דף הבית > נישואים שלא מאהבה
נישואים שלא מאהבה
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 03-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 205

נישואים שלא מאהבה

         
תקציר

ירח דבש באיי סיישל...
כדי לתבוע לעצמו את נסיכתו.

לאחר אובדן נוראי שחווה, ענק עסקי האבטחה, לוּק איבּרוּ, הסתגר כליל מהעולם. כך שהתשוקה שניצתה בקרבו כשהוא פוגש את קֶמי אוֹבּטוֹלָה, הנסיכה שניהלה תמיד חיים מוגנים, הייתה לגמרי לא צפויה - ועזה עד כדי כך שלא היה ניתן לעמוד בפניה.
כשהלילה שהם מרשים לעצמם לחוות מתגלה כבעל השלכות מלכותיות, לוק דורש שהם יינשאו! קמי חוששת שהיא עומדת להחליף כלוב מוזהב אחד בכלוב אחר. אבל למרות טענת בעלה שליבו חסין לחלוטין ואינו חדיר, מאחורי הדלתות המוגפות של חדר השינה המפואר שלהם שעל האי, קמי מרגישה לגמרי חופשייה, לראשונה בימי חייה...

פרק ראשון

1

"המטרה זוהתה," קראה באושר טובי, אחותה הצעירה של קמי אובטולה, פחות מעשרים דקות אחרי שהן נכנסו לקפה אבוג'ה. טובי בת התשע-עשרה ממש ריקדה בנעלי העקב המשובצות אבני חן שנעלה באותו הערב. היא נראתה כאילו היא עומדת להתפקע מרוב שביעות רצון ומרוב התרגשות.

למרות שהאחיות היו כמו תאומות בכל מה שקשור לפניהן וגיזרתן, עם לחיים שייראו עגולות לא משנה כמה יתאמצו עליהן עם עיפרון קונטור, עור בגוון ענברי כהה ועיניים חומות, עגולות כמו פניהן, מבחינת האישיות, הן היו שונות לחלוטין. קמי הייתה שקטה, מהוגנת, התנהגה תמיד כמעט בביישנות, בגלל מה שהטיפו לה בלי סוף אימן המנוחה ושרשרת האימהות החורגות שבאו בעקבותיה. ואילו לעומתה, טובי הייתה בחורה עם פלפל וקמי מצאה את עצמה רודפת אחריה תמיד, כדי לוודא שהנערה לא מסתבכת בצרות.

הערב היה אחד הלילות בהן נאלצה להתאמץ במיוחד.

"טובי," אמרה קמי בלאות. רק שעה חלפה מאז שיצאו מהמלון, וראשה של קמי כבר הלם בכאב; זאת בדרך כלל הייתה ההשפעה של אחותה עליה. "משקה אחד. זה הכול. ואז אנחנו זזות."

"כל השבוע נדנדתי לך שתבואי לבלות איתי," אמרה לה טובי בעליצות והבזיקה חיוך מתוק לעבר המארחת שבחזית המסעדה, שהייתה גם מועדון לילה. "בשום פנים אני לא נותנת לך לגרור אותי הביתה אחרי שעה אחת בלבד!" קמי כמעט איבדה את שיווי המשקל שלה, כשטובי כרכה את זרועה סביב כתפיה ונשענה עליה בכבדות. "רק תראי את המקום הזה. זה ערב ממש מושלם, בּיקוֹ. אנחנו בחוץ, קמי. עשינו את זה – הצלחנו לברוח!"

קמי הייתה קצת אחוזת בחילה מתערובת האדרנלין והאימה שהציפה אותה, אבל היא לא יכלה שלא לחוש ניצוץ קטן של התרגשות מתלקח באמצע החזה שלה.

הצלחנו לברוח. מתי לאחרונה זכתה להיות ככה בחוץ? ולטובי היה הכישרון לגרום לכל דבר להיראות כל כך קסום. להתלבשות בחופזה בחדר המלון שלהן, בבגדים היקרים שרכשו היום – שמלות ונעליים שנוצרו כדי לרקוד בהם, כדי שירקדו איתן בהם. לשמפניה ולעוגות. למתן שוחד לאנשי האבטחה חמורי הסבר, כדי שיסייעו להן.

הנערות התלוו אל אביהן, האובּה של גְבָּאל, אל אבּוּג'ה, שם הוא עמד לשאת נאום, יחד עם עוד כמה מלכים ומנהיגים מקומיים, לדבר על ההתקדמות בתחום חינוכן של נערות וההישגים העצומים של נשים צעירות בכל רחבי ארצו. זאת הייתה נסיעה נדירה – אביהן היה ידוע בשמרנות שלו, לא פחות מאשר בשליטתו הנוקשה במשק ביתו, וקמי לא יכלה לזכור זמן בו הן הורשו להיות כה רחוקות מביתן. אפילו בתקופה המודרנית הזאת, כששאר בנות ארצן זוכות לנסוע בכל רחבי תבל ולהצטיין בכל קריירה ותחום עיסוק שהן בוחרות. אביהן נותר כפי הנראה תקוע בעידן שחלף מזמן מהעולם, ולבנותיו לא הייתה בדרך כלל ברירה אלא להיענות לכל דרישותיו.

"זה כאילו שאנחנו שבויות באיזו כת," הכריזה טובי בלהט. וזה היה נכון. מערך האבטחה בארמון עקב אחרי כל תנועה שלהן; לא הייתה להן גישה לכסף, לתחבורה או למשאבים כלשהם, שלא באישורו של המלך. בריחה לא הייתה בגדר אפשרות; לאיפה יכלו ללכת שתי נסיכות מפונקות, שהוחזקו נעולות מאז הולדתן? הן היו מוצאות את עצמן מתות, או משהו גרוע יותר, ואביהן לא חדל מלהזכיר להן את זה, להלעיט אותן בסיפורים על נשים שנאנסו ונחטפו מרחובות העיר, כשהיו טיפשות מספיק בשביל לצאת בלי הגנה.

"ניגריה היא כבר לא מה שהייתה בעבר," הוא הכריז, ואז, בהביטו בקמי, עיניו היו נעכרות מדאגה. אבל הוא לא היה רק סוהר אכזר; טכנית, היה להן כל מה שהן יכלו לרצות. כסף, מתנות, האוכל הטוב ביותר שניתן למצוא. מלתחה עשירה. הן רק לא היו חופשיות – לא באמת.

ולמען האמת, קמי לא יכלה להאשים אותו, לא אחרי כל מה שהיא גרמה לו לעבור.

טובי הייתה נחושה, כמו תמיד, לחמוק מההגבלות שאביהן הטיל עליהן, והנסיעה "החינוכית" הזאת הייתה ההזדמנות המושלמת. אחרי שבוע של ישיבה כנועה לצידו של האיש המבוגר, בוועידת הפסגה הזאת, ואחרי ביקור בחנויות המובחרות ביותר של אבוג'ה, תחת השגחה של צוות האבטחה של אביהן, טובי שכנעה סוף-סוף את קמי לחמוק איתה מהמלון – בכך שסחטה אותה, בעצם.

"אם לא תבואי איתי, אני אלך לבד," היא איימה.

"טובי!" האפשרות שאחותה הקטנה תסתובב לבד בסצנת הבילויים של אבוג'ה הייתה הרבה יותר מפחידה מהמחשבה על יציאה. אז טובי שיחדה את אנשי צוות האבטחה של אביהן, בעזרת פריטים מתיבות התכשיטים המתפקעות שלהן, כדי שיאפשרו להן יציאה בטוחה מתחומי המלון, ללא שום הפרעה.

כעת, המאבטח של אביהן חנה במרחק מה משם, ממתין לאות שיזמן אותו לבוא ולאסוף אותן כדי להשיבן אל המלון. קמי שנאה להיות חשופה כך בחוץ. הדבר היחיד שאיפשר לה להישאר שלווה היה שכאן, בעיר הענקית הזאת, איש לא יודע מי הן. הן השתלבו בקלות בין כל הנערות שחיכו להיכנס, בשמלותיהן הצמודות והאופנתיות, כדי לשתות, לרקוד ולפלרטט, כדי לאפשר ללבבותיהן להישבר.

הלוואי.

טובי בחרה היטב; מועדון הלילה האפלולי היה אחד המקומות החדשים, הלוהטים ביותר, וכיכב בכל טורי החברה בעיתונים. ואלוהים, טובי בהחלט עקבה אחר כל הטורים הללו. למרות זמזום המזגנים ומספר מאווררים תעשייתיים, חלל המועדון היה חמים והביל, ומעטה זיעה דקיק צץ על עורה של קמי תוך כמה רגעים מרגע כניסתן. אבל היא יכלה להבין את סוד הקסם של המקום. שולחנות עגולים בגודל בינוני היו פזורים ברחבי אולם, כשהם יוצרים כוכים של פרטיות להתרועעות יותר אינטימית, ותאים מרופדים בעור היו פרושים לאורך הקירות, עטויים צמחיה עשירה שנראתה כה אמיתית שקמי השתוקקה לגעת בה כדי לבדוק. ריח של סיגרים ואלכוהול עמד באוויר, בשר צלוי ותערובת ניחוחות הבשמים של אלפי הנשים שהיו שם עד היום. רחבת הריקודים נמתחה החוצה אל פטיו ענקי מחופה וכללה במה מוגבהת עם להקה חיה שניגנה מקצב ג'וּג'וּ קצבי שגרם לבהונותיהן להתחיל להקיש על הרצפה, מיד בהיכנסן אל המקום. טובי לא נראתה מעולם יפה יותר; עיניה הגדולות ברקו מהנאה, ושפתיה המלאות השתרבבו בציפייה.

"זה מקום יפה," הודתה קמי, בהרימה את ידה להסיט את צמותיה אל מאחורי אוזניה. היא אהבה מוזיקה, אהבה לרקוד, והמקצב החליק על עורה, חמים ומפתה. היא התנודדה, רק קצת, וטובי ראתה את זה וגיחכה.

"לבר," היא החליטה, והוליכה את קמי לעבר הגוש המאסיבי עם משטח השיש, שתפס את אמצע האולם. גברים ונשים הסתובבו שם, אוכלים מצלחות קטנות, שותים, מרכלים, מתבוננים בהמונים המבלים. הגברים הבודדים, ואלו שהסתודדו בזוגות, היו אלו שהדאיגו את קמי. הם נראו כבוחנים את הסחורה. זוממים. רעבים.

זאבים.

טובי סידרה את המחשוף של שמלתה, ואז הזמינה פעמיים ג'ין עם טוניק מהברמן, בחור צנום, לבוש בבגדים שחורים, עם שיניים עקומות שהיו ממש-ממש צחורות.

"קיבלתי מהמאבטח מספיק בשביל שני סיבובים," היא לחשה לאחותה, בשלפה צרור שטרות קטן מתיק היד הזעיר שנשאה עימה. בטנה של קמי התכווצה. למרות שהחלק הזה של אבוג'ה נחשב בטוח יחסית, עדיין זאת הייתה שעת לילה – וזאת הייתה עדיין עיר שהן לא מכירות. זה הותיר אותן חשופות לכל מיני דברים מהסוג שטובי כפי הנראה לא הייתה מסוגלת להעלות בכלל בדעתה. קמי הצמידה את תיק היד שלה אל צידה, חזק ככל שעלה בידה, ונרתעה כשגבר מגודל, ידידותי למראה, בחליפה ממש טיפה הדוקה מדי, התנגש בה, הפטיר התנצלות, ואז הביט בה שוב וחייך חיוך רחב.

"איזה קטע – "

"תמשיך ללכת," קטעה אותו קמי, בנימה מרושעת קצת יותר מכפי שרצתה; העצבים העניקו לקולה מין חדות חותכת. האיש הרים גבה, אבל המשיך בכל זאת בדרכו, וטובי הצליחה לסגור את פיה הפעור.

"קמי, הוא היה יכול להזמין אותנו לשתיה!"

"הוא התנהג כמו חלאה," רטנה קמי, למרות שזה לא היה נכון. המשקאות שלהן הגיעו בדיוק בזמן, וקמי לקחה לגימה ארוכה, למרות שבעצם היא ממש לא אהבה את הטעם של ג'ין.

טובי עשתה פרצוף, החליקה את פניה במאמץ מסוים, ואז שלחה את ידה וחפנה את לחייה של קמי בכפה. "בלי הטפות מוסר," היא אמרה. "אני מתכוונת לעשות חיים פה הערב, ואת תהיי זאת שתעשה חיים יחד איתי."

"טובי – "

"לא." אחותה נדה בראשה. "די כבר להיות קדושה מעונה, קמי. למרות מה שקרה בעבר, ההתנהגות של אבא ממש מחפירה, ואת יודעת את זה יפה מאוד."

קמי חשה איך עורה מתלהט. אף אחת מהן לא הזכירה את העבר באותו הערב, אך הוא ריחף מעל שתיהן כמו עננה, נקודת התייחסות שבקיומה הן לא רצו להודות. קמי שלחה יד בהיסח הדעת והחלה לעסות את זרועה למלוא אורכה.

הצלקת שנמתחה מהמרפק עד לכתף, ועדיין הכאיבה מאוד לפעמים, למרות שכל רסיסי הקליעים חולצו מתוך בשרה, משריריה ומן העצמות. הניתוחים השיבו לה את השימוש בזרועה, אך זאת הייתה זרוע שלמרות היותה כשירה, עדיין כאבה מדי פעם, כאילו ביקשה להזכיר לה את מה שעברה. שנים, היא התאמצה ללמד את עצמה לכתוב ולהסתדר בעזרת יד שמאל. אפילו כעת, ההרגשה הייתה קצת לא טבעית, כאילו חוסר הטבעיות הזה חודר אל כל תחום של חייה, כאילו תמיד היא עושה הכול טיפה לא נכון.

עיניה המהירות של אחותה תפסו את המחווה שלה. "הזרוע שלך בסדר?"

קמי הנהנה. טובי המשיכה לקשקש בקשר לזה שהן צריכות לתפוס לעצמן שולחן וקמי צריכה לקחת אספירין נגד כל כאב שהוא, אבל קולה נמוג ממוחה של קמי, שנאחז בזיכרון, בהדפו מעליו את האורות, הצלילים, כל מה שהיה שייך לרגע הנוכחי.

שלושה קליעים.

לעולם היא לא תשכח את המספר הזה, והיא חטפה אותם בערב שהיה בעצם די דומה לערב הנוכחי. היא לבשה שמלה די דומה לזאת שטובי לבשה הערב, ויצאה לבלות בערב חם ומהביל במהלך העונה הגשומה, ממש כמו ערב זה. היו שם מוזיקה, גברים יפי-תואר ומועדון לילה, והיא הייתה נועזת בדיוק כמו טובי, כשטיפסה על חומת הארמון כדי לפגוש את חברותיה. היא לא הבינה מה קורה, עד שקנה נשק חצי אוטומטי הוצמד אל שיפולי גבה –

לא. היא נשפה אוויר ומיהרה להחזיר את עצמה אל ההווה. טובי הביטה אל תוך פניה ונראתה כל כך מודאגת, שקמי אילצה את עצמה לחייך חיוך חיוור. היא התנודדה מעט על עקביה, ואז הצליחה להרים את סנטרה ולהישיר מבט אל עיני אחותה.

"אוֹלוּוואטבי טֶמיטופּ אוֹלוּפוּנמיאלו אוֹלוּואדארה אובטולה," היא אמרה בהבעה רצינית. "את תתנהגי כמו שצריך."

אחותה ממש פסעה אחורה, ולרגע נראתה ממש כנועה, ואז היא צחקה וכרכה את זרועותיה הרכות סביב מותניה של קמי.

"אני מבטיחה," היא אמרה והדביקה נשיקה ללחייה של קמי. ואז היא הרימה יד לתחוב אחת מצמותיה הארוכות של אחותה מאחורי אוזנה, ודיברה קצת יותר בעדינות כעת. "אנחנו הולכות לרקוד, ואנחנו הולכות לשתות, ואנחנו הולכות למצוא כמה רווקים יפהפיים שיזמינו אותנו למשקאות ולאורז עם עוף במקום הכי טוב בשכונה הזאת – "

"רווקים? אני מוכנה להתערב ששלושה רבעים מהגברים פה נשואים."

טובי התעלמה ממנה, ואז לקחה את ידה ומשכה אותה לכיוון הפטיו, שם הלהקה עברה לנגן במקצב היי-לייף תוסס. "המוזיקה הזאת בת שישים שנה בערך," היא אמרה במיאוס. "אבל בחרתי את המקום הזה בגלל שידעתי שתאהבי אותו. בואי לרקוד איתי, אחותי."

קמי הלכה איתה – לפחות הריקוד היה יכול להרחיקן מהגברים שליד הבר – וברגעים הראשונים, היא מצאה את עצמה נרגעת. באמת שהיא כה אהבה את המוזיקה המסורתית הזאת – כל ההפסקות וההתחלות מחדש, הצורה המשעשעת בה התופים השתלבו אלו עם אלו. הזמר של הלהקה קרץ לעברה. הוא היה איש בגיל העמידה, עם קול בריטון לא רע בכלל, אותו הוא ניצל בתבונה והשתמש בו כאילו היה עוד כלי נגינה. בריזה קלילה, עם ריח של גשם, מהממטרים שירדו מוקדם יותר, חלפה מעליהן דרך קירות הרשת של הפטיו, וקולו של הזמר היה עמוק ועשיר, בלטפו את המילים המוכרות של אחד השירים שהיה אהוב במיוחד על אביה.

"אמרתי לך שזה רעיון טוב!" צעקה אחותה באוזנה, וקמי חשה איך שפתיה מתעקלות בחיוך, בניגוד לרצונה. היא נכנעה לקצב שנבע מתוכה, מותניה וירכיה התנודדו לאט עם המקצב, פעלו יחד בהרמוניה להתאים את עצמם למוזיקה. היא יכלה לחוש אנשים נתקלים בה, חמים ומיוזעים בדיוק כמוה, נלהבים בדיוק כמוה, צוחקים, משוויצים בתנועותיהם. היא נאנחה, הטילה את ראשה אחורה והרגישה איך צמותיה הארוכות מלטפות את שיפולי גבה. מתי הייתה הפעם האחרונה בה הרשתה לעצמה להירגע?

היא שנאה להודות בכך, אבל יכול להיות שטובי באמת צדקה.

 

לוּק איבּרוּ תיעב אירועים חברתיים מכל סוג שהוא, אבל כסף הוא אהב, כך שכאן הוא מצא את עצמו.

"אתה ממש תאהב את המקום הזה," אמר לו ג'ידֶה אבאלורין, לקוחו הוותיק ביותר והמכניס ביותר, בעליצות רבה. ג'ידֶה הגיע השבוע בטיסה מביתו שבלאס-וגאס, כדי לתאם את מערך האבטחה של שלל תחנות הכוח הגרעיניות שהיו בפיקוחו, בכל רחבי ארצות הברית. והתנאי היחיד שהוא הציב לחידוש החוזה עתיר המיליונים עם חברת האבטחה איברו היה יציאה אחת לבילוי לילי בעיר. "לא נראה לך שתיהנה מזה, לוק? ארוחת ערב? קצת שתיה? אולי תמצא לך אפילו איזה דייט?"

"שום דבר לא יוכל להיות איום יותר," הייתה תשובתו הפסקנית של לוק, וג'ידֶה צחק לו בפנים.

"לוק, אתה יודע איזה כינוי העניקו לך האנשים בחברה שלי?" ג'ידֶה עשה הפסקה דרמטית. "הממזר העצוב ההוא."

"טוב מאוד," השיב לו לוק. לא היה אכפת לו בכלל מה אנשים חושבים עליו – מה, הוא הגיש מועמדות לתפקיד של סנטה-קלאוס? האם העסקים שלו היו תלויים בהתחבבות שלו על אנשים?

אבל ג'ידֶה לחץ עליו, ולוק מצא את עצמו מבלה שלוש שעות, שלוש שעות! ישוב בתא צפוף, במועדון לילה ממש עלוב, שותה וויסקי שטעמו היה כאילו זוקק באיזה צריף, אוכל שיפודי סוּיה שממש לא היו עשויים מספיק, והיו עשויים בהחלט לגרום להם לחטוף דיזינ –

"אני לא יכול איתך יותר," אמר לו ג'ידֶה בקוצר רוח ועזב אותו כדי להצטרף אל המוני הנשים שהסתובבו על רחבת הריקודים ונראו כמו פרפרים בשמלותיהן הססגוניות. לוק לא הצטער. מראש היה ברור לו שזה עמד להיות ניסיון עקר. הוא חיסל את הוויסקי הדלוח בליווי רטינה שבוודאי הצליחה להרוס את מצב הרוח הטוב של מישהו בקרבתו, ואז ניגש אל רחבת הריקודים במטרה לתפוס את ג'ידֶה. הוא השלים את שלוש השעות שהבטיח לחברו; השעה הייתה קרובה לעשר, והוא היה מוכן ללכת. הוא הגיע אל קצה רחבת הריקודים, סקר אותה במבט כדי לאתר את ג'ידֶה. האיש, הוא קלט בהשתאות, נראה מרוכז כולו במין ריקוד שהזכיר את עוויתות המוות של דג אשר הוצא ממי הים. אלוהים, האיש היה כבר בן שלושים וארבע. האם לא היה לו שמץ של כבוד עצמי?

עד לגירושיו, לוק היה נשוי במשך זמן כה רב שהוא כמעט שכח איך להבחין בנשים, יפות או לא, ובטוח שכף רגלו לא דרכה בכלל על שום רחבת ריקודים. מבחינת לוק, מועדוני לילה היו מקום שבו ניתן ליצור קשרי עבודה, מקום אליו ניתן לקחת לקוחות שמעוניינים בקצת בילוי בטרם יטוסו בחזרה לארצות מוצאם. קצת פלרטוט היה דבר שניתן לשאת, בלית ברירה, לפעמים, אם כזאת הייתה נטיית הלב של האורחים שלו, אבל בת לוויה לעצמו הוא בהחלט לא חיפש שם מעולם.

שום דבר לא השתנה מאז גירושיו, עם כל הכיעור שנלווה אליהם. למען האמת, מעולם הוא לא היה פחות מעוניין למצוא לעצמו קשר רומנטי חדש, קליל ולא מחייב או לא.

ואז, ממש בקצה שדה הראיה שלו, אישה צעירה לכדה את מבטו.

היא רקדה בלב ההמון, ובניגוד לכל האחרים שמסביבה, הייתה שקועה לחלוטין במוזיקה, לגמרי לא מודעת לכל הפלרטוטים והעיכוסים שהיו בסביבתה. היא הייתה מרוכזת בבמה בלבד, במוזיקת ההי-לייף שהרעידה כעת את רחבת הריקודים, וכשעיניה היו פקוחות, הן היו נעוצות אך ורק בלהקה. הוא הסתכל וראה איך בקלות רבה, היא שלחה לדרכם גבר אחד, שני, ושלישי, שניסו לבוא מאחוריה ולרקוד – לא באופן נבזי, אלא בניד ראש קטן, מבויש כמעט, ואחריו נגיעה בזרוע והצבעה לעבר הלהקה. חלק מהגברים ניסו להשתהות עוד רגע, אבל המשיכו הלאה כשהבינו שהיא שקועה כליל במוזיקה.

לוק אמר לעצמו שהוא מסתכל רק מפני שמעולם הוא לא ראה בחורה כה צעירה מתלהבת כל כך מלהקה פשוטה של מועדון לילה, אם כי חלק גופני יותר בתוכו נמשך להרבה יותר מזה. למרות חמוקיים מלאים שיכלו להתחרות באלו של כל כוכבת נוליווד, רגליים ארוכות וחטובות עם ירכיים מלאות ורכות ושדיים שהוא אמר לעצמו שהוא לא יסתכל עליהם, היא גרמה לשמלת המיני הזהובה שלבשה להיראות כמעט צנועה. זהו זה. היא נראתה לגמרי לא שייכת למקום – אי אפשר היה שלא להבחין בה.

קלאסה. תכונה נעלה, הוא חשב לעצמו, שחסרה מאוד לרבות מהנשים שפוגשים בסצנה של מועדוני הלילה.

תשומת ליבו הוסחה כשג'ידֶה דחק אותו במרפקו, זיכה אותו בחיוך שיכורים שובב. הוא הבחין, ואישר. "פגשתי חברה," הוא אמר בעליצות, בהחוותו לעבר בחורה שופעת חזה שהתקדמה לכיוון המלתחה. "עושה רושם שגם אתה – כל הכבוד, בן-אדם. אנחנו הולכים ל – טוב, למצוא איזה מקום יותר שקט. תעשה חיים אחרי שאני הולך, מה, אוֹגָה?"

בסלידה וכשהוא מתבייש, גם בעצמו ובחוסר המקצועיות שהפגין, לוק נד בראשו. "אני לא – "

"בטח שאתה כן," פסק ג'ידֶה בשמחה, ועיניו ברקו מסקרנות. "אתה חייב לגשת לדבר איתה! זאת הפעם הראשונה שאני בכלל רואה אותך מביט במישהי מאז – "

"זה מספיק," אמר לוק בכעס. דברים מסוימים אפילו לג'ידֶה היה אסור להעלות.

להפתעתו, חברו כרך זרוע מסביבו – הוא בוודאי מאוד שיכור כדי להעז אפילו לעשות את זה, חשב לוק לעצמו בכעס מסוים – ודיבר אליו בקול נמוך יותר.

"אני יודע שזה ממש כואב עדיין, לוק," הוא אמר. "זה לא ימשך לעד. אני נשבע לך. אבל אתה צריך לנסות. לעולם לא תצליח להמשיך הלאה בחייך, אם לא תעשה את המאמץ."

לוק הרגיש איך לסתותיו מתהדקות בכוח. אם זה היה מישהו מלבד ג'ידֶה, הוא היה מקלל אותו בקול בלי מחשבה בכלל. אבל ג'ידֶה היה איתו לאורך כל הדרך, ו –

"בשבילי, בן-אדם, עשה טובה פעם אחת," אמר ג'ידֶה, ושכרותו העמוקה פינתה לרגע קצר את מקומה לפיכחון מוחלט. הוא טפח על כתפו של לוק, חזק. "עשה משהו בשביל לשמח את עצמך, לשם שינוי."

ואז, הוא הסתלק, ולוק נותר בלי אומר על שפת רחבת הריקודים, עם פה מיובש כאילו לא שתה טיפה אחת, וכשהלמות ליבו רועמת באוזניו.

עשה משהו בשביל לשמח את עצמך. ג'ידֶה הניח שבכלל נותר עוד משהו, אחרי כל מה שהוא איבד. לדבר עם בחורה שנראית כאילו הדיו בקושי התייבש על הדיפלומה שלה מהאוניברסיטה לא יוכל לרפא אפילו קצת את תחושת האסון שעמדה לרדוף אותו, לדעתו, עד אחרון ימי חייו.

חשוב מכך, לא היה לו שום רצון להשתנות.

ובכל זאת –

כנראה שהוא היה הרבה יותר עייף מכפי שהיה נדמה לו. וזאת, הוא אמר לעצמו, הסיבה לכך שעיניו הוסיפו עדיין להשתהות עליה.

השיר הסתיים, ושוב פנו אליה, הפעם היה מדובר בגבר מוצק גוף ומזוקן, עם חולצה הרבה יותר מדי בוהקת והבעה של נחישות על פניו. ממנו כבר היה לה קשה יותר להיפטר; הוא נעזר בכתפיו הרחבות כדי לחסום את נתיבה, בהישענו לכיוונה. היא פסעה אחורה פעם אחת, פעמיים ושלוש; כשהגיעה אל המעקה שבקצה הפטיו ולא היה לה עוד לאן לסגת, האיש החל לדבר, להחוות תנועות ברצינות. לוק ראה את הבחורה הצעירה מתחילה להסתכל לכל כיוון, כשהבעה של חיה לכודה עומדת בעיניה. בן לווייתה הצביע אל הבר, ואז צעד במהירות לכיוונו. הוא עמד להביא משקאות לשניהם, כפי הנראה. במקרה הטוב ביותר, הוא התכוון לשכר אותה, ובמקרה הגרוע... טוב, לוק קיווה שלבחורה יש די שכל כדי לא לקבל משקאות מידי זרים אגרסיביים.

וזאת, הוא אמר לעצמו, הייתה הסיבה לכך שהוא מצא את עצמו צועד בחזרה לעבר קצה רחבת הריקודים, כאילו שהוא מונע על ידי איזה כוח בלתי נראה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של ג'דסולה ג'יימס
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il