הם אמרו שזה יהיה רק לילה אחד...
עד שהתינוק קשר אותם זה לזה – לנצח!
אף שהיא מנהלת את בוטיק הכלות המוביל ביוהנסבורג, דודי דייויס לא מאמינה באושר ובעושר. ניסיון העבר שלה ניפץ את האשליה הזו. אבל אחרי מפגש עוצר נשימה עם יאגו – דודי מתחילה להאמין שזה אפשרי.
לאחר שגדל עם אב הפכפך, יאגו בטוח שמשפחה אינה בשבילו. עד שדודי מספרת לו שהיא בהיריון... ופתאום הוא אינו מסוגל לדמיין עתיד בלי הילד שלו – או בלי דודי! כעת יהיה עליו לסכן את רגשותיו, דבר שמעולם לא עשה בעבר.
לפני חמש שנים...
יאגו מצא אותה בחדר השינה של סבתה בקומה העליונה, יושבת על קצה המיטה, זרועותיה הדקות עוטפות תצלום ממוסגר של לילי וראשה האדמוני מושפל. היא סירבה ללבוש שחורים להלוויה, ויאגו חשב שהיא נראית קטנה אפילו יותר בשמלת הקרם הפשוטה שלבשה ובנעלי העקב הנמוכות – אם זה היה בכלל אפשרי. קטנה יותר, חסרת הגנה, שבורה.
הוא התבונן בדמעה זולגת מאפה אל רצפת העץ הישנה ובלע את רוקו, נלחם בדחף להסתובב לאחור ולחזור לטקס האשכבה שנערך למטה. מה הוא עושה כאן? נכון, הוא הכיר אותה שנים, ובגלל ת'אדי, ראה אותה באירועים משפחתיים של משפחת לה רו, אבל הם לא היו חברים. במקרה הטוב, היה יכול לקרוא להם מכרים. אבל כל אחר הצוהריים, עיניו עקבו אחריה, וכשהיא רצה במעלה המדרגות, כשהיה ברור שהיא זקוקה להפסקה מהאבלים על מותה של סבתה, הוא הלך בעקבותיה.
יאגו דחף את ידו בשערו ושפשף את לסתו, ולא הצליח להוריד את העיניים מראשה הבהיר והמוכר, מהצדודית החיוורת שלה. אהבה – הרגש המסובך, הבלתי נשלט והמבלבל הזה – וכל מה שנלווה אליו, אנשים מתאבלים ושבורים. כמו מכת ברק, האהבה הייתה עוצמתית והרסנית, דורסנית, מהירה ובלתי סלחנית, שהבעירה כל דבר וכל מי שנקרה בדרכה. היא הייתה חסרת רחמים, חסרת התחשבות, הרסנית.
פלא שהוא נמנע ממנה?
יאגו הניח יד רחבה על ראשה של דודי, והיא הרימה אליו את מבטה, אפה אדום מבכי והעיניים האפורות-כחולות היפות האלה היו מלאות דמעות. למרות חומרת האירוע, כשהביט בעיניה, הרגיש כאילו מוט דקר את בטנו. הוא הצטער שאינו יכול לתאר את הצבע במדויק, אבל הוא לא היה סופר או משורר, והטוב ביותר שהיה יכול לתארן היה שהכחול המעושן הזכיר לו ערפל כבד מגשם ומשמש.
בפעם הראשונה שהבחין בה, לפני שש שנים בערך, הוא נכנס למסעדה כשכלתו החדשה, אנג'ו, על זרועו. הוא הבחין מיד באדמונית שצחקה עם אחותו, לבושה בשמלת קיץ קצרה בהדפס נועז. היא יפה, החליט. צעירה, ואם הייתה חברה של אחותו, היא הייתה קצת מרדנית. ואז מישהו בירך אותו במזל טוב, ודודי נשכחה.
יותר מדי מקרי מוות קרו בין אותה חגיגת נישואים צנועה לאנג'ו לבין היום: יותר מדי דמעות זלגו, יותר מדי שוטטות מקומה לקומה, ויותר מדי לילות חסרי שינה שבוזבזו על התאבלות.
יאגו הוציא בעדינות את התצלום מאחיזתה והניח אותו על שולחן האיפור מאחוריו. לאחר שקבר את אשתו ואת אביו בהפרש של חודשים זה מזה, ידע יאגו מה עובר על דודי ומה עוד המתין לה. לאחר הלוויתם, בילה זמן רב בניתוח הנישואים האינטלקטואליים שלו, שהיו מבוססים על ידידות ועל אינטרסים משותפים, ובחן את מערכת היחסים שלו עם אביו ההפכפך. הוא ידע שבשבועות ובחודשים הבאים, גם דודי תעשה חשבון נפש מר.
אבל בניגוד אליו, דודי תתאבל לבד, בלי תמיכת משפחה או אחים. ת'אדי, שהייתה מקסימה ונאמנה, ניסתה למלא את החסר, אבל היא לא הייתה יכולה להיות זמינה לדודי עשרים-וארבע שעות ביממה.
ליבו, כואב ככל שהיה, כאב עליה.
יאגו התיישב על המיטה לצידה והחליק את ידו מעלה ומטה על גבה, והרגיש כל בליטה בעמוד שדרתה. היא הייתה רזה כל כך, קטנה כל כך. בגיל עשרים-וארבע, הייתה עדיין צעירה כל כך. "איך את מרגישה, אלודי קייט?"
הוא הרגיש, יותר מששמע, את השיהוק הרגשי שלה בגלל השימוש בשמה המלא. לפני שנים, החליט ששמה המיושן הולם את פניה השמיימיות ואת מבנה גופה הצר. ולמיטב ידיעתו, הוא היה האדם היחיד שקרא לה בשמה המלא. יאגו ידע שזה מרגיז אותה, אבל זו לא הייתה סיבה טובה דיה שלא ישתמש בשם זה. הוא אהב את שמה המלא, ולכן השתמש בו.
דודי הייתה מותשת, ורק הניחה את ראשה על כתפו. המוות נוטה לשים ויכוחים חסרי משמעות בפרספקטיבה חדשה.
"אני מרגישה שחלק מהנשמה שלי נכרת. זה כזה בזבוז ארור, יאגו. לילי לא הייתה מבוגרת כל כך."
יאגו הסכים בליבו. הוא לא הכיר היטב את סבתה של דודי, אבל לפי מה ששמע מאחותו, ת'אדי, הבין שלילי הייתה אישה תוססת וכריזמטית, אנרגטית ומקסימה. היא קיבלה את דודי אל ביתה כשדודי הייתה נערה, ודודי העריצה אותה, כמו גם אחותו. מותה של לילי ישאיר חור בחייה של ת'אדי, ובור עצום בחייה של דודי.
דודי התכרבלה על זרועו והרימה יד אל חזהו. למרות ההווה הקודר, לא היה יכול לעצור את התגובה המיידית שלו למגעה, את הדם שזרם אל מפשעתו. מה לעזאזל...?
זו הייתה החברה הטובה ביותר של אחותו, מישהי שבא לנחם, לא לפתות. היא התאבלה, הצער קרן ממנה בגלים, אבל כל מה שהיה יכול לחשוב עליו היה האם פיה חריף או מתוק והאם עורה רך כמשי כפי שהוא נראה.
יאגו כעס על עצמו ונענע את ראשו. מה הוא חושב לעצמו? לא רק שדודי התאבלה, אלא שאף הייתה צעירה ממנו בתשע שנים והחברה הכי טובה של אחותו, ואשתו מתה רק לפני שנה. תגובתו לדודי הרגיזה והכעיסה אותו – הוא תיעב את חוסר השליטה שלו. הוא לא היה אביו, שהיה יכול להמשיך הלאה בקלות אחרי אבל ואובדן.
אבל זה היה עינוי, להחזיק כך את דודי.
יאגו העביר יד עייפה על עיניו והתרחק מדודי, שמיד נצמדה והתכרבלה אליו, כאילו חיפשה את חמימותו.
דודי ניגבה את עיניה בכרית ידה. יאגו חייך חיוך קטן. זו הייתה אותה מחווה שעשו אחייניו כשהיו עצובים או עייפים.
"היא הורישה לי את העסק שלה, אבל אני לא חושבת שאוכל לקחת אותו על עצמי, יאגו," היא מלמלה.
יאגו נאנח, כרך את זרועו סביב כתפה והטה את ראשו לצד כך שראשו נגע בראשה. "למה לא?"
"כי זה גורם לי להרגיש לכודה," לחשה דודי. לפני שהספיק לבקש ממנה להסביר את ההערה המוזרה שלה, היא דיברה שוב. "עשינו הכול ביחד. היא הייתה העוגן שלי."
מה הוא יכול להגיד לה? הוא היה עצמאי ואטום רגשית, בכוונה, ולא היו לו מילות נחמה.
דודי פלטה יבבה. "יאגו, מה אני אמורה לעשות עכשיו?" היא בכתה, כשדמעות זלגו על פניה וסערה רעמה בעיניה.
הוא הרגיש חסר אונים, לא בנוח, אבל מה זה משנה כשהוא מוכן לעשות הכול כדי להקל על הסערה הרגשית ששטפה אותה? "מה אני יכול לעשות, דודי? תגידי לי, מתוקה, איך אוכל לעזור לך?"
דודי הרימה את עיניה היפות, והן פגשו בעיניו, הציתו אותן ואחזו בהן. היא הסתובבה אליו והניחה את מצחה על מצחו. "עזור לי לשכוח, יאגו, ולו רק לזמן קצר. בבקשה, רק תן לי את זה."
הוא היה המום כששפתיה כיסו את שפתיו, וברק הכה בו. הוא ניסה להתרחק, אבל היא רק נצמדה אליו וידיה ליטפו את חזהו ולשונה הייתה בפיו. פתאום זה היה יותר מדי, הוא לא היה מסוגל להתנגד לה, והוא כרך את זרועו סביבה ונפל ליקום שלא ידע על קיומו.
היה לה טעם של מנטה ושל טירוף, של אבל ושל עצב. הוא ידע שזה לא היה הזמן או המקום הנכונים, שהיא הרגישה המומה וחסרת שליטה, אבל הוא היה מוכרח להכיר את טעמה, לשאוף את ניחוחה, להרגיש את גופה הדק נלחץ אל גופו. ישבנה היה מלא יותר משציפה, ירכיה היו מקומרות יותר, והשדיים שלה מילאו את ידיו בצורה מושלמת.
יאגו משך את שמלתה מעל לירכה הדקה, נאנח כשהיא רעדה, והרגיש יותר גבר משהרגיש אי פעם. וכן, עורה אכן היה רך כמו משי חם, שערה הדיף ניחוח של אור השמש ומתחת לידו, ליבה, כמו ליבו, הלם בקצב מהיר.
פתאום, השתוקק לראות אותה עירומה. הוא היה מוכרח להכיר את גופה, לספור כל נמש, ללטף כל קימור. הוא השתוקק להרגיש את רגליה הארוכות כרוכות סביב מותניו. זה היה חיוני לו לחוות את החום הנשי שלה, להיות בתוכה.
יאגו שכח היכן הם ומי הוא, ומשך אותה אל המיטה, כשידו מקיפה את ירכה ופיו צמוד אל פיה. הזמן עצר מלכת והעולם הפסיק להסתובב על צירו, והייתה רק דודי...
אבל קריאתה של ת'אדי בשמה של דודי ניפצה את הרגע. דודי הגיבה מהר יותר ממנו, קפצה מהמיטה ורצה אל דלת חדר השינה. הוא ניסה עדיין להבין מדוע היו זרועותיו ריקות, כשדודי יצאה מהחדר לפגוש את ת'אדי במסדרון וסגרה את דלת חדר השינה מאחוריה לשמור על נוכחותו בסוד.
יאגו ישב על קצה המיטה הרבה מאוד זמן, כשראשו בידיו, והלקה את עצמו על חוסר שליטתו העצמית. ואז, יצא מהחדר, מביתה ומחייה.
דודי גרמה לו לאבד שליטה. זה לא היה מקובל עליו, ולכן עליו לשמור ממנה מרחק.
דודי דייויס עמדה ממש ליד דלת הכניסה של בוטיק 'אהבה וקסם', חנות הכלות שירשה מסבתה, לילי, וניסתה להתעלם מהכאב המוכר, אי שם סביב ליבה.
האם לא היה חוק שאמר שבעלת חנות המספקת שמלות ואביזרים לכלות אמורה ל... טוב, להתרגש?
או לכל הפחות, להאמין בנישואים ובאהבה, ובסוף טוב מהאגדות?
דודי לא האמינה בזה.
"דן לא התאים, אבל כשתמצאי את הגבר הנכון, תרגישי אחרת, יקירתי," אמרה לילי ונשמעה בטוחה לחלוטין, כמה ימים לפני מותה שהתרחש לפני חמש שנים. דודי לא רצתה להתווכח עם האישה שהייתה נמל המבטחים שלה בכל הסערות בחייה, האדם המבוגר היחיד בחייה שהעניק לה אהבה ותשומת לב, שנתן לה תחושת ביטחון. כמה שבועות לאחר האבחנה הקטלנית שלה, הן שוחחו על מותה – הרופאים רמזו שנותרו לה שלושה חודשים בלבד, אם בכלל – ועל מה יקרה אחר כך. זו הייתה שיחה נוראה וקשה, שקרעה את ליבה. בדמעות זולגות על פניה, היא לא הייתה יכולה להגיד ללילי שהיא ראתה מה אהבה יכולה לעשות, שהיא לא מאמינה בה ובטח שאינה רוצה לבזבז את חייה בעידוד התרמית הזו.
לילי, שהייתה חלשה ממחלתה, לא נזקקה לתזכורת שחייהם של בנה ושל כלתה היו רכבת הרים של דרמה אינסופיות.
הוריה של דודי נפרדו כשהיא הייתה בת שלוש, והתגרשו כשהייתה בת ארבע. הם נישאו בשנית כשהייתה בת שתיים-עשרה והתגרשו שוב, כשהייתה בת ארבע-עשרה. בסך הכול, בכל הנישואים והרומנים שלהם, התחתן אביה פעם אחת ואימהּ – פעמיים. דודי זכרה במעורפל את אימהּ החורגת האחת ואת שני האבות החורגים שלה, אבל איבדה את הספירה של מספר השותפים והמאהבים שפגשה בדרך.
הוריה אהבו לגוון, והרבה. עבורם, אהבה הייתה רכושנות ותשוקה, והיא הייתה רק נזק משני – חבילה עוברת אנושית – שאבדה ונשכחה בחיפושיהם אחר השיא המיני או הרגשי הבא שלהם.
כחודש לפני מותה של לילי, קיבלה דודי שיחה שהרעידה את עולמה וריסקה את נפשה. האישה שהתקשרה סיפרה לה שהיא ניהלה רומן עם דן – החבר האמיתי הראשון של דודי, המאהב הראשון שלה והגבר איתו חשבה שתהיה לנצח – ושהיא לא המאהבת הראשונה שהייתה לו... באותה שנה.
דודי פתחה בסדרה של מחאות כמו 'הוא לא יעשה את זה', אבל למתקשרת היו הוכחות, תמונות, הודעות טקסט וקבלות של כרטיסי אשראי על מלונות וארוחות ערב לשניים, במקומות שהיא מעולם לא הייתה בהם.
המאהבת של דן, שנמאס לה להיות כינור שני, אף שמחה לספר לה שהוא שיחק בה מהיום שנפגשו ושההכרזות שלו על אהבה לנצח הן שקר. היא נאלצה להתמודד עם האמת הקשה שהחבר הכי טוב שלה, האדם בו בטחה ואהבה, שני רק לאהבתה ללילי, בגד בה יותר מפעם אחת ועם יותר מאישה אחת.
בקהות חושים, דחתה את ההתעמתות עם דן עד לאחר מותה של לילי, בין השאר משום שלא הייתה יכולה להתמודד עם ההשלכות הרגשיות אחרי שצפתה במותה של לילי, וגם כי לא רצתה להעציב את לילי, שהעריצה את דן.
ללילי היו נישואים כמעט מושלמים, שנקטעו בגלל התקף הלב של סבה, והיא ידעה אהבה. היא אהבה את החנות שלה ואהבה את נכדתה היחידה. על כן, בעיני לילי, היה הגיוני שדודי תירש את החנות, את בוטיק הכלות המפורסם שלה אשר היה ממוקם במלוויל, פרבר אומנות בוהמי ביוהנסבורג, המעצמה הכלכלית של דרום אפריקה.
היא אהבה את העיר הזו, שהייתה בנויה מזהב ואחת הערים הגדולות ביבשת. היא אהבה את החיוניות ואת המנהגים המטורפים שלה, את ההמולה ואת ההטרוגניות של הקהילה והלאומים שלה. היא אהבה את הדינמיות של סווטו, את הבלגן של אלכס, את האצילות של רוזנבק. היא אהבה את ימי החורף הקרים שלה, וכשהסופות הפראיות פקדו את העיר בקיץ החם, את האנרגיה העיקשת והבוטה של העיר.
הבוטיק הכיל את המבחר הגדול ביותר של שמלות הכלה ושמלות השושבינות במדינה, והציג את הכישורים, האומנות והיצירתיות של מעצבי שמלות הכלה המובחרים ביותר מעולם.
דודי העריכה את המוצר עצמו, אבל לא התלהבה ממה שהשמלות וכל שאר האביזרים – שמלות שושבינה ונערות פרחים, הינומות, נעליים ותכשיטים – ייצגו. כשעמדה בבוטיק הריק, הרגישה דודי כמו רמאית, לכודה ומתוסכלת.
רק פעם אחת, רצתה לבחור את המצב שבו הייתה...
היא עברה בין הוריה מבית לבית, וכשהייתה בת שש-עשרה, בלי לדבר איתה על כך ובלי שום אזהרה, נזרקה אצל סבתה, אישה שמעולם לא פגשה. הבגידה והשקרים של דן פגעו בה מאוד, וניהול הבוטיק נכפה עליה...
טוב, די! את נשמעת כמו ילדה מפונקת וכפוית טובה!
הילדות שלה הסתיימה, אמרה דודי לעצמה, ודן היה טעות שהיא לעולם לא תחזור עליה כי היא סיימה עם מערכות יחסים. המעבר לביתה של לילי היה הדבר הטוב ביותר שקרה לה אי פעם, ואיך היא מעזה להתלונן על שהורישה לה את נכסיה הניכרים ואת עסקיה המדהימים? אם היא שנאה כל כך את החנות, למה לא מכרה אותה, עברה למקום אחר או עשתה משהו אחר?
היא למדה עיצוב באוניברסיטה, ולאחר מכן, למדה תואר נוסף במנהל עסקים, מתוך מחשבה שתשמח לטייל לפני שתצטרף לתחום האופנה כמזהה טרנדים או כקניינית אופנה. היא חלמה לטייל בעולם, ללבוש בגדי מעצבים, ליצור קשר עם המעצבים המובילים בעולם...
כשלילי מתה, חלפו רק כמה חודשים מסיום לימודיה ואז היא ירשה את הבוטיק. שני התארים שלה אפשרו לה לנהל את העסק מבלי לעשות יותר מדי טעויות שאולי היה קשה לצאת מהן, והיא התפרנסה לא רע. לא הייתה משכנתא על הבית שלה, וגם לא על החנות.
אבל היא בכל זאת הרגישה ממורמרת שהבחירות שלה נלקחו ממנה.
צאי מזה כבר!
הבוטיק היה הקשר שלה לאדם היחיד שאהב אותה בלי תנאי, שהיה נמל המבטחים שלה אחרי חיים של סערות, המצפן שלה... הנאמנות שלה ללילי הייתה מוחלטת. בחיים, ובמוות.
דודי הרימה בקבוק מים אל שפתיה, לגמה והביטה בשעון הגדול שעל הקיר ממול. נותרה חצי שעה לפני הפגישה הסודית ביותר, שנקבעה לאחר שעות העבודה. כל צוות העובדים שלה, מלבד המלבישה המנוסה ביותר שלה, הלכו הביתה והיא תתמודד עם הכלה הבאה ועם הפמליה שלה לבד.
דודי חייכה וחשבה על העלייה במספר הפגישות בבוטיק מאז ת'אדי לה רו, משפיענית דמוי גוף חיובי, אשת חברה ויורשת, פרסמה באינסטגרם שהיא רוכשת את שתי שמלות הכלה שלה – אחת לכנסייה ואחת לקבלת הפנים – בבוטיק 'אהבה וקסם'. כולם רצו ללכת בדרכה של ת'אדי ודודי לא האשימה אותם – החברה הכי טובה שלה לא הייתה רק יפהפייה, אלא אף מצחיקה, עם רגליים על הקרקע, ובאמת מקסימה.
והיא מתחתנת בסוף מאי ותקשור את חייה לשחקן רוגבי מפורסם ונערץ, שהפך לפרשן ספורט. קלייד, שהוביל את קבוצתו הצעירה והבלתי מנוסה לזכייה בגביע העולם ברוגבי, היה אוצר לאומי ומוערץ ברחבי העולם. דודי הצמידה את בקבוק המים למצחה והצטערה שאינה מחבבת את הארוס של ת'אד.
קלייד היה תמיד מקסים אליה – לחברה הקרובה ביותר של אשתו לעתיד. הוא היה תמיד מתחשב ומכבד, אבל משהו בו הציק לה.
דודי נשכה את שפתה התחתונה והתנדנדה על עקביה. האם אוטומטית חשדה בכל גבר שפגשה, בגלל מערכת היחסים הדפוקה של הוריה ובגלל מה שדן עשה לה? האם השליכה את פחדיה ממערכות יחסים ומנישואים על ת'אדי?
היא לא ידעה. אולי. כנראה.
דודי הביטה מבעד לחלונות שכיסו את הקיר מהתקרה ועד לרצפה, והבחינה בדמותו הגבוהה של יאגו לה רו חוצה את הכביש, כשהוא נראה טוב כל כך בחליפה האיטלקית שנתפרה לו אישית, כמו גם מתוחכם ורגוע, למרות הערב הקיצי החמים ביוהנסבורג. היא מיד חשבה על הגיבורים הקודרים האהובים עליה – הית'קליף מאנקת גבהים ואוליבר מלורי, שומר היער של ליידי צ'טרלי. כמוהם, היה יאגו כמו סופת טורנדו של אפלה ועוצמה.
בכל פעם שראתה את יאגו, נזכרה מיד בטקס האשכבה של לילי, נזכרה בנשיקה מלאת התשוקה שלהם, בכוח זרועותיו כשהחזיק אותה צמוד לגופו החטוב להפליא. במשך ימים ושבועות, לפני ואחרי מותה של לילי, הרגישה כאילו הייתה עטופה בבועה קרה ורטובה, כשהעולם האמיתי מעוות ורחוק ממנה. הנשיקה של יאגו פוצצה את בועת הצער והבדידות שלה לחמש דקות – עשר, אולי? – היא הרגישה חיה, נשית, חזקה. חופשיה מצער.
לולא הפריעה להם ת'אדי, אלוהים יודע כמה רחוק הם היו הולכים. די רחוק, הודתה באי רצון.
אלוהים, הוא נראה טוב. גבוה, רחב, חטוב, מקסים, מנומס, האח הגדול של חברתה הטובה סובב ראשים, משך אנחות מנשים, וגרם למכוניות להתנגש בעמודי תאורה. דודי הצטערה שאינה חסינה מפני הסקס-אפיל שלו.
אבל מהפעם הראשונה שראתה אותו, ובכל פעם מאז, הרגישה עקצוץ על עורה וזיקוקים התנפצו עמוק בתוכה, בכל פעם שהביטה בו. כן, היא נמשכה ליאגו לה רו – כל אישה שיש לה דופק הייתה נמשכת אליו. אבל זו הייתה תאווה מולדת, הזכירה לעצמה, דבר שנותר מדודי הניאנדרטלית, שהישרדותה הייתה תלויה בהזדווגות עם זכר האלפא.
זה היה ביולוגי. לא הייתה לזה שום משמעות. אחד הלקחים שלמדה בחייה עם הוריה התאוותניים ועם האקסים הבוגדניים שלהם היה שתשוקה היא זמנית, שהיא מוחשית כמו הערפל בשעות הבוקר המוקדמות, שריחף באוויר בתחילתו של יום קיץ חם. היא יכולה להפיג שעמום, למלא צורך, לספק בידור, או כמו המפגש הלוהט שלהם אחרי ההלוויה של לילי, להיות אמצעי להסחת דעת ולנחמה. לא היה לזה שום משמעות וזה לעולם לא ימשך לאורך זמן.
דודי סובבה את המנעול על דלתה ופתחה אותה כדי לאפשר ליאגו להיכנס. היא קלטה את הניחוח הנעים של מי הקולון שלו והבחינה בידו הרחבה כשדחף את אצבעותיו הארוכות בשערו החום והבהיר, שהיה קצר בצדדים וגלי מלמעלה, צרוב שמש. שמש אחר הצוהריים המאוחרים האירה על זיפיו וצבעה אותם בזהב עמוק.
זו הייתה שעת ערב מוקדמת, אבל השמש האפריקאית השוקעת שלחה קרניים זהובות ובוהקות, צבועות בוורוד, אל אולם התצוגה המרווח שלה והאירה באור אדום על שמלות הכלה שהיו תלויות על צינורות הנחושת שהקיפו את החדר. עם קורות העץ החשופות, החלונות מהרצפה וצוהרי התקרה, החדר נראה עצום, כשאוסף של רהיטי וינטג' עמד מול מראות רבות מהרצפה ועד לתקרה. פרחים, ורדים, אפונה ריחנית ואדמוניות בישמו בניחוח עדין את הבוטיק היוקרתי שלה.
יאגו, שהיה גברי כל כך, היה אמור להיראות לא שייך למקום בין צבעי האפרסק, הקרם והוורוד הבהירים של בוטיק הכלות, אבל למרבה הצער, הוא לא נראה כך. אם כבר, החדר הנשי רק הדגיש את הגבריות שלו.
"דודי."
"יאגו."
עיניהם נפגשו ואחזו, ומבטו היה מהפנט. צבע עיניו נע בין פיוטר לפלדה וברזל, שמדי פעם הבזיקו בברק, ולעיתים קרובות, ברעם. היפנוטי ומלהיב.
אף שהייתה חברה של אחותו מאז שנות העשרה המאוחרות לחייהן, היה לה מעט קשר לגדול אחיה של ת'אדי. מייקה, התאום שלו שהיה צעיר ממנו בדקות ספורות, היה המקסים מבין השניים. יאגו היה המתוח והדרוך, זה שעמד לפני פיצוץ בכל רגע. הוא היה קריר, בוטה, מופנם וקודר, והעיניים הכסופות האלה, שהקשתית שלהן הייתה מוקפת בטבעת שחורה, היו חדות כתער, וגרמו לאי נוחות.
הוא גרם לה להרגיש מעורערת, עצבנית, לחוצה, והשפעתו עליה הרגיזה את דודי. היא הייתה כמעט בת שלושים, והיא אמורה להיות מסוגלת להודות שהיא נמשכת מינית לגבר ולהמשיך הלאה. אבל לא, רק להסתכל עליו גרם לה להרגיש שהיא נוסעת על רכבת הרים שיצאה שליטה.
היא בהחלט לא אופטימית, שאננה ועליזה.
"אני שמח שתפסתי אותך לבד," אמר יאגו, כשקול הבריטון העמוק שלו מעביר צמרמורת במעלה עמוד שדרתה. היה לו קול של חדר שינה, עשיר ואפל, כמו השוקולד הבלגי שאהבה כל כך. נהדר, עכשיו היא דמיינה אותו בחדר השינה, כשהיא דוחפת את הז'קט הזה מכתפיו, מושכת את חולצתו ממכנסיו ומניחה את ידיה על עורו הלוהט.
אוף! ברצינות, מה קורה לך, אישה?
דודי שילבה את ידיה על חזהּ והייתה מודעת לשערה הפרוע – הוא היה תמיד כך בסוף היום – ולכך שהאיפור המינימלי שלה בטח נעלם לפני שעות. היא סגרה את דלת הכניסה, נעלה אותה, הסתובבה וחזרה לבוטיק שלה, כשקרסולה הימני התעקם מעט וגרם לה למעוד. יאגו הושיט יד אליה ומנע ממנה ליפול לרצפה. דודי מצאה את עצמה קרובה אליו, ואלוהים, הוא הריח טוב כל כך. היה לו ריח של סבון עשיר ושל נוזל כביסה, של הדרים ושל עור גברי. היא רצתה לקבור את אפה בצווארו ולשאוף את הניחוח שלו לזיכרונה. ואלוהים, כל סנטימטר בו נגעה היה שרירי וקשה והיד שאחזה במותניה, שייצבה אותה, הייתה גדולה ורחבה וצרבה את עורה.
דודי הרימה את מבטה, ולמעלה, ראתה שעיניו נעוצות על פיה, ניצוצות נורו בעמוד שדרתה. היא תהתה אם טעמו עדיין עמוק ואפל כפי שזכרה, אם נשיקותיו היו רכות כמו קטיפה, חלקות כמו משי. לרגע, אולי לשתי שניות, ראתה פיתוי בעיניו, תשוקה שהעמיקה את צבע הכסף בעיניו לאפור כהה, ובן רגע, הפכה הבעתו לחסרת רגש, ועיניו היו חפויות.
נכון, הרגע חלף, אבל דודי חשדה שהעור הבהיר שלה נותר אדום כמו אש, כמעט באותו צבע כמו שערה. היא זכרה את ההערה הקודמת שלו שהיא לבד. "אממ... נכון... למה היית צריך לפגוש אותי לבד?"
חלפה דקה עד שיאגו ענה. האם גם הוא נתפס לא מוכן? לא, לא יכול להיות. יאגו לה רו, איש העסקים הקשוח ביותר ביוהנסבורג, היה תמיד בשליטה.
הוא לא היה בשליטה בחדר השינה של לילי... תפסיקי, דודי!
"רציתי לתפוס אותך לפני שהאחרים יגיעו, כי אני צריך לשלם לך על שמלות הכלה של ת'אדי," אמר לה יאגו, שלח יד לכיס הפנימי של הז'קט שלו ושלף ארנק דק.
כן. כמובן!
דודי הנהנה ונזכרה בהערה האגבית של ת'אדי שאחיה המגה-מצליחים ישלמו עבור השמלות שלה, שמלות השושבינות וכל הוצאות החתונה. לפני כמה חודשים, אחיה של ת'אדי ליוו אותה כדי לבחור את שמלת הכלה שלה, כששניהם הרגישו חסרי אונים וניסו להסתיר את זה. זו הייתה עדות ליחסים הקרובים בין האחים, שחזרו למדידה האחרונה של השמלה.
הם ייצגו את אביהם, שמת לפני חמש שנים. זו הייתה שנה קשה גם לה וגם למשפחת לה רו, כשאנג'ו, אשתו של יאגו, מתה בחודש ינואר, תיאו, אב משפחת לה רו מת במרץ, ולילי, שישה חודשים לאחר מכן. באותו שנה, כולם השתתפו ביותר מדי הלוויות.
אבל עוד לפני מותה של אנג'ו, ואולי בגלל הפרש של תשע שנים ביניהם, לדודי לא היה קשר ליאגו והיא פגשה בו מעט. לת'אדי לא היה שום דבר במשותף עם אשתו האינטלקטואלית והמרוחקת של יאגו, ובדרך כלל, התחמקה ממנה. מאחר שת'אדי ואנג'ו לא היו קרובות, פגשה דודי את אנג'ו רק כמה פעמים בשנה, כשהוזמנה לאירוע בבית האדלי, ומלבד ברכת שלום, לא הייתה ביניהם תקשורת.
"אני יכול לשלם בכרטיס אשראי?" שאל אותה יאגו, והחזיר את תשומת ליבה לשיחתם.
"בוודאי," ענתה דודי בהקלה. היא שילמה למעצבת עבור השמלות של ת'אדי בתחילת השבוע ונבהלה מהיתרה הנמוכה שלה בבנק לאחר העסקה. היא שלחה מייל למייקה וליאגו, וביקשה בעדינות את התשלום, ויאגו אכן הגיע, תודה לאל. שמלות כלה לנשות החברה הגבוהה לא היו זולות, והיא התפללה שאחד מהאחים ישלוף את כרטיס האשראי שלו הערב.
מישהו שמע אותה שם למעלה.
"מנהלת המשרד שלי לא פה, אבל יש מכונת אשראי במשרד שלי," אמרה דודי. היא חשבה לבקש ממנו לבוא איתה ודחתה במהירות את הרעיון על הסף. המשרד שלה נראה כאילו נפלה בו פצצה. ספרי דוגמות של בדים נערמו זה על זה, תיקיות לקוחות לפני תיוק נערמו אפילו גבוה יותר, ושולחן העבודה שלה היה מלא בניירות ובספלי קפה. הוא לא נראה כמו אולם התצוגה המעוצב להפליא שלה. "אני אלך להביא אותו ואת החשבונית."
למרבה המזל, התיקיה של ת'אדי הייתה בראש הערימה, והיא כבר הדפיסה חשבונית. היא לקחה את מכשיר כרטיסי האשראי, חזרה לחדר הראשי והתיישבה על אחת הספות הרבות בחדר, שכולן היו מקובצות סביב בימות ומראות גדולות. היא סימנה ליאגו להתיישב לידה וחיכתה כשהוא פשט את הז'קט שלו והפשיל לאט את שרוולי חולצת הכותנה שלו, חושף אמות שזופות ושריריות, שהיו מכוסות מעט בשיער בצבע ברונזה. היו לו ידיים נהדרות, רחבות וחזקות. אצבעותיו היו ארוכות, ציפורניו נקיות וקצוצות למשעי. היה לה קטע עם ידיים...
דודי נאנחה. תתמודדי עם זה, דייויס, יש לך משהו ליאגו.
יאגו התיישב, משך את קשר העניבה שלו ופתח את הכפתור שסגר את צווארונו. דודי קרעה את מבטה מגרונו השזוף, פתחה את התיקיה והוציאה את החשבונית. נפשית, עיוותה את פניה בגלל הסכום ומסרה לו אותה.
לא הייתה שום שיחה על עלות השמלות – ת'אדי הזמינה שתי שמלות, אחת לכנסייה ואחת לקבלת הפנים – ולמרות עושרם, לא היה לה ספק שהוא יהיה בשוק מהסכום.
יאגו השפיל את מבטו אל החשבונית שבידו ועיניו התרחבו. "אני חושב שעשית טעות, דודי."
היא הנידה בראשה והותירה את פניה חסרות רגש. "לא עשיתי טעות. וזה המחיר המוזל, מאחר שנתתי לך את תעריף החברים והמשפחה שלי." מכיוון שת'אדי הייתה החברה הכי טובה שלה והיא זכתה לכמות עצומה של פרסום מהעבודה הזו, היא הוסיפה רק קצת לעלות הכוללת, רק לכסות את הוצאות משלוח השמלות ממילאנו ליוהנסבורג.
"ארבעים-ושניים אלף דולר אמריקאי? עשרים אלף עבור שמלה אחת ועשרים-ושניים אלף לשמלה השנייה?"
האם קולו העמוק היה גובה פתאום באוקטבה או שהיא רק דמיינה את זה? דודי הנהנה. "השמלות הן יצירות של פאולו דו פונט, יאגו. הוא אחד ממעצבי שמלות הכלה הטובים בעולם. אם לא הטוב ביותר."
"אלוהים. יכולתי לקנות מכונית בכסף הזה," אמר יאגו ונשמע מעט חנוק.
דודי נשענה לאחור והצליבה את רגליה בנונשלנטיות. יאגו, יחד עם מייקה, ירש את התאגיד הרב-לאומי הנרחב שבנה אביו ממכולת פינתית קטנה שפתח כשהיה בן עשרים, והיה איש עשיר במיוחד. התאומים לבית לה רו היו בעלים של מכרות ומפעלי ייצור, מרכזי קניות וחוות, בתי מלון ורשתות של חנויות, הן באפריקה והן מעבר לים.
לדודי, ניהול עסק אחד היה קשה מספיק. לא היה לה מושג איך עקבו האחים אחרי עסקים רבים כל כך, אחרי אלפי עובדים, מנהלים ונכסים של מיליארדי דולרים. אבל שעות העבודה הרבות שלהם השתלמו, כי חברת לה רו המשיכה להתרחב, והודות לעבודתם הקשה של יאגו ושל מייקה כמנכ"לים שותפים, היא הצליחה להפליא.
כבעלי מניות, יאגו, מייקה, ת'אדי וליאנה – אשתו השנייה של תיאו ואימהּ של ת'אדי – היו בראש רשימת האנשים העשירים ביותר במדינה. דודי בעצמה הייתה במצב די טוב – היא ירשה את כל עושרה של לילי, בית בקהילה מגודרת באזור עשיר של בלייר אתול, צפונית-מזרחית למרכז העיר, ואת החנות הזו – אבל משפחת לה רו הייתה בסטרטוספרה אחרת.
דודי ידעה שכרטיס האשראי של יאגו יכול להתמודד עם חיוב של ארבעים-ושניים אלף דולר. לעזאזל, היא הייתה בטוחה למדי שהוא יכול להתמודד עם כל סכום שהוא. בכרטיסים מסוימים, כרטיס בלתי מוגבל היה בדיוק זה והיא הייתה די בטוחה שיאגו מחזיק בכרטיס אשראי אחד או שניים, או עשרה, מסוג זה. וביתרת חשבון לא קטנה שתתמוך ברכישות שלו.
דודי שמעה את אנחתו של יאגו וצפתה כששלף את הכרטיס מהארנק שלו ומסר לה אותו. הכרטיס היה מלוטש, שחור וכבד יותר מכל כרטיס אשראי אחר שקיבלה אי פעם. היא זיהתה את הלוגו המוכר, אבל לא את משקלו. "למה הכרטיס כבד?" היא שאלה כשהעבירה את הכרטיס במכונה.
יאגו משך בכתפיו. "הוא עשוי מטיטניום."
אפילו המכשיר שלה התרשם מהכרטיס כי הוא אישר את העסקה במהירות כפולה מהרגיל. דודי תלשה את הקבלה והחזירה ליאגו את הכרטיס ביחד עם הקבלה, כשאצבעותיה מתחככות באצבעותיו. ניצוצות נורו לאורך עורה כשתשוקה התלקחה בעיניו, והיא נלחמה בדחף לנשק את הפה הסקסי שלו.
אף אחד, לפני או מאז, לא נישק אותה כמו שהוא נישק אותה. בביטחון אגבי, במיומנות מדהימה ובתשוקה עמוקה.
עיניו של יאגו ירדו אל שפתיה ופיה יבש. "חשבת פעם על הנשיקה שחלקנו אז?" הוא שאל, ואגודלו מלטף את אצבעה, שאחזה עדיין בכרטיס האשראי שלו. איך מגע קטן כל כך של עור על עור יכול לגרום לתגובה עוצמתית כזו?
ודאי שהיא חשבה על זה! בכל יום. לפעמים, יותר מפעם אחת ביום. אבל היא לא הייתה יכולה להגיד לו את זה. "ואתה?" היא ענתה בלחש ועדיין לא הצליחה למשוך את ידה.
"כן."
באיזו תדירות? מתי? מה אתה זוכר? נדרש ממנה כל כוח רצונה כדי לעצור את השאלות האלה. ויותר מזה, לא לקפוץ עליו בדרישה להופעה חוזרת. כל כך הרבה זמן עבר מאז נישק אותה גבר, שלא לדבר על גבר בעל מיומנות מעולה.
יאגו משך את כרטיס האשראי מאחיזתה ודודי מצמצה, ואז הסמיקה. היא נשענה לאחור, דחפה את ידה בשערה ואמרה לעצמה להפסיק להתנהג כמו אידיוטית! זו הייתה נשיקה קצרה, שום דבר מיוחד...
לו היו מנשקים אותה יותר, לו עוד אנשים היו מנשקים אותה, היא לא הייתה חושבת עליו כל כך הרבה. זה היה רק עניין של כמות...
כן, בטח.
דודי הייתה צריכה לשים קצת מרחק ביניהם והייתה זקוקה לקצת זמן כדי לאסוף את מחשבותיה. היא קיפלה את החשבונית, מסרה אותה ליאגו וטפחה באצבעה על מכשיר כרטיסי האשראי. "אני רק אחזיר את המכונה ואת התיקייה של ת'אדי למשרד, כדי שהיא לא תראה אותם כשתגיע."
יאגו הנהן. "רעיון טוב. אם היא תראה כמה עלו השמלות, היא תתעקש לשלם עליהן מכספה, ואין סיכוי שזה יקרה. החתונה שלה היא המתנה שלנו לה ולקלייד."
לאזכור שמו של גיסו לעתיד, ראתה דודי ספקות מרצדים בעיניו של יאגו והטתה את ראשה לצד. האם יאגו לא אהב את קלייד או שדמיונה תעתע בה? היא דחתה את חשדותיה על הסף וחשבה שהיא עושה עוול לקלייד. כפי שידעה היטב, להיכנס למעגל הפנימי של משפחת לה רו היה קשה מאוד ואחיה של ת'אדי היו מלחיצים. שניהם היו קשוחים, ישירים ונחושים. הם היו גברים מצליחים, עשירים להפליא, בעלי עוצמה רבה מאוד, וגם ת'אדי לא הייתה פראיירית.
היא הכירה את המשפחה כבר עשור, וכשהגיעה לאירועים משפחתיים בבית האדלי, בית משפחת לה רו, בכל זאת הרגישה כמו אאוטסיידרית. קלייד צריך זמן להשתלב.
"התשלום על החתונה הוא מתנה נדיבה מאוד," אמרה דודי.
יאגו משך בכתפיו. "כך היה אבי עושה, לו היה פה. הוא לא היה חוסך בהוצאות, וגם אנחנו לא."
דודי לא הורידה את עיניה מפניו השזופות ובחנה את הפרטים העדינים יותר של תווי פניו הגבריים. הוא היה בשנות השלושים המאוחרות לחייו – שלושים-ושמונה, ליתר דיוק – ושעות עבודה רבות חרטו קווים זעירים ליד עיניו וחריצים ליד פיו. הוא היה גבר מהמם ביופיו, אבל אפילו בחורים נאים לא היו יכולים למנוע מהחיים להשאיר את חותמם על פניהם.
ולמה היא הרגישה דחף להחליק את הקמט במצחו, לנשק את המתח מעליו? לכרוך את זרועותיה סביב גבו הרחב מאוד ולחבק אותו כדי להרגיע את המתח והלחץ שלו? ואז, לקחת אותו למיטה ולעזור לו לשכוח?
וואו! מאיפה כל זה הגיע?
הם דיברו על החתונה של ת'אדי והדמיון שלה יצא מכלל שליטה – או החשק המיני שלה – ומשך אותה לכיוון אחר לגמרי.
מספיק, דייויס!
הם חלקו רגע משותף לפני שנים, למען השם! יאגו לה רו היה אחיה של החברה הכי טובה שלה ולגמרי מחוץ לתחום. והרבה מאוד מעל לליגה שלה.
די, סלקי את המחשבות האלה מהמוח שלך, דודי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
