הנסיכים 3 - מלכת הקרטל

1

אריקה

אנחנו נכנסים לבית החולים בדיוק כשפרנקו שולח לי הודעה ומעדכן אותי לאן אנחנו אמורים להגיע. "אנחנו צריכים את המעליות, הוא בחדר ניתוח," אני מעדכנת את ולנטינה ואת אלן. אנחנו עוקבים אחרי השלטים ונכנסים למעלית, אלן מחזיק את ולנטינה צמודה אליו. היא לא הפסיקה לרעוד ולבכות מהרגע שיצאנו מחברת ההקלטות.

"צריך לפנות פה ימינה," אלן אומר.

אנחנו ממהרות בעקבותיו ונכנסות לחדר ההמתנה, רואות את אחי. "מנולו," אני קוראת, מאבדת שליטה על דמעותיי. הוא סוגר את המרחק בינינו ומחבק אותי.

"תירגעי, הוא יהיה בסדר," הוא מבטיח ונושק לראשי.

"הוא בחדר הניתוח," אני שומעת את לוקה אומר ומתרחקת מעט מאחי.

"מה קרה לו?" ולנטינה שואלת את לוקה.

"ירו בו בזמן שהוא תדלק את האופנוע."

"אלוהים, אני לא יכולה לאבד גם את אחי, זה לא יכול לקרות." בכייה של ולנטינה מתחזק. אלן מחבק אותה ומלטף את גבה.

"לא תאבדי אותו, הוא יהיה בסדר," מנולו מבטיח. "את מכירה את אחיך, הוא עקשן מדי מכדי לוותר בקלות."

"זאת הבעיה, אני מכירה את אחי." היא מתקשה לשלוט בנשימותיה. "לפני שנים הוא כבר היה מוכן לוותר על החיים. אני לא בטוחה שהוא יילחם עליהם."

אני מחבקת את עצמי ומתקשה לנשום. דבריה של ולנטינה רק מוכיחים את מה שכבר ידעתי. אין לנו שום סיכוי יחד. הלב שלו שייך לבחורה מתה והוא יהיה מסוגל לוותר על חייו כדי להצטרף אליה. אחי מושך אותי אליו ומצמיד אותי לחזהו, מלטף את גבי.

"את רועדת, ארי," הוא אומר בדאגה ומלטף את שערי.

"אלן!" פרנקו קורא ומצטרף אלינו, אני מסתובבת ופוגשת במבטו המודאג.

"איפה היית?" לוקה שואל.

"דיברתי עם אלברו ועם אבא שלי בטלפון."

"יש חדש לגבי היורה?"

"כלום, נאדה," הוא מסנן וכף ידו מתאגרפת. "אבל אגיע אליו ואגרום לו לשלם על זה."

"יכול להיות שאלה היו הניגרים?" אני שואלת את פרנקו.

"לא, אני בטוח שלא מדובר בהם," הוא עונה בביטחון ומסתכל על ולנטינה. "היי, הוא יהיה בסדר, הדמעות מיותרות."

"אין לי שליטה על זה, אני צריכה לראות במו עיניי שהוא בסדר כדי להירגע."

"ברגע שהניתוח יסתיים, אדאג שיכניסו אותך לראות אותו," הוא מתחייב. "מה איתך, ארי? רוצה לשתות משהו?"

"לא, תודה."

אחי מוביל אותי לכיסא פלסטיק ומושיב אותי עליו. אני מרימה את כפות רגליי על הכיסא ומחבקת את ברכיי, משעינה עליהן את ראשי ומרגישה אבודה. צלצול הטלפון שלי מקפיץ אותי. אני מוציאה אותו מהכיס ורואה שזו אלי.

אני קמה מהכיסא ומתרחקת מעט, מתיישבת על הרצפה ונשענת בגבי על הקיר, מחבקת את ברכיי. "היי," אני עונה ומייד פורצת בבכי.

"שמעת מה קרה לאמאדו?"

"אני בבית החולים, ממתינה שהניתוח יסתיים."

"אלוהים," היא ממלמלת, "וילי, צ'מה וגידו ירדו מהפסים."

"אני מאבדת את זה, אני לא יודעת איך לשלוט בפחד. אני רק רוצה שהוא יהיה בסדר."

"מה קרה לו?"

"כל מה שאני יודעת זה שירו בו בתחנת דלק." דמעות נופלות מעיניי. "הוא היה שם לבד ובטח לא חשב על זה בכלל. אני לא יודעת כמה זמן לקח לאנשים לגשת אליו ולעזור לו. אולי הוא שכב לבד על הכביש וחשב על הסוף. אני לא יודעת כלום."

"היי, אל תישאבי למקום הזה, כרגע הדבר החשוב הוא שמטפלים בו."

היא מנסה להרגיע אותי, אך המחשבה על רגעי הירי מייסרות אותי. יכול להיות שפרנקו יודע מי היורה ומשקר לי?

אבל למה שיעשה את זה? במשפחה שלנו תמיד עונים בכנות גם אם התשובות לא פשוטות.

אני שומעת קולות ומפנה את ראשי, רואה את וילי ואת פרנקו מדברים. צ'מה וגידו עומדים לצידם ונראים נסערים. "אדבר איתך מאוחר יותר, בסדר?"

"תעדכני אותי כשהניתוח יסתיים."

"אעדכן," אני מבטיחה ונעמדת, מתקרבת אליהם ומקשיבה לשיחה. וילי נסער מכך שסרטון מהירי הספיק להתפרסם בתקשורת בזמן שאין למאפיה או לקרטל מושג לגבי זהות היורה.

לא נראה שפרנקו מתרגש מהטון שלו. דווקא נראה שהוא מסכים איתו.

"יכול להיות שמדובר בחברי הכנופיה?" צ'מה שואל.

"לא," מנולו שולל את האפשרות, "אם היה מדובר בהם, היינו רואים סימן היכר. הם לא היו מסתירים את העובדה שהם ירו באמאדו."

"ומה בקשר לבעלים של 'הממלכה'? אומרים שהוא ירד מהפסים אחרי שאיבד הכול," אומר צ'מה.

"שווה לבדוק את הכיוון הזה כי נראה שהבחור פעל לבד," מנולו אומר. "אם היה מדובר בארגון כבר היינו מקבלים מידע מהאנשים שלנו ברחובות."

"יכול להיות שהוא התעסק עם עוד אישה תפוסה במועדון המחורבן הזה?" פרנקו שואל.

"לא," אני מתערבת.

"איך את יכולה להיות בטוחה?" הוא שואל, "קשה לי להאמין שהוא סיפר דווקא לך על הדברים שעשה שם."

"הוא לא שכב עם אף אחת אחרת מלבד הבחורה ההיא," אני עונה בביטחון.

"היא צודקת, הכלבה הייתה היחידה שהוא נגע בה מאז מגלי."

"הבנתי," פרנקו עונה, מבטו הסקרן פוגש את מבטי.

"יש סיכוי שהיורה יגיע לפה וינסה לסיים את העבודה?" אני שואלת בדאגה, מתעלמת ממבטו.

"דאגנו לאבטחה הדוקה עד שנמצא את המזדיין שירה בו," הוא מרגיע אותי.

אני מתרחקת מהם ומתיישבת ליד ולנטינה, מחבקת אותה ומלטפת את גבה.

"אני מפחדת," היא לוחשת.

"גם אני," אני מודה בשקט, "אבל אנחנו חייבות להאמין."

"את חושבת שיש כאן כנסייה?"

"בכל בית חולים יש, לא?" אני נעמדת ועוזרת לה לקום.

"לאן אתן הולכות?" פרנקו שואל.

"למצוא כנסייה, היא רוצה להתפלל."

"אלווה אתכן," לוקה אומר ומצטרף אלינו. לאחר בירור קטן אנחנו מגיעים לבית התפילה. ולנטינה נכנסת ומתחילה להתפלל. אני לא מכירה אף תפילה, מעולם לא הייתי בכלל בכנסייה, אבל אני מוכנה לעשות הכול כדי שאמאדו יצא מהניתוח בחיים.

"איפה הוא נפצע?" אני שואלת את לוקה בלחש כדי לא להפריע למתפללים.

"בבטן." הוא מותח את זרועו ומחבק אותי. אני משעינה את ראשי על כתפו, מתח ולחץ משתוללים בגופי. "הוא יהיה בסדר."

"אני לא יודעת מה עובר עליי, לא זכור לי שהרגשתי אי פעם כל־כך חסרת אונים," אני אומרת בתסכול. "זאת לא הפעם הראשונה שמישהו קרוב אליי נפצע, אז למה אני מרגישה ככה? יכול להיות שזה סימן? יכול להיות שמשהו רע עומד לקרות?"

"זה בהחלט סימן," הוא עונה. אני מרימה את ראשי, מתבוננת בעיניו. "סימן לכך שאת מאוהבת בו עד מעל הראש, ילדה."

"מוקדם מדי מכדי לכנות את מה שאני מרגישה כלפיו אהבה," אני משיבה בעצבות ומשעינה שוב את ראשי על כתפו. הוא לא יודע שהקשר שלי ושל אמאדו הסתיים.

"לאהבה אין זמנים."

"מתי הפכת כזה רומנטיקן? הוא חשוב לי, אבל מפה ועד לכנות את מה שאני מרגישה כלפיו אהבה... אנחנו עדיין לא שם."

הוא נושק לראשי ושותק, מסתכל על ולנטינה המתחננת לישו בדמעות. "הבחורה הזאת איבדה יותר מדי בחיים."

"ולנטינה?"

"האחים של אלברו, שגידלו אותה ואת האחים שלה, נרצחו."

"זה עצוב," אני אומרת בכאב. "הפעם הסוף יהיה שונה, נכון?"

"הוא לא ימות," הוא מבטיח. אני נאחזת בדבריו ולא מזכירה לו שאף אחד מאיתנו לא יודע באיזה מצב אמאדו. כרגע אני צריכה להאמין שהוא יהיה בסדר אחרת ההמתנה הזאת תהרוג אותי.

ולנטינה מתפללת במשך דקות ארוכות ואז קמה ומנגבת את הדמעות מלחייה האדומות והנפוחות. "את בסדר?" אני שואלת.

"אהיה בסדר כשאדע שאמאדו בסדר."

אנחנו יוצאים מהכנסייה וחוזרים לחדר ההמתנה. אני מסתכלת על המסך הגדול ורואה שהוא עדיין לא יצא מניתוח. אני נאנחת בייאוש ומתיישבת על הכיסא, מחבקת את ברכיי ובוהה במסך, סופרת את השניות עד שהניתוח יסתיים.

"למה זה לוקח כל־כך הרבה זמן?" ולנטינה שואלת את אלן.

"ירו לו בבטן, זה נראה ניתוח מסובך," הוא מסביר, מושיב אותה לצידו.

מגי, איסבלה ואימא שלי נכנסות לחדר ההמתנה. אימא ממהרת אליי, מתיישבת לצידי ומחבקת אותי. אני משחררת את הבכי ומתפרקת בין זרועותיה.

"אל תבכי, נסיכה," היא אומרת בחמימות, "אנחנו חייבות להאמין שהוא יהיה בסדר."

"ומה אם לא?" אני שואלת, מתקשה לסלק את המחשבות הרעות מראשי.

"הוא יהיה בסדר," היא מדגישה כל מילה ואוחזת בפניי.

"הניתוח הסתיים!" ולנטינה קוראת. אני מפנה את ראשי למסך ורואה שעדכנו את הסטטוס.

"תכף יעדכנו אותנו במצבו," פרנקו אומר ולא ממתין, פותח את דלת הזכוכית המיועדת לעובדים בלבד וניגש לאחיות.

"יסלקו אותו משם," אני אומרת.

"את מדברת על פרנקו טורנטיני, את באמת מאמינה שיסלקו אותו?" מגי שואלת בחיוך. אני מחזירה לה חיוך קטן, מבינה עד כמה טיפשי היה המשפט שלי כשאני חושבת על אמאדו. גם אותו אף אחד לא היה מעז לסלק משום מקום. לאחר כמה דקות פרנקו חוזר, והחיוך שלו מספיק כדי להרגיע אותי.

"כמו שאמרתי לכן, אף כדור מזדיין לא יכניע את הבן־זונה העקשן הזה."

"תודה לאל," ולנטינה אומרת ומחבקת את אלן.

"מה מצבו?" אלן שואל, עיניו עוקבות אחרי פרנקו.

"הוא בסדר, הרופא אמר שהכדור לא פגע בשום איבר חיוני. יידרשו לו כמה ימים להתאושש, אבל הוא לא בסכנה. זה מה שחשוב."

"מתי נוכל לראות אותו?"

"אחרי שיעבירו אותו מחדר ההתאוששות, אבל אבקש שיכניסו אותך לראות אותו."

מגי מתיישבת לצידי ומחבקת אותי. "אני לא רוצה לראות עוד דמעות, ברור?"

אני מחייכת בהקלה. "לא עוד דמעות."

"וילי, תחזרו למועדון ותפתחו כרגיל הערב," פרנקו פוקד. "אשלח את סוסנה ואת הצוות שלו לתגבר אתכם."

"תעדכנו אותי במצבו?" וילי שואל את אלן.

"כן, אל תדאג."

צ'מה וגידו נפרדים מכולם והולכים איתו.

"אין צורך שכולנו נישאר כאן, סעו הביתה," פרנקו אומר.

"כן, אימא, הוא צודק," אני אומרת ואוחזת בידה, "את לא צריכה להישאר כאן, בכל מקרה לא ייתנו לנו לראות אותו בקרוב."

"אחזור בבוקר לבקר אותו," היא אומרת בחיוך. "העיקר שהוא יצא מכלל סכנה."

"אם תצטרכי משהו תתקשרי אליי. כל דבר," מגי אומרת, ומסתכלת על אלן ועל ולנטינה בחיוך חם. "אל תשכחו שאתם חלק מהמשפחה, אנחנו פה לכל דבר שתצטרכו."

"תודה, מגי," ולנטינה אומרת ומחבקת אותה.

"אימא, לא הכרתי ביניכם. אלה אלן וולנטינה, האחים של אמאדו."

היא מושיטה להם את ידה. "נעים מאוד, אני אמיליה."

"נעים מאוד, גברת טורנטיני," ולנטינה אומרת בנימוס ולוחצת את ידה.

"בבקשה, תקראי לי אמיליה. וכמו שמגי אמרה, אנחנו כאן לכל דבר."

"תודה רבה," אלן אומר בחיוך.

"נלך?" היא שואלת את מגי ואת איסבלה, מחבקת אותי פעם נוספת.

"אסיע אתכן," לוקה אומר. הם יוצאים מחדר ההמתנה.

"גם אתם יכולים ללכת," אני אומרת לפרנקו ולמנולו היושבים על כיסאות הפלסטיק.

"עוד מעט אלך," פרנקו אומר ועובר לשבת לצידי. אני משעינה את ראשי על כתפו ומשחזרת במחשבותיי את הרגעים שחוויתי עם אמאדו ואת השיחות הארוכות שניהלנו.

הוא אומר שאכפת לו ממני, אך אני מתקשה להאמין שמדובר באכפתיות בלבד. לא משנה כמה פעמים ג'יי אמר לי שהוא אוהב אותי, הוא אף פעם לא הצליח לגרום לי להרגיש כמו שאמאדו גורם לי להרגיש בכל פעם שאנחנו יחד.

דמעות נופלות מעיניי ואני ממהרת למחות אותן, כועסת על עצמי. יכול להיות שאמאדו אוהב אותי ולא מוכן להודות בכך, אבל זה לא אמור לשנות לי. אני לא צריכה לרצות או לאהוב גבר שלא מוכן להודות ברגשות שלו כלפיי, אני צריכה גבר שיאהב ושיעריץ אותי.

"קיקי," אלי אומרת. אני קמה מהכיסא וממהרת לחבק אותה. "סליחה שבאתי, לא ידעתי שהמשפחה שלך כאן," היא לוחשת. "לא רציתי לסבך אותך."

"אל תדברי שטויות, את לא מסבכת אותי. אין לך מושג כמה אני שמחה שבאת, את היחידה שאני צריכה לצידי כרגע."

"תיארתי לעצמי, בגלל זה הימרתי והגעתי. לא יכולתי לדמיין אותך יושבת פה לבד," היא מסבירה.

"תכירי את בן דודי, פרנקו, ואת אחי הבכור, מנולו, את כבר מכירה," אני אומרת בביטחון מזויף ומתפללת חרישית שהם יתנהגו בנימוס.

"אני מצטער על האופן שבו דיברתי אלייך בפעם הקודמת שנפגשנו," אחי מפתיע אותי ואומר.

"זה בסדר," היא משיבה בחיוך לחוץ ופונה אל אלן ואל ולנטינה, מחבקת אותם וחוזרת להתיישב לידי, רחוק מפרנקו וממנולו.

"איזה כיף להורים שלך שיצאו להם ילדים כאלה מושלמים," היא לוחשת. "ונראה שמנולו לא גרוע כמו שחשבתי."

"לא, הוא לא גרוע בכלל. לכן נפגעתי כל־כך," אני מסבירה בשקט. "אם פרנקו היה סוטר לי, הייתי שוברת את המשרד בתגובה כי ממנו אני יכולה לצפות לזה, הוא לא יודע לשלוט בעצבים שלו. אחי שונה."

"את מסתדרת עם פרנקו?"

"אנחנו כמו חתול ועכבר, אבל אני אוהבת אותו מאוד."

"הוא מזכיר לי את אמאדו," היא לוחשת. "הוא יודע לחייך?"

אני צוחקת. "כן, הוא יודע לחייך, וגם אמאדו יודע לעשות את זה."

"מה קורה איתכם?"

"כלום," אני עונה בכנות. "את יודעת שלא אסלח לו על דיאן."

"קשה לי להאמין שהם באמת שכבו," היא אומרת. "אם הם היו עושים את זה, היא הייתה מספרת לכולם בהתלהבות. אחרי הכול, היא חולמת על זה כבר שנים."

"גם האחים שלו לא מאמינים שהוא שכב איתה. את יודעת מה? זה לא משנה."

"לא משנה? זה משנה הכול."

"בשורה התחתונה, הוא לא התנצל בפניי או ניסה להסביר מה קרה באותו לילה. לא אכפת לו מה אני חושבת, הוא רצה שאתרחק ממנו."

"מצד שני, אם באמת לא היה אכפת לו, הוא היה מרחיק אותך ממנו וזהו," היא אומרת. אני מסתכלת עליה בסקרנות. "הוא לא מסוגל להתרחק ממך, בגלל זה הוא גרם לך להתרחק ממנו."

"מה שחשוב זה שהוא רוצה אותי רחוקה כי הוא בוחר להמשיך להתאבל, ואני לא מוכנה להיות מספר שתיים של אף אחד."

דלת הזכוכית נפתחת והאחות יוצאת. "משפחתו של אמאדו מורנו?" היא קוראת. כולנו נעמדים ומתקרבים אליה. "יש כאן מישהי בשם אריקה?" היא תוהה.

"כן, זאת היא, למה?" אלן מצביע עליי.

"החולה נסער וחוזר שוב ושוב על השם שלך. יכול להיות שהנוכחות שלך תצליח להרגיע אותו," היא אומרת.

קשה לי לנשום. אני משחררת את ידה של אלי ונכנסת אחרי האחות לחדרי ההתאוששות. אמאדו שוכב על המיטה ונראה נסער. אני מתקרבת ומניחה את ידי על חזהו בעדינות, מתקרבת לאוזנו ולוחשת, "ששש, אני כאן."

אני נושקת ללחיו ומריחה את ריחו המוכר, מודה בליבי על כך שהוא בחיים, שהוא פה, איתי.

"הבהלת אותי, חשבתי שאאבד אותך," אני לוחשת, דמעות מרטיבות את לחיי.

"בזכותך המדדים שלו התייצבו, הוא צריך אותך לצידו," האחות אומרת ונשמעת רגועה יותר. היא משאירה אותנו לבד וסוגרת אחריה את הווילון. אני מנשקת אותו פעם נוספת ומקרבת כיסא למיטה, מתיישבת ואוחזת בידו.

"אתה מסובך מדי," אני לוחשת, משעינה את ראשי על זרועו ומלטפת את אצבעותיו. אני יודעת שהוא לעולם לא יהיה שלי, אבל כרגע אני לא מסוגלת להיות בשום מקום אחר.

הייתי טיפשה, התאהבתי בגבר היחיד שבו לא הייתי אמורה להתאהב, בגבר שלעולם לא יתמסר לי. הלב שלו שייך לאחרת, ולא משנה עד כמה אכפת לו ממני, היא האישה שעליה הוא חולם בלילות.