שלו ונשרף בגיהינום."

"שוב, כמו שמריצה החזירה את פבלו למורה."

"עכשיו הזוג הזה הוא גם הזוג האהוב עליי." אני נושקת על ברכה של אימא. "אם הצלת את אבא ממפלצת כמו סרחיו בוסטמנטה, אני מצדיעה לך, אימא."

"פחחח, סרחיו?" אריאל נוחרת בבוז. "הוא מלאך ליד סבא שלך, מתוקה. תגידי תודה לאלוהים שלא הכרת אותו."

"שקט, הנה הקטע. כמה אתן מדברות, אלוהים ישמור." ריף נזכרת לנטוש את הטלפון שלה ששיחקה בו עד עכשיו ומתמקדת במסך הקולנוע הביתי שמולנו. פבלו יוצא מהכלא ומריצה ממהרת אליו. הוא שואל אותה מה היא עושה פה והיא לא עונה במילים אלא רק מזנקת עליו, כורכת ידיים סביב צווארו וקורעת את הפה שלו בנשיקה. פבלו מפיל את התיק מהכתף ומנשק אותה בחזרה. כולנו עם דמעות בעיניים ולב שלולית, כאילו לא צפינו בקטע הזה לפחות מיליון פעמים.

"לא שוב," אסי נכנס באנחה כבדה, אבא אחריו בחיוך מאוזן לאוזן. "לא נמאס לכן לראות את זה?"

"בייב," אריאל רצה אליו ומזנקת עליו ממש כמו מריצה על פבלו. "הקטע הזה מזכיר לי אותך עוד מגיל חמש עשרה כשדיברנו בטלפון בפעם הראשונה."

"אני מת על הסדרה הזאת." הוא צוחק ומנשק אותה בחזרה. "שאבקש מרונן לעצור אותי ללילה, סתם בשביל הכיף?"

"אני אשמח."

"חיים של אבא." אבא כורע לצידי. "את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתנו לדירה בתל אביב?"

"בטוחה. אנחנו יוצאות מכאן בבוקר לסלון הכלות."

"מי לוקח אתכן?"

"הראל ואלמוג."

"אם קורה משהו, אל תהססי לרגע ותתקשרי אליי, טוב?"

"מבטיחה." אבא נושק לי ועוזר לאימא לקום. "ביי, מריצה." אני קורצת לאימא שמתכופפת לנשק את ראשי. "אוהבת אותך."

"תיהנו ממסיבת הפיג'מות שלכן. אוהבת אותך."

"מריצה?" אבא שואל.

"אסביר לך בדירה." היא דוחפת אותו החוצה. אבא נפרד מאסי בלחיצת יד חזקה ומסמן לו להשגיח עליי כרגיל.

"היא מוגנת איתי, אביה. תמיד."

כילדה אף פעם לא ישנתי בבית של חברות. לא רק שלא היו לי חברות טובות עד לרמה שנתארח זו אצל זו ללילה, לאף אחת לא נתנו לישון אצלי ובטח שלא רצו אותי אצלם. אבל כאן, בבית של אסי ואריאל, איפה שגרו שלוש חברות הילדות שלי והאחיות שלי בנפש, ביליתי חופשים רבים וסופי שבוע. מה גם שהבית הזה תמיד היה מקום המסתור של בנות משפחת קדוש, כשאבא ודוד תומר נקלעו למלחמות. עם אסי היינו מוגנות כי לא משנה כמה שנים הוא מחוץ לעולם הזה, אסי עדיין יד ימינם של אבא ותומר.

"מה קורה פה?" אלמוג נכנס ואני מזדקפת באחת. אדווה נצמדת אליי במהירות שיא ומנסה להסוות את התגובה שלי.

"אני לא מגיבה ככה כשדביר נכנס, ועוד פחות מעשרים וארבע שעות הוא יהיה בעלי," היא לוחשת לי ואני נועצת בה מבט רצחני. "סליחה, אולי עדיף שאשתוק."

"אולי באמת." אלוהים, אני נראית זוועה. לא מאופרת, שיער אסוף בלוק שמתאים לניקיון של שישי, ובפיג'מה ילדותית שכולנו התאמנו לכבוד מסיבת הפיג'מות־מִקווה של אדווה. אני נראית כמו ילדה מתבגרת ולא כמו בחורה בת עשרים ושבע. עיניה של אימא נחות עליי והיא שולחת חיוך מנחם כאומרת בלי מילים, 'יהיה בסדר'.

"מיני עמר." אבא מחבק אותו. "באת לשמור על הבנות מקרוב?" אוי, אבא, אם תדע כמה קרוב הוא יכול לשמור עליי, תבריח אותי ליבשת אחרת.

"העדפתי להיות כאן למקרה שיצטרכו משהו מוקדם בבוקר. שוב באת לקחת את אשתך בעצמך, כאילו מישהו ינסה לחטוף אותה?"

"תתפלא, מישהו פעם הצליח," אימא עונה בחיוך קטן, אבל אני מזהה את הכיווץ הקטן בגופה. "ומאז אני צריכה לסבול את החרדות של בעלי."

"אני בטוח שאף אחד לא יתעסק שוב עם מלכת הקריות." הוא מחבק אותה. "ותודי שאת סתם אוהבת להתפנק כמו אימא שלי. לא סתם אתן כל היום יחד."

"לא מכחישה."

"ילד חצוף." אריאל מכה על עורפו. "בואו, נלווה אתכם החוצה." ההורים יוצאים ואלמוג נכנס לסלון, מתיישב מצידה השני של אדווה ומושך אותה אליו.

"את האחות הכי קרצייה שיכולתי לבקש בחיים האלה, אדודה, ובכל זאת, לא הייתי מחליף אותך בחיים. תהיי מאושרת ואם דביר עושה לך בעיות, אל תשכחי שאחיך הגדול תמיד כאן, לא משנה מה."

"אני יודעת."

"הוא אוהב אותך, אני יודע. הוא הסתכל עליך כמו מוכה ירח מהפעם הראשונה שהבאתי אותו לכאן אחרי הלימודים. אני חושב שכבר אז ידעתי שיום אחד הוא יהיה גיסי." הוא מלטף את ראשה ומסתכל עליי. "יש אהבות שרואים אותן מהרגע הראשון ולא משנה מה יקרה בדרך, הן ימצאו את הדרך להתממש." אני בולעת רוק ומרגישה את לחיצת היד של אדווה מתחת לשמיכה.

"אוהבת אותך, אח מעצבן ומגונן שכמותך."

"מצטער, אבל זה מה שלמדתי מסבתא עליזה." החיוך המושלם שלו משגר חיצים ישירות אל המערכת הפנימית שלי ומשהו בתוכי נמס. "לשמור על האחיות שלי יותר מעל החיים שלי."

"בנים, לחדרים שלכם." אריאל חוזרת ואני מסיטה את עיניי משלו, מרגישה צביטה בלב. "הלילה הזה שלנו."

אסי נכנס אחריה, נועל את הדלת ומתקרב אל הספה. הוא מרים את אדווה כאילו היא לא שוקלת כלום ומציף אותה בנשיקות. "אני לא מאמין שממחר מישהו אחר יצטרך להרים אותך לחדר כשתירדמי מול הטלוויזיה, כרגיל."

"עדיין אבוא להתפנק לך, אבא."

"חסר לך שלא." לא משנה כמה אני קרובה אל אסי ואריאל או כמה ביליתי כאן בחיי, לפעמים אני עדיין מרגישה כמו מישהי שפולשת לרגעים המשפחתיים והאינטימיים שלהם. אסי, האדם בעל החושים הכי מפותחים שהכרתי בחיי, מניח את אדווה בחזרה במקומה, מנשק את שובל וריף שחזרו לשחק בטלפונים שלהן, ואז רוכן אליי ומצמיד נשיקה ארוכה אל ראשי.

"מבחינתי יש לי ארבע בנות, לא שלוש."

"ולי יש שני אבות." אני מחניקה דמעות. הוא מלטף את פניי בחום ומסמן לאלמוג להצטרף אליו. כמה רגעים אחר כך דלת חדר העבודה שלו נסגרת.

"את יודעת," אריאל דוחפת את אדווה הצידה ומתיישבת בינינו, מכסה את שלושתנו בשמיכה. "חם וחמות זה כמו אבא ואימא."

"אריאל."

"רק אומרת." היא מושכת כתפיים. "תראי אותי עם עליזה. אני קשורה אליה לא פחות מאסי ואדר."

"חשבתי שוויתרת על הרעיון הזה כבר."

"תחשבי שוב, מתוקה, כי כרגע את בראש המועמדות שלי לכלה."

"ומי עוד ברשימה?"

"אף אחת. אני ממש לא מחלקת את הבן שלי לכל אחת." אני צוחקת ומניחה ראש עליה.

"זה לא יקרה, אריאל, אבל תודה שחשבת עליי."

"תסמכי עליי, תהלי, זה יקרה." הלוואי. אמן. אינשאללה. "בסופו של דבר הוא יתגבר על מה שקרה וכל עוד תישארי תחת הרדאר שלו הוא יבין בסוף מה שהבנתי עוד כשהייתם ילדים."

"אל תתווכחי עם אימא שלי, תהל," ריף מתערבת. "היא אף פעם לא טועה."

"וגם אם היא תטעה, היא תשנה את העובדות כדי שהיא תהיה צודקת," שובל אומרת. "עורכת הדין מלכה אף פעם לא מפסידה בתיקים."

"רואה, חינכתי אותן טוב. תני קצת קרדיט לאחראית החתונות במשפחה הזאת."

"תהל," אדווה מניחה את ראשה בצידה השני של אריאל. "אחרי החתונה, שבת־חתן ושבע הברכות, לאימא שלי יהיה הרבה זמן פנוי. שיהיה לך בהצלחה." הפעם אני כבר לא עונה. אריאל נשענת לאחור, מפעילה את הפרק בנקודה שבה עצרנו, ומלמדת אותנו איך אהבה יכולה להתקיים גם כנגד כל הסיכויים. פעם אמרתי לה שהיא כמו סוניה ריי, אימה של מריצה, שכולן חלמו על אימא כזאת. והיום, יותר מתמיד נראה שצדקתי. מי יודע, אולי יום אחד סוניה הישראלית תהיה בסופו של דבר חמותי.

אלמוג

אם ישאלו אותי מה אני עושה פה, לא תהיה לי תשובה. התירוץ העלוב שסיפקתי מקודם לאביתר אולי עובד עליו, אבל על אבא שלי זה ממש לא עובד. עורך הדין מלכה, מי שעד לפני חודש היה המועמד המוביל לראשות לשכת עורכי הדין בישראל, לא מפספס כלום. הסיבה לפרישה שלו מהמרוץ לראש הלשכה היא החיטוט בעבר שלו. עבר של עבריין, שלא מתאים לעורך דין.

הוא ניגש לשידה עמוסת האלכוהול שלו, מוזג לשנינו כוסות ויסקי ונשען על השולחן ברגליים משוכלות.

"אבא."

"אתה יודע, כשהגיעה ההצעה לראשות הלשכה הייתי בעננים. שיתפתי את אימא והחלטנו יחד שאלך על זה, שאחרי כל כך הרבה שנים של מאמץ גם לי מגיע להתקדם בחיים ולקצור את פירות ההשקעה. אלוהים עדי שמיום שעזבתי את הקריות לא נחתי לרגע. עבדתי סביב השעון ורק רציתי להחזיק את הראש מעל המים כדי לפרנס את דודה אדר ואת סבתא."

"אני יודע, אבא."

"כשהתחתנתי עם אימא שלך כבר הייתי מבוסס כלכלית ויכולתי להרשות לעצמי להוריד את הרגל מהגז, אבל כן רציתי להיות ראוי לה גם בעיני סבא שלך. כשהוא גילה על העבר שלי, בדרך הכי לא נעימה שקיימת, הוא התחיל להסתכל עליי בעין עקומה. ובחיי, אם לא היית כבר ברחם של אימא שלך, נראה שהוא היה מוצא דרך לגרור אותי לרבנות."

"סבא אברהם אהב אותך."

"כן, אחרי שנים של קריעת תחת והוכחות חוזרות שאני כבר לא שייך לארגון של משפחת קדוש. וזה לא היה פשוט כשאחותי הקטנה הייתה נשואה למי שעמד בראש הארגון בזמנו. אבל לא ויתרתי והפכתי את המשרד שלי למעצמה עד שהשם שלי הלך לפניי כעורך הדין הפלילי הכי טוב בישראל. אז הוא קיבל אותי. הוא הבין שבאמת השתניתי ואחרי שיחה כנה של שנינו בלב ים, כשהוא לא יכול לברוח וחלש מדי לזרוק אותי למים, סיפרתי לו על כל העבר שלי. מאותו יום הוא התנהג אליי כאל בן נוסף."

"והוא בטח הציע לך להמשיך את ניהול המשרד שלו." אבא צוחק בתגובה.

"לא, ממש לא. הוא ידע כמה אימא שלך ואני אוהבים את התחום שלנו, אבל הוא כן ביקש ממני משהו אחד אחרי שגל נולד." הוא מתרחק מהשולחן ומתיישב מולי על הכורסה. "שאבטיח לו שלא אתן לבנים שלי להימשך לאש מהעבר שלי. ונשבעתי שזה מה שאעשה."

"לאן השיחה הזאת הולכת?"

"אומנם אני מבוגר ממך בכמה שנים, בכל זאת אני אבא שלך, אבל אני לא אידיוט, אלמוג. אני רואה איך אתה מסתכל עליה. איך תמיד הסתכלת עליה. אני יודע מה עובר עליך בפנים וממה אתה מפחד."

"אתה שיכור?"

"תדבר אליי יפה!" הוא מכה בעורפי ומושך אותי אליו. "אני אבא שלך, אלמוג. זה לא משנה מה יעמוד מאחוריך, לצידך, לפניך. בכל מקום שתצטרך אותי אני תמיד אקשיב לך, אייעץ לך בלי לשפוט ואנסה לעזור לך בכל דרך שאוכל. תמיד."

"אתה יודע," אני רוכן קרוב יותר אליו. "לא אני זה שמתחתן מחר. תשמור את הרגשי לנסיכה הגדולה שלך." אני צוחק, נשען לאחור ולוגם מהוויסקי שלי.

"הבן של אימא שלך. מאה אחוז הפה שלה."

"אני שומע תלונה בקול שלך?"

"תלונות, ברבים! הייתי צריך להיות מעורב יותר בחינוך שלכם."

"וללמד אותנו לירות כמו צלף מינקות?"

"יוסי, הבן של זונה. אני לא צלף ותפסיק להאמין לכל מה שאומרים על אבא שלך." אני צוחק בקול רם והוא צובט את ברכי. "אתה יודע כמה דברים אני יודע על יוסי ולא מספר כלום? חכה תראה מה אעשה לו."

"שקר. ליוסי אין עבר פלילי. הוא אידיוט מדי בשביל זה."

"זה לא היה מולד. זה כנראה בעקבות כל המכות שהוא ספג ממשי ואחר כך מאביתר." הוא מרוקן את שארית הוויסקי שלו ונשען לאחור. "אלמוג."

"אבא."

"כאבא שלך אני אמור להגיד לך לשמור מרחק, להיזהר מהסכנה שמרחפת מעל הראש שלה, בעיקר בגלל שם המשפחה שלה ובגלל אבא שלה. הייתי שם, בעולם הזה, ולא הייתי נותן לך להיכנס לשם בחיים. אבל אני מכיר אותך ואני יודע שמאז ומעולם היה לך רגש אליה. עוד כשהיית ילד והיית נלחם בכולם כדי לכרכר סביבה ואביתר היה מושך אותך מהאוזן."

"אין בינינו כלום."

"כן, שמתי לב לזה. השאלה היא למה?" בגלל מי שהיא, בגלל מה שהיא מביאה איתה, בגלל הסכנה שמרחפת מעליה. אני לא יכול להסתכן שהיא תרחף מעליי ויום אחד תפגע במשפחה שלי. אם אישאב לעולם הזה, אפיל את אבא אחריי. והוא סיפר לי עכשיו כמה הוא נלחם בשיניים כדי לצאת משם.

"אני עורך דין פלילי, היא הבת של אחד העבריינים הגדולים במדינה ששולט בחצי ממחוז הצפון. למיטב ידיעתי יש לה תיק או שניים במשטרה." או עשרה. שחררתי אותה לא פעם כשהסתבכה בצרות. לילדה היפה עם העיניים הכחולות כמו הים יש נטייה להסתבך בצרות ולהפוך לסערה כשהיא מתעצבנת. מה שכמובן מושך אותי בה עוד יותר, אבל מזכיר לי בכל פעם מחדש כמה אין לקשר הזה סיכוי.

"בולשיט. אני יכול לפטר אותך בשנייה ותלך לעבוד במשרד שהיה של סבא שלך עם הראל." כן, בן הדוד היקר שלי מצא חן בעיניי סבא והוא קידם אותו מהר מאוד במשרד ובסופו של דבר השאיר אותו כמנהל המשרד, אפילו שהוא לא הנכד שלו.

"אני נראה לך כמו מי שישב כל היום מאחורי שולחן לחתום על חוזים שמנים? זה משעמם תחת."

"טענה טובה, ונכונה," הוא מוסיף וצוחק.

"אבא," אני רוכן ומרים מעט את המכנסיים מעל רגל שמאל. "הנה התזכורת למה זה לא יכול לעבוד." הוא מסתכל על הצלקות הנוראיות שלי באותו מבט מלא כאב ואשמה שהוא מסתכל תמיד. "לא יכולת לדעת, אבא. לא אתה, לא תומר, לא אביתר, ובטח לא הראל."

"הלוואי שאני הייתי זה שנפגע ולא אתה. הלוואי שהכאב הזה היה שלי ולא שלך." הוא מניח את ידו על רגלי ואני קופא במקומי. הצלקות מהעור שנשרף מתפרשות לכל אורך השוק שלי, והברך מלאה בצלקות מהניתוחים החוזרים. אני עובר לא מעט טיפולים כדי להתקיים כאדם נורמלי ונלחם בנכות שלי בכל בוקר מחדש, מסרב להישבר וליפול לדיכאון.

"אם נהיה יחד, אבא, זה יכול לקרות שוב. ולא רק לי, אלא גם לה וגם לילדים שיהיו לנו."

"אתה מוגן בפסק בוררות. אביתר נלחם על זה ומי שיעז לגעת בך, ימצא את עצמו מת." קולו קר ואני מנסה לדמיין אותו בצעירותו, כשהיה הנער ששמעון קדוש הכריח להיות החייל שלו.

"פסק בוררות שהגעתי אליו כי אני הבן של אסי עמר וכי נהגתי ברכב של הראל קדוש בזמן הלא נכון, וכמעט הצליחו לחסל אותי במקום אותו."

"אני מצטער, אלמוג, על כל מה שעברת. על שהעבר שלי מצא אותך." הוא משפיל מבט.

"אתה לא אשם ולא קשור לזה. אם הייתי נוהג ברכב שלי, לא היו טועים בזיהוי." אני מכסה את הרגל ונעמד. "פשוט תבין למה אין לזה עתיד."

"אימא שלך משכה אותי החוצה מהעולם הזה והציבה חומה שאף אחד לא מעז לעבור. למה שאתה לא תעשה את אותו הדבר?"

"כי אתה רצית לצאת מהעולם הזה ותהל לא. היא נושמת את הסכנה, ניזונה ממנה ממש כמו המשפחה שלה, ורוצה יום אחד לשלוט על הכול. תהל תהיה המלכה הראשונה של הקריות, אבא, ושנינו יודעים את זה."

"שאלת אותה פעם מה היא רוצה?"

"מה אני אמור לשאול? אם היא מוכנה לוותר על הכתר בשבילי? לא, לא שאלתי."

"אז אולי כדאי שתשאל."

"למה?"

"כי לפעמים לכתר יש משקל כבד מדי ויכול להיות שהיא רק מחכה לרגע שתוכל לוותר עליו. ראיתי איך הסתכלתם זה על זה מקודם. הרגש עדיין קיים. תמשוך אותה החוצה, אלמוג. בשבילה, בשביל לשמור עליה בחיים. בשביל להיות מאושר."

"אתה מצפה מנכה לשמור על הבחורה הכי מאוימת שהכרתי בחיי? איך אני אמור להגן עליה אם אני לא מסוגל אפילו לרוץ כמו פעם? אפילו הצבא נתן לי פטור ממילואים וברור לכולם למה הפטור הזה ניתן לי." אני נושם עמוק, נלחם בגוש שבגרוני. הנכות שלי לא תאפשר לי לחזור עם הצוות שלי לשטח, בטח שלא להיות מסתערב שוב ולהיכנס לג'נין או לרמאללה. לא במקרה שלי.

"אסף," אימא נוקשת על הדלת. "גל התקשר, אתה יכול לנסוע לאסוף אותו מחברים?"

"כמה דקות, אריאל."

"תן לי לאסוף אותו." אני לא מסתובב אליו, לא מסוגל לראות את המבט מלא הרחמים שבטח יש כרגע על פניו. "לך לישון עם אימא, מחר יש לכם יום ארוך."

"השיחה הזאת לא נגמרה, אלמוג."

"לילה טוב, אבא." אני יוצא מחדר העבודה ונעצר במבטי על תהל שהספיקה להירדם על הספה עם אדווה. אני מתקרב לספה ובמאמץ כורע לצידה. לפני שנתיים עוד הייתי יכול לשאת אותה למעלה במדרגות. אבל היום, כשהגב שלי ספג פגיעה קשה והרגל שלי שוחזרה בניתוחים, אני לא מסוגל אפילו לעשות את הדבר הפשוט הזה. במקום אני מכסה אותה בשמיכה, מצמיד את פניי לשקע צווארה ונושם אותה.

"אלמוג."

"ששש, תישני, קטנה." אני מלטף את פניה היפות ומצמיד נשיקה ארוכה למצחה.

"לאן אתה הולך?"

"להביא את גל. אני תכף חוזר."

"אתה נשאר לישון פה?"

"כמו פעם, בחדר הצמוד לחדר שתישני בו." היא מחייכת ועיניה היפות שוב נעצמות. "הלוואי שהכול היה פשוט כמו פעם, קטנה. הלוואי." כשאני פונה אל הדלת אני רואה את אבא נשען על הקיר בזרועות שלובות. אני מתעלם ממנו ונוסע להביא את אחי. מי היה מאמין שהילד המעצבן הזה יכול להציל אותי לפעמים. תודה לאל על אחי הקטן.