דף הבית > לחזור לפעום
לחזור לפעום
הוצאה: אביה קוצובייבסקי - הוצאה עצמית
תאריך הוצאה: 04-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 416

לחזור לפעום

         
משתתף במבצע חודש יום הולדת דיגיטלי
משתתף במבצע חודש יום הולדת
תקציר

"את יודעת, רופאה ורוצח, יש לנו לפחות דבר אחד במשותף.

שנינו משחקים בלהיות אלוהים. "

אמילי ריין

שום דבר לא הכין אותי ליום שבו אחותי הגדולה תתאהב בראש המאפיה הסיציליאנית בניו־יורק, ושאני אפגוש את אחיו מייקל, זה שישנה את חיי.

מייקל הוא הגבר היפה ביותר שראיתי, וידעתי שכמו שהוא יפה, כך הוא יכול להיות קטלני ומסוכן.

מאורעות וסיוטי העבר שלי רודפים אותי. אני בורחת מהם ומעצמי, ואין לי מושג כמה זמן עוד אוכל להמשיך לברוח.

עם כל יום שעובר, הסודות שאותם אני נאבקת להסתיר מפני כולם, גובים ממני מחיר כבד.

מייקל רוסו

שנים של שהייה בתוך הגיהינום כיבו כל זכר לאנושיות שלי.

הנשמה שלי התפוררה לאפר, ואת מה שנותר מהלב שלי קברתי עם זיכרונות העבר.

עד הרגע שבו אמילי נכנסת לחיי.

האישה שעוסקת בהצלת חיים למחייתה, בוחרת להילחם עליי, אדם שהביא איתו מוות לכל מקום שאליו הגיע.

אני יודע שהאדם שבו בגדתי יגיע בעקבותיי בחיפוש אחר נקמה. הוא לא ישתוק לנוכח הבגידה שלי.

אני נשבע להגן עליה, ואקיים את השבועה שלי בכל מחיר שיידרש.

 

"לחזור לפעום" הוא סיפור אהבה עוצמתי וחוצה גבולות, על שני אנשים בעלי ערכים מנוגדים. כנגד כל הסיכויים, הם מצליחים להתגבר על המכשולים שניצבים בדרכם, ולהוכיח שאהבה היא התרופה לכול.

זהו הספר השני בסדרת הקוזה נוסטרה. כל ספר עומד בפני עצמו וניתן לקרוא אותו כספר יחיד. הספר הראשון בסדרה, שמש באפלה, יצא לאור בהוצאת יהלומים וזכה לאהבת הקוראים.

אזהרת טריגר: ספר זה מכיל תיאורים של אלימות, רצח, אונס, והתמכרויות.

פרק ראשון

פרולוג


"מייקל!"

הקול שלה, השם שלי.

הצרחה הזאת. צרחה מקפיאת דם שממלאת את אוזניי וצרובה לי בזיכרון כבר חמש שנים.

למרות השנים שעברו, הצרחה הזאת עדיין חזקה ומהדהדת.

ראיתי דברים גרועים, עשיתי דברים גרועים אפילו יותר.

שמעתי אנשים צורחים ומתחננים על חייהם על בסיס קבוע, ועדיין, שום דבר לא משתווה לאותו יום, היום שבו אימי נלקחה ממני למול עיניי.

גם כשיגיע היום שבו אהרוג את האחרון שברוצחיה, קול הצרחה הזו לא ייפסק, אני יודע.

הוא ימשיך להתנגן באוזניי לנצח.

אני עומד במרפסת החדר, מביט בקו הרקיע שנצבע בגוונים חמים כשהשמש מתחילה לעלות. זה הלילה הראשון שלי באחוזה המשפחתית.

אחרי שנים של היעדרות, חזרתי אליה.

האור בוהק בקצה הסיגריה ואני ממקד בו את מבטי בזמן שאני מגלגל פעם נוספת את אותו זיכרון שמלווה אותי בשנים האחרונות. הזיכרון שמענה אותי ולא מניח לי מהרגע שבו נזכרתי מי אני באמת.

אני ממלא את ריאותיי באוויר הזריחה הרענן.

כמעט שני עשורים חלפו מהיום שבו אימי נלקחה ממני, ממשפחתי.

הם לא היו איתה ולא ראו אותה, כמוני, ברגעיה האחרונים.

שנים של שכחה נעשו הן קללה והן ברכה בשבילי.

קללה, כי שכחתי את זהותי, את משפחתי, את המקום שאליו אני שייך ואת האנשים שאליהם נתונה הנאמנות שלי.

ברכה, כי זה החלק היחיד שלא רציתי לזכור, המוות שלה.

הזיכרון הזה כל כך מוחשי, הוא מציף את כל חושיי. אני עדיין מרגיש את משקל גופה כשגוננה עליי מהדף הפיצוץ.

אני עדיין חש את חום הלהבות כשהן כילו את הכול סביבנו, מריח את הרכב העולה באש, ומתקשה לנשום בזיכרון העשן הסמיך שאפף אותנו.

אני עדיין טועם את טעם הדם בפי, לא בטוח אם זהו הדם שלי או שלה, מרגיש את הבל נשימותיה הקטועות כשנפרדה ממני, ושומע את קולה הרך והכאוב במילותיה האחרונות. "אני אוהבת אותך, מייקל. מלאך שלי." היא לחשה לי באוזן, רגע לפני שהם הגיעו ותלשו אותה מעל גופי באכזריות.

לא הספקתי לומר לה שגם אני אוהב אותה.

אני עדיין חי את הזוועות.

הדרך היחידה להעלים אותן היא לדפוק לעצמי כדור בראש.

אומנם עברו עשרים שנה מיום מותה, אבל עד לפני כחמש שנים בכלל לא זכרתי אותה. את קולה, את פניה, את המגע הרך שלה, את מה שעוללו לה, מה שעוללו לי.

אשמה אכלה אותי מבפנים על כך שאני שרדתי והיא לא. שכחתי מי היא הייתה בשבילי, ועם זאת, שכחתי גם מי אני. נתתי שנים מחיי לארגון שהיה אחראי לרצח שלה, ואף הפכתי להיות אחד מהם.

היא הצילה את חיי, הוכיחה שאהבת אם היא איתן טבע שאין שני לו, לכן הרגשתי שבגדתי בה, באהבה שלה, בכל מה שהיא לימדה אותי והעניקה לי, כי שכחתי.

עדיין ניסיתי להבין מה השתבש באותו יום. יכולתי רק להניח שהפצצה שהוטמנה ברכב שלנו הופעלה מוקדם מדי, אבל לא מוקדם מספיק כדי שנתחמק מההדף והיא, בגופה, ספגה את רוב האש.

לא יכולתי להילחם בהם, הייתי ילד קטן, חלש ופצוע. צפיתי בערפול בשני הגברים רעולי הפנים, שגררו את גופה הרפוי מעליי והשליכו אותו אל תוך הרכב הבוער.

מהרגע שהזיכרון שלי שב אליי, הכאב, הגעגוע והאשמה שהזיכרונות הביאו עימם, פעמו בתוכי בעוצמה בלתי ניתנת להכלה.

בחמש השנים שעברו היו רגעים שהרגשתי שאין טעם לחיות, רק כדי לראות אם אשרוד עוד יום. במצבי, המוות היה עדיף על החיים.

קיללתי על כך שלא מַתִּי באותו יום איתה, ובכל זאת, הייתי חייב להמשיך לנוע קדימה. כל עוד נעתי, האשמה לא יכלה להשיג אותי והכאב התעמעם.

ככל שהזמן עבר, האנושיות שלי נדחקה הצידה. כרכתי שלשלאות ברזל סביב הלב שלי ונעלתי אותן במנעול ובריח. קברתי את ליבי, ויחד איתו קברתי את מה שנותר מנשמתי המתפוררת. אבל היו רגעים נדירים, כמו הרגע הזה, שהכאב צף ועלה אל פני השטח ואני לא נאבקתי בו, הסכמתי לשהות בתוכו.

גם אני אוהב אותך אימא, חזרתי הביתה.

אני מבטא ללא קול את אותן המילים שלא הספקתי לומר באותו יום, היום החשוך ביותר בחיי.

המילים האלה שייכות לה.

נשבעתי שלעולם לא אומר אותן לאיש מלבדה.

אני מקווה שהיא שומעת אותן היכן שהיא נמצאת. אני מקווה שהיא מבינה שכל מה שעשיתי וכל מה שאעשה הוא עבורה, עבורם. המשפחה שלי.

באותו יום גורלי לפני כחמש שנים, נראה היה שבפעם הראשונה זה זמן רב, היקום לא התאכזר אליי בצורה מוחלטת.

האדם שנשלחתי להתנקש בחייו ועצם הפעולה שעמדתי לבצע נגדו שימשו כטריגר שעורר מחדש את זיכרוני. כשבחרתי לחוס על חייו, הרווחתי את אמונו ואף הרבה מעבר לזה. לאחר שהוא שמע את הסיפור שלי והבין שיש לנו מניע משותף, הוא נהפך לבעל ברית וחבר קרוב שמלווה אותי עד היום.

אש הזעם והנקמה שמילאה אותי עדיין בוערת בתוכי, רוחשת מתחת לפני השטח, אבל היא שינתה את צורתה, ותחת הנחייתו של חברי החדש למדתי לשלוט בה, לרסן אותה. תחת חסותו מצאתי שלווה פנימית גם כשהייתי בעומק הגיהינום מוקף באויביי.

הייתה לי מטרה לחיות עבורה. נשבעתי בחיי, שכשהיום הנכון יגיע, אצפה בהם נשרפים, באותו אופן שבו היא נשרפה, באותו אופן שבו אני נשרפתי מבפנים במשך שנים. הם ישלמו בדמם.

נשלחתי ממוסקבה על ידי האדם שהחשיב אותי יד ימינו, הבוס שלי, לנהל את זרוע המאפיה הרוסית בניו יורק ולמלא את מקומם של רוצחי אימי, ויקטור ואלכסיי איבנקוב. נשלחתי להרוג את אחי התאום דנטה, ולהביא מוות לפתח דלתה של משפחתי שעומדת בראש ארגון הקוזה נוסטרה.

מהרגע שכף רגלי דרכה בניו יורק לפני כשנתיים, זה היה רק עניין של זמן עד שאפתח את שערי הגיהינום והם יעברו דרכם בזה אחר זה.

אנג'לו דה לה מוֹרטֶה, מלאך המוות. כך כינו אותי.

הרווחתי את הכינוי הזה ביושר כשהותרתי אחריי שובל של גופות בכל מקום שבו עברתי. אחרי הכול, זה מי שאני.

זה הדבר שאני מצטיין בו יותר מכול. להרוג, ובאכזריות. ככה הם בנו אותי.

עכשיו פני הדברים השתנו.

יש שיכנו את זה קארמה או גורל.

בסופו של דבר נקמתי ברוצחי אימי וחזרתי למשפחתי. עם זאת, אני יודע שהמלחמה הזו רחוקה מלהסתיים.

האדם שבו בגדתי והשארתי מאחור יגיע בעקבותיי בחיפוש אחר נקמה, הוא לא ישתוק לנוכח הבגידה שלי.

פרק 1


אמילי
חודשים רבים חלפו מהיום שבו פגשתי לראשונה את משפחת רוסו, ונראה היה שהזמן חומק לי מבין האצבעות. מי האמין שכל כך הרבה ישתנה בטווח זמן כה קצר. סיימתי את לימודי הרפואה בהצלחה והתחלתי את ההתמחות שלי בבית החולים, אנה עזבה את הבית ועברה להתגורר עם דנטה, ואנשים חדשים נכנסו לחיי. בכללם בני משפחת רוסו. הקשר בין המשפחות שלנו הצריך שינויים באורח החיים שניהלתי עד כה.

מחר הוא יום חתונתם של אנה ודנטה. לצורך ההכנות לחתונה, שיתחילו בעוד מספר שעות, הוזמנה משפחתי להתארח הלילה באחוזת רוסו שבלונג איילנד.

אני שוכבת במיטה, מתקשה להירדם. אדריאנה, אחותו הקטנה של דנטה, ישנה לצידי בשלווה. אני מתהפכת על צידי, מפנה את מבטי אל פניה של חברתי החדשה, וחמימות מציפה אותי.

אדריאנה היא אחד הדברים הטובים שהרווחתי מהיכרותי עם משפחת רוסו. כבר מהרגע הראשון נוצר בינינו חיבור, וככל שהזמן חלף נהפכנו לחברות קרובות.

לאחר שדנטה הציע לאנה נישואים לפני מספר חודשים, נראה כאילו מישהו לחץ על כפתור 'הרץ קדימה'. הזמן חלף במהירות.

קצת אחרי האירוסים שלהם התחלתי את ההתמחות שלי בכירורגיה כללית בחדר המיון מתוך שאיפה שבסיומה אהפוך למנתחת טראומה. החיים יכולים להיות אירוניים. אני, שבחרתי לעסוק בהצלת חיים למחייתי, מצאתי את עצמי קשורה למשפחה של אנשים שנוטלים חיים של אחרים, בין היתר.

למרות העובדה שנשבעתי לעצמי שלא אתן להם לגרור אותי אל תוך עולמם, ההכנות לחתונה ואופייה החם של משפחת רוסו לא אפשרו לי לשמור מרחק. הם היו בכל מקום ואני קיבלתי את נוכחותם.

אנה צדקה כשאמרה לי שיש בהם יותר ממה שנראה לעין. למדתי להכיר אותם.

לא הסכמתי עם האופן האכזרי שבו הם פועלים, והיו גם כמה פעמים שהבטתי בהם והתעוררו בי פחד וסלידה.

עם זאת, הרגעים שבהם זכיתי לראות אותם באחדותם כמשפחה, היחס החם והכבוד שבו הם נהגו כשהכניסו אותי ואת משפחתי לביתם, החוזק, הנאמנות והאהבה שלהם זה לזה, כבשו אותי. הבנתי שגם להם יש ערכים, כבוד וצדק.

לא יכולתי להתכחש לאושר שאנה מצאה בין זרועותיו של דנטה.

על אף שידעתי במה הם עוסקים למחייתם, לא יכולתי לנער מעליי את התחושה שהייתי מוגנת כשהם נכחו. לאחרונה לא חשתי בטוחה בשום מקום, אבל משום מה הרגשתי בטוחה בקרבתם. ככל שביליתי בקרבתם יותר, הרצון לברוח מהם פחת. התרגלתי אליהם, לשפה שלהם, לאיומים, לנשק.

הערכים, כמו גם המוסריות והאמונות שלי עמדו למבחן. משפחת רוסו ערערה אותי, הרגשתי שיש בי חלק שנמשך אל עולמם האפל.

אל עולמם, ואל מייקל רוסו.

הגבר הזה רדף אותי מהרגע הראשון שראיתי אותו. ברגע אחד בודד, ביום הראשון בו נפגשנו, הוא הצליח לחדור מבעד לחומת ההגנה שלי. הוא היה זר גמור בשבילי, אבל המילים שאמר היו בדיוק מה שהייתי זקוקה לשמוע.

אנשים מכנים אותו פושע, רוצח, אבל אחרי שביליתי זמן מה במחיצתו בחודשים האחרונים, לא הצלחתי לראות אותו כאחד כזה, על אף כל מאמציי.

הוא היה שונה בשבילי באופן שלא הצלחתי להבין לגמרי, ובשונה מגברים אחרים, הקרבה הפיזית אליו לא עוררה בי רתיעה.

אולי זה היה בגלל מה שהוא שידר. הוא תמיד היה נראה רגוע ובשליטה.

כבר מהפעם הראשונה שהבטתי בעיניו ידעתי שהוא לעולם לא יפגע בי. מבט אחד שלו היה כל מה שנדרש כדי שאדע. העוצמה והשלווה שלו קרנו החוצה, עטפו אותי במעטפת של הגנה וביטחון. ובכל זאת, לעיתים היה נראה שהדבר הזה שקרן ממנו עמד בניגוד לעיניו השחורות והכבויות שהחושך שלט בהן.

אני נזכרת בפעם הראשונה שנפגשנו, לאחר שטרקתי את דלת המרפסת בפניה של אנה, ניגשתי למעקה ונשענתי עליו. לא התכוונתי להתפרץ עליה, חשבתי שאני בשליטה.

ברגע שהיא שאלה מה קורה איתי, השתלט עליי פחד והייתי חייבת להתרחק.

התקשיתי לנשום. לא שוב. לא עכשיו. לא עוד התקף.

קול צעדים נשמע מאחוריי, וכשהוא רכן על המעקה לצידי קפצתי במקומי בבהלה.

צעדתי לאחור והגדלתי את המרחק בינינו. עיניו השחורות והאפלות בחנו אותי בשלווה.

"תירגעי, לא אפגע בך. את מוגנת כאן." הוא אמר בקול עמוק ומרגיע. למרות דבריו, עדיין התקשיתי לנשום, המחנק בגרוני התגבר. כפות ידיי נקמצו לאגרופים והדופק שלי הרקיע שחקים. הוא הבחין בכך.

"את בסדר, תנשמי איתי. שלוש, שתיים, אחת."

חיקיתי את קצב נשימותיו, ולאחר כמה נשימות עמוקות הנשימה שלי חזרה להיות סדירה והדופק האט.

"יותר טוב?"

הנהנתי באיטיות. הוא לא אמר דבר נוסף, נסוג ועזב את המרפסת.

באותו זמן מייקל היה זר גמור בשבילי. אין לי מושג איך הוא ידע בדיוק מה לומר או מה לעשות.

אבל מאז אותה פגישה משהו התחיל להירקם בינינו.

נמשכתי אליו, הוא סיקרן אותי, רציתי לדעת עליו יותר. לא שזה שינה הרבה, הוא היה ונותר חידה בעיניי.

אנה טוענת שלפעמים הוא שקט באופן מטריד. אני לעומתה, מצאתי משהו מרענן בכך שמייקל לא היה דברן גדול.

הוא לא היה דומה לאף אדם שהכרתי. רוב האנשים ילמדו להכיר את האדם שמולם באמצעות המילים שלו, אופן הדיבור שלו, האופן שבו הוא מציג ומבטא את עצמו. עם מייקל קרה לי הדבר ההפוך. הוא לא היה צריך לומר דבר, הנוכחות שלו הספיקה. היה משהו כמעט מרפא בשתיקה שלו, כי הוא לא רצה ממני שום דבר. יכולתי להעביר שעות בצפייה בשפת גופו, בהבעות פניו העוצמתיות, בעיניו השחורות שהפנטו אותי, וזה בדיוק מה שעשיתי. ככל שהמשכתי להביט בו לא רציתי להסיר ממנו את עיניי. בכל פעם שראיתי אותו, הוא גרם ללב שלי להלום בחזה. נמשכתי לעוצמה, למסתוריות ולביטחון שקרנו ממנו. לפעמים, כשהוא היה מסיט את מבטו לעברי, הרגשתי את עיניו האפלות חודרות אל תוך הנשמה שלי, ואני טבעתי בהן מרצון.

הוא היה הגבר היפה ביותר שראיתי בחיי, וידעתי שכמו שהוא יפה כך הוא קטלני ומסוכן. הסכנה שבו עוררה אותי, ואני פעלתי נגד צו מצפוני והתקרבתי אליו.

בזמן האחרון הייתה לנו התנהלות מוזרה. בכל הזדמנות שנפגשנו והוא היה יוצא למרפסת לעשן, הייתי מנצלת אותה כדי להצטרף אליו. היינו פשוט שוהים זה לצד זה בדממה. מוזר ככל שזה יישמע, הרגשתי בנוח בקרבתו, ונראה היה שזה הדדי. השתיקה ששררה בינינו אף פעם לא גרמה לי לתחושת מבוכה, היא הייתה נעימה לי.

אני מודה שהוא הפתיע אותי בהתנהלות שלו. הוא מעולם לא ניסה לסלק אותי או לדחות אותי. הוא לא התלונן כשהצטרפתי אליו גם בלי שהוזמנתי. הוא לא נרתע כשהבטתי בו זמן ממושך וחקרתי כל תנועה שלו. הוא הכיר בנוכחותי, ולפעמים היה נראה לי שזיהיתי בעיניו הכרת תודה על כך שאני מקבלת אותו כמו שהוא, גם ללא מילים. הערכתי אותו. רוב האנשים נוטים לדבר יותר מדי, לומר דברים חסרי משמעות, אבל לא הוא. הבנתי אותו. בעיניי למילים יש כוח. למילים יש משמעות. הן יכולות להחיות או להרוג, הן יכולות להכאיב או לרפא, אופן השימוש בהן הוא מה שחשוב.

אני קמה מהמיטה, מוותרת על הניסיון להירדם ויוצאת מהחדר. כפות רגליי היחפות מטופפות על רצפת השיש הקרה כשאני חוצה את המסדרון ויורדת במדרגות.

בניגוד להמולה הרגילה שחוויתי בביקוריי המעטים בעבר, הלילה האחוזה רגועה ושלווה.

אני פוסעת לכיוון המרפסת רחבת הידיים שנמצאת בחזית הבית, פותחת את הדלת ושואפת עמוק את ניחוח הלילה והעצים.

צינת הלילה הקרירה מלטפת את עורי. המבט שלי נח על פרופיל הדמות שנשענת על מעקה המרפסת עם סיגריה תלויה בין השפתיים, אבל הוא אינו מסב את פניו לעברי. אני נעמדת לצידו, לא קרוב מדי אבל קרוב מספיק, כך שניחוח האפטרשייב שלו וריח הסיגריה חודרים לי לאף.

"היי." אני אומרת.

הוא מטה את ראשו לעברי, מכיר בקיומי. הוא שואף מהסיגריה ואני בוהה בשפתיים המשורטטות שלו כשהוא נושף את העשן החוצה. תחושה מוזרה שמתמקמת לי בעומק הבטן כשאני רוכנת לצידו גורמת לי לרצות להפר את השקט השורר בינינו.

אני רוצה לדבר איתו, לשמוע את הקול שלו. משב רוח קר גורם לי לרעוד, ואני מהדקת את זרועותיי סביב גופי, כבר מתחרטת שיצאתי החוצה עם מכנסי טייטס וגופייה דקיקה, ללא עליונית.

הוא פושט את המעיל, מניח אותו על כתפיי בעדינות ומהדק אותו סביבי.

"יותר טוב?" הוא שואל.

"כן, תודה." אני מחייכת חיוך קטן.

הוא שואף שוב מהסיגריה שהחזיר אל בין אצבעותיו. אני מחליטה לנצל את ההזדמנות ולנסות לפתח איתו שיחה.

"מייקל?" הוא לא עונה. "זה בסדר אם אשאל אותך משהו?"

מבטו צונח אליי והוא מהנהן.

"בכל הפעמים שהייתי איתך, לא הזמנת אותי להצטרף אליך, אבל מעולם לא אמרת שום דבר. מעולם לא סילקת אותי, למה?"

"למה שאעשה דבר כזה?" הוא שואל בקול שקט. "הנוכחות שלך מעולם לא הפריעה לי, דוקטור."

אני בוהה בו. הוא כינה אותי דוקטור. אני לא יכולה להתעלם מהתחושה הנעימה שמתפשטת בתוכי. למרות העובדה שבעבודה מכנים אותי כך על בסיס יומי, זה נשמע טוב יותר כשזה מגיע ממנו.

"זה בסדר אם אמשיך לדבר קצת או שאתה מעדיף שאהיה בשקט?" בבקשה, תגיד שאתה רוצה שאדבר.

"את יכולה לדבר. מעולם לא ביקשתי ממך לשתוק, חשבתי שכך את מעדיפה."

"ואני חשבתי שכך אתה מעדיף." מצחיק ששנינו חשבנו כך זה כלפי זה.

"אני מעדיף מעשים על פני דיבורים. אני מוצא שזה מיותר לדבר אם אין לי שום דבר טוב לומר."

"אני בטוחה שיש לך הרבה דברים טובים לומר."

הבעת פניו הקשוחה מתרככת מעט לפני שהוא מסב את פניו ממני ומביט קדימה.

"במקום שממנו באתי לדיבורים לא היה ערך. רק למעשים. גדלתי על התפיסה שמעשים מדברים בעד עצמם. לא נתקלתי באנשים רבים שמעריכים את השקט כמוני, אבל את שונה." הכנות שבדבריו משאירה אותי לרגע ללא מילים.

"אני מבינה. אחד הדברים שאני מעריכה בך הוא היכולת שלך ליהנות מהשקט." אני אומרת ברכות ומניחה את כף ידי על שלו מתוך דחף יצרי, מופתעת לגלות עד כמה ידו חמה נוכח הקור ששורר בחוץ.

הוא משפיל את מבטו אל כף ידו שמכוסה בכף ידי, אבל לא מזיז אותה.

"אני יודעת שאתה מעדיף את השקט, הוא נעים גם לי. אבל אשמח אם מדי פעם נוכל לדבר."

"אני מעדיף את השקט איתך, כי לך הוא לא מפריע. את לא נלחצת ממנו." הוא עונה. "אבל אם את רוצה שאדבר איתך, את רק צריכה לבקש."

"מעכשיו, אבקש." אני אומרת בחיוך.

"כדאי שתיכנסי לישון. מחר צפוי לכולנו יום ארוך." הוא אומר.

"אני לא עייפה."

הוא מהנהן, מכבה את הסיגריה במאפרה קטנה וצועד לעבר פינת הישיבה כשאני בעקבותיו. אני מתיישבת לצידו במרחק בטוח. הוא משעין את ראשו על גב המושב ועוצם את עיניו. אני מוצאת את עצמי חוקרת את תווי פניו היפים.

"את בוהה." הוא מציין.

"כן. זה מפריע לך?"

"לא, אבל חשבתי שבשלב מסוים יימאס לך להביט בי."

לא נראה לי שיימאס לי להביט בו, לפחות לא בזמן הקרוב. להסתכל עליו גורם למחשבות החשוכות שלי להתפוגג.

"תספר לי משהו על עצמך."

"כמו מה?" הוא פוקח את עיניו ומפנה את מבטו אליי.

"אני לא יודעת. מה הדבר הראשון שעולה לך לראש?"

"הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא לא דבר שאת תרצי לשמוע." הוא עונה בצרידות.

"למה?"

"למה? כי את לא מסוגלת אפילו להתחיל להבין את הבחירות של אדם כמוני."

"אתה מניח הנחות בנוגע אליי בלי להכיר אותי בכלל. זה לא הוגן." אני אומרת בעדינות.

הוא שותק, ואני מרפה.

אני משעינה את ראשי לצד ראשו ומביטה בשמיים. עד כה לא העליתי בפניו את הפגישה הראשונה שלנו. לא דיברתי איתו על מה שאמר או סיפרתי לו כמה זה היה משמעותי בשבילי, אולי הגיע הזמן שאעשה זאת.

"אני רוצה להודות לך."

הוא מפנה את מבטו לעברי שוב ומרים גבה. "על מה בדיוק?"

"על מה שאמרת ועשית בפעם הראשונה שנפגשנו על המרפסת. זה היה משמעותי בשבילי." אני עונה.

"אני יודע." הוא מדליק סיגריה נוספת ומבטו העוצמתי ממוקד בי.

"עם השנים נהייתי טוב בלקרוא אנשים. יכולתי לזהות את המבט המפוחד והרדוף שבעיניים שלך."

אני נרתעת מעט, לרגע זה מרגיש כאילו הוא רואה ישירות דרכי.

"הייתי מפוחדת בגללכם."

"אולי, אבל לא רק בגללנו. אני יודע לזהות התקף חרדה כשאני רואה אחד. סיפרת למישהו? לאחותך? ניסית לטפל בזה?"

אני מנידה בראשי. אין לי כוונה לפתוח את הנושא הזה מולו.

"מניסיוני, זה לא דבר שכדאי להזניח, את לא חייבת להתמודד עם זה לבד. אם בכל זאת תרצי לדבר על זה, אם תזדקקי לעזרה, תבקשי ואעזור לך."

טון קולו הרגוע, ההבטחה שבדבריו והמילים שלו, נוגעים בנקודה רגישה עמוק בתוכי.

"פשוט כך?"

"פשוט כך."

"למה שתציע לי דבר כזה, מה יוצא לך מזה?" ליבי הולם בחזה כשהוא רוכן לעברי. הוא קרוב מדי, ואני לא מצליחה לשלוט בעצמי ונרתעת. הוא מכווץ את גבותיו לנוכח התגובה שלי.

"אני מכיר את התחושה של להיות רדוף על ידי העבר. אני יודע איך זה מרגיש לאבד שליטה ואת תחושת חוסר האונים שמתלווה לזה. פעם גם אני הייתי במצבך. קיבלתי עזרה ונשבעתי שיום אחד אעביר את הטובה הלאה."

אני עדיין לא מוכנה להוריד את המגננות שלי בפניו ולכן אני שותקת. נראה שהוא מבין כי הוא לא לוחץ עליי לדבר וקם ממקומו.

"כבר מאוחר. נראה לי שהגיע הזמן שנלך לישון."

אני מהנהנת וקמה בעקבותיו.

מייקל מלווה אותי חזרה לחדרה של אדריאנה.

"לילה טוב, אמילי."

"לילה טוב."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של אביה קוצובייבסקי
חודש יום הולדת
דיגיטלי35 ₪ 24 ₪
מודפס98 ₪ 39 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il