האקרית

מאפיה * נקמה * חטיפה * טוויסט מפתיע * אהבה נגד כל הסיכויים

"את צריכה לרוץ מפה בצרחות לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילך." הוא מרים את סנטרי כדי שאביט בעיניו. "את עדיין כאן. מה זה אומר?"

אליסה

אני האקרית אין מקום ברשת שמוגן מפניי, אני יכולה לפרוץ לכל מחשב בכל זמן נתון ועדיין אני בוחרת לגנוב כסף מבנקים כדי לחלק אותו לחסרי בית כי אני לא שוכחת מאיפה הגעתי. דווקא כשנראה שהחיים שלי עולים על המסלול, אני נחטפת על ידי ראש המאפיה בניו יורק, גבר אכזרי שדורש את עזרתי בפריצה מסובכת. אני נאבקת בו וגם מצליחה לסרב לו, עד שהוא מוצא את נקודת התורפה שלי ומצליח לשבור אותי.

לוגן

אני חי ונושם עבור הנקמה. אחזיר לידיי את כל מה שנגזל ממני על ידי אלה שרצחו את הוריי, וכל האמצעים כשרים. הכול משתנה כאשר האישה שיכולותיה הכרחיים עבורי כדי לממש את הנקמה שלי מתגלה כבחורה חוצפנית שלא מפחדת להתעמת איתי. אני מנסה לשבור אותה בדרכים שונות, אבל היא עקשנית, אמיצת לב, ומסרבת לשתף פעולה. היא נכנסת לחיי כמו משב רוח קליל, אבל הופכת מהר מאוד לסופת טורנדו שמרעידה את עולמי.

האקרית מאת סופרת רבי המכר לינדה מזרחי־אמזלג הוא רומן רומנטי עכשווי על גבר אלפא קשוח שרואה רק נקמה מול העיניים, ועל בחורה אמיצה שמכריחה אותו לראות את האמת.

מזרחי כתבה עד היום יותר מעשרה ספרים, כולם זכו למעמד של רבי מכר וכמה מהם אף תורגמו לאנגלית ויופקו בעתיד לסדרות טלוויזיה.  

אליסה

"המנצחת באתגר היא אליסה קופר!"

הלב שלי מתפוצץ מאושר. אני מורידה את היד מהעכבר ומתרוממת למחיאות הכפיים על הבמה, שעליה הוצבו במיוחד מסכים ומחשבים לאתגר שנקרא 'פריצה ברשת'. לצידי שלושה מתחרים נוספים שעלו איתי לגמר.

הפרופסור מתקרב אליי. "כל הכבוד," הוא אומר, לוחץ את ידי ופונה לכל הסטודנטים האחרים. "לא רק שהיא פרצה את הקוד, היה לה גם זמן לשתול וירוסים שעיכבו את המתחרים."

אני לא יודעת למה השתתפתי בתחרות הזאת, אני שונאת להיות במרכז העניינים, אבל לעזאזל, כמה אני אוהבת לנצח. זה ממש מדגדג לי באצבעות.

לא נורא, בסך הכול תחרות כיתתית, אני סתם מחמירה עם עצמי. "תודה."

"אני גאה בך," הוא אומר. אני מחייכת אליו. "אתם משוחררים," הוא אומר לסטודנטים.

כולם קמים. רבים עוזבים את האולם, אחרים מדברים עם חבריהם. אין לי כאן חברים בכלל, אז אני ממהרת לרדת מהבמה, לוקחת את התיק שלי, מטפסת במדרגות ויוצאת מהאולם. זה היה השיעור האחרון להיום, אז אני יוצאת מהמכללה וצועדת לכיוון הדירה השכורה שלי.

אני מתקרבת לסמטה ומשקיפה על הכספומט הפינתי, מסתכלת על מצלמות הרחוב. אני אוספת את שערי, מוציאה מהתיק כובע, חובשת אותו ומושכת את המצחייה למטה כדי שתסתיר את עיניי.

אני עוברת את הכביש, נעמדת מול הכספומט ומוציאה את מכשיר הפריצה שלי. אני מכניסה לכספומט את הכרטיס שמחובר למחשב קטן, ותוך כמה שניות פורצת את האבטחה של הבנק ומושכת מהכספומט אלפיים דולר.

המכשיר פולט את שטרות הכסף. אני מוציאה את הכרטיס, מכניסה אותו לתיק עם המחשב ומסתכלת לצדדים. אנשים פוסעים ברחוב, כל אחד מתעסק בענייניו, ואני לא רואה משטרה באופק. כשהכספומט מסיים להוציא את הכסף, אני לוקחת ומכניסה אותו לתיק לפני שאני ממשיכה לכיוון הבית הזמני שלי.

אני עוצרת במאפייה הקרובה וממלאת ארבעה קרטונים במאפים מכל הסוגים, משלמת וצועדת אל מתחת לגשר. האנשים מזהים אותי כשאני מתקרבת וניגשים אליי, לוקחים ממני את הקופסאות ומחלקים את המאפים בין חסרי הבית האחרים שגרים כאן בארגזים. כואב לי הלב.

"אלוהים יברך אותך," אומרים לי אנשים כשאני עוברת.

אני מוציאה את הכסף שמשכתי בכספומט, עוברת ממשפחה למשפחה ומניחה בכל יד מאה דולר. אני בכוונה עושה את זה בצנעה כדי שלא יתנפלו עליי.

"את קדושה, הלוואי שאלוהים יחזיר לך כפול," אומרת אישה שמחזיקה תינוק בידיים. ילד מעט גדול יותר עומד מאחוריה ומחזיק ברגלה. הלוואי שיכולתי לתת לה את כל הכסף שגנבתי.

"מה שלומך?" אני מתכופפת אל הילד שמתחבא מאחוריה.

"בסדר. אתמול היה לי יום הולדת, אבל אימא אמרה שאין לה כסף כדי לקנות לי מתנה."

"אימא רצתה לעשות לך הפתעה, חמוד. כי..." אני עוצרת בשביל המתח ומחייכת, ועיניו זוהרות כשהוא ממתין בסבלנות. אני מוציאה מהתיק שלי דובי קטן שקניתי לו אתמול. "מזל טוב! זה בשבילך."

"יא! בדיוק מה שרציתי! תודה," הוא אומר ומחבק את הדובי כאילו הוא האוצר הכי גדול שיש ברשותו. אולי זה באמת נכון.

"תגיד תודה לאימא," אני אומרת, "אני רק השליחה." העיניים של אימא שלו מתמלאות בדמעות.

"תודה, אימא! אני אוהב אותך," הוא אומר ואז פונה אליי. "את לא רק שליחה. את כמו רובין הוד, רק בבת."

אני ממש לא רובין הוד. אני לא איזו קדושה מעונה, אני גנבת פשוטה. אני לא עושה את זה בשביל צדק לעם, אף שבאמת אכפת לי מהאנשים האלה כאן.

אני מזדקפת וממשיכה לעבור בין משפחות. כשנגמר לי הכסף שהקצבתי לעצמי לתת להם, אני ממשיכה לחלק מהכסף ששמרתי לשכר הדירה. אני רואה בצד משפחה שאני לא מזהה. הם נראים לי חדשים. אני ניגשת אליהם ונותנת גם להם כסף. הכסף יחסר לי כי אני לא יכולה לגנוב יותר מדי אם אני לא רוצה לעורר את חשדם של מנהלי הבנקים באזור, ואין לי כוח לכאב הראש שיגרום לי בעל הדירה, אבל הם נראים לי מפוחדים ואני חייבת לעזור להם.

"עוד פעם את?" מעיר ילד בן שש. אני מכירה אותו, הוא לא סומך עליי. הוא צודק, אסור לסמוך על אף אחד.

"אני כבר הולכת," אני אומרת ואז רואה את אימא שלו מתקרבת אלינו. שמה קלייר, והיא אוחזת בידה של ילדה צעירה יותר מהילד.

"שלום. הוא דיבר אלייך לא יפה?"

"לא, הוא ילד חכם," אני אומרת. "חיפשתי אותך. קחי." אני נותנת גם לה כסף.

"תודה רבה לך."

אני מחייכת אליה ואז מתרחקת, צועדת בחזרה לביתי ושוקעת במחשבות כשפתאום נעצר לידי ואן שחור בחריקת בלמים.

אני נבהלת, אבל לפני שאני מספיקה להבין מה קורה יוצאים מהרכב שלושה גברים ומקיפים אותי. אחד מהם מצמיד לפי ולאפי בד לבן ותוך שנייה העולם שלי מחשיך.

אני מתעוררת לאט, הזיכרון שלי מתחיל לחזור אליי. חטפו אותי! אבל מי? למה? ואיפה אני? הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה, צמרמורת של פחד עוברת בגופי. אני שוכבת על מיטה מוצעת במצעים לבנים והחדר שאני נמצאת בו מפואר מאוד.

אני קמה מהמיטה ומגלה שאני עדיין לבושה, תודה לאל. יש כאן שלוש דלתות, אחת פתוחה מעט. אני ניגשת אליה ומציצה פנימה, רואה שזה חדר אמבטיה.

אני מנסה לפתוח את הדלת השנייה, אבל היא נעולה. אני אפילו לא בודקת את השלישית וניגשת לחלון. למה אני כאן? בחוץ אני רואה מדשאות ירוקות ועצים, ושומרים חמושים מסתובבים בשטח. איפה אני, לעזאזל?

הדלת נפתחת ולחדר נכנס גבר עוצר נשימה. הוא גבוה, רחב ושרירי, שערו חום בהיר ועיניו בצבע טורקיז, אבל הצבע היפה לא מקנה לו רוך. מבטו אטום ופניו חסרות הבעה. החזות שלו משדרת חוזק בצורה מפחידה, היא צועקת סכנה.

אני בולעת את הרוק. במה הסתבכתי הפעם?

אל החדר נכנס גבר נוסף. הוא גדול כמוהו ודומה לו מאוד, אבל נראה מפחיד פחות. על שפתיו יש חיוך מתנצל. אם הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת שהם אחים.

"בוקר טוב, ארנבונת," אומר הגבר המפחיד.

ארנבונת? אני שונאת את הכינוי שהוא הדביק לי. הוא בוודאי נועד להפחיד אותי, להעצים את ההבדלים בינינו, להמחיש שהוא הצייד ואני הטרף. אם זה מה שהוא חושב, אין לו מושג כמה הוא טועה. "איפה אני? למה אני כאן?"

"למה את חושבת שאת כאן?"

"אתם סוכנים מהמחלקה לביטחון פנים?"

"אנחנו נראים לך עובדי מדינה?" מגחך הגבר המאיים פחות, "מה הפליל אותנו? זה בטח לוגן, נכון?" הוא טופח על גבו של הגבר המפחיד. "זו בוודאי החליפה שלו. אמרתי לו שהיא נראית זולה. אגב, אני ליאו." הוא מושיט לי את ידו.

"תסתום את הפה," נוזף בו הגבר שהוא קרא לו לוגן ומסתכל עליו במבט שגורם לו למחוק את החיוך ולהוריד את היד. ואז הוא מסתכל עליי במבט שמקפיא את דמי. "לא משנה מי אנחנו, את רק צריכה לעשות את מה שנבקש ממך ותוכלי לחזור לחיים העלובים שלך."

בן־זונה. הוא צודק, החיים שלי די עלובים, אבל זה עדיין כאב. "אתה חושב שככה תשכנע אותי לשתף פעולה?"

"את תשתפי פעולה ככה או אחרת, ארנבונת." הקול שלו מלא ביטחון ויהירות מעצבנת.

"מה אתם רוצים ממני?"

"שתפרצי לחשבון בנק מסוים ותמשכי משם כסף."

"ולמה נראה לך שאני יכולה לעשות את זה?" אני שואלת.

הם מחליפים ביניהם מבטים ולוגן מסמן משהו לליאו. ליאו ניגש לדלת השלישית בחדר, פותח אותה ומוציא משם את התיק שלי. "אל תיגע בו!" אני מתקרבת אליו, אך לוגן נעמד וחוסם את דרכי. ליאו פותח את התיק ומרוקן אותו על המיטה.

הספרים שלי מתפזרים על השמיכה ולצידם כלי כתיבה, הגלולות שלי והכסף שהשארתי בצד כדי לשלם את השכירות, וגם מכשיר הפריצה שלי.

"את תעשי בדיוק את מה שעשית כדי לגנוב את הכסף הזה."

"אני יודעת לגנוב רק מכספומטים," אני משקרת.

"שלושתנו יודעים שזה שקר, ארנבונת."

"יש לך טעות בזיהוי, אני לא מבינה כלום במחשבים."

"עוד שקר," אומר לוגן. "מעניין מה יקרה אם תופץ במכללה שמועה שאת גנבת ושקרנית."

"אתה לא תעז," אני אומרת.

חיוך מסוכן מתפשט על פניו. "את לא תאמיני אילו דברים אעז לעשות אם לא תעשי את מה שאני מבקש, ארנבונת."

"אל תקרא לי ככה," אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות.

"למה לא? הגעת לארץ הפלאות, כאן תקבלי כל מה שאת צריכה ותעבדי על המחשב הכי חדש שיש, ואם תעשי את מה שאני מבקש, תוכלי לצאת דרך מחילת הארנב היישר בחזרה לחיים העלובים שלך."

הוא מזכיר לי שוב את מצבי העלוב ונראה שהוא יודע דברים מסוימים על החיים שלי. בילדותי, הילדים בסביבתי השתמשו בכל החיות שהופיעו בסרט ׳אליס בארץ הפלאות׳ כדי להעליב אותי, ויש בסרט הזה הרבה חיות. "לא אעשה את זה."

"נראה שהתקדמנו. את מודה שאת כן מבינה במחשבים, אבל אומרת שלא תעשי את מה שאני מבקש ממך."

"אתה ממש גאון של אימא." אני לא יכולה להסוות את הלגלוג. הוא מתקשח ומקמץ את האצבעות לאגרופים. שיט, נגעתי בנקודה רגישה. ליאו מניח את ידו על כתפו של לוגן. הוא מתנער ממנה ומתקרב אליי בצעד מאיים.

"בעוד עשר דקות יגיע לכאן מישהו כדי לקחת אותך לחדר המחשבים."

"אתה חירש? לא אעזור לכם. אני הולכת הביתה."

"את תעזרי לנו, ולא רק שתעשי את זה בכיף, את גם תתחילי לדבר יפה."

"לא נראה לי. אני הולכת מכאן עכשיו ונראה אותך עוצר אותי." אני מתחילה להתקדם לכיוון הדלת. הוא מסיט לאחור את הז'קט שלו וחושף אקדח. אני קופאת על מקומי.

"ככה אני מתכוון לגרום לך לשתף פעולה."

"אתה מאיים שתירה בי?"

"המנצחת היא אליסה קופר."

בחירת המילים שלו מחזירה אותי לתחרות שניצחתי אתמול. רגע? זה היה אתמול? כמה זמן אני נמצאת כאן? אני מבינה שהם עקבו אחריי זמן מה. לעזאזל, איזו מטומטמת אני. שיחקתי היישר לידיים שלהם. "אז בוא נגמור עם זה כבר עכשיו. כבר אמרת שהחיים שלי עלובים גם ככה," אני אומרת.

הוא צודק, החיים שלי עלובים. אין לו מושג. אם הוא יהרוג אותי, הוא בעצם יעשה לי טובה כי אין לי את האומץ להתאבד וכל מה שאני מחכה לו זה להתאחד עם ההורים שלי ועם אחי הגדול.

ליאו מתחיל לצחוק. לוגן מסתכל עליו שוב במבט מאיים. "בהצלחה, אח גדול," הוא אומר.

צדקתי, לא היה קשה לנחש שהם אחים רק לפי המראה החיצוני. יש לי הרגשה שרק בגלל הקרבה ביניהם ליאו מרשה לעצמו לדבר ללוגן ככה. נראה לי שכל יתר האנשים פוחדים אפילו לנשום לידו.

"אז יש לך נטיות אובדניות." לוגן בוחן אותי מכף רגל ועד ראש.

"הבנת את זה מהר יותר מהפסיכולוגית שלי. שקלת לעסוק במקצוע?" בבית האומנה הייתה לי מטפלת קבועה, נפגשנו פעמיים בשבוע.

"אני מת עליה!" ליאו צוחק. לוגן מתעלם ממנו ופוסע עוד צעד לכיווני.

"אני מציע לך לא לבדוק את גבול הסבלנות שלי."

"תעשה מה שאתה רוצה, אני לא עוזרת לכם."

"אנחנו נראה בקשר לזה, ארנבונת," אומר לוגן ואז פוסע אל מחוץ הדלת ויוצא מהחדר. ליאו יוצא אחריו.