הכול התחיל בשיחת טלפון פשוטה לכאורה, כזאת שקל להתעלם ממנה. הזמזום על שידת הלילה של אֶוורט, התצוגה הזוהרת — אור בהיר מדי בחדר השינה שהוא הקפיד להשאיר חשוך. התריסים חוסמי האור היו מוגפים עד אדן החלון והזגוגיות הכהות היוו קו הגנה שני מפני אור השמש ואורות העיר. לראות את השם, ללחוץ על ״השתק״, להפוך את הטלפון כשפניו כלפי מטה לצד השעון.
אבל אחר כך לשכב ערה, לתהות למה אחי מתקשר בשעה כה מוקדמת של יום ראשון. לעבור בראש על האפשרויות: אבא, התינוקת, לורה.
אני מגששת בחשכה, ידיי מרפרפות על פינות חדות של רהיטים עד שאני מוצאת את מתג החשמל בחדר האמבטיה. כפות רגליי היחפות נצמדות אל רצפת האריחים הקרה כשאני יושבת על מכסה האסלה עם הטלפון צמוד אל אוזני, רגליי מתכסות עור ברווז.
ההודעה של דניאל מהדהדת בדממת החדר: ״הכסף כמעט נגמר. אנחנו חייבים למכור את הבית, אבל אבא לא מוכן לחתום על הניירות.״ הפוגה. ״הוא לא במצב טוב, ניק.״
הוא לא מבקש את עזרתי, כי זה יהיה ישיר מדי. לא מתאים לנו.
מחקתי את ההודעה, נכנסתי בחזרה מתחת לשמיכה לפני שאוורט יתעורר, מיששתי אותו ליתר ביטחון כדי לוודא שהוא לידי.
אבל מאוחר יותר באותו יום, כשכבר הייתי שוב בדירה שלי, עברתי על דברי הדואר שהגיעו ביום הקודם ומצאתי את המכתב. ניק פארל, נכתב בדיו כחולה בכתב יד מוכר. את הכתובת כתב מישהו אחר, בעט שונה, כהה יותר.
אבא הפסיק להתקשר. טלפונים גרמו לו להיות מבולבל עוד יותר, רחוק עוד יותר מהאדם שהוא מנסה למקם. גם אם זכר למי הוא חייג, עד שהיינו עונים כבר חמקנו מזיכרונו. לא היינו אלא קולות מנותקים מגוף, צפים על גלי האתר.
פתחתי את המכתב — דף שורות בעל שוליים משוננים שנתלש מתוך מחברת, כתב היד חורג מהשורות, נוטה מעט, כאילו אצה לו הדרך לכתוב את המחשבות על הדף לפני שהן חומקות מאחיזתו.
בלי שלום.
אני צריך לדבר איתך. הנערה ההיא. ראיתי את הנערה ההיא.
