האיש האחרון בטהרן

“המוסד, האף.בי.איי והסי.איי.איי משתפים פעולה במבצע נועז באיראן, שנועד לחסל מצבור של נשק גרעיני.” כותרת בעיתון? אולי בעתיד. עד אז, “האיש האחרון בטהרן” מתאר באופן מרתק ובדיוק מדהים את מלחמתם החשאית של אירגוני הביון המובילים בעולם בניסיונות ההתחמשות הגרעינית של איראן.

פצצה “מלוכלכת” מתפוצצת על סיפונה של ספינת מכולה במפרץ חיפה וממטירה גשם של נשורת גרעינית על העיר. המוסד נחוש למצוא את האשמים ולהענישם והעקבות מובילים היישר אל טהרן.

בצד השני של האוקיינוס, באגף ‘התא האדום’, יחידה של הסי.אי.איי, שתפקידה לחשוב מחוץ לקופסה, מוטלת על הסוכנת המבריקה קירה סטרייקר משימה: לאתר חפרפרת בסוכנות הביון. החפרפרת, מתברר, מעבירה מידע רב ערך ל… ישראל. בקצב מהיר ובסדרה של מהפכים מלווים באקשן עוצר נשימה מתאחדים, נפרדים ומתאחדים שוב אירגוני הביון רבי העוצמה במטרה משותפת אחת: לעצור את הגרעין האיראני.

*

מארק הנשו שירת בסי.אי.איי במשך 16 שנה, מהן שלוש שנים בתא האדום. במהלך שירותו זכה ב־18 ציונים לשבח, ובראשם  פרס “גלילאו” היוקרתי, על תרומתו למודיעין הלאומי האמריקני.

 “מארק הנשו הופך את הדרמה ב’האיש האחרון בטהרן’ למציאותית, הודות לניסיונו האישי בסי.אי.איי”, בוקריפורטר

“עבודתו של הנשו בסי.אי.איי מוסיפה אמינות לסיפור, המלא בעובדות אמיתיות ושפע של הפתעות”, RT בוק רוויוז

פרולוג
4 בנובמבר 1979
שגרירות ארצות הברית
טהרן, הרפובליקה האיסלמית של איראן
הסטודנטים רקדו על חומת הביטחון, יורים ברובים לעבר שמי
הלילה, הרשפים מתמזגים בכוכבים מעל האופק. גבי רונן לא יכול
היה לעשות דבר בקשר לזה. השגרירות האמריקאית עמדה על כנה
במשך עשרים ושמונה שנים בלבד, קצת יותר משנות חייו. שוכניה
היו כלואים במרתף והוא לא חשב שהם יצאו משם אי פעם על
רגליהם.
וכך, ביום אחד העולם משתנה, אמר לעצמו גבי רונן, איש המוסד.
לא, זה לא היה מדויק. האנשים האלה לא היו מנסים לעשות דבר
כזה אפילו כמה חודשים קודם לכן. השאה, מוחמד רזא פהלווי,
לא היה מרשה לאיש לאיים על פטרוניו האמריקאים, ואלה שניסו
לטפס על חומת השגרירות היו נתקלים בידה החזקה של הסאוואּכ,
המשטרה החשאית. עכשיו האנשים האלה ירדו למחתרת, כמו
מתנגדי המשטר בעבר. הם התחלפו בתפקידים.
הרקב במשטרו של פהלווי פשה במשך שנים. פהלווי תפס את
”כס הטווס“ רק בזכות עזרתם של האמריקאים, וגם המוסד עשה
את חלקו כדי לשמרו בשלטון. הרפובליקה האיסלמית מעולם לא
הכירה רשמית בישראל, אך שתי המדינות הגיעו ביניהן ליחסי
ידידות קרובים, יותר משתיאר לעצמו רונן שישררו אי פעם בין
המדינה היהודית לבין מדינה איסלמית כלשהי. השאה, הסי.אַ יי.אֵ י
והמוסד כמו ניסו לעצור נהר שוצף במו ידיהם, ושיחות דיפלומטיות
או מבצעים חשאיים לא יכלו להציל עתה את כיסאו של פהלווי.
איש המוסד הצעיר ישב פעמים רבות בפארק הונארמנדאן, בצפון
מערב העיר, מחברת ציור ועיפרון בידו. הפסלים בגן הציבורי, מעשה
ידי דורות של אמנים איראניים, שימשו לו מושאים מרתקים לציור.

זו הייתה פעם ראשונה אחרי שבוע שהתאפשר לרונן לשבת על
הספסל המועדף עליו. הוא ישב והקשיב לצהלות השמחה שהגיעו
מהשגרירות. הוא היה משוכנע שזו תהיה הפעם האחרונה שלו שם.
רונן שמע חריקת חצץ מאחוריו והביט לאחור. חסן אבתכאר, עמיתו
האיראני, פסע לעברו. קצין הסאוואּכ הצעיר לבש מעיל אפור
ארוך, מהסוג המקובל על אנשי המשטרה החשאית, שהיה מהוה
באזור הצוואר. יד אחת עוטה כפפה הייתה טמונה בכיסו, ובאחרת
אחז בסיגריה דולקת. עיניו היו כהות, יותר אדומות מלבנות, ככל
שהצליח רונן לראות לאור פנסי הרחוב.
חסן נעצר קצת מאחורי הישראלי, לקח שאיפה מהסיגריה ורחרח
באוויר. ”אני לא מריח עליך ברנדי הערב, גבי,“ אמר, מופתע. לא
היה ערב ראוי מזה להשתכר בו.
”חשבתי שלא כדאי לשתות בחוץ הערב,“ אמר גבי רונן. ”האנשים
האלה פנאטים. לא רציתי לתת להמונים סיבה נוספת להתמקד בי.“
”בחירה נבונה,“ הודה חסן. ”חוקי הׁשַ רִ יעַ ה הגיעו לארצי. התנדבתי
לעבוד בשבילכם כי שנאתי את השאה פהלווי, אבל החיות האלה
גרועות עוד יותר.“ הוא התיישב על הספסל לצד רונן. הם הביטו
לעבר השגרירות והקשיבו לתרועות השמחה ולצעקות שבקעו משם.
”שיכור או לא, אני מתפלא לראות אותך כאן,“ הודה גבי.
”רציתי להגיד שלום. החברות בינינו מצדיקה לפחות את זה.“
”גם אני חושב כך. כמה יש, לדעתך?“ שאל רונן והחווה בראשו
לכיוון השגרירות.
”כמה בני ערובה?“ חסן קירב את הסיגריה אל שפתיו.
”כמה חוטפים?“ הבהיר רונן. ”חמש מאות?“
חסן הרהר בשאלה, בוחן את צלליות הרוקדים על החומה. הרחובות
היו מלאים, מסה חיה ונושמת של אנשים בכל פינה. ”חמש מאות?
לפחות. וברחובות יש פי עשרה מזה,“ ענה ונשף עשן. ”בבוקר יהיו
כאן שוב המונים.“
”והסאוואכ לא יעשה כלום?“ שאל רונן.
”אילו הסאוואכ היה מתכוון לעשות משהו, כבר היינו עושים.“ חסן
נענע בראשו ודיבר בקול שקט. ”רק רובים יוכלו לעצור את זה,

ופהלווי לא נמצא כאן כדי לתת פקודה כזאת.“
”גם אילו היה כאן, אני לא יודע אם הצבא היה מציית לו,“ אמר רונן.
”גם הם רואים לאן הרוח נושבת.“
חסן הנהן. ”זו הייתה טעות מצד האמריקאים לעזור לפהלווי להיאחז
בשלטון.“ הוא נופף בסיגריה ולקח שאיפה ארוכה ממנה. חסן דיבר
עכשיו לאוויר, כאילו רונן אינו אלא רוח רפאים. ”הוא ניסה להסתיר
את האכזריות שלו, אבל אי אפשר להסתיר, והוא הפך אתכם ואת
האמריקאים לשוחטים שלו.“
רונן מעולם לא שמע איראני מדבר כך. ”אתה אומר את זה מתוך
כנות, או מתוך פחד?“
חסן הביט סוף סוף בידידו. הוא השליך את הסיגריה לתוך העצים
שמאחורי הספסל בלי שיהיה לו אכפת אם משהו יתלקח. קשה
להתרגש משריפה בלילה כזה. ”אתה חושב שזה טירוף מצדי לומר
את דעתי?“
”אני חושב שכל קצין סאוואכ לשעבר יצטרך לברור היטב את
מילותיו מעתה ואילך,“ יעץ לו רונן.
חסן חייך. ”זה כל כך נכון.“ הוא הצביע לעבר השגרירות. ”אתה
רואה את המצלמות שם? העולם כולו צופה בזה, והם מבינים את
המשמעות. השאה כבר לא ישוב לראות את ארצו.“
”אולי הגנרלים של השאה יארגנו הפיכה -“
”לא תהיה הפיכה,“ אמר חסן בביטחון. ”מבחינת המערב, איראן
כבר אבודה.“
”אם זה נכון, מה יקרה הלאה?“ שאל רונן.
”שמעתי פעם ביטוי לטיני שיכול להתאים כאן. vacui Horror”.
רונן כיווץ את גבותיו ומצמץ אליו בחשכה. אורות השגרירות הטילו
צללים חדים על פניו. ”אני לא מבין.“
”זה פתגם ישן, אהוב על פיזיקאים. אמר אותו אריסטו, אם אני לא
טועה. ’בטבע אין ואקום‘.“ הוא הניח את ידו על כתף חברו. ”כשנופלת
ממשלה אחת, מישהו תופס את מקומה ושולט בהמונים. השאה נפל,
ומישהו חייב לתפוס את מקומו. חומייני, ללא ספק. השאה השליט
סדר באמצעות פחד. זה מה שהאנשים האלה מכירים.“

חסן השתתק לרגע והביט בזוהר אורות השגרירות ממרחק. לאחר
מכן המשיך: ”כדי שלא יפנו נגדו כפי שעשו לשאה, הוא יצטרך
לתת להם משהו שממנו הם פוחדים עוד יותר. והוא ייתן להם את
אמריקה ואת ישראל. איראן תהפוך לאויבת הנצחית שלכם. חומייני
יקרא לחורבנה של ישראל, ומאמיניו לא יפסיקו לנסות להגשים
את משאלתו. הארצות השכנות לכם כבר למדו לא לתקוף ישירות
את ארצכם. איראן רחוקה מישראל, כך שאנחנו לא יכולים לתקוף
אתכם ישירות בכוח הזרוע, אבל נעשה זאת בדרכים אחרות. יהיו
פיגועים ברחובות שלכם, חטיפות חיילים, חטיפות מטוסים. ישראל
תשרוד, אין לי כל ספק בכך, אך היא לעולם לא תדע שלום.“
”הלוואי שאתה טועה,“ השיב לו רונן. ”השמדתי את כל התיקים
שלנו עליך. כל המסמכים נגרסו ונשרפו. אף אחד לא יֵ דע שהיית
מודיע של ישראל.“
”אני מודה לך.“ חסן הצית סיגריה נוספת, שאף את העשן והפריחו
לחשכת הלילה. ”עליך לעזוב את איראן ולחזור הביתה. עוד הלילה.
העניינים עומדים להתרחש כאן במהירות רבה. ברגע שהבלגן
יסתיים, אנשיו של חומייני יתחילו לחפש את הישראלים שנמצאים
בתחומי המדינה, בעיקר את אנשי המוסד. אתה לא תהיה מוגן כאן,
וגם לא הישראלים האחרים. הסי.איי.אי לא יוכל לעזור לכם.“ הוא
הצביע על השגרירות שנתפסה. ”המוצב שלהם אבוד. גם אם הם
יבואו, הם ינסו להציל קודם את האנשים שלהם. המשטרה החשאית
בהחלט לא תסכן את עצמה למענכם. אנחנו נתפזר לכל עבר תוך
ימים, ולמפקדים שלנו יהיה מזל אם הם יקבלו רק עונש מאסר לאחר
שייפתחו התיקים שלנו.“
”ואתה?“
”אני אהיה בסדר. ההמונים האלה יבזזו את מטה הסאוואכ, כך
שלא יהיה מסובך להשמיד את תיקי השירות שלי. הם לא יחסרו
לאף אחד. הואיל וגם המסמכים שלך הושמדו, אוכל להמציא את
עצמי כאדם חדש. אנשי שטח כמוני ייבלעו בהמון עד שיחלוף
הגרוע מכל, אבל הקצונה הגבוהה תוצא להורג אם תנסה להימלט
מהמדינה. אלה מאיתנו שיישארו לאחר מכן יתחילו לעבוד בשירותי

המודיעין שיקימו חומייני ואנשיו. הם יזדקקו למשטרה חשאית לא
פחות משנזקק לה השאה, כנראה עוד יותר. מהפכנים הם טיפוסים
פרנואידים. הם מדמיינים לעצמם הפיכת-נגד בכל פינה. בעוד כמה
חודשים מהיום, הכול ישוב לקדמותו מבחינתי. אני אהיה אדם חדש,
שעושה עבודה ישנה בשירותם של אדונים חדשים.“
”והם לא יזהו אותך?“
”אני חושב שלא.“ חסן העביר את ידו על לחיו המגולחות למשעי.
”בתור התחלה, אני מתכוון לגדל זקן. הפנאטים האלה יצפו לכך.“
הוא נאנח. ”אבל גבי...“
”כן?“
חסן לא ענה מיד. הוא שאף עוד שאיפה ממושכת מהסיגריה בלי
להתיק את עיניו מהסטודנטים הרוקדים על חומות השגרירות.
”אמרתי לך שהתנדבתי לעבוד בשבילכם מתוך שנאה לפהלווי. זאת
לא הייתה כל האמת. הסיבה הנוספת הייתה התקווה שלי לידידות
אמת בין המדינות שלנו. באמצעותך הבנתי, שרוב בני עמנו אף פעם
לא חשבו ולא האמינו שהיהודים רק רוצים בית שקט ובטוח. אני לא
יודע לאן המוסד ישלח אותך מכאן, אבל לאן שתלך, תמיד תפקח
עין על טהרן. חומייני ואלה שיבואו אחריו רוצים לזרוק את ישראל
לים, אבל הם כבר ראו אתכם מביסים את צבאות ערב, הם כבר ראו
איך אתם מתמודדים עם מחבלים. זה ישאיר להם רק אופציה אחת.
אסור לך להרשות להם להשיג אותה.“
רונן ניסה לעכל את דבריו של האיש. מה היה המושג שבו השתמשו
האמריקאים? הפצצה האיסלמית. ”זאת תהיה המשימה הקשה ביותר
שהמוסד ייקח על עצמו,“ אמר בקול שקט, ”והאכזרית ביותר.“
”כן, אני יודע. בגלל זה אנשים כמוך צריכים להוביל את הארגון. כמו
שנהוג לומר אצלכם: ’את העסקים הכי מלוכלכים צריכים לעשות
האנשים הישרים ביותר.‘ ואתה אחד האנשים הישרים ביותר שאני
מכיר,“ אמר חסן. הוא הביט בחברו. ”אני לא חושב שנתראה שוב
אחרי הלילה. כדי לשרוד, אני חייב להפוך לאחד מהם, ואצטרך
לעשות דברים מכוערים מאוד.“ הוא נופף בידו לעבר המהפכנים
שצעקו על חומת השגרירות. ”אצטרך לפעול נגד המדינה שלך.

בבקשה תאמין לי שאני לא אשאב מכך כל סיפוק, ולא משנה מה
אתה עלול לשמוע. אני אנסה לרסן את הדברים הגרועים ביותר.
אעשה כל מה שביכולתי כדי למנוע מהעם שלי להניח את ידיו
על הפצצה, כי אני יודע מה אירן תעשה בה. אני לא יכול לבגוד
בארצי, אבל אני לא רוצה שקבוצה קטנה של אנשים תהפוך את
כולנו למפלצות.“
רונן הנהן באיטיות. דבריו של חסן עוררו בו תחושת קבס. ”אני מניח
שכבר לא יזדמן לנו לאכול יחד בירושלים, כמו שהבטחתי לך.“
”חבל שלא אראה את כיפת הסלע,“ אמר חסן בקול מלא צער.
”אתגעגע לחברתך,“ אמר רונן והתכוון לכך בכל ליבו.
”’ּבדרּוד, חבר.“
”צאתך לשלום, חסן,“ ענה לו רונן בעברית.
”נראה לי שהשלום יצטרך לחכות לעולם הבא.“ חסן הסיר את
מעילו המסגיר והניחו על הספסל. הוא השליך את בדל הסיגריה,
הכניס יד לכיסו ושלף נרתיק סיגריות ומצית, ערוך ומוכן להזין שוב
את ההתמכרות שלו. הוא התחיל להוציא סיגריה נוספת מנרתיק
המתכת, אבל אז עצר והביט בקופסה. ”אני חושב שכבר אין לי
חשק,“ אמר. לאחר מכן חייך, ”הצעד הראשון לקראת הפיכתי לאדם
חדש.“
איש הסאוואכ הניח את הקופסה ואת המצית על הספסל ליד הצעיר
הישראלי. לאחר מכן הפנה את גבו לשגרירות האמריקאית ולחברו
ופסע באיטיות רבה לעבר היציאה מהפארק.