מארז המלכות
יריבים לאוהבים * מאפיה * גבר שתלטן * גיבורה חזקה
נולדתי לתוך המאפיה, אלה תמיד היו חיי. עם מותו של בעלי לקחתי על עצמי את עסקיו וכולם במיאמי יודעים מי זו וי מונטנה. אני מלכה בעיר אכזרית לא פחות מכפי שהיא יפה ומנהלת את העסק שלי ביד רמה, אבל בעיות עם הקרטל המקסיקני שמסרב להכיר בשלטונה של אישה מביאות אליי את סוטצה, פותר הבעיות של הקרטל הבוליביאני, האיש הידוע בפי כול בשם 'הקצב הג'נטלמני'. סוטצה בא מוונצואלה. הוא מלך בארצו, וחושב שהוא יכול לקחת את הטריטוריה שלי וגם אותי, אבל חזק ככל שיהיה, אני חזקה ממנו, לא אכנע ללא מאבק. הוא הכריז על מלחמה, ואני מקבלת את האתגר.
מהלך המלכה מאת סופרת רבי המכר ניקיטה סלייטר הוא רומן מאפיה על גיבורים חזקים שמשחקים במשחקי שליטה. אף אחד מהם לא הולך לוותר, וזאת הולכת להיות מלחמה.
זה הספר השני בסדרת המלכות. כל ספר בסדרה יכול להיקרא כספר בודד. הספרים הנוספים בסדרה שראו אור בהוצאת אדל: מלכה מצולקת, נולדה מלכה ומלכה אדומה.
לטוני מונטנה היו עיניים של שטן, פראיות, לוהטות, כועסות. הוא היה מסטול לגמרי. מסטול מהחומר שלו, מסטול מהחיים. שערו הכהה היה פרוע ומבולגן וקצה אפו העקום היה מכוסה אבקה לבנה שלא טרח לנקות. עצמות לחייו היו חדות יותר מאי פעם, כחושות משימוש יתר בקוקאין ומתת־תזונה.
לא שלווי הייתה זכות לבקר אותו. היא בעצמה הייתה מסטולית רוב הזמן, אך היא השתמשה כדי שתוכל להיעלם, לגרום לבולשיט שבקיומה להיות קצת פחות נורא.
הגבר שמולה היה אשם בלפחות עשור מהסבל הזה.
האם אהבה אותו אי פעם? היא ניסתה להיזכר. לחשוב על יום החתונה שלה, על הימים הטובים, לפני המריבות האין־סופיות וההתעללות, אך היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר. אם היא אי פעם אהבה אותו, זה מזמן נעלם. רק שבריר של רכות חלף בראשה כשנזכרה בחיוך המידבק שלו כשניסה למצוא חן בעיניה. משהו שהוא לא עשה כבר שנים.
"עופי מפה," היא אמרה בקול קר.
היא לא דיברה לטוני. היא דיברה לאישה שהייתה על ברכיה מתחת לשולחן העבודה שלו וניסתה למצוץ את הזין הרופס שלו. וי ידעה מניסיון שהקוקאין לא עזר יותר לטוני בחדר השינה. בימים הטובים, כשהוא עדיין נהנה מהחיים, הסמים היו מרימים אותו, גורמים לו להרגיש בלתי מנוצח, להשתוקק לחיבתה של וי. באותם ימים סקס וסמים היו הדבר היחיד שהיה להם במשותף. עכשיו זה היה רק דבר אחד, ולווי כבר נמאס מכל זה.
איש לא זז. עיניו של טוני עלו לעיניה של וי ואז התערפלו שוב. היא הייתה חסרת תחושה בימים אלה. טוני גם ככה לא התייחס אליה אף פעם ברצינות. היא הייתה הבובה שלו, אשתו המקסימה לראווה, ועכשיו היא הייתה הרבה פחות מזה. המכשפה שבזבזה את כספו וצרחה עליו על בסיס קבוע. אפילו המכות לא הצליחו לעצור את הלשון שלה. הייתה לה עדיין קצת גאווה, אפילו שהיה קשה להבחין בזה.
לא עמדה להיות לה שום בעיה לחסל את האחראי לכל הסבל שלה. היא צייתה להוראות הקרטל הבוליביאני. הגיע הזמן להחזיר את מיאמי לשליטה, והיא עמדה להיות האישה שתעשה את זה.
"אמרתי עופי מפה," וי נהמה וזזה קדימה. היא הרימה את האקדח שאחזה כשחיפשה את בעלה במשרד שלו והורידה אותו בחבטה על שולחנו. הזונה נבהלה ודפקה את ראשה בקצה השולחן כשהתרוממה לבסוף והביטה לעבר וי. "ברגע זה, לעזאזל. אלא אם כן את חושבת ששווה למות בשביל החזיר הזה. במקרה כזה, אין לי שום בעיה שתישארי. אשמח לחסל אותך מייד אחריו."
כשהאישה לא זזה מהר מספיק, וי כיוונה את האקדח לפנים שלה. היא מצמצה, זחלה במהירות מתחת לשולחן ורצה בצווחות מהמשרד, היישר דרך הדלתות הצרפתיות לחצר האחורית הענקית והמטופחת.
וי רצתה לצחוק על הכלבה בלי החולצה, אך שוב, צבוע מצידה. וי עשתה דומה לזה וגרוע יותר כשנופפה במראה שלה ומכרה את עצמה תמורת הגנה. ההבדל היחיד הוא שהיא הייתה יפה מספיק, קשוחה מספיק וכלבה מספיק כדי לדרוש טבעת על מאמציה.
טוני התעלם מהאקדח שלה לגמרי. היא התעסקה עם אקדחים בעבר והוא ידע שהוא לא אמור לחשוב שאשתו הבלונדינית העדינה לא תהיה איום כלשהו.
"פאקינג לא ייאמן," הוא רטן, והמבטא הקובני שלו נשמע היטב במצבו המסומם. הוא הזדקף קלות והסתכל עליה. "מה, לעזאזל, את חושבת שאת עושה כשאת נכנסת לפה ככה ומבהילה את הכלבה שלי? עכשיו את צריכה לבוא לפה ולמצוץ לי עד שאגמור."
וי צחקה צחוק קר. "שנינו יודעים שלא עומד לך בכלל. אל תתנהג כאילו יכולת לגמור, אפילו עם זונה יפה וסתומה שכמוה."
עיניו התחדדו והגבות שלו ירדו. "אולי אם לא הייתה לי כלבה קרה כמוך כאישה הייתי מזיין אותך מדי פעם. אולי אם הייתי עושה את זה היית מפסיקה להסתובב עם הפרצוף החמוץ הזה שלך בבית כל היום, וללכת לקניות או כל חרא אחר שאת עושה."
הוא בהחלט לא עמד להקשות עליה בעניין הזה. "אני רוצה להתגרש, טוני," היא דרשה ודפקה על השולחן באקדח שלה.
הוא צחק והלם בשולחן בידו. אולי אם היה מהיר מספיק, אם אכפת היה לו מספיק, הוא היה מושיט יד ואוחז בנשק שלה, אך טוני מונטנה היה מאצ'ו מדי מכדי להאמין שאשתו באמת תאיים עליו.
"אפילו אם היינו יכולים להתגרש, לא היינו מתגרשים. זה לא עובד ככה בעולם שלנו ואת יודעת את זה כמוני. את יודעת יותר מדי מכדי שתוכלי אי פעם לצאת מחיי הנישואים שלנו. לא, וי, אנחנו תקועים זה עם זה עד שהמוות יפריד בינינו." הוא גיחך על התחכום שלו כשתכנן ללא ספק את מותה כדי שיוכל להחליף אותה בזנזונת המנותחת שרצה החוצה לחצר האחורית.
"קיוויתי שתראה את זה ככה." וי חייכה בפעם הראשונה זה זמן רב. "חשבתי שפתרון קבוע יותר עלול להיות הכרחי בכל מקרה."
היא ייצבה את רגליה והרימה את האקדח. החיוך השחצן התפוגג משפתיו ופניו התעוותו למסכה מגעילה, מלאת שנאה. "תורידי את האקדח המזדיין, וי. אני לא מתכוון להגיד לך שוב."
היא משכה כתפיים. "אתה לא חייב."
"שלא תעזי," הוא נהם, התרומם מהכיסא שלו ודפק את אגרופיו בשולחן. "אני עומד לקרוע לך את הצורה – "
הוא לא זכה לסיים את המשפט. וי ירתה בו פעם אחת, ירייה נקייה במצח, ופעם אחת בלב לאחר שהוא עף לאחור על הכיסא שלו. היא לא רצתה להסתכן בכך שהוא ישרוד, ייכנס לתרדמת ויהפוך לעוד יותר מעצבן מכפי שהוא כבר היה. עדיף לחסל אותו בצורה נקייה ומהירה.
היא לא דאגה לגבי שומרי הראש של טוני. הם חוסלו או שנכנעו לבוליביאני מספר שתיים, אלחנדרו. תפקידה היחיד של וי היה לכרות את ראשו של הנחש. פעולה סימבולית שתעזור לבסס את מנהיגותה כמלכת המאפיה החדשה של מיאמי.
היא הסתכלה באדישות על גופתו של בעלה והרגישה חזקה, הרגישה עוצמתית. הרגישה הקלה. רגליה התקפלו תחתיה והיא התמוטטה לרצפה, יד אחת עדיין אוחזת באקדח בזמן שהאחרת נאחזה בקצה השולחן. היא התקפלה לתוך עצמה והרשתה לעצמה את השנייה היחידה הזאת כדי להרגיש.
סוף־סוף להרגיש.
וי התעוררה בבהלה עם אקדח ביד. היא ציפתה לראות את בעלה המת גוהר מעליה, מוכן להוציא לפועל את נקמתו המגואלת בדם. בחזה מתנשף ובעיניים פקוחות לרווחה בחשכת חדר השינה שלה, היא נאבקה לסלק את רוח הרפאים שלו כשהחלום שחלמה התפוגג לתוך המציאות של שעות הבוקר המאוחרות.
היא הזיזה שיער בלונדיני מהמצח והושיטה יד לנייד הרוטט שהעיר אותה. היא שמרה את הנייד על הכרית שלה או לידה כשישנה. הוא כנראה נפל בין קפלי השמיכה שלה כשהייתה כלואה בסיוט המזעזע.
למזלה, האייפון לא הפסיק לרטוט כך שהיא הצליחה לאתר אותו במהירות ולבדוק מי מתקשר. קייסי רייס. וי עצמה את עיניה והרימה יד למצח. בדרך כלל שמחה לקבל שיחה מהאישה הזאת, אך היום עמד להיות יוצא דופן.
וי הורידה רגליים לרצפה וענתה בקול צרוד, "היי, קייסי."
"וי! אלוהים אדירים, את בסדר?" קייסי שאלה בקול צווחני מהרגיל ודאגה נטפה ממנו.
שפתיה של וי התעגלו לחיוך לחוץ. לפחות לאחד מהבוליביאנים היה אכפת מספיק כדי לבדוק מה שלומה לפני שישלחו חוליית חיסול על הביזיון של אתמול בלילה.
"אני בסדר," היא אמרה והביטה בתחבושת שכיסתה את זרועה. עכשיו, כשהיא קמה והחלה לזוז, פצע הדקירה שלה החל ממש לכאוב. "הבני־זונות בעיר הזאת פראיים לגמרי, קייסי. אין להם שום כבוד לאישה שרק מנסה לעשות עסקים."
שתיקה השתררה לרגע ואז קייסי אמרה בשקט, "ספרי לי מה קרה."
וי נאנחה ועשתה את דרכה לשירותים. היא קיוותה שקייסי לא תצליח לשמוע אותה משתינה, אבל ברצינות, אם הבחורה התכוונה להעיר אותה אחרי לילה כמו אתמול ולדרוש תשובות, אז היא תצטרך להתמודד עם קצת טבע.
וי הורידה את התחתונים ואת מכנסי פיג'מת הסטן שלה וניגשה לעניינים, תרתי משמע. "כרגיל. המקסיקנים שוב עושים בלגן, מנסים לערער את הסמכות בעיר שלי. הבני־זונות מסרבים להתאקלם לדרך החיים החדשה פה. אני מנהלת את העיר ביד ברזל, ועדיין, הגברים האלה לא מוכנים להשתחוות לאישה."
"זו הפעם השלישית, וי. הפעם השלישית שבה הם פקפקו בסמכות שלך, והפעם השלישית שאיבדנו משלוח," קייסי אמרה. "אני יודעת שאת קשוחה לגמרי, אבל מה יקרה אם הם יצליחו לפגוע בך? אני לא רוצה לאבד אותך, בייב."
וי סיימה ושטפה ידיים לפני שעשתה את דרכה למטבח. היא הניחה את הקומקום על הגז כדי שירתח. קצת מיושן, אך מצד שני, היא הייתה בחורה שמרנית בליבה וקפה לא היה אפשרות יותר.
"אהיה בסדר גמור," וי ענתה וניגשה לחלון דירתה כדי להביט באוקיינוס שנפרש מולה. המראה תמיד הצליח להרגיע אותה. "כל השאר מיישרים קו. פשוט חלק מהגברים הלטינים האלה מסרבים לראות אישה כשווה להם. אני יכולה להתמודד עם הבולשיט. התמודדתי עם זה אתמול בלילה."
"הצלחת להוריד אותם באופן החלטי יותר הפעם?"
וי לחצה על הנייד בחוזקה ודמיינה את החזיר שחתך אותה. האיש שלה הצמיד אותו לרצפה כשהיא תקעה לו קליע בראש. חיוכה הפך חייתי. "הורדתי כמה."
קייסי נאנחה ונשמעה עצבנית. "אבל את לא הגורם לכל הבעיות האלה."
"לא," וי אישרה והסתובבה בחזרה לגז כדי להרים את הקומקום השורק. היא מזגה מים חמים מעל חליטת התה שלה ונהנתה מהארומה הפשוטה של אפרסק־דובדבן, שעוררה את חושיה. "אני לא יכולה להגיע אליו מפה, והאחיזה שלי בעיר חלשה מדי מכדי שאעזוב ואצא לצוד."
"אני מבינה," קייסי אמרה.
וי ידעה שקייסי רייס באמת הבינה. נשים בעולמן, עולם המאפיה, החזיקו בתפקידים רעועים. אפילו שהיא הייתה אשתו של מישהו, קייסי הייתה גם שותפה ותחנת כוח בזכות עצמה. בעלה הרים ומיקם אותה לצידו כמלכה שלו, ואז קייסי שכנעה אותו למקם את וי כאשת הקשר שלהם במיאמי וכמפיצה בחוף המזרחי.
המלכוד? בעלה של וי היה חייב ללכת.
לא סיפור גדול. הוא היה בן־זונה חסר תועלת ובזבוז של אוויר בלי שום ראש לעסקים. היא ניהלה את רוב האופרציה שלו מהצללים במשך שנים גם ככה, אך לשכנע את אנשי הקשר של טוני לבטוח בה לאחר שביצעה את המעשה עצמו? זה דרש ממנה לא מעט עבודה.
אך היא הייתה אכזרית, ועם צבא שגיבה אותה היא השתלטה על העיר. הבעיה היחידה הגיעה בצורה של הקרטל המקסיקני.
"אבל בעלך לא מבין," וי אמרה בקול קשה. היא טפחה במסננת התה על שולי הכוס כדי לתפוס את כל הטיפות והשליכה אותה לכיור.
קייסי נאנחה. "הוא שולח מישהו."
פאק.
זרועה של וי פעמה בכאב אכזרי מהמחשבה על סוג הגברים שרייס ישלח לעיר שלה והיא כמעט הפילה את הכוס. היא הניחה מרפק על הדלפק וספרה עד עשר באיטיות כדי לייצב את עצמה. קייסי שתקה ונתנה לה זמן.
שאלוהים יברך את הבחורה הזאת. הן באמת הבינו זו את זו, למרות הפרש של כמעט עשור בגיל.
וי פקחה את עיניה ועשתה את דרכה בחזרה לנוף הציורי המרגיע, שנראה היטב מחלון המרפסת. האוקיינוס המנצנץ, שלפעמים התנועע בעצלתיים ולפעמים סער בכעס תמיד הרגיע את רגשותיה הסוערים.
הסיבה לכך שגרה פה, במיקום סודי, ולא באחוזה שחלקה עם בעלה. רוב האנשים עדיין האמינו שהיא גרה שם. היא העדיפה את זה ככה. היא נשפה על התה, לגמה לגימה קטנה ונרתעה. אלוהים, כמה התגעגעה לקפה. אך היא הפסיקה להשתמש בכל סוג של חומר משנה תודעה. אפילו לא קפאין.
"אלחנדרו," היא אמרה, מנסה להשאיר את קולה קר ויציב.
היא לא רצתה את מספר שתיים הבוליביאני בעיר שלה. הוא היה אלים, שתלטן ולטיני עד עמקי נשמתו. הוא יגיע ומייד ייכנס לעסקים שלה, יקרע את האופרציה שלה לגזרים בחיפוש אחר חסרונות. הוא לא ימצא דבר, אך הוא יעצבן אותה לגמרי תוך כדי התהליך.
היא תצטרך לשמור על קור רוח ולהרשות את זה אם רצתה להישאר בצד הטוב של רייס. ואז היא תצטרך לשתף פעולה עם הבוליביאני הגדול ולהרשות לו לעזור לה לגרום למקסיקו ליישר קו.
המחשבה שתצטרך את עזרתו של מישהו גרמה לה לחרוק שיניים. בזמנים כאלה היא הצטערה שלא נולדה גבר. היא הייתה טובה יותר בתפקיד הזה מכל גבר שאי פעם פגשה, אך מפני שהייתה אישה, נאלצה להיאבק ללא הרף כדי למצוא את דרכה בעולם התחתון האכזרי של מיאמי. בדיוק כשחשבה שנחתה בנקודה מתוקה, הקרטל המקסיקני הארור הצליח לדחוק אותה לפינה שוב.
"לא אלחנדרו," קייסי אמרה.
"אז מי?" וי שאלה, מופתעת.
קייסי השתהתה, והיה ברור שהיא לא רצתה להגיד. לעזאזל, זה היה רע. אם לא אלחנדרו, אז את מי הבוליביאנים התכוונו לשלוח כדי לאבטח את ההשקעה האמריקאית שלהם? היא יכלה להרגיש זיעה מתחילה להצטבר בכפות ידיה.
"פשוט תגידי לי," היא אמרה.
"סוטצה."
ליבה של וי נעצר. היא הורידה את ספל התה שלה והושיטה ידיים לספה לפני שהתמוטטה עליה. פאק. היא נדפקה בגדול.
"הקצב הג'נטלמני," היא לחשה בלי לקלוט שאמרה את המילים בקול.
"אני לא ממליצה לך לקרוא לו ככה בפניו, וי," קייסי אמרה בציניות, "הוא לא סובל כינויים."
ראשה של וי הסתחרר והיא נאלצה להוריד את פניה אל בין ברכיה כדי לא להתעלף. היא הכריחה את מוחה המשתולל להתמקד, היא הייתה זקוקה למוח צלול בשביל ההתפתחות החדשה. החיים הפכו ברגע זה למאוד־מאוד מסוכנים.
"זה ממש רע, קייסי," היא אמרה.
"אני יודעת. ניסיתי לשכנע אותו נגד זה.״
היא התכוונה לרייס. שתיהן ידעו שלמרות העמדה של קייסי לצידו, כשרייס החליט, לא היה אפשר לשכנע אותו אחרת. היה ברור שלא מצא חן בעיניו האופן שבו המקסיקנים ניסו לפגוע בווי, והוא רצה לוודא שזה לא יקרה שוב. אך לשלוח את הקצב לעיר שלה...
"הוא לא דרך על היבשת הזאת מאז..." היא לא המשיכה כשהבינה את ההשפעה שתהיה למילותיה על חברתה.
"מאז מותה של אימי," קייסי סיימה את המשפט בשבילה. "הוא התגבר על זה, וי. הוא התגבר על זה כבר מזמן, והוא מוכן לסמן את הטריטוריה שלו שוב. הוא שקט וקטלני. את חייבת להיזהר, יקירה."
וי צחקה בהיסטריה קלה. "תאמיני לי שאני יודעת! הוא יצר לעצמו נתיב מדמם בכל מה שדרומית לגבול כשהייתי ילדה. הסיפורים ששמעתי... הם גורמים אפילו לדם שלי לקפוא, ואני לא נבהלת בקלות."
"הוא לא כזה גרוע," קייסי אמרה בקול הכי עליז שיכלה. "אני מחבבת אותו."
"זה מפני שאת הבת של אימא שלך, חמודה," וי אמרה בציניות, "אני רק הכלבה שעומדת בינו לבין מיאמי." היא הרצינה. "ובעלך שולח אותו אחריי."
"אני מצטערת," קייסי לחשה.
"עומדים להדיח אותי, נכון?" קולה של וי נשבר קלות.
קייסי לא אמרה דבר לרגע, ואז, "אל תמותי, וי."
היא צחקה במרירות. "אני לא מבטיחה שום דבר."
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
