לאהוב אותך במילים

היא דתייה | הוא חילוני
שני אנשים מעולמות שונים,
אהבה אחת.

גפן מייחלת לאהבת אמת. היא חולמת להקים משפחה עם הגבר המושלם שיאהב ויעריץ אותה. הוא יהיה האחד והיחיד בשבילה, הראשון והאחרון, איתו היא תתחתן והוא היחיד שיוכל לגעת בה.

ירין לא מאמין באהבה. אין לו אשליות ובעיקר אין לו זמן, אבל יש לו כלל אחד – לא שוכבים עם אותה אישה פעמיים, שלא תפתח ציפיות. המפגש עם גפן מטלטל את כל עולמו ומערער את היסודות שעליהם בנה את חייו.

מה עושים כשהאהבה נמצאת במרחק נגיעה, אבל הנגיעה אסורה?

גפן נסחפת, נאבקת ונאחזת בכל כוחה באמונה בזמן שירין נלחם בשדים שבתוכו ומסרב להיכנע לרגשות. סוד שמתגלה מכריח אותו להתמודד עם הכאב שליווה אותו לאורך כל חייו, ומעמיד את גפן בפני בחירה קשה.

לאהוב אותַךְ במילים הוא ספר הביכורים של רינת מוריס.

פרולוג
2003 — צפון הארץ

ירין

״היי אימא! איפה אבא?״ אני נכנס הביתה בריצה.

״הוא במשרד, בשיחת טלפון חשובה,״ אימא מניחה את העיתון שבידה וקמה לקראתי. ״הוא קצת עסוק, אולי תלך אליו עוד מעט, כשהוא...״

אני מתעלם מדבריה ורץ למשרד. היום חילקו את המבחן בחשבון וקיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה. אני לא יכול לחכות, חייב לספר לו! אין מצב שהפעם הוא לא יתגאה בי.

״אבא!״ אני מתפרץ למשרד, מנופף במבחן שבידי, ״תראה, קיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה! אפילו המורה אמרה!״ שטף הדיבור הנלהב שלי עובר מעליו. הוא בטלפון, לא מביט לכיווני.

״ירין, כמה פעמים אמרתי לך לא להתפרץ למשרד שלי ובטח לא לצעוק ולהפריע לי!״ הוא מכסה את הטלפון בידו ומעיף מבט לאחור. אני משתתק ומהנהן.

״אז תקבעי לי איתו פגישה דחופה למחר,״ הוא ממשיך בשיחה. זו כנראה מירי, המזכירה שלו. ״זה לא יכול לחכות. לא מעניין אותי שהוא בחופשה, אם הוא לא מתייצב מחר — מצידי שלא יחזור.״

איזה איש רציני הוא. כולם מכבדים אותו, מעריצים. קצת מפחדים אפילו. כולם, חוץ מאימא. היא היחידה שלא מתרגשת ממנו.

״ירין, חמוד,״ אני שומע את קולה מאחוריי, ״אמרתי לך שאבא עסוק. נחזור עוד מעט.״ היא מלטפת את ראשי, אבל אני לא זז.

״מה זה?״ ידה נשלחת אל המבחן.

״קיבלנו ציונים היום,״ אני ממלמל. אבא סיים את השיחה ועדיין עסוק בענייניו.

״בוא, תראה לי במטבח. נחזור עוד מעט להראות לאבא. אם קיבלת יותר משמונים נלך לאכול גלידה.״

״לא בא לי גלידה.״

אני נותן לה את המבחן.

״וואו, קיבלת מאה!״ היא קוראת בהתלהבות, אבל אני כבר בדרך לחדר שלי.

״יריני!״

אני מתעלם. לא רוצה שהיא תאמר לי כמה אני חרוץ וילד מדהים, שתחבק ותנשק ותגיד כמה הם גאים בי. אם הוא לא מתייחס, איך יכול להיות שהוא גאה?

הדמעות מציפות את העיניים ואני נלחם בהן, נכנס למיטה וקובר את הראש בכרית. למה הוא שונא אותי? מה עשיתי לו? אני רואה אבות של ילדים אחרים שמגיעים לפעמים לבית הספר, לאספות הורים, למסיבות... אבל לא הוא. הוא אף פעם לא בא. גם אז, כשנפצעתי בשיעור ספורט והתקשרו אליו מהמרפאה כדי שיאסוף אותי כי אימא הייתה בחו״ל, הוא דיבר עם האחות והזמין לי מונית. הוא תמיד עסוק. מנהל גדול וחשוב של חברת כלי רכב. אבל פעם אחת שיבוא למשחק של הקבוצה, שישב עם האבות של הילדים האחרים ויסתכל עליי. שישאל אותי פעם אחת איך היה בבית הספר, אפילו שיכין איתי שיעורים. לא אכפת לי.

״יריני, בוא נלך לעשות משהו כיף,״ אימא מתיישבת על המיטה ומלטפת את ראשי.

אני לא עונה.

היא נאנחת ומניחה לי.

בארוחת הערב אימא ואבא מדברים. אף אחד לא מזכיר את המבחן שלי, לא מדברים איתי בכלל, כאילו אני שקוף.

לפעמים אני צובט את עצמי כדי לוודא שאני אמיתי. שאני קיים.

2012 — מרכז הארץ

גפן

"שלום עליכם מלאכי השלום, מלאכי עליון ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא..."

כל השבוע אני מחכה לשירה ולמנגינות סביב שולחן השבת. ערב שישי, אימא מדליקה נרות, אבא וליאב בבית הכנסת. הכול כבר מוכן והריחות... אני מסוחררת. האוכל של שבת הוא מיוחד, שונה מהמאכלים הרגילים של השבוע. גם אם זה אותו הדבר, בשבת הכול הרבה יותר טעים.

אחרי ארוחת שישי כולנו יושבים מסביב לשולחן ושרים שירי שבת. אבא מתופף על השולחן, ליאב, אחי הקטן, משמיע קולות רקע שמביעים את חוסר הכישרון המשפחתי ואני מתגלגלת מצחוק. אימא מחייכת וקמה לפנות את השולחן. אבא מסמן לי בעיניו לקום ולעזור.

כשאנחנו מסיימות, אבא מגיש את הקינוח המפורסם שלו — עוגת קרמשניט עשירה בקצפת. הוא מניח מולי חתיכה לא קטנה ואני מחייכת אליו בסיפוק. הוא יודע שאני מעריצה מספר אחת של העוגה שלו.

"לא ייאמן..." אימא נאנחת, "לא משנה כמה אנסה להכין קצפת פרווה, היא לא תצא טעימה כמו שלך." אני לועסת חתיכה ענקית ומהנהנת נמרצות. אבא אלוף בקינוחי פרווה.

"מאמי, אני מקבל אותך איך שאת," הוא קורץ לה. היא צוחקת, "'אתה מספר אחד, גלי."

כן, היא קוראת לו גלי. אף פעם לא ייחסתי חשיבות לכינוי הזה, אף על פי שבעיניי הוא תמיד נשמע קצת מוזר. שם של בת, לא? רק בכיתה ז', כשהתבקשנו להכין עבודת שורשים, שאלתי את אימא ואבא איך הם הכירו וגיליתי למה היא קוראת לו ככה.

זה סיפור די חמוד, אבל אני כמעט בטוחה שאימא הגזימה עם התיאורים... כאילו מדובר באגדה.

"הכרנו בצבא," היא הסתכלה על אבא בחיוך, "אבא שלך היה בחור מאוד פופולרי וכל החיילות רצו לצאת איתו."

"זה נכון, חמודה. אבא שלך היה מאוד מבוקש. כולן רצו אותו." אבא הסתכל עליי בגאווה ואימא גיחכה. "אתה באמת מדבר על עצמך עכשיו בגוף שלישי?"

"נו..." אמרתי בחוסר סבלנות.

"בקיצור... אולי כולן רצו אותו, אבל הוא תמיד אהב לשחק אותה קשוח וקשה להשגה. עד שאני הגעתי." הפעם הגיע תורי לגחך נוכח החיוך הזחוח על פניה של אימא.

"מודה באשמה!" אבא הרים את ידו, "בגלל אימא שלך כולם בצבא קראו לי גלי. הם אמרו שהייתי כמו נער מתבגר לידה."

"באמת היית כזה." המבט שלה מלא הערצה.

"אי אפשר היה לעמוד בפנייך, נטע."

האהבה בעיניו ועוצמת הרגע קצת הביכו אותי, אז נחרתי בבוז כאילו רציתי שכבר יסיימו את הסיפור. בתוך תוכי ידעתי שזכיתי בהורים הכי מיוחדים בעולם.

"אז בעצם זאת הייתה אהבה ממבט ראשון?" שאלתי כדי לחתום את הסיפור.

"חד משמעית."

"לחלוטין."

"ליאב, בני היקר," פונה אבי אל אחי הקטן. "אחרי שאכלנו ונהנינו כל כך מהאוכל הטעים שאימא הכינה, מה אנחנו צריכים לעשות?"

אחי מייד משיב: "לברך ברכת מזון."

"למה?"

"כדי להודות לה' על המזון וגם על הארץ הטובה, על הטוב והמובחר בארץ הזאת, כלומר על ירושלים." אחי מדקלם את התשובה, מרוצה מעצמו.

אבא מחייך בסיפוק.

כשהיה קטן, משפחתו גרה בחוץ לארץ. בכל שנה הם הגיעו לחופשה כדי לבקר את סבא שלו, שגר כאן, ולבלות. סבו של אבי היה אדם דתי ובכל פעם שהגיעו לבקר, אבי התעקש להישאר איתו ולא לצאת לטייל או לבלות. הוא רצה לשמוע מעשיות על צדיקים ולהתפלל עם סבא. הוא אהב להביט בו כשהתפלל בריכוז וניסה לחקות את תנועותיו. היה לו קשה מאוד לעזוב בתום הביקור ותמיד בכה והתחנן להישאר עוד קצת.

כשגדל וסבו נפטר, משפחתו כבר לא הגיעה לביקורי מולדת כמו פעם. אבי סיפר שהיה לו קשה מאוד לאבד את סבו האהוב והנערץ. הוא ידע שארץ ישראל מחברת אותו אליו והבטיח לעצמו שכשיגיע לגיל שמונה־עשרה, יעלה ארצה ויתגייס לצבא.

הדרך לא הייתה קלה. הוריו לא אהבו את הרעיון ולא רצו שבנם יגור רחוק כל כך, אך אבי היה נחוש והבהיר להם עד כמה הדבר חשוב עבורו.

האהבה של אבא לארץ ישראל יוצאת דופן. כאן הוא הכיר את אימא ויחד הם התחזקו בדת וחזרו בתשובה. אני מאמינה שהאהבה שלהם לארץ היא בעיקר הכרת תודה על כל מה שקיבלו בזכותה; האהבה שלהם, אנחנו, המשפחה.

פרק 1
2021

גפן

״גפן, הם הולכים להרוס לנו את המקום!״

אני עומדת במגורי המדריכים ומנסה להכין לעצמי קפה כשיאיר, דין, אור וקרן מתפרצים לחדר. ״הם יהרסו לנו הכול, החארות האלה!״ קשה מאוד להכעיס את יאיר, אבל עכשיו הוא רותח מעצבים.

״הם לא יכולים לעשות לנו את זה!״ אור מצטרפת בעיניים דומעות.

״וואו, רגע...״ אני מנסה להתעשת, ״קודם כול — בלי קללות. דבר שני, על מה אתם מדברים ומה אתם עושים פה באמצע שיעור היסטוריה?״

״שמעתי את ורד ומיכל בחדר מורים, הן דיברו על הזולה שלנו ואמרו שכנראה מתכוונים להרוס אותה, לבנות שם חדר אוכל חדש או משהו,״ אור נועצת בי עיני תכלת דומעות, ״זה נכון?״

״מתוקה, תירגעי... אני לא יודעת על מה הן דיברו, אבל לא נראה לי שמישהו מתכוון לגעת בזולה שלכם, כולם יודעים כמה היא חשובה לכם.״ אני מחבקת את אור ומנגבת לה את הדמעות, מקווה שזו בסך הכול אי־הבנה. אין מצב שיהרסו לילדים האלה את המקום שבנו וטיפחו במו ידיהם.

״תחזרו בבקשה לכיתה, אני אלך עכשיו לברר מה קורה. זו בטח אי־הבנה, הכול יהיה בסדר.״

הם מהנהנים בלית ברירה ויוצאים, ממלמלים בינם לבין עצמם. עד לפני שנה וחצי הזולה הייתה מתחם צדדי נטוש ומבולגן, אבל יאיר, יזם מטבעו, ראה את הפוטנציאל וסחף את כל הכיתה. ליאת, בעלת הפנימייה, נתנה אישור והפרויקט יצא לפועל.

כולם נרתמו לעזרה. שאר המדריכים ואני עבדנו עם הילדים אחרי שעות בית הספר במשך שבועות. שיפצנו, צבענו, השגנו ספות, כיסאות ואביזרים שהפכו את המקום לזולה אמיתית. התהליך לא היה פשוט, אבל העבודה השתלמה ועל הדרך נוספו לילדים כמה חוויות מגבשות ומחזקות. העיסוק המשותף חיבר ביניהם באופן טבעי וזה היה מדהים. מאז הם יושבים שם יחד כל ערב. זה המקום שלהם.

הבית של ליאת נמצא עשר דקות הליכה מהפנימייה וכמה דקות נסיעה, אבל אני מחליטה להתקשר אליה.

״היי גפן,״ היא עונה מייד.

״היי, תקשיבי...״

״הכול בסדר?״

״כן, בעצם... לא בדיוק. הילדים בפנימייה פנו אליי, הם אומרים ששמעו על איזו כוונה להרוס את הזולה שהם הקימו כדי לבנות עוד חדר אוכל. זה נכון?״ אני מתפללת שאשמע את ליאת צוחקת בתגובה ואומרת שזו רק שמועה, אבל לא שומעת שום צחוק.

״לא בדיוק,״ היא נאנחת. ״הכוונה היא למכור את השטח. קופת הפנימייה דלה מאוד והשנה לא הצלחנו לגייס מספיק כסף מהתורמים. בקצב הזה לא נוכל להמשיך לתת לנערים ולנערות את החוגים שהם רגילים ללכת אליהם, את השיעורים הפרטיים ואת תנאי המגורים היוקרתיים. השטח הזה מיותר וכרגע זה הפתרון היחיד לגירעון בתקציב.״

״אבל...״ קולי רועד. אני יודעת כמה הזולה חשובה להם. ״לא יכול להיות שזה הפתרון היחיד. זה יגמור אותם. זה מקום המפלט שלהם, הם בנו אותו מאפס, השקיעו בו כל כך הרבה...״

״גפן, מתוקה, הם יהיו בסדר.״ קולה רך ורגוע, אבל אני כבר מדמיינת את התגובה שלהם והלב שלי דופק במהירות. ״לצערנו יש סדרי עדיפויות. אני יודעת שקשה להבין את זה, אבל צריך לראות את התמונה הגדולה.״

״בבקשה, ליאת, אתם לא יכולים לעשות להם את זה. זה פשוט יגמור אותם.״

״אין ברירה אחרת, מתוקה. תאמיני לי שלא רציתי לעשות את זה.״ הספקתי להכיר את ליאת בשנים האחרונות ואני מאמינה לה, אבל היא כנראה לא מבינה את חומרת המצב. הזולה הפכה לבית השני שלהם.

״אולי אפשר לעשות משהו,״ אני מנסה לשכנע, ״לארגן ערב תרומות או לנסות להרים פרויקט שישיג את הכסף שחסר...״

״גפן, חסר כסף שגם אם תנסו להשיג במשך שנה לא תצליחו. מדובר בתשלומים שחייבים לעבור בימים הקרובים. יש לנו כבר קונה ואין ברירה. הנושא סגור.״ קולה חד משמעי. ״אני מצטערת.״

אני נאנחת בכאב. אין לי מושג איך אספר להם את הבשורה.

״טוב. תודה, ליאת.״

״רגע... גפן?״

״כן?״

״היום אמור להגיע נער חדש לשכבה שלכם. אדל תעדכן אתכם בכל הפרטים. הוא ילד שחשוב לי מאוד, אני מבקשת ממך לדאוג לו.״

״כן, כמובן. ברור.״

ליאת הכירה אותי כשהייתי כאן בעצמי, ילדה בפנימייה לנוער בסיכון. בתום הלימודים היא הציעה לי להישאר כמדריכה במסגרת שירות לאומי. בהתחלה לא הסכמתי, בעיקר כי רציתי לחזור הביתה ולהיות קרובה לליאב, אחי. אבל היא התעקשה. אפילו דיברה איתו וביקשה שישכנע אותי. הוא תמך בה ובסוף החלטתי שאני עושה את זה. בדיעבד, זו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי.