דף הבית > שהטוב מבינינו ינצח

הוצאה: הוצאת אדל

תאריך הוצאה: 01-2025

קטגוריה: ספרים רומנטיים

מספר עמודים: 332

שהטוב מבינינו ינצח

הלנה האנטינג

תקציר

משונאים לאוהבים * הפכים נמשכים * חייבים לשתף פעולה

"מה זה?" אני יורה.

שפתיו המלאות של איש הגרזן נמשכות לחיוך. "קוראים לזה בר, ואם לשפוט לפי המראה שלך, אני חושב שנפלת אל בור הארנב הלא נכון, אליס. ארץ הפלאות לא כאן."

שמי בלייר קאלווי, ועבדתי קשה מאוד להגשים את החלום שלי. התמודדתי עם הורים לא תומכים ועם מחסור במזומנים רק כדי לגלות בערב הפתיחה החגיגית של הבר־מאפייה שלי, שההיפסטר שמנהל אותו הוא השכן שלי, זה שמתמחה בהטלת גרזינים דווקא על הקיר המשותף שלנו. רונאן נייט עושה כל מה שבאפשרותו כדי למרר את חיי וסוחף אותי לקרב שבו כל אחד מאיתנו מנסה להוכיח שהוא טוב יותר מהאחר, אבל קשה לי מאוד להתעלם מנקודה אחת עיקרית, ואולי הבעיה הכי גדולה שלי. אני נמשכת למטיל הגרזינים האימתני.

כשעסק חדש נפתח מעבר לכביש ומאיים לגרום לשנינו נזק רציני, אני מבינה שאין מנוס מלאחד כוחות עם האויב, גם אם הוא מבין שחולצות פלנל הן פיגוע אופנה ומתעקש ללבוש אותן. ככל שאנחנו מתקרבים, אני מתחילה לתהות אם בכל זאת יש אפשרות עבורי לאכול את הקאפקייק וגם להשאיר אותו שלם.

שהטוב בינינו ינצח מאת סופרת רבי המכר הלנה האנטינג הוא קומדיה רומנטית על שני שכנים, גבר ואישה, שהיריבות ביניהם בוערת. נראה שהם לא סובלים זה את זה ומוכיחים שהקו בין אהבה לשנאה דק.

ספרים נוספים של הסופרת שיצאו בהוצאת אדל: סדרת כוכבי ההוקי, קמע המזל והחיבור המושלם.

פרק ראשון

1

בלייר

פשוט ערמה גדולה של חרא

"יש לי רעיון נפלא לחנות הקאפקייקס הקטנה שלך, קייר־בלייר1!"

אני מתכווצת מהכינוי, מכמה אבא שלי קולני בצורה מגוחכת ומההתייחסות למיזם הראשון שלי אי פעם בתור 'חנות הקאפקייקס הקטנה' שלי. הוא לא מתכוון להישמע מתנשא, אבל ככה הוא נשמע.

הנטייה הראשונה שלי היא לענות לו בסרקסטיות, אבל אני מודעת לכך שהוא מנסה לעזור בדרכו השגויה, והשיחה תסתיים הרבה יותר מוקדם אם אשתף איתו פעולה. "מה הרעיון הפנטסטי הזה, שגרם לך להתרגש כל־כך?"

"בית הקפה הסמוך ל'דקדנס' סוגר בסוף השנה. אשמח לזכות בחוזה השכירות על הבניין הזה, ותוכלי לפתוח חנות ממש לידנו! זה לא יהיה נפלא? והרבה יותר פרקטי ממה שאת עושה עכשיו."

אני מרחיקה את הטלפון מאוזני ונושמת עמוק כדי שלא אתנפל עליו. "חוזה השכירות הנוכחי שלי הוא לשנה, אבא."

"את לא יכולה לצאת מהחוזה?"

"לא בלי קנס."

"טוב, אני יכול לשלם אותו עבורך. אני לא חושב שיזיק לנסות לעשות את זה לבד למשך כמה חודשים, אבל לאחר מכן תוכלי לחזור הביתה ולהיות חלק מהעסק המשפחתי. וברור שאספק לך את ההון הפיננסי אם תחליטי לעשות את המעבר."

והנה תפוח האדמה הלוהט שחיכיתי שאבי יעשה בו שימוש. "אני יכולה לחשוב על זה?" יש סיכוי אפסי לכך שאסכים להצעה. זה לא שאני לא רוצה את העזרה הכלכלית, אלה כל התנאים שמתלוות לעזרה שלו, שבהם אני לא מעוניינת.

"בטח, בטח. זו הזדמנות מצוינת ולא הייתי רוצה שתפספסי אותה. למה שלא נדבר בהמשך השבוע?"

"בטח. נשמע טוב."

"אוהב אותך, קייר־בלייר!"

"גם אני אוהבת אותך, אבא." אני מסיימת את השיחה באנחה מתוסכלת ואז כמעט נופלת אל הבטון בניסיון לעקוף צואת כלבים. בנוסף, אני קרובה להפיל את מכל הטאפרוור שאני מחזיקה, המלא במאפים בציפוי קציפת חמאה. הקקי הזה במקרה מקשט את המדרכה ממש מחוץ ל'חנות הקאפקייקס הקטנה' שלי. אני מניפה אגרוף בדמיוני לעבר בעל הכלב חסר ההתחשבות שהשאיר את זה שם כהפתעה מיוחדת. עדיף שזה לא יהיה סימן.

אני מעיפה מבט מסביב, מחפשת אחר משהו שאוכל לעשות בו שימוש כדי לפנות את הגוש המסריח מדרכי, אבל המדרכה נקייה. על פי רוב זה היה משמח אותי, לראות שאין עיתונים ישנים או עטיפות אוכל זרוקות להן סתם ככה ברחוב, אבל היום זה מצער. הדבר האחרון שאני רוצה זה בלגן מסריח שממוקם ממש מול חלון הראווה של החנות שלי, שעדיין אפילו לא נפתחה.

כאזהרה לעוברים ושבים אני קוטפת פרח צהוב מאחת האדניות שמקשטות את הכניסה לבית הקפה/בר/מאפייה החדש שלי, שלו קראתי 'קרם חמאה ומשקאות' ושאמור להיפתח בעוד שבוע בלבד, ונועצת את הגבעול בלב הערמה הטרייה. אשוב החוצה ואפטר ממנה כדי שאף אחד אחר לא יסבול מאותו כמעט־גורל שלי.

אפילו התאונה הכמעט קטסטרופלית והשיחה עם אבי לא מקלקלות את מצב רוחי לאורך זמן. אני נוברת בתיקי בחיפוש אחר המפתחות כי הם תמיד נודדים לתחתית התיק. לאחר שאני מוצאת אותם, אני מחליקה את המפתח לתוך המנעול ודוחפת את הדלת לפתיחה. הפעמון שמעל הדלת מצלצל בעליזות, תוספת נחמדה לעיצוב הפנים, שמעוצב בקווים נקיים.

רציתי משהו פשוט, רענן ושיקי, אבל לא ורוד־מסטיק מתוק בהגזמה, אז הוצאתי מהעיצוב כל רמז לוורוד שלא היה חלק מציפוי קאפקייקס והלכתי על ריצוף עץ בהיר, שולחנות לבנים פשוטים וכיסאות יוקרתיים, מרופדים בבד דמוי עור אפור בהיר וקל לניקוי. נגיעות של צהוב עז, תכלת וכסף מדגישים את החלק המרכזי של כל שולחן. החלונות מבהיקים מניקיון, השילוט בחזית בית הקפה נקי, פשוט וקלאסי באפור מבריק ומתכתי שמושך את העין.

אני שואפת עמוק כשאני נכנסת, הניחוחות הקלושים של הצבע הטרי והאקונומיקה מורגשים בקושי בגלל ריחו של שמן הלימון שמגיע מפינת החדר והריח שנותר מאתמול, מנרות וניל אמיתיים.

כל המחשבות על לפנות את מתנת הקקי מהמדרכה ננטשות ואני צווחת כשאני מבחינה בקופסה הנחה על הבר. אני מניחה על הבר את התיק, ואת מכל הטאפרוור וכוס הקפה שלי אני מניחה על השולחן הקרוב ביותר אליי. למרות ההתרגשות אני מקדישה רגע לשטוף ידיים לפני שאני לוקחת זוג מספריים. אני גוזרת בזהירות לאורך התפר כדי לא להרוס את הסרט.

"חשבתי ששמעתי אותך משמיעה קולות סקס מבחוץ."

חברתי הטובה דפני מופיעה בקצה המסדרון וגורמת לי לזנק בבהלה. המספריים מחליקים מידי ופוצעים את האגודל שלי. "אוי! לעזאזל!" נקודת דם מבצבצת מהחתך ואני מוצצת את קצה אגודלי. העקצוץ המתכתי גורם לי להסתחרר מעט. אני קצת ילדותית כשזה מגיע לדם.

"אני מצטערת." דפני ממהרת לאורך בית הקפה, נעלי העקב שלה מקישות על הפרקט. היא לוקחת את ערכת העזרה הראשונה שנמצאת מאחורי הבר, פותחת אותה ומוציאה פלסטר.

"זה בסדר. אני פשוט מגושמת הבוקר וקופצנית."

"הכול בסדר?" הבעת פניה הופכת מודאגת כשהיא מכסה בזהירות את הפצע בפלסטר.

"בהחלט, את יודעת איך זה. התעוררתי בשלוש כי הייתי צריכה לשירותים והמוח שלי לא הפסיק לעבוד. היה לי רעיון חדש לקאפקייקס שאכין ביום הפתיחה. חשבתי על תפריט טעימות, ועשיתי את זה תוך כדי שתיית קנקן קפה שלם."

היא מעיפה מבט בשעון הקאפקייק המתוק שעל הקיר. "אז את ערה משלוש?"

"אה־הא. ומובן שאבא שלי התקשר הבוקר עם עוד אחד מהרעיונות המדהימים שלו."

היא מעווה את פניה. "אוי, לא."

"אוי, כן."

"אילו הצעות נפלאות היו לו להציע הפעם?"

דפני מודעת לניסיונות המתמידים של הוריי לצרף אותי לעסק המשפחתי. אני אוהבת אותם, והם עבדו קשה כדי להגיע למקום שבו הם נמצאים, אבל החלומות שלהם ושלי לא דומים. הם אוהבים להקפיץ ולצלות ולהתחכך בעשירים ובמפורסמים. אני אוהבת חמאה וסוכר וניל ופחות לראות ולהיראות. אני נותנת לה את הגרסה המקוצרת.

"ואיך הסתיימה השיחה?"

"כל מה שאמרתי היה שאחשוב על זה."

"אין מצב!"

אני מרימה יד. "אני לא מתכוונת לחשוב על זה באמת, דפני, אבל גם לא התחשק לי להקשיב להרצאה של שעה על למה להצטרף לעסק המשפחתי יהיה טוב יותר עבורי. אני יודעת בדיוק מה יקרה אם אחזור לעבוד עם ההורים שלי. לא תהיה לי אמירה בשום דבר. הם ישתלטו על כל העניין וישנו את נושא בית הקפה/בר שלי מקוקטיילים וקאפקייקס למשהו מגוחך ומתנשא. הם יגזלו ממני את כל הכוח בקבלת ההחלטות, יבטלו את כל הרעיונות שלי, ואזכה לראות את החלום שלי עולה בלהבות." זה נשמע דרמטי, אבל זה לא. ההורים שלי מלאים בכוונות טובות, אך בה בעת נדחפים. "לא עבדתי קשה כל־כך רק כדי לחזור לצליית בשר ולהכנת צ'יפס כמהין בשומן ברווז." לא שיש בזה משהו רע. אני נהנית לאכול את שניהם, אבל אני לא נהנית להכין אותם כמו שאר בני משפחתי.

"בסדר. אני שמחה לשמוע. דאגתי לרגע."

דפני פושטת את הקרדיגן הדק שלה וקופצת בקלילות על הבר. סוף־סוף אני שמה לב לתלבושת שלה. היא לבושה בזוג מכנסי ג'ינס בצהוב חיוור ובחולצה אפורה בהירה שבחזיתה כתוב 'קרם חמאה ומשקאות' בצבעי כסף וכחול. "אלוהים אדירים! החולצות הגיעו!" הווליום שלי חזק מדי עבור השעה המוקדמת, אבל לא ניתן לרסן את ההתרגשות שלי. "אני צריכה לצלם."

אני טופחת על ירכיי, אבל הטלפון נמצא בתיקי, שנמצא על השולחן. אני מרימה אצבע. "חכי בדיוק ככה! אני צריכה את הטלפון שלי. או שאולי אני צריכה להביא את המצלמה הטובה. ואנחנו צריכות קאפקייק. למעשה, אנחנו צריכות לצלם סדרת תמונות."

"בלייר." דפני מושכת באמת ידי. "קחי נשימה או שש ותירגעי."

"אבל אנחנו צריכות תמונה. אחת לאינסטגרם שלנו. היי! אנחנו צריכות לערוך תחרות נושאת פרסים והזוכה יקבל חולצת טי!"

"שתי המשימות בוצעו. פרסמתי לפני חצי שעה וזה כבר בסטורי ובעמוד הפייסבוק שלנו, ופורסם באתר. המדיה החברתית תמה ונשלמה."

היא אומרת את החלק האחרון במבטא בריטי, מחקה את 'תם ונשלם הקונדס' מתוך 'הארי פוטר'. שתינו מעריצות ענקיות. לפעמים אנחנו עושות מרתוני סרטים בסופי שבוע, אפילו שראינו את הסרטים מאה פעמים. אל תשפטו. יש התמכרויות גרועות יותר.

דפני צלמת ויש לה עסק משלה במרחק של כמה חנויות במורד הרחוב. היא פתחה את הסטודיו שלה בשנה שעברה ואני הייתי שם לצידה ועזרתי בכל דרך שיכולתי. בניגוד ל'קרם חמאה ומשקאות', הסטודיו שלה לא הצריך יותר מדי עבודה, ובכל זאת הייתי שם עם מברשת צבע ותמיכה נפשית. אפילו הבאתי את משאית האוכל שלי, 'קאפקייקס טו־גו', ביום הפתיחה כדי לעזור לפתות לקוחות חדשים בעזרת פינוקים מתוקים.

למעשה, דפני היא זו שסיפרה לי על המקום הזה. היא גם הייתה נחמדה ועזרה לי לתפעל את כל המדיה החברתית שלי. לעת עתה אני משלמת לה בקאפקייקס מכיוון שאני לא יכולה להרשות לעצמי הרבה מעבר לזה. היא הבטיחה לי שזו תוספת נהדרת לתיק העבודות שלה, ואם 'קרם חמאה ומשקאות' ישגשג, היא בהחלט תרוויח. אני לוחצת על ידה. "את מדהימה."

"אני יודעת. זו אחת מהסיבות הרבות לכך שאני הבסטי שלך." היא קורצת לי. "עכשיו תפתחי את הקופסה כבר כדי שנוכל להתלהב ממשהו אחר ותוכלי להשתגע מרוב מחשבות על פוסטים פוטנציאליים באינסטה."

"צודקת! כן!" אני נושמת אחת מהנשימות העמוקות האלה שדפני הציעה כי אני מדברת מהר כאילו לקחתי קוקאין אחרי ששתיתי שבעה־עשר 'רד בול' וכל מה שאני אומרת מסתיים בסימן קריאה. "אני מרגיעה את עצמי לפני שאתרגש אפילו יותר," אני ממלמלת כשאני פותחת את הקופסה. הרוגע הזה נמשך רבע שנייה לפני שאני חוזרת לשיגעון נרגש. "וואו, הן מגניבות!" אני מוציאה בעדינות מהקופסה את אחת מכוסות המרטיני בצורת חד־קרן. "זה לא הדבר הכי מתוק שראית אי פעם?"

"הכוסות האלה הן בהחלט הדבר הכי מתוק שראיתי." דפני נושכת את שפתה כדי להדחיק צחוק.

"טוב, אני חושבת שהן מושלמות." אני כבר יכולה לדמיין את המרטיני המיוחד ואת הקאפקייקס שאגיש בעזרתן. הכוסות היו קצת יקרות וקצת יותר מדי יקרות לתקציב שלי, אבל הן יפהפיות וייראו מדהים בתמונות לפוסטים במדיה החברתית.

"אני מסכימה מכל הלב. את צריכה לשים כמה בתצוגה שם למעלה." היא מסמנת למדף הסמוך לבר שמציג שורה של כוסות מרטיני מעוצבות בהשראת ממתקים.

"רעיון מצוין!" אני מוציאה בזהירות עוד שתי כוסות חד־קרן מהקופסה ויוצאת מהדלפק.

דפני יורדת מהבר. "מיד אשוב."

אני יותר מידי שקועה בסידור מחדש של המדף מכדי לתהות לאן היא הולכת. דפני חוזרת כשאני מסיימת למקם את הכוסות. היא מחייכת וידיה שלובות מאחורי גבה.

"תעצמי את העיניים."

אני מבצעת. "הן סגורות."

"תרימי ידיים." אני מרימה אותן מעל לראשי ודפני צוחקת. "רק הצידה, כאילו את מריונטה."

אני מנמיכה אותן כך שהן פרושות לצדדים. "אוי, אלוהים. מה הבאת? מה הגיע?"

"תפסיקי לקפוץ ותגלי."

אפילו לא שמתי לב שאני מקפצת מהתרגשות. אני מפסיקה לזוז ומחכה בזמן שדפני מעבירה משהו סביב ראשי. כשהיא קושרת אותו מאחורי גבי אני מתחילה לקפץ שוב. "זה הסינר שלי, נכון?"

"תפסיקי לזוז ואל תעזי להציץ." היא מכה על ישבני.

"אאוץ'!"

"זה היה רק ליטוף, תינוקת בכיינית."

"זה היה בלתי צפוי." והריגוש הכי גדול שחוויתי זה זמן מה. פתיחת עסק משלי פירושו שיש מעט מאוד זמן לדברים מעבר לעבודה, רק עוד עבודה ושינה מוגבלת.

"עיניים עצומות עד שאומר אחרת." היא אוחזת בכתפיי ומוליכה אותי קדימה. "בסדר. את יכולה לפקוח אותן."

אני פוקחת עין אחת ואז את האחרת. דפני לקחה אותי למרכז בית הקפה, שם תלויה על הקיר מראה ענקית שמעוטרת בלוגו של 'קרם חמאה ומשקאות'. ידיי מתחילות למחוא מעצמן, אז אני מאגרפת אותן ומסתירה אותן מאחורי הגב בזמן שאני מנסה להירגע. "זה פשוט מושלם, נכון?" אני על סף דמעות, חשה התרוממות רוח אדירה. אחרי הכול, לזה זה מתנקז. לדמעות ולהתרגשות. קרעתי את התחת כדי להגיע לכאן.

"בהחלט."

דפני, בהיותה החברה המדהימה שהיא, מושיטה לי ממחטה עוד לפני שאצטרך לבקש.

"עשית כברת דרך מהשתתפות בשוקי סוף שבוע במשאית הקאפקייקס."

אני סוקרת את התוצר של כל העבודה הקשה שלי. "זה היה חתיכת מסע, נכון?"

"קרב עלייה לפסגת הר הקאפקייקס, באמת," מסכימה דפני.

"אני מעדיפה ללכת בדרך הקשה מאשר להתפשר על החלום שלי." אני עוברת בקצות אצבעותיי על המילים 'קרם חמאה ומשקאות'. הטלפון מצלצל בתיקי. הרינגטון, שיר הנושא של 'משפחת אדמס', מצביע על כך שזו אימא שלי.

דפני ואני מסתכלות על התיק שלי ואחר כך זו על זו. "אתן לזה לעבור לתא הקולי. אני בטוחה במאה אחוז שאימא שלי מתקשרת כדי למכור לי את הרעיון של אבא שלי."

דפני נאנחת. "הם באמת לא מבינים את זה, נכון?"

"לא."

"אמרת להם מתי הפתיחה החגיגית שלך?"

"בשום פנים ואופן לא." אני לא צריכה שהם יופיעו ביום הפתיחה ויזרקו לי עצות. ובכנות, לא יהיה להם קשה למצוא את המידע בכוחות עצמם אם הם יטרחו לבדוק במדיה החברתית. מצד שני, הייתי מעורפלת מאוד בנושא.

"חבל שהם לא יכולים פשוט לתמוך בך בלי להשתלט על הכול."

"יש להם את הכוונות הטובות ביותר, ומנגד, חוסר רגישות מוחלט."

"מעולם לא נאמרו מילים נכונות יותר." דפני נושפת. "היה נחמד לו היו נותנים לך גישה לקרן הנאמנות שלך בלי לכפות עלייך את הדעות שלהם."

"הם באמת אוהבים את הרעיון של עצמאות מותנית." בבעלות הוריי כמה מסעדות יוקרה בלעדיות ונחשבות ביותר בכל בצפון־מערב הפסיפיק. הציפייה תמיד הייתה שגם אני אהפוך לשפית ואמשיך את המורשת המשפחתית.

היא מקישה על הדלפק. "זה פשוט מתסכל לדעת שיש לך את הכסף הזה, אבל כדי להשתמש בו את צריכה לעמוד בכל התנאים המטופשים שמתלווים אליו. סוג של מחטיא את כל המטרה של קרן נאמנות מלכתחילה, לא?"

גם משפחתה של דפני עשירה. למדנו באותו הקולג' ואנחנו חברות מילדות. ההבדל העיקרי בינינו הוא שההורים שלה תמכו בכל חלום שאי פעם היה לה, בעוד הוריי כל הזמן מנסים לנעוץ את היתד המרובעת שהיא אני לתוך חור עגול שאותו הם עיצבו. "מכאן הסיבה לכך שהכסף יישאר במקומו עד שהמקום הזה יתבסס ואוכל להוכיח שאני יכולה לגרום לזה לעבוד."

נחזיק אצבעות שזה מה שיקרה. בשנים האחרונות אני חוסכת כסף וחיה בדירה מחורבנת מכיוון שאני נחושה לעשות את זה בכוחות עצמי. אז עשיתי תחקיר, מצאתי עסק שיכולתי להרשות לעצמי באזור שבו חשבתי שאוכל להצליח, עיבדתי את התוכנית העסקית שלי, דאגתי למימון ועכשיו אני כאן, פותחת מקום משלי ללא התערבות הוריי, לצערם הרב.

דפני מצביעה סביבה על החנות. "כמה עוד הוכחות הם צריכים?"

"ניהול עסק מצליח של משאית אוכל שמוכרת קאפקייקס זה לא בדיוק אותו הדבר כמו חנות." אני מעבירה את אצבעי סביב שפת כוס מרטיני.

דפני מתופפת על השיש. "למעשה, אני חושבת שמשאית הקאפקייקס הייתה דווקא האתגר הקשה בין השניים. הזבל שהיית צריכה להתמודד איתו על בסיס קבוע היה מטורף. לפחות את לא צריכה לדאוג יותר לגבי צמיגים חתוכים."

"תודה לאל על זה." עסקי משאיות האוכל אינם צחוק. האנשים בתחום הזה תחרותיים בטירוף, טריטוריאליים ואכזריים בצורה יוצאת דופן. מספר הפעמים שהייתי צריכה להחליף את הצמיגים מכיוון שמתחרה קנאי רצה לסגור את 'קאפקייקס טו־גו' היה מגוחך.

ההורים שלי תמיד דאגו לביטחוני. בלי קשר, זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי כבעלת עסק עצמאי. עכשיו אני כאן, עם עסק שיש לו חלון ראווה והוא כולו שלי, ואין לי שום כוונה לעבוד שוב בשביל ההורים שלי אם אוכל להימנע מכך.

כשהייתי צעירה יותר ועדיין ניסיתי לרצות אותם, למדתי בבית ספר לקולינריה והתלמדתי אצל השף הנודע רפאל דו־בוף. הוא היה מוכשר, חתיך ונעים הליכות, ואני הייתי נאיבית, רגישה מוקסמת. הלכתי שבי אחר המבטא הסקסי שלו, אחר ידיו המוכשרות באופן שלא ייאמן ואחר המשפטים שלו. אז כמובן, כמו הרבה בנות עשרים ומשהו טיפשות, נשאבתי לתשומת הלב ולשבחים שהרעיף עליי ובסופו של דבר התחלנו לשכב. חשבתי שאני מאוהבת בעוד הוא חשב שלא אגלה שהוא שוכב מאחורי גבי עם עוד שלוש נשים ששאפו להפוך לשפיות.

שבורת לב ומאוכזבת לחלוטין, נתתי להורים שלי לממן לי שנה בפריז. הם הרגישו אחריות חלקית מכיוון שהם היו אלה שדחפו אותנו זה לזרועות זה מלכתחילה, לאחר שהוא התחיל לעבוד באחת המסעדות שלהם.

התגברתי על רפאל והתאהבתי בכל המאפים שהעניקו לי סיפוק. חזרתי עם תוכנית חדשה, שלהפתעתם הרבה של הוריי, לא כללה את השתלבותי בעסק שלהם.

אז יצרתי קשרים משלי והתחלתי מלמטה. שכרתי דוכן בשוק המקומי ומכרתי קאפקייקס בכל סוף שבוע. במהלך השבוע עבדתי במאפייה יוקרתית. שם פגשתי את ידידי ובסופו של דבר שותפי העסקי, פול. גם הוא עבד בשוקי רחוב מקומיים לפני שאיחדנו את המשאבים שלנו, קנינו משאית אוכל והשקנו את חנות הקאפקייקס הניידת שלנו. בסופי השבוע המשכנו ללכת לשווקים המקומיים, אבל במהלך השבוע עברנו בנתיב הקבוע שלנו ומכרנו את המוצרים הטעימים והמגוונים שלנו.

אז גם אם התייסרתי ממערכת היחסים שלי עם רפאל, רדיפת השמלות שלו הובילה אותי לנתיב הזה. אין לי חרטות בכלל.

אני מנערת מעליי את הזיכרונות כשאני עוטה את סינרי. "שנצלם כמה תמונות שייראו טוב לאינסטה?"

"בהחלט!" דפני מנתרת על רגליה, לוקחת את המצלמה שלה וממקמת אותי במקומות שונים ברחבי החנות, מחזיקה דברים כאלה ואחרים, כולל הקאפקייקס שאפיתי לפני שהגעתי.

"את נראית כמו שילוב מוצלח של בטי קרוקר2 וורד קליבר3," היא ממלמלת כשהיא נעה סביבי, מצלמת תמונה אחר תמונה.

אני מעריצה גדולה של שמלות בסגנון שנות החמישים עם חצאיות מלאות ועזרים שמזכירים את אותה תקופה. זה לא אמור להיות גימיק, זה פשוט הקטע שלי. אני לוקחת כוס מרטיני דקורטיבית מהתצוגה שמעל הדלפק ומעמידה פנים שאני לוגמת ממנה כשפיצוץ אדיר מרעיד את כל החנות, גורם לחלונות להזדעזע ולבקבוקים שעל הבר לצלצל.

אני כמעט שומטת את כוס המרטיני. הכוס מפלסטיק, כך שזו לא תהיה טרגדיה אם אעשה זאת, אבל עדיין.

"מה, לעזאזל, זה היה?" אני מניחה את הכוס על השולחן הקרוב ביותר וממהרת אל החלון הקדמי, סוקרת את הרחוב. אני לא יודעת מה אני מצפה למצוא שם. טנק? כדור הריסה?

"אני לא יודעת, אבל זה היה חזק כמו רעידת אדמה."

אני מסתובבת כדי להביט בדפני. "מתי בפעם האחרונה התרחשה רעידת אדמה בסיאטל?"

היא אפילו לא מהססת. "אלפיים ואחת, אני חושבת."

"למה את בכלל יודעת את זה?"

דפני מושכת בכתפיה ואז מכסה את ראשה בידיה כשעוד חבטה אלימה מזעזעת את כוסות המרטיני האמיתיות, עד כדי כך שאחת מכוסות חד־הקרן החדשות שלי נופלת מהמדף ומתנפצת על הרצפה.

"אוי, לא!" ידה של דפני נורית אל פיה.

אנחנו מביטות באימה משותפת בשברי הזכוכית המנצנצים. קרן הזהב מזדקרת היישר למעלה, גלגלי העיניים מציצים בנו בהשתאות מבין ההריסות. "הצילו את חדי־הקרן!" אני זועקת.

אנחנו מטפסות אל עבר המדף ומורידות בזהירות את שאר כלי הזכוכית לפני שיזכו לאותו גורל עצוב. אני מערסלת אותם בחיקי, אוספת כמה שאני יכולה.

הבום הבא כבר לא ממש בלתי צפוי, אבל עדיין צורם. אני מזנקת וכמעט מאבדת את אחיזתי בחדי־הקרן. מכיוון שקרן נעוצה לי בשד, לפחות הכוסות כבר לא בסיכון ליפול מהמדף.

"אני חושבת שאולי זה מגיע מהחנות הסמוכה." דפני מניחה בזהירות על הדלפק את חופן הכוסות שבידיה.

"מה, לעזאזל, נמצא שם? פורטל לממד אחר?" אני מניחה יד על מותניי ונועצת מבט בקיר, כאילו הבעת פניי הכעוסה תגרום לחבטות בצד השני להפסיק.

"בר שנמצא במקום כבר שנים רבות, למיטב ידיעתי." דפני ואני מתכווצות בו־זמנית למשמע המהלומה החזקה הבאה. "מעולם לא הקדשתי לזה תשומת לב רבה, למען האמת."

"נשמע כאילו הם קודחים חור בקיר הארור! אני הולכת לשם כדי לראות מה מתרחש." אני לוקחת את הקופסה הריקה ומכניסה אליה בזהירות את חלקי כוס מרטיני חד־הקרן המרוסקת. מי שזה לא יהיה שנמצא שם צריך לראות למה הוא גרם. "מייד אשוב."

אני ממהרת החוצה ומצליחה לעקוף את הקקי שוב כשאני ניגשת לבר המוזנח הסמוך. אני מעיפה מבט אל השלט הדהוי והמתקלף מעל חזית החנות. 'הנייט קאפ'. אני מודה בחוסר רצון בפני עצמי שזה משחק מילים מתוחכם. המילה כתובה כמו 'אביר', אז יש פה משמעות כפולה. כוסית ללילה וגם מצנפת שינה. טוב, וגם אביר, כמובן. בגלל האופן שבו זה כתוב.

אני מתנערת מהמחשבה הלא חשובה הזאת כרגע ומביטה קדימה. החלונות מכוסים בנייר חום, וכך גם הדלת, אבל מבפנים מגיע עוד בום חזק. אני נוקשת נמרצות וצועקת, "שלום!" אבל אני בטוחה שאף אחד לא יכול לשמוע אותי מבעד להמולה המוגזמת שמגיעה מבפנים. אני גם קולטת הדהודים קלושים של בס.

אני מחליטה שהכי טוב יהיה להציץ ולראות מה, לעזאזל, קורה שם. אני נוגעת בדלת והיא נפתחת סנטימטר ואז נסגרת שוב, כאילו יש משהו בצידה השני שמונע ממנה להיפתח. אני מנסה שוב, נאבקת בדלת, שלא אמורה להיות כבדה כל־כך. יש איזושהי מערבולת רוח שמנסה לסגור אותה שוב, אבל לבסוף אני מצליחה לפתוח מרווח ולהחליק פנימה דרכו, עדיין אוחזת בקופסה שלי עם כוס המרטיני השבורה. השמלה שלי כמעט נתפסת, אבל אני משחררת אותה לחופשי לפני שאני נתקעת בדלת.

אני משתעלת כמה פעמים בגלל ענן הנסורת. המקום מטונף לחלוטין והרוס. הוא גדול וארוך בצורה מטעה, וכל חלקו האחורי של הבר מכוסה דיקט. עכשיו, כשאני בפנים, אני יכולה לשמוע יותר מהשיר שבוקע ממערכת ההגברה ומרטיט את לוחות ברצפה. זה שיר רוק כבד עם ריפים כבדים של גיטרות והרבה תופים.

"שלום!" אני קוראת ופוסעת כמה צעדים זהירים על פני הפרקט המאובק. אף אחד לא עונה, אז אני קוראת בפעם השנייה. דמות גדולה, מגושמת במקצת, מופיעה בפתח שבין הבר הישן והמאובק לבין מתחם הדיקט החדש. האורות הבוהקים שמאחוריו זורקים על פניו צל עד שהוא פוסע שני צעדים נוספים קדימה ונגלה לעיניי.

כשבעה מטרים ממני עומד גבר חטוב במכנסי ג'ינס מרובבים בכתמי צבע ובחולצה משובצת באדום ובשחור ששרווליה מקופלים עד למרפקיו ומציגים קעקועים בצבעים מרהיבים. שערו מסופר קצר ומעוצב עם איזה מוצר שיער כך שהוא חלק לחלוטין, אין קווצה אחת לא במקום. לרגליו הוא נועל מגפי עבודה משופשפים, והוא מחזיק גרזן.

למה הבחור הזה מחזיק גרזן?

אני צועדת בצעד הססני לכיוון הדלת, מכיוון שכפי שאמרתי הוא מחזיק גרזן. אני מניחה את אגרופי על מותניי ומטה את סנטרי כלפי מעלה כשמבטו של איש הגרזן סוקר את כולי. שופט. מעריך.

הגבה השמאלית שלו עולה. יש לו עיניים בצבע בורבון, עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות ולסת מרובעת עם זיפים בני יום, אפילו שהשעה בקושי שמונה בבוקר. "מה, לעזאזל, קורה פה?" אני מסמנת לעבר הבר המבולגן.

הגבה עולה גבוה יותר. "תסלחי לי?"

"מה זה?" אני יורה.