הספר מביא בצורה בהירה וקולחת ידע מעשי ופשוט יחסית ליישום, פרקטי ובנוי צעד אחר צעד לאנשים שרוצים להתפייס עם הוריהם. העבודה היא פנימית, בינך לבין עצמך והשיטה הזו לא שולחת אותך לשיחות ממשיות עם הוריך. הספר מעביר את הקוראים, באופן מובנה ופשוט להבנה, מעשי- חוויתי, משלב ההכרה בילד הפגוע שהיית בעבר, לכיוון הבנה מעמיקה של מה שקרה ומה לא התאפשר, להבנת סיפור הפגיעה ומקור הדפוסים של ההורים שלך, עד לשלב ההבנה, החמלה, הפיוס וההשלמה, דרך משפטי ריפוי בשיטת הקונסטלציה המשפחתית.
ברטולד אולסאמר מתגורר בפרייבורג, הוא בעל תואר ד"ר במשפטים ותואר בפסיכולוגיה. הוא עבד כפסיכותרפיסט, התמחה ב NLP ועבד כמנהל טיפול במשך 15 שנה. בשנת 1994 פגש בעבודת קונסטלציה והקדיש את עשר השנים הבאות לעבודה זו. במשך זמן זה, הוא גם למד טיפול בטראומה (SE). ההתמקדות העיקרית שלו היא הכשרה בינלאומית בקונסטלציה ועבודת טיפול בטראומה. ב- 12 השנים האחרונות ביצע קונסטלציות במדינות רבות, בדגש מיוחד על סין.
הוא כתב 30 ספרים בגרמנית בנושאים של תקשורת, ניהול עצמי ועבודת קונסטלציה. חלקם תורגמו למעלה מעשר שפות.
ב- 2016 החל לתרגם את העבודה הפרקטית שלו לקורסים אינטרנטיים ב udemy.com שם ניתן למצוא מגוון רחב של קורסים. וכן באתר www.ulsamer.com
זה תפקיד ניהולי בתחום הטיפול. מתחתיו יש מטפלים.
אם אתה, קורא יקר, מחזיק בספר זה, כנראה שאתה לא לגמרי חי בשלום עם הוריך. באמצעות ספר קטן זה אני מבקש לתמוך בך בחיפושך אחר פיוס והשלמה!
מדוע ההורים כל כך חשובים
בעבודתי ראיתי משהו מענין: לכל אחד מאיתנו יש יחס בסיסי מסוים כלפי החיים. אולי האדם אפילו לא יכול לנסח את הדבר מפני שהוא כל כך טבעי עבורו.
חלק מהאנשים עושים מאמצים אדירים מפני שהם מוצאים את החיים תובעניים מאוד. אחרים חמדנים ורוצים עוד ועוד מה"מיץ של החיים". אחרים תובעים באופן מתמיד ורוצים יותר מהחיים, ואחרים מתוסכלים ומאוכזבים מפני שהחיים לא ממלאים את משאלותיהם וחלומותיהם. ולבסוף, יש אנשים שמוקירים תודה לחיים מפני שהם חשים שהם נתמכים על ידם.
מהי הגישה שלך לחיים?
לפי מה שאני רואה, ברוב המקרים, הגישה של אנשים כלפי החיים תואמת לגישה הבסיסית שיש להם כלפי הוריהם.
אם אתם מתאמצים מאוד בחיים, הייתם צריכים להתאמץ מאוד למען הוריכם בגיל צעיר.
אם אתם חמדנים, יש לכם תחושה כי לא קיבלתם מספיק כילדים.
מישהו שמתוסכל מהחיים, על פי רוב מאוכזב מהוריו.
ומי אשר מוקיר תודה לחיים מוקיר תודה גם להוריו.
ולכן יש דרך פשוטה – למרות שלא תמיד קלה! – לאמץ גישה יותר חיובית כלפי החיים:
שנו את גישתכם כלפי הוריכם!
הורים חשובים מסיבה אחת: בלעדיהם לא היינו קיימים! זוהי התשובה הבסיסית. אנחנו חיים מפני שהחיים הגיעו אלינו דרך הורינו. הם היו השער לחיינו. וזה לא משנה אם אתם אוהבים זאת או לא!
מתי מישהו נמצא בשלום עם הוריו?
אדם יכול להיות כבר מחוץ לבית הוריו זמן רב, ללדת ילדים משלו לעולם ולחיות לכאורה חיים נפרדים לגמרי. ועדיין, מתחים עשויים לעלות במהירות כשהוא מגיע לביקור אצל הוריו, מדבר עימם בטלפון או אפילו כשהוא רק חושב עליהם.
הורים יכולים להיות מעצבנים מאוד. מבט מהיר אחד, מילה קטנה או אפילו טון מסוים מספיקים לגרום לילד (הגדול!) להרגיש שהוא עוד רגע משתגע ושעליו לשלוט בעצמו בקושי רב.
אנשים מבחוץ יכולים להיות מופתעים מהתגובות החזקות, מפני שמבחוץ הסצינה נראית בלתי מזיקה. אך הכעס הפתאומי הזה מחובר לסיפור ארוך שנמשך עוד מהילדות. על כן, טריגר קטן מספיק – והאדם חוזר אחורה עשרות שנים.
יש כמה שלבי התפתחות כשאדם מגיע לשלום ולהשלמה עם הוריו. ככל שאדם יותר מבוגר, סביר להניח כי הוא התקדם בחייו דיו כדי להיפרד מהוריו ולהתחבר אליהם בדרך טובה.
בשלב הראשון נמצא את הילד הטוב והמסתגל, הילד לדוגמה שהוריו גאים בו ושהורים אחרים מקנאים בהם בגללו. "איזה מזל יש לכם עם הילד שלכם!"
ילד כזה יודע שהוריו מעריכים ואוהבים אותו. בו בזמן, הוא משלם מחיר גבוה עבור האהבה וההכרה הזו. מפני שהוא מוותר על המשאלות והדחפים שהוריו עשויים לא לאהוב. (ולכל ילד יש תשוקות ונטיות).
עמוק בתוכו לכן, הוא נוטר להוריו טינה. אחרי הכול, הילד לא נאהב כאדם אמיתי, שיש לו מגרעות וחולשות, אלא רק כדימוי שיש להורים עליו (שהוא הולך בעקבותיו).
בשלב הבא, אדם חווה מחלוקת מפני שהוא נמצא בקונפליקט מתמשך עם ההורים. הילד הזה דוחה את הערכים של ההורים, את דרך החיים שלהם, את רעיונותיהם, העולם האינטלקטואלי, הטענות והדרישות שלהם. הוא מבטא את הכעס שלו, מורד בהוריו ומתנגד לדרישותיהם.
בדרך כלל זה מוביל לוויכוחים אינסופיים וחוזרים על עצמם עם ההורים, כמעט כמו חילופי מהלומות. בבסיס, הוויכוח אינו נושא פרי, אך הוא מתרחש מתוך כפיה פנימית.
בשלב הבא, הקשר מנותק. הדבר יכול להתרחש באופן חיצוני או פנימי. אדם יכול להתעייף מהוויכוחים הישנים, נכנע ומכיר בניסיונות החוזרים ונשנים שאין בהם היגיון.
חלק מהילדים מנתקים את הקשר לחלוטין ופשוט לא יוצרים יותר קשר עם הוריהם. אחרים נשארים בקשר, אך הקשר שלהם עם הוריהם הוא רשמי ואוטומטי.
הם מתקשרים לאמם כל שבוע. הם מחזיקים את השפופרת מרחוק וממלמלים "אהה", "כן", "בדיוק", "נכון, כן" פה ושם – ללא כל מעורבות פנימית. השתיקה מתפשטת. זה עשוי להיות כואב, אך זה הכרחי עבור השקט הנפשי ולכן מקל על הילד.
בשלב הרביעי, הילד מוצא דרך טובה להתמודד שוב עם הוריו. דברים שפעם היו קשים, נסבלים עכשיו. אדם נכנע במידה מסוימת, מפני שההורים לא משתנים.
עדיין, בתוכו חבויות משאלות. עדיין יכולה להיות כמיהה ילדותית לשמוע מההורים דבר מסוים. אולי משפט כמו "יצאת ממש טוב." או "אני גאה בך." או אפילו "עשיתי טעויות בעבר. אני מצטער." או עצם המחשבה: לו רק אמא או אבא יכלו להיות באמת פתוחים וחמים או לחבק אותי באופן ספונטני.
ויש עוד שלב. השלב האחרון. ורק בו האדם בשלום עם הוריו. ההורים נשארים כפי שהם. הילד אוהב בדיוק את ההורים האלו שיש לו או היו לו. יחד עם הכול. ואם הוא לא יכול לאהוב אותם כפי שהם, הוא משלים איתם.
בפרקים הבאים אני מדבר לרוב אל קוראים שגדלו עם שני הורים. רבים יוצאים מן הכלל הזה. לפעמים ילד גדל רק עם הורה אחד מפני שההורה השני נפטר או מפני שההורים נפרדו. או שהילד נמסר לאימוץ על ידי האם מיד לאחר הלידה. לבסוף, בתקופת רפואת הרבייה, אנחנו עדים לתופעות חדשות. מה אם אדם נולד מתרומת זרע אנונימית?
אם כקוראים אתם מוצאים את עצמכם מחוץ ל"מקרה הרגיל", אני מזמין אתכם לקחת את מה שמתאים לכם מהקריאה בספר ולדלג על מה שלא מתאים.
הרקע האישי שלי
גדלתי במשפחה קתולית טובה מהמעמד הבינוני יחד עם חמישה אחים ואחיות, אני הילד השני, הבן הראשון אחרי בת בכורה. ממש עולם אידיאלי מושלם!
בכל זאת, כילד, הרגשתי לעיתים קרובות זר, במשפחתי או בבית הספר. רק כשגדלתי והפכתי לאדם מבוגר הבחנתי בשבר העמוק שהיה לי עם אבי. אמנם על פני השטח הכול היה בסדר, אך במעמקים לא הרגשתי כמעט חיבור אליו.
מאוחר יותר התברר לי שלנתק הזה היה קשר לחוויות מהמלחמה שהיו לאבי וגם לעובדה שאביו התאבד כשאבי היה בן 14 – נושא שהיה טאבו במשפחתי.
בתקופה שבה למדתי באוניברסיטה נוצרו סגנונות רבים של טיפול: גשטלט, תרפיה ראשונית, ביואנרג’יק ועוד. כל מה שהיה כרוך בהבעת רגשות משך אותי והשתתפתי בהמון קבוצות טיפוליות, בעודי מכה בכריות, מדמיין את הוריי וצורח בכאב ובכעס.
רק מאוחר יותר פגשתי את הקונסטלציה המשפחתית כפי שפותחה על ידי ברט הלינגר. לפתע הבחנתי כמה נמנעתי מהנושא של משפחה בכל העימותים שהיו לי עם עצמי.
בקונסטלציה משפחתית חוויתי לראשונה שיפור במערכת היחסים שלי עם אבי, שכבר נפטר מהעולם, וכמו כן, עד כמה חשוב היה עבורי הסב שהתאבד. אט אט מצאתי עוד ועוד חיבור ואת החיבה והאהבה הקבורות שהיו בתוכי לאבי.
אמנם אני תמיד מתמודד עם הנושאים האלו באופן מקצועי כמטפל, אך חלקים מילדותי ומהוריי שנפטרו הופיעו בפני שוב כשכתבתי את הספר הקטן הזה.
אני מבין כי כתבתי את הספר לא רק עבורכם, הקוראים, אלא גם עבורי. מפני ששלום עם ההורים יכול תמיד להעמיק עוד ועוד.
לפני שאציג בפניכם את שבעת השלבים הקונקרטיים, כדאי לצעוד צעד אחד לאחור ממערכת היחסים האישית ולהביט אל הנושא של ילדים-הורים ממרחק גדול יותר. אף אחד מאיתנו אינו לבד עם בעיותיו בנושא הזה.
אלו תמות כלליות שאנו חולקים עם אנשים רבים אחרים.
מתחים בין הורים וילדים הם חלק מההתפתחות האנושית
מתחים בין הורים לילדים ובין ילדים להורים הם חלק מתמה בסיסית הנמצאת בתרבות האנושית. החיים מתפתחים לא רק אצל צמחים וחיות, אלא גם אצל בני אדם.
כל דור חדש הוא חלק מההתפתחות הכללית. מדוע שמכל היצורים החיים, דווקא בני האדם – יצורים כמו כל היתר –יודרו מהתפתחות הזו?
בחברות אנושיות מסוימות ובתקופות אחדות, השינויים הם בלתי נראים כמעט, כאילו שהגיעו למבוי סתום. אולם למרות זאת, ההתפתחות ממשיכה עם כל דור.
ואז – כפי שזה כיום – השינויים מתרחשים בקצב מהיר ובקפיצות אדירות. ההבדלים והמתחים בין צעירים למבוגרים נעשו ברורים מאוד.
הילדים מביאים משהו חדש ורענן אל העולם. המבוגרים נאחזים במה שקיבלו מהוריהם ועל התובנות שהשיגו כאשר היו צעירים.
התקדמות החיים הזו, שאין בה פסול מבחינה אישית, מובילה למתחים ולקשיים בין הדורות, וגם למתחים פנימיים אצל בני אדם אינדיבדואליים.
אב או אם עשויים לחוש שהם נקרעים בין הדרישות והנורמות שלהם מצד אחד, ואהבה לילד מצד שני. ילד עשוי לענות את עצמו מפני שמצד אחד הוא אוהב את הוריו ועל כן רוצה ללכת אחריהם, אך מצד שני, הוא נמשך לכיוונים חדשים על ידי כוח החיים האישי שלו.
אולם יש הרבה מאד במשותף מתחת לזה, ואני רוצה להצהיר זאת כאן:
אולי המשפטים האלו נשמעים לכם נועזים. במשפחה שלכם לא תדחו זאת, אך ישנם בוודאי מקרים רבים שהמשפטים האלו אינם נכונים?
האם באמת כל ההורים אוהבים את ילדיהם?
בעבודתי, לעיתים קרובות, אני מחפש את האהבה בין הורים וילדים בכל פעם מחדש.
אישה בת 40 או 50 מגיעה לסמינר מפני שהיא מרגישה מנותקת לחלוטין מאהבת הוריה. אולי היא עדיין כועסת מפני שנפגעה בצורה קשה, אולי יש קור גדול מאד ודחיה. יחד עם זאת, בפינה כלשהיא בליבה עדיין יש תקוה לאהבה – אחרת היא לא היתה מגיעה.
החיפוש אחרי האהבה הוא עבורי, כמו לחצוב בחיפוש מים באדמת המדבר.
משפחות רבות הן כמו מדבריות אינסופיות. אין בהן משב רוח ולא טיפת לחות. החיים נראים בלתי אפשריים באקלים הבלתי נסבל הזה.
במדבר כזה אנחנו מחפשים מים. ואנו מוצאים אותם! לפעמים כבר בעומק של מטר אחד, לעיתים בעומק של 20 מטר, ולפעמים אחרי 100 מטר. לעיתים אנחנו לא מוצאים אותם גם בעומק של 300 מטרים ואנו זקוקים להפסקה. לאחר המנוחה, אנחנו חופרים עמוק יותר. בנקודה כלשהיא אנחנו מגלים מים.
המים האלו יבעבעו בבור המים ויתחילו ללחלח את החול היבש. לפתע קסם קטן מתרחש! ואפילו לפני כן, זרעים יבשים שנשכחו להם בחול הרך, מתחילים לצוץ כמו חיכו לרגע הזה.
כשהמים גועשים הזרעים נובטים ואז מלבלבים. החיים במלוא הדרתם, יופיים ועוצמתם מתחילים להיפתח.
אם נחפור מספיק עמוק, נוכל למצוא את האהבה הזו אצל כל המשפחות. מפני שעמוק בפנים, כל ההורים אוהבים את ילדיהם ורוצים עבורם את הטוב ביותר!
אם כך, מדוע לעיתים כה קרובות כה מעט מוחשי מהאהבה הזו ? האם זו אינה אלא הצהרה מגוננת, כדי שמישהו שאינו מרוצה מאביו או אימו לפחות ימצא מעט נחמה? הכוונה שלי טובה, אבל זה רחוק מהמציאות!
אלו המפקפקים בכך עושים זאת מסיבה טובה. אהבתם של ההורים לילדים קבורה לא פעם עמוק מאד. מסיבות שונות, זה קשה, עד בלתי אפשרי עבור חלק מההורים לראות את הילדים באמת. הם רואים אותם כמו דרך ערפל. הם לכודים בתוך עולמם הפנימי ואינם נמצאים בקשר עם המציאות ועם הצרכים הרגשיים של ילדיהם.
מה הסיבה לכך? חשוב ביותר: רמת האהבה והקבלה שהם עצמם חוו מהוריהם בילדותם היא הרמה שהורים באופן טבעי מעבירים לילדיהם.
אם נהר האהבה היה רחב, זורם ממנו הרבה אל הילדים. אם הוא היה קטן מאד, רק זרזיף דק יזרום הלאה.
אם אשר חוותה חסר באהבה בילדותה, מעבירה את החסר הזה הלאה באופן טבעי. גם כללי התנהגות מסויימים וזרמי חינוך אחדים עלולים להיות מחסום בפני האהבה. הם יוצרים תבניות מקובעות שלתוכן מחנכים את הילדים.
עד לפני זמן לא רב, אלימות פיזית למשל, הייתה אמצעי מקובל לחינוך ילדים. זה היה נורמלי ונחשב לנכון. הורים אף הרגישו שהם חייבים להכות את ילדיהם. " כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָֹה יוֹכִיחַ יַכְאִב אֶת־בֵּן יִרְצֶה׃" (האיגרת אל העבריים 12, פסוק 6 ברית החדשה) אב או אם היו חשים אשמה מפני שריחמו על הילד אם היכו אותו. "אני רך מדי. אם אני באמת אוהב את ילדי, אני חייב להכות אותו".
רק לפני שניים או שלושה דורות הרעיונות האלו היו הנורמה – כיום הם נראים עתיקים ואכזריים. משהו שאני קורא לו "אנושיות" מתפתח וצומח.
רוב ההורים רוצים להיות הורים טובים יותר מאשר הוריהם. אולי אף הוריכם! זוהי הסיבה שהורינו גידלו אותנו אחרת מאשר הוריהם גידלו אותם. ואנו מחנכים את ילדינו אחרת מאשר החינוך שקיבלנו בעצמנו. האם דור ההורים היום השתנה במידה כזו שהיתה בלתי ניתנת לדמיון קודם לכן? ההורים ה"חדשים" שוטפים את ילדיהם עם אהבה ומסירות. הם מטפחים ומפנקים אותם. הם עושים הכל כדי שלילדיהם יהיה עתיד טוב. הדאגה העיקרית שלהם היא שילדיהם לא יסבלו ולא יהיו אומללים.
המטוטלת נעה כיום לקצה השני. מה שהיה חסר בעבר כיום שופע מדי. ילדים כורעים תחת נטל של אחריות רבה וחופש בחירה. ילדים זקוקים לביטחון ותמיכה מהוריהם כיום, כמו אז. כך שהילדים של היום, כמו כל הילדים לפניהם, צריכים לשאת את מעמסת כאבי הילדות וצריכים להתמודד איתה מאוחר יותר כמבוגרים.
עכבות וחסמים גדולים המונעים את זרימת האהבה נובעים גם מאירועים קשים מהעבר. מה שקרה משפיע על היכולת של ההורים לאהוב ולהרגיש את אהבתם. אירועים כאלו קורים באופן אינדיבידואלי בתוך המשפחה ובאופן קולקטיבי בחברה. למוות במשפחה בפרט יש השפעה עצומה על המסגרת המשפחתית. לא מדובר על מוות בסיומם של חיים מלאים, אלא על מוות בטרם עת שיש לו השפעה לא מודעת מתמשכת על משפחה.
כשהורה לילד צעיר נפטר, הילד נושא בתוכו את כל הגעגועים והאהבה, את כל היאוש והכאב שלו. כאשר הילד גדל, ויש לו ילדים משלו, הצרכים שלהם מזכירים לו את האומללות שלו עצמו. האב הזה או האם הזו, יכולים לתת רק מעט אהבה מפני שזה כואב מדי.
לטראומות מלחמה, פליטות והגירה יש השפעה עצומה על זרימת האהבה. במאה השנים האחרונות, רוב המדינות בעולם חוו מלחמה או מלחמת אזרחים. לאלו שהושפעו מהמלחמה זה נורא ואיום! בזמנים כאלו, הישרדות היא הדבר הראשון. כל מה שרך ורגיש חייב להידחק פנימה, מפני שאין מקום לכך במלחמה להישרדות.
הילדים מתדפקים על דלתות נעולות שוב ושוב. ילדים הם רכים ועדינים ומחפשים את אותו הדבר באב ובאם. אך אם ההורים מאפשרים לרכות שלהם לצאת החוצה, גם הפחד והאימה המודחקים יעלו. לכן הם משאירים את הדלתות נעולות והילדים חווים את הוריהם נוקשים וחסרי אהבה. כך קורה עם הורים שכילדים, הוריהם פגעו בהם קשות. לעיתים הם נסוגים חזרה אל העבר והופכים להיות בעצמם התוקפים של ילדם, שאותו אינם מצליחים יותר לראות באותו הרגע.
כל החסמים האלו הם רק שכבה מתחת למקום שבו קיימת האהבה המקורית. הסיבה העמוקה לאהבת ההורים לילדיהם הוא הדחף האנושי הראשוני – כמו אצל כל היצורים החיים – להתרבות. ליבת הדחף היא יצירתית.
אני אוהב משפט בקונסטלציה שאומר: "ילדים הם מתנת החיים". ישנו חסד עמוק בכל בן אדם, אפילו אם לא פעם הוא חבוי מאחורי סבל אישי.
לפעמים קשה להרגיש אהבה לילד שלך מפני שהילד כל כך קרוב אליך. בן או בת יכולים להיות כמו מראה שבלתי אפשרי להביט בה.
לסבים וסבתות יש מרחק גדול יותר ובדרך כלל הם מראים יותר את אהבתם לנכדיהם מאשר הראו בעבר לילדיהם. ההורים מופתעים: "מה קרה לאבי הקשוח, ולאמי הנוקשה! איך הם יכולים להיות כה ידידותיים, רכים ואוהבים? למה לא נהגו כך כשאני הייתי ילד?!"
כיום, קורה שסבים מפתחים את הקוטב הנגדי של סמכות מיטיבה, שהיא טובה לנכדיהם, כי ההורים כבר מפנקים. לעיתים עוזר להורים המקנאים להבין כי באהבה לנכד יש גם אהבה לילד שהם היו פעם.
עוד דור באמצע מספק עוד מרחק. עם סבא-רבא וסבתא רבתא המרחק אף גדול יותר. מבטם יותר מרוחק, אפילו לא אישי. ובו בעת יש רצון טוב ושמחה על החיים החדשים.
אפילו אם מערכת היחסים של אדם עם ילדו היתה קשה או רעה, משהו נרגע כשהוא מביט אל הנכדים והנינים. למרות הכול, הדברים המשיכו להתקדם היטב.
כל הילדים אוהבים את הוריהם
כמו האהבה הראשונית של הורים לילדיהם, כך גם קיימת האהבה של ילדים להוריהם. כל הילדים אוהבים את ההורים שלהם. הדרך הקלה ביותר להבין זאת היא דרך אהבת התינוק לאמו. ברחם שלה, הילד גדל מעובר לתינוק. גוף האם הזין את היצור הקטנטן בכל שלבי התפתחותו. חיבור שלם שכזה לא יתרחש עוד, קירבה כזו לאדם אחר לא אפשרית. החוויה הזו טמונה בכל תא ותא של גופנו. היא מזינה את הכמיהה להרגיש ולחוות את הביטחון האינסופי הזה שוב. ברגעי התאהבות חדשה, רמז מזה צץ ומופיע.
התינוק והפעוט תלויים לחלוטין בטיפול של אחרים. ללא טיפול זה אף אחד מאיתנו לא היה שורד. מפני שהילד צריך את האהבה הזו, הוא מסתגל ועושה כל מה שביכולתו שלא לאבד את הטיפול. אך נזקקות היא רק צד אחד. יש עוד צד. ילדים אוהבים בעוצמה אדירה ובמסירות. הם מוכנים לוותר על הכול למען משפחתם. בתחילת החיים הלב עדיין פתוח ומחובר לאחרים. יש לו סימפטיה לשמחה, אך גם את לסבל ולכאב. דמיינו תינוק שוכב בזרועות הוריו בשבועות הראשונים לחייו. הילד מזדהה עם כל תחושה של האדם האחר.
תינוק שרק נולד עדיין לא בנה את חומות ההגנה שבעזרתם הילד והנער יפרידו את עצמם מאוחר יותר. ותינוק אוהב מאד. הוא סופג את כל מה שהוא מרגיש מהוריו ומהסביבה. הוא מרגיש את האנשים סביבו, מתנהג כמוהם, הוא חלק מהם. זוהי אהבה ארכאית בה כל השאיפה היא להשתייך.
דחף זה אינו מודע ויש לו כוח אדיר. אם אמא ואבא אומללים, גם הילד יהיה אומלל בדרגה מסוימת. מאוחר יותר, דרך אכזבות בלתי נמנעות, שכבת הגנה מונחת מעל האהבה הראשונית. הילד סוגר את עצמו במידה מסוימת. יחד עם זאת, מתחת לזה, הרגשות הראשוניים עדיין נמצאים.
ילדים קטנים אוהבים את אמא ואבא אהבה בלתי מותנית. ככל שההורים יותר נוקשים ואומללים, ההתקשרות הזו כואבת יותר. זוהי עוד סיבה מדוע קל יותר לכעוס ולבוא בטענות מאוחר יותר . לא קל לגלות ולחוש את האהבה הקיימת מתחת, וזה כואב.
במצבי חירום הרגשות החבויים האלו של אחדות מופיעים ועולים, אצל הורים וגם אצל הילדים. לעיתים זה קורה באמצעות תאונות ומחלות, אך גם בזמן מלחמה, אסונות טבע או וירוס הקורונה חושפים לאור את החיבור העמוק.
לפתע, רגשות דאגה וחיבה שלא הורגשו מעולם צצים ומופיעים. כולם עושים כל שביכולתם כדי לעזור ליתר חברי המשפחה. לא פעם, מתחים וכעס עתיק מכסים את תחושת האהבה השוכנת במעמקים. הילד עשוי להיות מופתע לחלוטין כמה עמוק מוות של הורה מכה בו. המוות מטלטל את הקירות שהיו יציבים בחיי היומיום. לא רק הזיכרונות הרעים עולים, אלא גם הזכרונות הטובים. דרך סופיות המוות מתבהר כי הילד החמיץ הבעת אהבה להוריו ואת תחושת החיבור והקשר הישיר. עכשיו מאוחר מדי. כמה חבל! ועדיין אפשרי למצוא אהבה וחיבור שוב גם לאחר המוות.
האם הורים חייבים להשתנות כדי שהילד יוכל לחיות עימם בשלום?
בעקרון קיימות שתי דרכים להשיג את השקט הנפשי הזה:
בווריאציה הראשונה, ההורים סוף סוף נותנים ומראים לילד הבוגר את האהבה שהילד הצעיר תמיד קיווה לה.
הוא מוחזק בזרועותיהם, חש בטוח לחלוטין ומרגיש שמקבלים אותו, רואים אותו, הוא מקבל הכרה! אלו החלומות והכמיהות של הילד.
לעיתים זה יכול לקרות. לפעמים הורים משתנים והילדים, בסופו של דבר, חווים משהו מכל זה.
בחלק מהטיפולים, משאלות כאלו מתממשות במשחק תפקידים. מישהו נכנס לתוך תפקיד האב או האם, מחזיק את הילד בזרועותיו או לוחש מילים אוהבות לאזנו, מילים שתמיד השתוקק לשמוע. המטופל יכול לאפשר לעצמו להיות קטן, תלוי וזקוק לאהבה. במיוחד בקונסטלציות אנו יכולים לראות מרכיבים כאלו.
אפילו כשהאדם יודע שזה לא אמיתי - אמו האמיתית, למשל, נפטרה מזמן – חוויות כאלו מזינות ומחממות את הלב. פצעים ישנים יכולים להחלים. חלק מהשלום הפנימי חוזר. אולם חוויות כאלו לבדן אינן מספיקות. צעד נוסף חשוב עוד יותר. בצעד הזה הילד משתנה: הוא מגלה ומרגיש שוב את האהבה הראשונית שלו.
על פני השטח היו ריחוק וקור, אכזבה, כעס וכאב. אך מתחת לפני השטח, רגשות האהבה הראשונית בלתי מעורערים.
עם האהבה שבבעלותו, הילד כבר אינו תלוי בהתנהגות או בתגובת הוריו. זה אפשרי לאהוב את ההורים – לא משנה איך הם היו או איך הם כיום. כעת הלב מתחמם. אולם לא מפני שהילד מקבל משהו, אלא משום שהוא חש באהבתו שלו ומעביר אותה הלאה! הפצעים שלו מורגשים. לא מדובר כאן על ריפוי הפצעים. חלקם עשויים להירפא, חלקם לא. מדובר על הגעה להשלמה עם ההיסטוריה שלך והעבר ועל התפייסות עם ההורים כאדם מבוגר.
להיות הורה טוב לילדיך
ככל שאדם מרפא את מערכת היחסים שלו עם הוריו, הוא יכול באופן יותר ברור וחד משמעי למלא את תפקידו כאב או אם. שתי ההתפתחויות האלו הולכות יד ביד.
גם ההורים שלנו רצו להיות ההורים הטובים ביותר – ועדיין נכשלו בכך שוב ושוב – וכך גם אנחנו כהורים.
הורים רבים מעוניינים לעשות את הטוב ביותר עבור ילדם. אנחנו רואים בכל העולם איך הורים עושים הכול, מקריבים וחוסכים מעצמם כדי שלילדיהם יהיו חיים טובים יותר ממה שהיו להם. אלו הנמצאים בקונפליקט עם הוריהם, נושאים עול כבד במערכת היחסים שיש להם עם ילדיהם ברמה עמוקה. הורים המודעים לכך מנסים להשתפר. הם מוכנים להתמודד עם משפחתם ועם עברם. הילד שלהם לא יסבול מזה! לכן הם חורקים את שיניהם ועומדים מול הנושאים הלא פתורים שלהם. ככל שאדם ירגיש את אהבתו להוריו, כך הוא צריך ורוצה פחות מילדיו, והוא יכול יותר בקלות לתת להם תמיכה, בטחון ואהבה!
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
