מארז כוכבי ההוקי
“מה אתה עושה?” אני צווחת כשהדלת נסגרת מאחוריו וכולאת אותנו בחשיכה, “אני לא רואה כלום!”
הוא צוחק. האור נדלק ואני ממצמצת. “לא שמעת אותי קורא לך?”
אני מניחה את ידיי על מותניי. “לא ראית אותי בורחת ממך?”
לילי לה־בלנק לא מיומנת כל־כך באומנות הסקס המזדמן, אך אחרי זוגיות של שבע שנים היא בהחלט מוכנה לתת לזה הזדמנות, ועם מי טוב יותר לנסות את זה מאשר עם החבר הכי טוב של הגבר שיוצא עם החברה הכי טובה שלי?
מה כבר יכול להשתבש?
רנדי בולסטיק הוא שחקן בנבחרת ההוקי הלאומית שעושה כבוד לשם משפחתו על הקרח וגם בחדר המיטות. חברו הטוב ביותר בחיים ובקבוצה ויתר לאחרונה על סטוצים עם מעריצות לטובת בת זוג אמיתית, ולגמרי במקרה יש לה חברה נועזת, חמה אש וזקוקה לריבאונד אחרי פרידה. רנדי מוכן ומזומן להיות קרש הקפיצה של לילי בחזרה לעולם הפנויים־פנויות.
אבל סקס מזדמן הוא כזה רק עד שהדברים המציקים האלה שנקראים רגשות מתערבבים בעניין. ברגע שזה קורה, אין מנוס מכך שמישהו ייפגע.
מעריצה חוזרת מאת סופרת רבי המכר הלנה האנטינג הוא קומדיה רומנטית עכשווית על זוג שמתרחק מכל דבר רציני עד שהוא נשאב אל האהבה בעל כורחו.
זהו הספר השלישי בסדרת כוכבי ההוקי ויכול להיקרא כספר יחיד. קדמו לו: מעריצה שרופה ומעריצה מאוהבת. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם וזכתה להצלחה רבה.
פרק 1
לברוח, לברוח, לברוח
לילי
המשחק הסתיים וסאני ווטרס, הידועה גם בשם סאנשיין, חברתי הטובה ביותר מכיתה א', מופיעה כעת על גבי המסך הענק לעיני כל היכל הספורט. מילר טורף אותה בזמן שהשיר Walking on Sunshine מושמע בקולי קולות במערכת הסאונד לכבוד ניצחונה של הקבוצה. למעשה, המנצחים האמיתיים הם ילד בן שתים־עשרה בשם מייקל ובני משפחתו. כל ההכנסות יוקדשו לטובת הטיפולים שלו. יש לו גידול במוח.
הפגנת החיבה הפומבית והחמה מדי של מילר וסאני הייתה יכולה להיות מקסימה אם לא הייתי כזאת כלבה מותשת. ברגע זה אני שונאת את כל מי שנמצא בזוגיות מאושרת, כולל סאני.
או־קיי, זה לא לגמרי נכון. אם מישהי ראויה שיאהבו את כולה, זאת סאני. לפני מילר כל בני הזוג שלה היו על הפנים. הוא, לעומתם, בחור נפלא. לא חשבתי כך בהתחלה אך התרגלתי אליו. אני מסיטה את פניי מהמסך כשהם מתנשקים וסוקרת את הרחבה ואת השחקנים היורדים מהקרח בחיפוש אחר שחקן מסוים, סתם כדי לענות את עצמי.
אני מזהה את רנדי במרחק של כעשרה מטרים מהם, הקסדה שלו מתחת לזרועו. הזקן שלו שופע וקסום והחיוך שלו הוא הדבר הכי יפה שראיתי. הוא מעביר יד מיוזעת בשערו, מרחיק אותו מפניו. הוא מזיע וזה אמור להגעיל אותי. זה לא.
במקום זאת, קצב פועם מתחיל לרקד בדגדגן שלי, ממש מערכת כלי הקשה שלמה. אני מרגישה כאילו די־ג'יי הקים במה בתחתונים שלי וכל הבסים מרוכזים באיברי. פאק. למה הוא חייב להיות לוהט כל־כך? למה הייתי כזאת דפוקה בפעם האחרונה שראיתי אותו? הפרפור הקל בבטני הופך לטורנדו של יונקי דבש. חום מוקרן מאיברי לתוך גופי ומתפרץ בלחיי.
"בואי, לילי!" דייזי ווטרס, אימה של סאני והאימא השנייה שלי, כפי שהתרגלתי לקרוא לה במרוצת השנים, מושכת בזרועי. "בואי נעלה לבר וניקח לנו משקה לפני שכולם יגיעו לשם!"
אני מסיטה את מבטי מהשלמות הלוהטת ודוחקת את הזיכרונות הצידה לפני שאמס אל הרצפה ואאבד את כושר הדיבור.
"מותר לי קולה? ואפשר להזמין משהו לאכול?" שואל ברט, בן דודי בן השלוש־עשרה. הוא תמיד רעב. הוא מתלווה אליי הערב מפני שהוא חבר של מייקל, ולאחר שהוא השתתף במחנה הקיץ שבו התנדבו מילר ורנדי, הוא טוען שגם הם חברים שלו.
"יש הרבה אוכל, אל תדאג!" דייזי פורעת את שערו.
הוא חומק מתחת לזרועה ומסדר את התסרוקת. בחודש האחרון הוא הפסיק ללבוש מכנסי טרנינג והתחיל להעביר ארבעים וחמש דקות באמבטיה בסידור השיער ובהתזת יותר מדי דיאודורנט. זה יכול היה להיות גרוע יותר. הוא יכול היה להריח כמו רוב הילדים בגיל ההתבגרות, יותר כמו תיש ופחות כמו בן אדם.
דייזי משלבת את זרועה בזרועי ומקשקשת על מסיבת האירוסין שתערוך בעוד שבועיים לכבוד אחיה של סאני, אלכס, וארוסתו ויולט. המסיבה הזאת על סדר היום כל החודש האחרון. זה פחות או יותר הדבר היחיד שכולם מדברים עליו מלבד אירוע ההתרמה הזה.
גם אחיה הגדול של סאני, אלכס, הוא שחקן הוקי מקצועי, והקפטן של הקבוצה שבה משחקים גם מילר ורנדי. ויולט, ארוסתו של אלכס, היא אחותו החורגת של מילר. זה ממש מעגל מוזר של אהבה, כמעט כמו אופרת סבון רק בלי ערבובי זוגות.
העברתי פרקי זמן לא הגיוניים בביתה של סאני כשהייתי ילדה ויחד עצבנו את אלכס במקרים הנדירים שבהם הוא היה בבית. הוא העביר את רוב חייו בהיכל הספורט. הוא קצת מוזר והכרתי אותו לפני תהילת ההוקי שלו, כך שאני מודעת לסטטוס החנון שהיה לו בתיכון. אני מניחה שהוא שווה, אך קשה לי לראות בו משהו מעבר לאח גדול שהיה עוזר לי ולסאני להכין שיעורים.
דייזי עדיין מדברת, אך אני לא מקשיבה. אני שקועה יותר מדי בעובדה שאנחנו עומדות לחלוף על פני כל השחקנים ורנדי עדיין שם, חיוך על פניו המדהימות והמיוזעות.
"בטח שאת באה איתנו. את יכולה לקבל סוף שבוע חופשי מהעבודה?" שואלת דייזי.
"אה, כן, בטח." אני מהנהנת בהיסח דעת.
"אלה חדשות נפלאות! סאני לא הייתה בטוחה שתצליחי לסדר את זה. אני יודעת שאת עובדת הרבה שעות בשתי עבודות, אבל אנחנו נשלם עבור הכרטיס שלך לשיקגו. לאלכס יש מספיק מקום בבית ותוכלי לשהות שם איתנו. זה יהיה סוף שבוע נפלא!" היא לחצה את זרועי. "הנה מילר וההורים שלו, ואלכס וכל הבנים! בואי נלך להגיד שלום! סאני שם איתם. קדימה!" היא גוררת אותי לעבר קבוצת השחקנים, רנדי ביניהם.
אני מחפשת סיבה לא לבוא איתה כי יש לי תחושה שהגוף שלי עומד להשתגע בכל הזדמנות שתהיה לו. היא מודעת למצב שלי עם רנדי, או לפחות לגרסה הקלילה והלא גסה של המצב, אבל אני לא יכולה להסביר לה את זה. "אה... אני צריכה לשירותים. אצטרף אלייך למעלה בבר."
"אנחנו בסך הכול נגיד שלום, מותק," דייזי שולחת לעברי אחד מחיוכי ה'אימא יודעת הכול' שלה.
"אני ממש צריכה לשירותים, אימא מספר שתיים."
"אויש, בחייך, לילי. מייקל שם," ברט מתלונן בקולו הגבוה שאוטוטו נשבר.
"אתה בא איתי, ברט." דייזי מניחה יד על כתפו וקורצת לעברי. "נתראה שם."
אני מהנהנת. "בטח. נהדר! נתראה בעוד דקה!" ביליתי את רוב חיי בהחלקה על הקרח בהיכל הספורט הזה – אלכס ניצל את הקשרים שלו כאן כדי לשריין את המקום לטובת אירוע הצדקה – ועכשיו אני עובדת כאן ומלמדת החלקה על הקרח. אני יודעת איפה נמצאים חדרי השירותים הטובים ביותר, כולל אחד סודי שנמצא לא רחוק מהבר שבו מתקיימת המסיבה.
אין לי מושג על מה חשבתי כשהסכמתי לבוא לזה. אני לא מסוגלת לראות את רנדי. יש בי יותר מדי רגשות סותרים כמו תאווה ומבוכה ואינסטינקט הישרדותי, אם אפשר לקרוא לזה רגש.
אני חולפת על פני המעלית העמוסה באנשים ועולה במדרגות, מדלגת על שתיים בכל קפיצה והולכת לחדר השירותים הסודי שבקצה המסדרון. אני פותחת את הדלת, מדליקה את האור, ננעלת בפנים ופולטת אנחה ארוכה. אני פותחת את הברז ומכניסה את ידיי תחת הזרם הקריר בתקווה שזה יקרר אותי. רנדי בליסטיק הוא בעיה ארורה.
אני מתחרטת על מיליון דברים בחיי. שבע השנים שלי עם בנג'י הן אחד הדברים האלה. זה שלא דאגתי לכך שרנדי יזיין אותי עד צאת הנשמה כשהייתה לי הזדמנות, זו חרטה נוספת. אני לא יכולה להיות בטוחה שזה מה שהיה קורה אם הדברים היו מתקדמים אחרת, אבל ככה נראה לי. והחלק הנורא מכול הוא שהתעלקתי עליו. הצעתי את גופי על מגש של כסף, וזה ממש לא הקטע שלי. אני אחראית, אני תמיד שומרת על הביטחון ועל הנוחות שלי, והוא סירב לעשות איתי סקס בטענה שאני 'פגיעה רגשית'. הוא בהחלט פיצה על היעדר החדירה, אך זה לא ביטל את המבוכה שלי, בעיקר אחרי שחטפתי קריזה שאותה הוצאתי על הבגדים שלו, ובזה הוכחתי שהפכתי מ'פגיעה' ל'בלתי יציבה' תוך כמה שעות. זה גם לא עוזר לחרטה שלי. הגבר הזה מסוגל לרדת לבחורה בלי שום בעיה והאצבעות שלו... הפה שלו...
אלוהים, אני צריכה להפסיק לחשוב עליו עירום ונוגע בי.
אני גונחת ובוהה בהשתקפות שלי. אני נראית על הפנים. אני כמעט לא מתאפרת, ובתכשירי האיפור היחידים שיש לי, אני משתמשת בתחרויות בהחלקה אומנותית. חשבתי להתאפר קצת הערב, אבל לא רציתי להיראות כמו זונה ליצנית, מה גם שהחרא האבקתי הזה גורם לי גירוי בעור.
השיער שלי חסר כל נפח וגם החזה שלי. אני מציצה מטה לעבר המחשוף העלוב. אני צריכה לעלות דחוף שלושה קילוגרמים רק באזור השדיים. אין שום דבר שאני יכולה לעשות עכשיו לגבי מידת החזייה העלובה שלי.
אני מפשפשת בתיק בחיפוש אחר משהו שהוא לא שפתון לחות. כל דבר עם מעט צבע יהיה עדיף על המראה שבו אני מתהדרת ברגע זה. אני מוכנה להתערב שלאימא מספר שתיים יש מלאי אין־סופי של שפתונים מנצנצים כי היא משתמשת בכמויות מטורפות של איפור וגם בספריי לשיער. אני לא בטוחה אם היא ממש אהבה את אופרת הסבון 'דאלאס' ובגלל זה היא לא יכלה להיפרד מהסגנון הזה, אבל שערה לא אופנתי באופן מצער ביותר.
אני מוצאת פריט מתאים בקרקעית תיק היד. הפקק הלך לאיבוד ולכלוך נדבק לשפתון. אני תולשת כמה חתיכות של נייר טואלט מהגליל ומסירה את הלכלוך ופתיתים מחטיף גרנולה ישן, ואז מורחת אותו על השפתיים. הגוון ורוד בוהק ומחליא. אני מספיגה אותו בנייר הטואלט אך הצבע רק נמרח על כל הפה שלי.
"לעזאזל עם זה." אני לוקחת נייר טואלט מהגליל, מרטיבה אותו במים, שופכת עליו קצת סבון ומשפשפת בו את שפתיי בניסיון למחות את הצבע הוורוד. נכנס לי סבון לפה וטעמו הכימי כמעט גורם לי להקיא.
מישהו דופק בדלת. כמעט אין אנשים שיודעים על קיומו של חדר השירותים הזה. "עוד דקה אני יוצאת!" אני צועקת מעל קול המים הזורמים. השפשוף השאיר אדמומית סביב פי. עכשיו אצטרך להסתתר בפינה חשוכה עד שהעור שלי יירגע.
אני מורחת על שפתיי שכבה של גלוס שקוף ונוצץ שגם הסתתר לו בתחתית התיק, סוגרת את המים ופותחת את הדלת. סאני עומדת בפתח, זרועותיה שלובות על חזהּ. היא יפהפייה באופן בלתי מתאמץ בכלל. היא יכולה להתגלגל מהמיטה כששערה הבלונדיני והמושלם סבוך ופרוע, ועדיין תהיה מוכנה לצעוד על מסלול דוגמנות. ברגע זה היא לבושה בחולצת הוקי ובמכנסי יוגה שחורים של 'לולולמון' כמובן, מפני שזה מה שאחיה קונה לה, ונועלת נעליים שטוחות. יש לה מראה של דוגמנית. לולא הייתי אוהבת אותה, הייתי שונאת אותה.
ויולט, גיסתה לעתיד, עומדת לידה. היא פצפונת עם שדיים ענקיים ושיער ארוך ומדהים, לא חום ולא ג'ינג'י, אלא משהו באמצע. לעיניה גוון ירוק מהמם. אף אחת מהן לא מאופרת כלל ככל שאני רואה, ושתיהן מדהימות. בחורה נוספת עומדת ליד ויולט. פגשתי אותה פעם, אבל אני לא זוכרת את שמה. גם היא מהממת. זו כבר ממש פלוגה.
"ידעתי שאת מתחבאת כאן." סאני מעבירה את שערה אל מעבר לכתפה.
"אני לא מתחבאת."
סאני זוקרת גבה.
"מה קרה לפנים שלך?" שואלת ויולט ורוכנת קרוב יותר אליי, "הן אדומות."
"היה לי משהו שם. ניסיתי להוריד את זה, אבל המצב רק החמיר."
"מה מרחת שם?" ויולט מתקרבת הרבה יותר מדי. פגשתי אותה כבר כמה פעמים. היא משוגעת, אבל בקטע טוב, ובכל זאת אני לא רגילה לאנשים שנדחפים לי לפרצוף, כנראה מפני שאני מותירה רושם של כלבה או משהו. נראה שוויולט חסינה בפני הגישה הסנובית שלי.
"סתם..." אני מתחבטת לרגע, מנסה לחשוב על שקר. אני לא רוצה להגיד להן שמרחתי שפתון מפני שסאני תדע שניסיתי להתייפות בשביל רנדי. "... משהו."
"משהו?" ויולט שואלת.
"לא משנה. אולי כדאי שנלך לבר לפני שהוא יהיה עמוס."
"היה שם בחור איתך? את מתכוונת למשהו צמיגי ודביק כזה?" ויולט חולפת על פניי ופותחת את דלת השירותים.
הבחורה שאת שמה אני לא זוכרת מנידה בראשה. "פשוט תתעלמי ממנה. היא איבדה את הצפון."
"לא איבדתי את הצפון, שר! זו שאלה לגיטימית לחלוטין." היא מביטה בי כאילו אני עומדת לאשר את ההנחה שלה שפיתחתי תגובה אלרגית לזרע על הפרצוף שלי. בתגובה לשתיקתי היא ממשיכה את ההסבר שלה. "לפעמים, כשאלכס אוכל יותר מדי כנפי עוף חריפות, הזרע שלו מותיר אדמומיות על החזה שלי."
סאני מעווה את פניה, וזה ברור כי אלכס אחיה. "אני חושבת שאני זקוקה למוחיטו."
"תוכנית טובה!" ויולט כורכת את זרועה סביב שר ומובילה אותה במסדרון. "בואו, גבירותיי, בואו נשתה יותר מדי ונשתף זו את זו בסיפורי זרע."
"היא תמיד ככה?" אני ממלמלת.
"היא לחוצה ממסיבת האירוסין. היא שתתה מבקבוקון לכל אורך המשחק, לדבריה של שרלין."
סאני מסובבת קווצת שיער סביב אצבעה. "אני מודאגת לגביה." היא מפנה את תשומת ליבה אליי. "ומה איתך? את בסדר? חשבתי שאמרת שזו לא תהיה בעיה בשבילך לראות את רנדי."
"אני בסדר. זה בסדר גמור. לא סיפור." אני מנופפת בידי באוויר בהיסטריה קלה. "אז השתעשענו קצת. זה כלום."
היא מטה את ראשה הצידה. "לילי."
"ברצינות, סאני, זה בסדר גמור. אני צריכה לוודא שברט מסתדר ולא מציק לשחקנים."
"שמת גלוס על השפתיים?"
"מה? מה פתאום. בואי נלך." אני מסובבת את ראשי הצידה ומוחה את פי בשרוולי כשאנחנו הולכות אחרי ויולט ושרלין לבר.
הכול כאן שונה מכפי שזה בדרך כלל אחרי משחקים אמיתיים. הרבה ילדים מסתובבים כאן כי זה אירוע למשפחות. הייתי בכמה משחקים בטורונטו עם סאני, המסיבות הרגילות אחרי המשחקים בדרך כלל רועשות מאוד ומלאות בבנות זנותיות שמנסות להידבק לבחורים.
אני הולכת אחרי סאני לבר ומזמינה את מה שהיא מזמינה. מפני שהיא החברה של מילר רוצים לתת לה משקה על חשבון הבית, אבל היא מסרבת ומוסרת שטר של עשרים דולר. אני יודעת שהיא לא תסכים לקבל ממני כסף אז אני קונה עבורה את המשקה הבא.
כאשר המשקה בידי אני פוסעת מעט מאחוריה כדי שאוכל להסתתר במידת הצורך. היא לא מודעת לחרדה שלי ועוצרת כדי לשוחח עם אנשים ולהציג אותי בפני כל מי שהיא מכירה, ומדובר בהרבה אנשים. אני שותקת ולוגמת מהמשקה. הוא מעולה, יש לו טעם של מנתה ושל ליים והוא מתוק בדיוק במידה הנכונה.
אני מעיפה מבט על כל האנשים היפים, הלבושים ברשמיות. קל מאוד להבין למה נשים זורקות את עצמן על הבחורים האלה. לרבים מהם יש ארנקים מרופדים וחלקם לוהטים ממש. מילר מזכיר לי בובת 'קן', הוא בהחלט מושך.
ויש את רנדי. אני נאנחת־גונחת־משתעלת מעצם המחשבה על קעקוע השרוול המכסה את הזרוע החטובה הזאת והווי העמוק של שרירי הבטן האלה... אני פולטת גיהוק נוראי שמנער אותי ממחשבותיי. "אויש! כנראה הייתי צמאה." אני מרימה את כוסי הריקה, בטוחה שפניי עולות באש. "אקח לי עוד משקה. מיובשת כל־כך! רוצה עוד אחד?"
"אני בסדר בינתיים." סאני מרימה לעברי את הכוס הכמעט מלאה שלה.
אני משאירה אותה עם חבריה וחוזרת לבר. עוד אנשים נכנסו והשחקנים נעים בחדר בקבוצה. אני עוצרת בקצה הבר ומזמינה מוחיטו נוסף, דואגת להוריד את הראש ומניחה לשערי ליפול על פניי. הוא מגיע רק עד לסנטרי כך שאין יותר מדי מאחורי מה להסתתר. מדי פעם אני מציצה למעלה וצופה בבחורים הענקיים והשריריים האלה מברכים את כולם לשלום בחיוכים ידידותיים. נראה שלאף אחד מהם לא אכפת היום אם הם ניצחו או הפסידו.
"היי! הנה את!" ויולט נוגחת באגני בירכה השופעת. היא לובשת את אותה החולצה כמוני וכמו רוב האנשים באירוע, רק שהיא ממלאת אותה הרבה יותר טוב ממני באזור החזה. היא זורקת את זרועה סביב כתפי ואני יכולה להרגיש שהיא קצת מיוזעת. "בואי נזמין צ'ייסרים!"
"אני לא ממש..."
"ומה לגבי 'ציצים מציצים' או 'אורגזמה'?"
"אני לגמרי בעד!" אומרת שרלין ומתיישבת לידה.
"את כבר נהנית?" ויולט שואלת.
אני מהנהנת. אצטרך לצעוק כדי לדבר.
"אז באק סיפר לי שלרנדי ולך היה קטע. איך היה? שמעתי כל מיני דברים על הבחור. כלומר, דברים נוספים מעבר לעובדה שהוא שחקן מעולה שהולך לתפוס את העמדה של אלכס וכל שאר השטויות שאנשים אומרים."
היא מנופפת בידה ותוקעת לי אצבע באוזן. היא ממש שיכורה אך אני לא חושבת שזה משפיע על הדברים שיוצאים לה מהפה.
"בכל מקרה, שמעתי שהוא לגמרי עושה כבוד לשם שלו, אם את מבינה אותי? קריצה, קריצה. זה נכון?"
"אני, אה..."
"הנה אתן!" אלכס מגיח מאחורינו ומניח זרוע על הכתף של כל אחת מאיתנו. הוא לוחץ את שלי קלות. "היי, לילי הקטנה, מה שלומך? לא התראינו יותר מדי זמן."
אני שונאת את הכינוי הזה. הוא גורם לי להרגיש כאילו אני בת שתים־עשרה. "אני בסדר. טוב. משחק מעולה היום. אני מצטערת שהפסדת למילר."
"זה בסדר. זה למטרה טובה."
"אעזור לך לשכוח מההפסד מאוחר יותר היום, מותק."
אני לא חושבת שוויולט התכוונה להגיד את זה בקול רם.
אלכס צוחק. "ששש, אנחנו לא צריכים להגיד לאף אחד מי יורד אחר כך."
"אני!" היא מרימה את ידה. "אני יורדת אחר כך."
הוא מניח אצבע על שפתיה, עדיין צוחק. "כמה שתית, ויולט?"
"רק כוסית אחת."
הוא מביט בי כאילו אני יודעת משהו שהוא לא יודע. אני מושכת בכתפיי. זה בדיוק הרגע שבו הברמן מניח שתי שורות של צ'ייסרים לפנינו. אלכס חוטף את הכוסית של ויולט לפני שהיא מספיקה ושותה את תוכנה. אני שותה את שלי כדי שוויולט לא תגנוב אותה. אני מנסה לשלם עבור המשקה שלי, אבל אלכס תוקע בי מבט. אני לא נלחמת איתו על זה, הוא מודע היטב למצב הכלכלי של משפחתי. אלה רק אימא ואני, וזה קשה לפעמים. לעיתים קרובות אני מגלה שכמה אלפי דולרים הופקדו בחשבון שלי, ואני יודעת שהם ממנו. הוא אף פעם לא מדבר על זה וגם אני לא. זה פוגע בגאווה שלי, אבל זה עוזר כשהמצב דוחק, כמו בשנה שעברה, כשהזדקקנו לרכב חדש.
אני נזכרת שבן דודי כאן איתי, מתנצלת והולכת, אף שההתנצלות מיותרת כי ויולט כבר התחילה לנסות לחפון את החבילה של אלכס והוא עסוק בלנסות למנוע ממנה להגיע בפומבי למקומות לא ראויים.
אני לופתת את המוחיטו שלי ונצמדת לקיר בפינת החדר בעודי מחפשת אחר ברט. אני רואה אותו בדיוק במקום שבו אני לא רוצה שהוא יהיה: עם רנדי, מילר ומייקל, הילד שעבורו מילר ארגן את אירוע ההתרמה. הם יושבים ליד שולחן ולפניהם צלחות עמוסות באוכל, מחייכים וצוחקים. ידו של מילר נחה על כתפו של מייקל. יש לו חיבור אישי למצבו של מייקל: אימא שלו נפטרה כשהיה ילד בגלל גידול שלא היה אפשר להסיר בניתוח.
הייתי ממש כלבה ביחס למילר כשהוא התחיל לצאת עם סאני. הדיווחים מהתקשורת לא נטו לטובתו. הוא הועבר בעונה האחרונה לשיקגו מפני שזיין את האחיינית של המאמן הקודם שלו בשירותים. דאגתי לסאני, אך בסוף השבוע בקוטג' של אלכס ראיתי צד שונה שלו, זה שהתקשורת לא סיקרה. הוא מאוהב בסאני ומוכן לעשות הכול בשבילה, כמו להקים על שמה קרן צדקה. על חולצות שכולם לובשים הערב כתוב 'פרויקט סאנשיין'.
לדברי סאני והתקשורת רנדי, שהוא חברו הטוב ביותר של מילר, עזר לארגן את האירוע הזה. עם זאת, המעורבות של רנדי לא משנה את רגשותיי כלפיו. זה שהוא עשה משהו טוב בשביל מייקל לא אומר שהוא הפסיק להיות רודף שמלות. ובכל זאת, באופן פתטי למדי, אני עדיין רוצה לרכוב עליו כמו ברודיאו.
עמוק בלב אני לא מאמינה שרנדי בחור רע. למעשה, אני נוטה לחשוב שהוא ההיפך הגמור מזה. רודף שמלות? בהחלט. זונה ממין זכר? מאה ועשרה אחוזים שזה נכון, אבל אני זו שזרקה את עצמה עליו, לא ההיפך, ומה שהכי מפריע לי זה שאף שאני יודעת את כל זה, אני לא מתחרטת על מה שקרה בקוטג', מלבד על העובדה שלא עשיתי איתו סקס, ואני שונאת את החרטה הזאת מפני שהיא גורמת לי להרגיש כמו מעריצה זנזונת, וזה משהו שמעולם לא רציתי להיות.
אני צריכה להיות שמחה על כך שהפעולות שלי בחודש האחרון הבטיחו ששום דבר נוסף לא יקרה בינינו. לא רק שכתבתי דברים איומים על כל הבגדים שלו בטוש בלתי מחיק, גם התעלמתי מהשיחות שלו בפעמיים שבהן הוא התקשר אליי. הוא לא השאיר הודעה כך שאין לי מושג מה הוא רצה להגיד.
למה כל ההתחבטות הזאת לגבי שחקן הוקי? זה מתחיל עוד מהאופן שבו הגעתי לעולם. אבא שלי, שאותו פגשתי סך כולל של אפס פעמים, היה שחקן הוקי מקצועי. הוא הכניס את אימא שלי להיריון כשהייתה בת שמונה־עשרה ואז השאיר את אימא שלי לגדל אותי לבדה וחזר לחייו הנפלאים שכללו נסיעות בכל רחבי ארצות הברית, העפת דסקיות על הקרח וזיון מעריצות שהיו מוכנות ברוב טיפשותן לפתוח את הרגליים בשבילו.
למרבה האירוניה אימא התאימה לקטגוריית המעריצות לפרק זמן קצר ביותר. היא אף פעם לא יצאה עם אף שחקן הוקי אחריו, וכל הזמן חופרת לי שלא אפול באותה מלכודת כמוה. אבל היא מצליחה יפה מאוד למצוא בחורים בעלי מקצועות אחרים שגם לא נשארים בסביבה יותר מדי זמן. במשך כל ימי חיי הייתה אצלה דלת מסתובבת של שמוקים לא קבועים, ואני בכלל לא צינית.
אני מפחידה את עצמי שוב כשהדבר היחיד שאני שותה דרך הקשית זה אוויר. אני מציצה בכוס שלי ומזעיפה פנים לנוכח היעדר הנוזל. איך המוחיטו מתאדים מהר כל־כך? אני מביטה שוב בברט. אוי, שיט, רנדי שם לב אליי.
חיוך זחוח מושך מעלה את זוויות פיו הסקסי. הוא אומר משהו לברט וטופח על כתפו ואז דוחף את כיסאו לאחור. אני מעמידה פני עסוקה מאוד בטלפון שלי ומרגישה בחילה מרוב הפעמים הרבות שבהן אני מסיטה את המבט מהמסך לשולחן שלהם ובחזרה.
אלוהים, הוא בדרך לכאן. אני לא מוכנה לזה. אני סורקת את החדר בקדחתנות בחיפוש אחר סאני. כשאני לא רואה אותה בשום מקום, אני עושה את הדבר ההגיוני ביותר שיש ונמלטת על נפשי מהבר ומרנדי. יש דלת יציאה בצד הזה שלא אמורים להשתמש בה, אך האזעקה שם מנותקת כבר מיליון שנה. זה יעזור לי להסתלק מכאן ולהגיע שוב לשירותים שבהם התחבאתי מוקדם יותר. אני יכולה לנעול שם את עצמי ולחשוב איך אני פותרת את זה.
אני מתפרצת מבעד לדלתות החירום, חשה הקלה מכך שהאזעקה עדיין לא מחוברת, והולכת במהירות במסדרון. אני פונה ימינה בחדות. לעזאזל, הוא הולך אחריי. מה הוא יכול לרצות ממני? לצחוק עליי עוד קצת? זה שאני בורחת ממנו אמור להיות רמז די ברור לכך שאני לא מעוניינת בהתעמתות, התדיינות או התפשטות, אם יש סיכוי קלוש שההצעה הזאת על השולחן. טוב, בדבר האחרון אני מעוניינת ועוד איך וזו הסיבה לכך שאני צריכה להמשיך לברוח.
"היי, לילי!" הוא קורא, "חכי!"
ברכיי כמעט פקות למשמע קולו. מה הוא רוצה? אני מחליקה על רצפה רטובה ובקושי מצליחה שלא לנחות על הישבן. הוא ממש מאחוריי עכשיו. אני נאחזת בידית של חדר השירותים ועוצרת, כמעט נופלת שוב. אני פותחת את הדלת באפיסת כוחות וזורקת את עצמי פנימה. מחווה דרמטית ביותר, עם תוספת דרמה בצד. לפני שאני מספיק לסגור את הדלת רנדי מצליח להחליק את גופו האדיר והשרירי מבעד לפתח.
"מה אתה עושה?" אני צווחת כשהדלת נסגרת מאחוריו וכולאת אותנו בחשיכה, "אני לא רואה כלום!" הוא צוחק. האור נדלק ואני ממצמצת.
"לא שמעת אותי קורא לך?"
אני מניחה את ידיי על מותניי. "לא ראית אותי בורחת ממך?"
הוא צוחק שוב. זה צליל יפהפה. "אה, כן. חשבתי שאולי את ממש צריכה לשירותים."
"נכון, אני צריכה. עכשיו תסתלק או שאשתין לך מול הפרצוף!" אני צועקת. הצעקה צווחנית מאוד ולגמרי לא הכרחית כי אני עומדת במרחק של עשרה סנטימטרים ממנו. אני כנראה צועקת־יורקת ישר על החזה שלו. החזה השרירי שלו.
השרוולים שלו מופשלים עד למרפקים וחושפים את הקעקועים שעל האמה הימנית שלו. אפילו יש לו קעקוע על גב כף היד, פרח מדהים מעוטר בטיפות טל. גולגולת קטנטנה ומאוירת לפרטי פרטים צפה בטיפה הנופלת. זה מגניב. אני זוכרת כמה מדהים הקעקוע נראה כשהאצבעות האלה היו בתוכי ונעו עד שגמרתי. אני פולטת צליל חנוק.
"את גנחת עכשיו?"
"מה? לא." עיניי עולות לעבר עיניו. החיוך המרתיח הזה מעלה קמטוטים סביב עיניו. אפילו קמטוטי העיניים שלו סקסיים.
"אני חושב שכן."
"זו הייתה אנחה. זה שונה מאוד מגניחה."
הוא נשען על הדלת וחוסם את היציאה. "באמת? את רוצה להסביר לי את ההבדל?"
"אני לא צריכה להסביר לך שום דבר. עכשיו צא מכאן כדי שאוכל להשתמש בשירותים! בפרטיות. לבד." הקול שלי עדיין צפצפני בטירוף. אני צריכה להפסיק להתנהג כמו דפוקה. אני גם צריכה שהוא יסתלק מהשירותים לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו, אף שסביר להניח שלא אתחרט. לא נראה שהוא מתנגד לזה, כפי שחשבתי שהוא אמור.
אני דוחפת אותו בכתפו בניסיון להעיף אותו מדרכי. הוא זז אולי סנטימטר. הריח שלו מדהים, כאילו הרגע התקלח ומרח דיאודורנט. הזרוע שלו איתנה כל־כך, ממש לא כמו זו של בנג'י. אני ממשיכה לדחוף ויכול להיות שאני לוחצת קלות על שרירי הזרוע שלו.
"מה הקטע שלך להתפרץ כשאני נמצאת בשירותים?" אני שואלת, כבר לא צועקת. פניי מתלהטות כשאני נזכרת בו פורץ לשירותים בקוטג' כשכל איבריי הנשיים חשופים לעיניו. לעזאזל עם זה. עכשיו אני חושבת שוב על הכמעט־סקס שהיה לנו.
רנדי עדיין מחייך כמו שמוק. אני חושבת שהוא אמר משהו ופספסתי כי הייתי עסוקה בלהיות נבוכה ומושפלת. וחרמנית. "מה?" אני שואלת.
לשונו חולפת על שפתו התחתונה. יש לו שפתיים נפלאות. הן תפוחות, רכות ומתאימות לנשיקות. הוא מבריש את השיער מפניי ואצבעותיו חולפות בקלילות על לחיי. כל שריריי מתכווצים. אני בטוחה שאני מסוגלת לגמור רק מלחשוב על הדברים שהוא היה יכול לעשות לי וזה מטורף מפני שתמיד האמנתי שתגובות כאלה הן שקר וכזב.
"בדיוק נזכרתי שבפעם האחרונה שהיינו יחד בשירותים היו עלייך פחות בגדים." מבטו טורף אותי ועיניו, בצבע הדבש, או של חוף ים חולי, למי לעזאזל אכפת, נשמטות אל מתחת למותניי. הוא מצביע לעבר המפשעה שלי. "מה שלום הקוסמטיקאית שלך בימים אלה? פתרת את הבעיה שלך שם למטה?"
הפה שלי נפער לרווחה. אני סוגרת אותו בזריזות ואז פותחת שוב, מחכה לעקיצה נוקבת כלשהי שאוכל להחזיר לו, אך שום דבר לא עולה בראשי. אין לי תשובה מתחכמת מפני שהתשובה הכנה היא לא. לא הייתה לי הזדמנות לפתור את זה. הייתי תקועה עם המשימה הזאת כל החודש האחרון. אני לא טובה בזה. אני כל הזמן מפספסת פה ושם ואז צריכה לעבור שוב בסכין גילוח. איי זיפים מופיעים באזור המפשעה שלי כל הזמן. "היית מת לדעת!"
"רוצה להראות לי?"
"אתה חזיר!"
אולי כן קצת רציתי להראות לו, אף שזו לא הסרת השיער המושלמת ביותר שיש. האמת היא שהייתי רוצה להעמיד אותו על ברכיו, לשמוט את מכנסיי, להרים רגל על הכיור ולדחוף את הפרצוף שלו ישר לשם כדי שיוכל לקבל מבט אינטימי ביותר אל שבעת מדורי גיהינום שהייתי צריכה לעבור כדי להקנות למפשעה שלי מראה מכובד עבור אף אחד מיוחד, מפני שאני בעצם היחידה שרואה אותה. אני חושבת שאני צריכה לעשות סקס שוב ובקרוב, עם משהו שהוא לא הוויברטור שלי. "אני שונאת את הפרצוף המושלם שלך!" אני מלחששת. ממש, אני נשמעת כמו נחש. אני תופסת בדשי חולצתו המכופתרת ואז דוחפת את הלשון שלי לפיו.
שיט. זה בדיוק ההיפך ממה שהיה אמור לקרות.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
