"נויה? מדברים ממרכז בריאות האישה. ד"ר סילבי ביקשה שאתאם לכן פגישה בהקדם". ד"ר סילבי? מה היא רוצה? ולמה דווקא עכשיו, כשדברים מתחילים להסתדר?
רגע לפני שנויה עומדת להגשים את חלום חייה, להעביר סדנה התפתחותית לאסירות בכלא שתשנה את חייהן, היא מקבלת את שיחת הטלפון שאף אחד לא רוצה לקבל לעולם.
היא מצטיידת בכל הכלים שאספה בדרך וניגשת למשימה, מבלי לדעת כלל שהיא עומדת לעבור מסע משנה חיים בעצמה ובלי שהאסירות יודעות שבקלות הייתה יכולה לשבת שם, כמוהן.
דרך סיפורי חיים מרגשים, יוצאת חבורת נשים אמיצה למסע גילוי של הכוחות האדירים הטמונים בכל אחת ואחת, מסע העובר דרך כל תחנות הכאב המטלטלות ומביא איתו ים של ריפוי.
חלומות נרקמים, חברויות נוצרות והבנה אחת גדולה מרחפת מעל: החופש של האדם נמצא בידיו ולא משנה היכן הוא נמצא.
הספר "משתחררות" הוא סיפור משל ומדריך רוחני. עלילתו לוקחת את הקורא למסע בנבכי נפשו, מסע שיחשוף את הכלא בו הוא נתון ואת המפתח לשחרורו.
---
שרית אשרוב, סופרת ומורה רוחנית, חוקרת ומלמדת את חוקי היקום, כתבה את הספרים "גם אתה יכול להפסיק לכסוס!" ו"מפתח לחיי גן עדן". מתקשרת, מרצה, מעבירה סדנאות וקורסים לנשים, אימונים אישיים בשיטת 'שאלת מפתח', יוצרת את קלפי "שאלת מפתח" לריפוי עצמי.
המוטו של שרית: "הדרך לשנות את היחס של היקום אליך, מתחילה בשינוי היחס שלך כלפי עצמך".
פרק 1
להעביר את זה הלאה
6
“את חייבת לראות רופא, זה לא צחוק!” יעלי, חברתי הטובה מניחה את ידיה על מותניה ונועצת בי את המבט המאיים שלה. “אני יודעת שאת בדרך כלל נמנעת מרופאים, ושאת יכולה לרפא את עצמך לבד, וכל זה. אבל הפעם זה נשמע רציני.”
אני נושפת ומנידה בראשי. “עד שאמצא רופאת נשים פנויה, חבל על הזמן שלי.” האנחה שבוקעת ממני מסגירה את כאבי התופת שמקשים עליי לשבת, לעמוד ואפילו לנשום. בחיים לא היו לי כאבי מחזור כאלה. אולי זה מאותת על הסוף? בכל זאת, אני כבר תיכף בת חמישים.
“תנסי.” יעלי החלטית. “אם לא תמצאי רופאה פנויה, לכי למיון.”
“אוף, אין לי כוח לזה.” אני נאנחת שוב.
“די, תפסיקי להיות עקשנית.”
ומה אם היא צודקת? מה אם הפעם זה רציני? אולי אסור לי לזלזל? נכון שאני יודעת להתגבר על כאבים, אבל הכאב הזה. וואו. מעולם לא חוויתי כאב כזה. אפילו הכדור נגד כאבים שלקחתי לא עזר. גם כדורים אני לא לוקחת בדרך כלל. אין ברירה. אדחה את הלקוחה הראשונה של היום ואמצא מישהו שיהיה מוכן לראות אותי בהתראה כזו קצרה.
יותר מעשר נשים ממתינות בתור לפניי כשאני מגיעה למיון נשים. שיט. עכשיו אני בחיים לא אספיק להגיע לקליניקה שלי בזמן, אני ממלמלת לעצמי ומתעלמת מהמבטים שמופנים לעברי. לא, אני לא משוגעת. רק צריכה שמישהו יטפל בכאב הזה, ומהר.
עיניי עוקבות אחר הרופאים והאחיות המתרוצצים באולם הקטן. איזו טעות. הייתי צריכה לטפל בעצמי. זה עבד בעבר, אין שום סיבה שזה לא יעבוד גם הפעם.
כשמבטי נוחת על אישה נמוכת קומה בבגדים לבנים, מבליח זיכרון בראשי. זאת לא..? היא מסתובבת. כן, זאת היא. אחות טיפת חלב שטיפלה בילדים שלי כשגרתי ברעננה לפני שתים עשרה שנה. מה הסיכוי שהיא תזכור אותי? אפסי. אבל זה לא אומר שאני לא מתכוונת לנסות.
אני מתקרבת אליה ומנסה לקרוא את שמה שכתוב על התג, ללא הצלחה.
“היי,” אני מניפה את ידי כשאני בטווח שמיעה.
היא מרימה מבט ועל פניה נפרש חיוך רחב. “נויה! שנים לא ראיתי אותך.”
היא זוכרת. מה הסיכוי?
“כן, אני לא מאמינה שאת זוכרת אותי,” אני מספיק קרובה לקרוא את השם. “רות.”
“רותי. אני פחות מתחברת לשם הרשמי.” היא שוב מחייכת ואני נושמת לרווחה. כנראה שהמזל כן משחק לי היום.
“בטח, רותי. טוב לראות אותך.”
“גם אותך. תסלחי לי, טירוף פה היום, אני חייבת לחזור לעבודה.”
“בטח, בטח. תגידי רותי, אולי את יכולה לזרז את התו-”
“ממש לא.” היא מנידה בראשה. “אני מצטערת.”
“לא, זה בסדר. פשוט אני עם כאבים נוראיים, אבל זה בסדר. באמת.”
רותי מהנהנת במבט חמור סבר כשאני מספרת לה על הכאבים שלי שלא מרפים.
“תשמעי מה נעשה. בואי נתחיל בבדיקות שתן. ננסה לשלול דלקת. זה יקצר את זמן הטיפול בהמשך.” היא נכנסת לחדר האחיות, שולפת כוס שקופה ואטומה ומגישה לי אותה.
“תודה,” אני מותחת על שפתיי חיוך מאולץ ולוקחת את הכוס מידה.
כנראה שלא תהיה לי ברירה. אצטרך לבטל גם את הלקוחה הבאה. אני שונאת לחכות בתור. איזה בזבוז זמן.
התור מזדחל באיטיות כשהלקוחה חוזרת אליי. היא מאחלת לי רפואה שלמה, ומקבלת את הביטול שלי בהבנה. איזה כיף שיש לי כאלה לקוחות שאוהבות אותי, מתחשבות.
רותי נעצרת מולי בדיוק כשאני מנתקת את השיחה.
“אז מה איתך? עדיין מעבירה סדנאות העצמה לנשים? האמת שגם אני בתחום. סוג של. אני מנחה מעגלי נשים על מיניות.”
“באמת?” אני מרימה גבה. זה לא היה צפוי.
“כן, את לא הראשונה שמופתעת.” היא שוב מחייכת.
אני שואלת אותה עוד על המעגלים שהיא מעבירה, ורותי שמחה לענות. אני מקווה שהיא לא מבזבזת עליי את ההפסקה שלה, למרות שאני ממש שמחה שלפחות התור עובר מהר יותר ויש לי משהו נוסף להתרכז בו חוץ מהכאבים שלי.
“ואני גם מתנדבת בבית כלא לנשים.”
המילים האלה עוצרות אותי. מהממות אותי. כאילו מגיעות אליי עמוק מתוך שולי התודעה שלי.
“בית כלא לנשים?” אני חוזרת על דבריה.
“כן. אני מעבירה סדנאות לנשים בתחום המיניות. התחלתי עם סדנאות לנשים שנפלו לזנות, עברתי הכשרה להנחיית קבוצות והמשכתי להעביר סדנאות לכלל האסירות.”
“וואו. זה מדהים.” העיניים שלי בטח זורחות. “החלום שלי הוא לעזור בשיקום אסירות. הבנתי שהרבה מהן חוזרות לשבת שוב ושוב על אותה עבירה. אני מרגישה שאני יכולה לתרום להן ממש, לעזור להן לשבור את המעגל הזה.”
“אז אולי תנסי להגיש מועמדות? הם מחפשים שם מתנדבים כל הזמן.”
“אני אשמח. איך עושים את זה?”
“כנסי לגוגל, תכתבי התנדבות עם אסירות ותגיעי לקישור להרשמה.”
“תבורכי,” אני לא מצליחה לעצור את עצמי ומחבקת אותה. “ושתהיה שנה טובה והרבה בריאות,” וכמו במין סימן מלמעלה, הכריזו על מספר התור שלי ברמקול. הזמן עבר מהר יותר משחשבתי. עוד הוכחה לכך שלכל דבר יש סיבה.
הרופאה שואלת את כל השאלות הרגילות כשאני נכנסת לחדרה, ומעקמת את אפה כשאני מספרת לה שקרוב לשלוש שנים לא קיימתי יחסי מין, ושאין שום התקן לא תקין ברחמי.
היא מקלידה במחשב כל מילה, רוכנת קדימה ונושמת עמוק כשאני מתארת את הכאבים כחזקים יותר מהלידות הטבעיות שעברתי.
“אולי משהו לא תקין?” אני ממלמלת לעצמי או אולי לה. מי יודע.
היא לא עונה ומקלידה עוד משהו לפני שמרימה את מבטה אליי. “תשכבי מאחורי הווילון ותישארי רק עם החלק העליון.”
אני נרעדת, במתח מהבדיקה יותר מאשר מהתוצאות, אבל ממהרת למלא את בקשתה.
היא בודקת אותי בשתיקה ואז עוברת לאולטרסאונד ומצלמת כמה תמונות. מאז ההריונות לא זכיתי לכזאת בדיקה מקיפה. אני שונאת שמחטטים לי שם, אז אם אפשר, כמה שפחות.
“מתי עשית בדיקת פפילומה?” קולה רציני ואני מתחילה להרגיש איך חום הגוף שלי עולה.
“לפני כמה שנים, לא זוכרת. למה, יש בעיה?”
“לא. אני תמיד שואלת. תקבעי בבקשה תור מסודר במרפאה ותלכי לעשות, אני רוצה לשלול כמה דברים.”
מה היא ראתה שם? מה היא רוצה לשלול?
“כבר קבעתי תור, אבל הכול בסדר?” אני מתעקשת. למזלי, ברגע שהתחילו הכאבים הבלתי נסבלים האלה כבר קבעתי תור לעוד שבועיים, ליתר ביטחון.
“תראי, לפי איך שזה נראה עכשיו זאת פשוט דלקת וממנה נובעים הכאבים שלך. אבל ראיתי שם כמה דברים לא ברורים באולטרסאונד שאני רוצה לברר, זה הכול.” היא מתבוננת אליי במבט שמבהיר לי שהשיחה הסתיימה. “תחזרי אליי עם התוצאות.”
אני מודה לה וממהרת לרכב שלי, שוכחת לרגע מהכאבים שעדיין מפלחים את גופי. מיד כשאני מתיישבת גל נוסף של כאב עולה. הוא חזק יותר מקודמיו. אני נושמת כמה נשימות עמוקות ומנסה להקשיב למסר שהגוף שלי רוצה להעביר לי.
שום מסר ושום נעליים. הכאב המשתק מונע ממני לשמוע דבר.
כשאני מגיעה הביתה ופוגשת את הלקוחה, אני מודה על כך שיש לי כוח סבל. אבל האם אצליח להחזיק כך עד סוף היום? יש לי עוד תור ארוך של לקוחות. אני פותחת את הארון להכניס את המחברת המונחת על השולחן ונתקלת במדבקות שניתנו לי בעבר נגד כאב. וואו, איזו הצלה, אני ממלמלת לעצמי ופונה ללקוחה שממתינה לי בסבלנות. היא עוזרת לי להדביק את מדבקת הקסם על הגב התחתון, בחלק שקרוב לרחם, ועוד שתי מדבקות פלאיות על הרחם עצמו, ומתפללת שגם הפעם הן יעזרו.
“את לא תאמיני מה קרה לי היום.” אני מחייכת כשאנחנו מתיישבות ומשתפת אותה בהתלהבות בפגישה עם רותי האחות, פגישה שאז עוד לא היה לי מושג שהיא עומדת לעזור לי להגשים חלום ישן.
“אם ראית את הכתבה בטלוויזיה על האסירות לפני כל כך הרבה שנים, למה לא עשית את זה עד עכשיו?” היא מתפלאת.
“הרגשתי שזה מוקדם מדי, שאני צריכה קודם להתחזק קצת אחרי הגירושים, וגם להתבסס קצת מבחינה כלכלית. לעזור לעצמי בשביל שאוכל לעזור להן.”
הלקוחה מסתכלת עליי מהופנטת. “מה באמת נגע בך שם? למה דווקא אסירות?”
אני מושכת בכתפיי. “את מכירה אותי, אני אוהבת להתנדב, שנים שאני עושה את זה בכל מיני ארגונים.”
“לא חסרים ארגונים שאת יכולה להתנדב בהם ולהעצים נשים.”
“כן, את צודקת. אבל תמיד עניין אותי להתנדב בכלא.”
“אבל למה דווקא בכלא? את לא מפחדת?” היא לא מרפה, לא משאירה לי ברירה אלא לחשוף את הסיפור שלי מולה. נו טוב, לפחות אוכל להתאמן עליה לפני שאגיע לכלא ואצטרך לענות על השאלות הקשות באמת.
אני לוקחת נשימה עמוקה וקופצת למים העמוקים. “תראי, זה לא שאני גאה בזה…”
המילים מסתחררות בראשי, איך משתפים בדבר כל כך אישי? מבטה נעוץ בשלי וידיי מזיעות. חיוך קטן ומרגיע נפרש על שפתיה, נותן לי אומץ להמשיך.
“בקלות יכולתי להיום שם במקומן.” אני משחררת את המילים מתוכי.
אני רואה את המבט המופתע שלה, אבל היא לא אומרת דבר. רק מקשיבה. נותנת לי פתח להמשיך. “כשהייתי ילדה נהגתי לגנוב מחנויות. את יודעת איך זה, ילדה שרוצה להוכיח שהיא מגניבה. הייתי גונבת שוקולדים וגם מדבקות כדי לעזור לילדים להגדיל את אוסף המדבקות שלהם בשביל שיהיו חברים שלי. אני ממש לא גאה בזה, אבל הייתי ילדה,” אני מדברת ולרגע חוזרת להיות אותה ילדה מסכנה שמנסה להרשים אחרים כדי שיהיו חברים שלה. הלב שלי נחמץ כשאני נזכרת בכל הדברים שהייתי מוכנה לעשות בשביל שיאהבו אותי. “הדפוס הזה, הצורך לגנוב, ליווה אותי שנים רבות. העניין שעכשיו כבר לא הייתה ילדה. הצלחתי לגנוב מכל חנות שנקרתה בדרכי, התגריתי בגורל. היום כשאני חושבת על זה, אפשר לומר שבדקתי אם אלוהים שומר עליי.”
הלקוחה מביטה בי ואני מרגישה שהיא מרחמת עליי. אני בקושי בולעת את הרוק.
“אלוהים שמר עלייך?” היא מתפלאת, “מה נראה לך, שאלוהים עוזר לגנבים?”
אני מתעלמת באלגנטיות מההערה. יכולתי להסביר לה שעה עכשיו על החוזים שיש לנו מול אלוהים, ועל המשפט הכול כך מדויק ‘הכול צפוי והרשות נתונה’. הייתי יכולה להגיד לה שאלוהים לא מתערב אלא משאיר לנו סימנים כדי שנעשה את הבחירות הנכונות, אך זה לא הנושא כרגע. אני לוקחת אוויר וממשיכה.
“כשהשתחררתי מהצבא עבדתי בניקיון של בתים פרטיים, רציתי לחסוך לטיול בחו”ל.”
הלקוחה מרימה את ראשה, קשובה לכל מילה שיוצאת לי מהפה. אני לא יודעת אם זה משמח או מלחיץ אותי.
“היה בית אחד של אנשים ממש עשירים שעבדתי בו. לאישה היו כל כך הרבה בשמים, לא האמנתי שהיא תשים לב אם אקח בושם אחד. טעיתי.”
“וואי. ומה קרה אז? היא תפסה אותך?”
ואני חשבתי שאני חסרת סבלנות. “יום אחד היא שאלה אותי אם אני יודעת איפה הבושם החסר. מסתבר שלכל בושם אצלה היה סיפור. בשנייה הראשונה אמרתי לה שאני לא יודעת, אפילו עשיתי פרצוף מופתע כזה, בדיוק כמו שלה.”
“והיא קנתה את זה?”
“היא נתנה לי הזדמנות נוספת ושאלה אם אני בטוחה. לא נשברתי. שמרתי על ארשת פנים של דוברת אמת בבדיקת פוליגרף.”
“כמה אומץ יש לך, גנבת דיפלומטית. אז יצאת מזה?”
“לא בדיוק. מסתבר שאחרי שגנבו מהם בעבר הם התקינו מצלמות נסתרות בכל הבית. היא פתחה את המחשב והראתה לי תמונה שלי מכניסה את הבושם לתיק.”
“אוי ואבוי.” היא מעווה את שפתיה.
“נכון. מאוד לא נעים. כל כך התביישתי. הם נתנו בי אמון ובכל זאת גנבתי מהם, ויותר מזה פחדתי שהיא תתלונן במשטרה.” אני לוגמת מהמים עם הלימון.
“מה היא עשתה בסוף?”
“למזלי היא רק פיטרה אותי. אמרה שהצליחה לשכנע את בעלה לא להגיש נגדי תלונה כי היא אוהבת לתת הזדמנות לאנשים ושהיא כן מאמינה שאני יכולה להיות אחרת.”
מבטה המודאג של הלקוחה נרגע. “וואו נויה, איזה סיפור. לרגע פחדתי שנכנסת לכלא בגלל בושם.”
אני לוקחת לגימה נוספת, מנסה להרגיע את מחשבותיי הדוהרות. “לצערי ההזדמנות שקיבלתי לא מנעה ממני לגנוב שוב. זה היה דפוס אצלי.”
הלקוחה מסתכלת עליי המומה. “גנבת שוב?”
“כן, הייתי צריכה להחזיר לעצמי את האמונה שאני יכולה לגנוב בלי שיתפסו אותי.” אני משפילה את מבטי. לא יודעת עד כמה היא מבינה את העניין הזה של הדפוסים שלנו, שטבועים בנו עמוק כל כך, מנהלים אותנו באוטומט, אבל בוחרת לא להרחיב עכשיו. חוץ מזה, אי אפשר להגיד שלא הכנתי אותה לכך שהיא הולכת לשמוע סיפורים שאני לא גאה בהם. “המשכתי לגנוב מחנויות, דברים קטנים, סבונים, נרות, זה היה בשבילי כמו משחק.”
“אני לא מאמינה.”
אני מושכת בכתפיי. אם לזה היא לא מאמינה מה יקרה כשתשמע את ההמשך?
“אני יכולה לשאול אותך שאלה אישית?” היא לוחשת לפתע.
“ומה עשיתי עד עכשיו אם לא לספר לך דברים אישיים?” אני קורצת לה בחיוך.
“את עדיין גונבת?”
“לא, לא. ברור שלא. שלא תביני לא נכון, זאת אכן שאלה מתבקשת,” אני מלטפת את ידה תוך כדי שאני משייפת את ציפורניה. “התפנית הייתה כמה חודשים אחרי המקרה עם הבושם.”
“אם לא הבושם גרם לתפנית, אז מה כן?” היא מנסה ללכוד את מבטי.
“זה סיפור ארוך.”
“יש לי זמן,” היא מחווה בעיניה על ידיה.
היא צודקת. יש עוד לא מעט עבודה.
“התפנית הייתה כשעבדתי בחברת הפקות סרטים כמנהלת אדמיניסטרטיבית. בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד שם, הגיעה המחאה על סך עשרים אלף שקלים שלא היה כתוב עליה למוטב בלבד. מה אני אגיד לך? ההמחאה הסתכלה עליי, אני הסתכלתי עליה. את יכולה לנחש מה עבר לי בראש. הסכום הזה היה מסדר לי את הטיול לחו”ל שחלמתי עליו.”
צלצול הטלפון קטע את רצף השיחה. הלקוחה עונה ואני ממשיכה לעבוד במרץ על ציפורניה.
אני מגלגלת בראשי שוב את אותן תחנות בחיי וקולטת עד כמה בקלות יכולתי אני לשבת מאחורי סורג ובריח. הייתי במרחק החלטה אחת גרועה משם. אלמלא הסימנים שקיבלתי, שתודה לאל בחרתי להקשיב להם, כל החיים שלי היו נראים אחרת.
הלקוחה מרימה אליי מבט, מקצרת את השיחה ומנתקת. “סליחה, הייתי חייבת לענות. נו, אני סקרנית לשמוע את המשך הסיפור.”
“זה בסדר.” זה יותר מבסדר. זה נתן לי זמן לסדר את המחשבות. לא פשוט לנהל את המחשבות כשאת סובלת מבעיית קשב וריכוז. אנשים שלא חוו את זה לא יכולים לדמיין בכלל מה קורה בראש באותם רגעים.
“אז ההמחאה, מה עשית איתה?” היא מחזירה אותי לסיפור.
“באותו יום הגיע למשרד אחד הבמאים שהכי אהבתי לעבוד איתו. תמיד היו לנו שיחות אישיות והוא ידע שאני מתעניינת מגיל צעיר בהתפתחות אישית ואוהבת לקרוא ספרים. הוא השאיר לי ספר שלא הכרתי של סופרת בשם לואיז היי. פתחתי את הספר בצורה אקראית, והמילים שקראתי נחרתו לי בזיכרון. הן הצילו אותי. אין דרך אחרת להגדיר את זה.”
“מה היה כתוב שם?”
“תובנות ששינו את החיים שלי מקצה לקצה. למשל, אם אדם לוקח משהו לא שלו, אפילו ברמה של לצלם מסמכים בדפים והדיו של החברה מבלי לבקש רשות מהבוס, זאת גנבה.”
“די, נו באמת. כולם מצלמים בעבודה עבודות של הילדים או לכל מיני קורסים. זה מה ששינה את החשיבה שלך?”
“כן. בדיוק זה. לואיז היי, החכמה הזאת, נתנה את הדוגמה שרבים נופלים בה, והסבירה שהסיבה העיקרית לגנבות היא שאותו אדם לא מאמין שהוא ראוי להרוויח את הכסף שלו בצורה ישרה. אדם שגונב לא מאמין שמגיע לו, לא מאמין בשפע. אגב, זו לא חייבת להיות גנבה חומרית. גם גנבת תשומת לב יושבת על כך שאדם מרגיש לא ראוי.”
“מעניין.” הלקוחה שלי נראית מהורהרת.
“ואת רוצה לשמוע מה היה חזק בכל הסיפור הזה?”
היא מהנהנת במהירות.
“מרוב שהייתי שקועה במידע החדש של לואיז היי, שכחתי לרשום את שם החברה על ההמחאה. יצא שהפקדתי אותה לחשבון של החברה, עם כל הפרטים הנכונים על המעטפה, רק בלי הוראה למי להפקיד את הכסף.”
“וואי, איך עלית על זה?”
“לא אני עליתי על זה. הבוס שלי קרא לי למוחרת ושיתף אותי שהתקשרו מהבנק בגלל הפדיחה שעשיתי. ואז הוא שאל אותי ‘את מבינה מה היה קורה אם לא היו לי קשרים טובים עם הבנק?’ את קולטת? היו לו קשרים טובים עם הבנק. אם הייתי גונבת את הכסף הזה הייתי נתפסת מיד.”
“וואו, הספר הזה באמת הציל אותך.”
“אמרתי לך,” אני מחייכת. “אגב, באותו יום הבנו שדרכינו נפרדות. לא התאמתי לתפקיד והוא לא היה יכול לסמוך עליי. עכשיו את מבינה למה כל כך חשוב לי להגיע לאסירות האלה? זה מה שאני רוצה להעביר להן. הרי בקלות הייתי יכולה למצוא את עצמי במקומן. לא צריך לגנוב או להיות פושעות אם אנחנו מאמינות בעצמנו, מאמינות שאנחנו ראויות לטוב.”
הלקוחה שלי מהנהנת.
אני מתבוננת בסיפוק על היד היפה והמטופחת שלה. כמה אני אוהבת את העבודה שלי. כל השיחה הזאת, למרות שהעלתה בי זיכרונות לא נעימים, משאירה אותי עם תחושת אנרגיה מרגשת, ובעיקר הודיה על הנס המדהים שקרה לי. אני קולטת את הדרך שעשיתי מאותה ילדה ועד האישה שאני היום. מבחינתי זה לא פחות מנס. קיבלתי הזדמנות לחיות אחרת, לחיים אחרים. אני יודעת, מרגישה בכל גופי, שהגיע הזמן להעביר את זה הלאה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
