המלחמה של רוז

טרופים: אסור לנו להתאהב. הישרדות. נקמה. גבר אלפא. גיבורה חזקה. טוויסט מוחץ

אני לוחמת, נקודה. אני מלחמת על הבית, הלחמת עבור המשפחה שלי, נלחמת כדי לחיות, אבל שום דבר לא מכין אותי למלחמה האמיתית.

נלקחנו נגד רצוננו ונזרקנו לחיים חדשים.

אני מוצאת את עצמי עם חבורת אנשים שאני לא מכירה ולא סומכת עליהם, אבל החיים שלי תלויים בהם. זאת בעיה כי אני לא מקבלת פקודות מאף אחד ובמיוחד כשהן מגיעות מגבר שצלטן ויהיר, שחושב שהוא צריך להציל אותי. הוא לא. אני אציל את עצמי ואותו על הדרך.

מהרגע הראשון שראיתי אותה, ידעתי שהיא תהיה הסוף שלי. אני מסובך עד מעל הראש ויודע שכל מי שקרוב אליי נמצא בסכנה, לכן אני שומר ממנה על מרחק.

יש לה לשון עוקצנית וגוף אלוהי, היא לוחמת מיומנת, ועכשיו היא תצטרך להוכיח את זה כי כאן זה לא מספיק. כאן אין הזדמנות שנייה. או שאתה מנצח, או שאתה מת.

ואני לעולם לא אתן לה למות.

המלחמה של רוז מאת סופרת רבי המכר לינדה מזרחי הוא רומן רומנטי מסחרר ורב תהפוכות שבו כל תפנית בעלילה תחזיק אתכם מרותקים למקומכם ללא כל יכולת לעזוב את הספר. ספריה הקודמים של הסופרת, טרילוגיית גולד, לחיות את הרגע, בין המילים, זכו להצלחה מסחררת בקרב קהל הקוראים.

פרק 1

רוז
"רוז, אל תתרחקי," צועק לי הרס, אחי הבכור והיחיד.

"בסדר," אני עונה, אבל מתעלמת מדבריו. אני שונאת שהוא מתייחס אליי כמו אל מישהי שצריכה הגנה. אני חזקה יותר מרוב האנשים במשלחת הזאת.

יצאנו מהמחנה שלנו, 'פרא', כדי לחפש בהרי הזבל של 'המגן' מציאות ודברים שיעזרו לנו לשרוד. אני ממשיכה לחפור בקרקע, מרימה ומזיזה חפצים בחיפוש אחר דברים שימושים.

מסריח כאן בטירוף. האוויר מחניק ודחוס, ואדי חום עדיין עולים מהזבל. האדמה חרוכה לאחר שכל היום היא הייתה חשופה לשמש. אפי מכוסה בצעיף, אך זה לא עוזר. אני משתעלת קלות, מנסה לנשום נשימה עמוקה דרך הפה מבעד לצעיף כי בלתי אפשרי דרך האף.

עכשיו שעות הערב ואנחנו יכולים לנוע בחופשיות. אני מרימה קופסה ומנערת אותה. משהו מרשרש בפנים, ואני מסתכלת עליה מכל הכיוונים, בוחנת אותה מקרוב, ומבחינה בחוטי חשמל היוצאים ממנה. מעניין מה זה היה. אני זורקת אותה וקול מוזר של נביחה נשמע ממנה. לפתע הולוגרמה של כלב קופץ פורצת מתוכה, ואני נבהלת ונופלת על הישבן. אלוהים אדירים.

"אתם חייבים לראות את הסרט 'לואי עוזב את הבית'. לאנה יש כלב רובוטי ולואי מקנא, והוא מחליט לעבור דירה – "

אני מתרוממת ובועטת בקופסה, משתיקה אותה. אני שומעת את החברים שלי צוחקים, אבל מתעלמת וממשיכה בחיפושים. הטכנולוגיה ב'המגן' מתקדמת מאוד, יש כאן דברים שאין לי מושג למה הם משמשים. לעומת זאת, האנשים שחיים מחוץ לחומות 'המגן' בקושי שורדים את היום הבא, הניגודיות קיצונית. אני מרימה אבן שנראית מוזר ובוחנת אותה. לפתע יוצאים ממנה רגליים. מה, לעזאזל?!

אני זורקת אותה כמה שיותר רחוק ונושפת בתסכול. עד עכשיו לא מצאתי כלום בזמן שכל האחרים מעמיסים בתיקים שלהם חפצים ומציאות. אני מבחינה בקופסה נוספת ומזהה מייד את הלוגו המוטבע בה. זה 'ספרקום', אמצעי מניעה חדשני. מפתיע מאוד למצוא שלל כזה, ואין לי ספק שיש לו ערך רב. מדובר בתרסיס מיוחד, כשמתיזים אותו על איבר המין הגברי הוא הופך תוך שלוש שניות לשכבת מגן גמישה. אני פותחת את הקופסה ומגלה שיש בה די הרבה בקבוקים. "אולי זה יום המזל שלי, אחרי הכול," אני ממלמלת לעצמי, מרוצה מאוד, ומכניסה את הקופסה לתיק הגדול שעל גבי.

אני רואה פרחים נבולים ומתכופפת. בחיים לא ראיתי פרחים פורחים, רק בתמונות במגזינים או על כריכות של ספרים. אני הופכת דברים ומזיזה, אבל לא מוצאת דבר מלבד מזון רקוב, קופסאות ריקות ובגדים בלויים, ובכל זאת מכניסה אותם לתיק מתוך מחשבה שאולי התופרות שלנו יוכלו לעשות איתם משהו.

מצאתי גם כמה מגזינים. אני אוהבת לדפדף בהם ולהתעדכן. אני מבחינה בבקבוק סבון ומרימה אותו. הוא מלא למחצה, לשמחתי. אני פותחת אותו, מורידה מאפי את הצעיף ומריחה. הריח נעים מאוד. אני סוגרת אותו ומכניסה לתיק.

אני שומעת את הרס שורק ונדרכת. השריקה שלו היא אזהרה שיש כאן אנשים נוספים שמחפשים מציאות. אני שולפת את הסכין שלי מהנדן שעל הירך ורצה לכיוונו. "מה קרה?" אני שואלת כשאני מגיעה אליו ומנידה בראשי לעבר פיל וסטפן, שהקדימו אותי.

"אנחנו לא לבד." הוא מחווה בראשו קדימה. אני מבחינה בחבורה של עשרה אנשים.

"איפה כולם?" שואל פיל.

"מסתובבים. הם כנראה לא שמעו את השריקה שלי," אומר הרס ושורק שוב.

אני מוציאה סכין נוספת, שנמצאת בנדן הכרוך סביב ירכי האחרת. סביב כלוב צלעותיי מהודקת חגורת עור ובה שתי סכינים מכל צד, בנוסף אני חמושה גם בחמש סכיני הטלה התחובות בחגורתי, שתי סכינים קטנות בנעליים, וקשת וחיצים שקשורים לתיק שעל גבי. כמות התחמושת שאני נושאת יכלה בקלות להספיק לשלושה לוחמים.

אני בוחנת את הגברים שעומדים מולי. ארבעה מהם אני יכולה לחסל לבדי ובקלות. הרס והחבר'ה יסתדרו עם האחרים. אני מתקדמת. הרס מסמן לי בידו לעצור. לעזאזל, למה הוא לא נותן פקודה לתקוף? נחסל אותם בדקה או שתיים, לכל היותר.

הרס, אחי, הוא גם המפקד הבלתי מעורער של המחסה שלנו, 'פרא'. הוא שולט במחנה ביד רמה, הורג את מי שמעז להתנגד לו או לחתור תחתיו, ומעניש בהצלפה כל מי שמפר פקודה שלו. ככה הוא קיבל את הכינוי שלו, הרס. כולם רוחשים לו כבוד כי הוא לוחם גדול, הוא יכול לחסל עשרה אנשים בדקות ספורות, ומי שלא רוחש לו כבוד, מפחד ממנו.

"אנחנו לא מחפשים צרות, רק עוברים כאן," אומר אחד מהם.

"תתקדמו," אומר הרס. הם ממשיכים בדרכם. רק לאחר שהם רחוקים מספיק אני נושמת בחופשיות שוב ומחזירה את הסכינים למקומן על ירכיי. הייתי דרוכה ורציתי דם, אבל בגלל הרס לא זכיתי לזה.

רוב האנשים לא מחפשים צרות, אבל יש כאלה שכן. חבל שזה לא היה המצב כאן. אני מבחינה בחבר'ה שלנו שמגיעים בריצה.

"שמעתי את השריקה במעומעם, ולא הייתי בטוח," אומר פרנק.

"לא היית בטוח? אם הם היו מחליטים לתקוף אותנו, היינו כבר מתים עד שהחלטת שאתה רוצה לבדוק," אני אומרת, יודעת שאלה שטויות כי היינו מחסלים אותם גם בלעדיהם, אבל אני לא מפספסת הזדמנות לעקוץ אותו.

"מה קרה פה?" הוא מתעלם ממני ושואל את הרס, שנועץ בי מבט עצבני.

"כלום. הם לא חיפשו צרות. בואו נתקדם בכיוון ההפוך, כבר סרקנו כאן את כל האזור ואין כאן כלום," אומר הרס וכולנו הולכים איתו.

"אני בהלם שהצלחת להתאפק," פרנק עוקץ אותי, "מפתיע שאף אחד לא מת בגללך."

לא חשבתי לרגע שהוא יוותר לי על העקיצה. הוא רק חיכה לרגע שבו הרס יהיה רחוק מספיק. אני מחניקה גיחוך ושמה לו רגל, גורמת לו למעוד. "תיזהר, תסתכל איפה אתה דורך," אני אומרת, מושכת בכתפי.

"כלבה!" הוא מתרומם ומתקרב אליי בעצבים.

"עיוור!" אני אומרת. אני לא מפחדת ממנו ולא מהססת לשלוח את ידי לסכין באיום מפורש, אפילו שאני לא באמת יכולה להרוג אותו.

"תגידו, אתם דפוקים?" הרס נעמד בינינו. "אנחנו באזור עוין ואתם מתעסקים בשטויות? אני נשבע לכם, עוד קטע כזה ואני משאיר אתכם כאן עד שתלמדו להסתדר."

"להסתדר? אם אתה תשאיר אותנו לבד אני ארצח אותו." אני נועצת בו מבט.

"לא. אם ינסו להרוג אתכם, לא תהיה לכם ברירה אלא להסתדר." הוא מחזיר לי מבט.

"אתה לא תעז."

"תנסי אותי," הוא אומר בשיניים חשוקות ואני רואה את השריר שבלסת שלו קופץ. אני יודעת מתי לסגת. אני מרימה את ידיי בכניעה, לא רוצה לעצבן אותו יותר מכפי שכבר עצבנתי מפני שאני מאמינה שהוא מסוגל להשאיר אותנו כאן לבד רק כדי שנלמד להסתדר, וממש, אבל ממש, לא בא לי להיתקע עם פרנק כאן כי אני נשבעת שלא אצליח להתאפק אפילו שעה לפני שארצח אותו.

הרס המשיך ללכת ופרנק ממהר לצעוד לצידו. אין לי ספק שגם הוא לא רוצה להיתקע איתי. אני מזדחלת מאחור, מנצלת את הזמן לסרוק את הקרקע בחיפוש אחר איזושהי מציאה.

לפתע אני מבחינה בנצנוץ מוזר. אני מזיזה דברים לצדדים בכף רגלי, ומראה נחשפת לעיניי. היא קבורה ברובה בזבל ואור הירח משתקף מפינתה. אני חופרת מעט סביבה, מוציאה אותה ומביטה בעצמי. צבע עיניי חום בהיר ושערי שטני ארוך, שכרגע קלוע בצמה ארוכה. אנשים תמיד החמיאו לי שאני יפה. אני לא אוהבת את זה, אבל מנצלת את זה לטובתי. אני בטוחה שאחת הבנות במחנה תמצא למראה שימוש, אז אני מכניסה אותה לתיק.

אנחנו ממשיכים להתקדם באור הירח עד שהרס מסמן לנו לעצור ופוקד עלינו להתפרש בשטח ולחדש את החיפושים. הפעם אני מוצאת מברשת שיער וגומיות, וגם כמה כלי טיפוח שעדיין אפשר לעשות בהם שימוש.

האזור הזה טוב יותר מהקודם. אני מוצאת כמה מכוניות משחק במצב ממש טוב. האחיין שלי וחבריו ישמחו לקבל אותן. לאחר דקות ספורות אני מוצאת גם זוג משקפיים. אני לא זקוקה להם, אבל בטוחה שמישהו ב'פרא' ישמח להיעזר בהם.

אני מתקדמת עוד כמה צעדים ונתקלת בבקבוק. אני שולפת אותו מהערמה ומחייכת. וודקה. "הרס!" אני מנופפת לעברו בבקבוק. שמעתי שמייצרים את הוודקה מתפוחי אדמה. גם אנחנו מגדלים תפוחי אדמה בחממות שלנו, אבל לא בכמות גדולה מספיק, שהיינו מבזבזים תפוחי אדמה על ייצור של וודקה. זו הסיבה לכך שיש ביקוש גדול למשקה הזה.

הוא ניגש אליי בחיוך, כורך סביבי את זרועותיו ומרים אותי. "איזה מזל יש לך, תמיד מוצאת את הדברים הכי שווים." הוא מניח אותי על הקרקע, לוקח את הבקבוק מידי ומכניס אותו לתוך התיק שלו. "אין כמו כוס שתייה חריפה אחרי משמרת ולפני השינה."

אני מחייכת אליו. אני פחות אוהבת לשתות, אם כי אני לפעמים חוטאת גם בזה. הדברים שאנשים זורקים, זה לא ייאמן. כמה עושר יש ב'המגן', שהם מרשים לעצמם לזרוק דברים כאלה? למרות זאת לא הייתי רוצה לחיות שם.

אני ממשיכה בחיפוש, מוצאת נרות, מציתים ועוד כמה דברים יפים כמו קופסת תכשיטים, שרשראות וסיכות, והכי חשוב, קופסאות מזון משומר, וקופסאות רטבים.

מרחוק אני שומעת את ברנדון מתרברב בכך שמצא ארגז מלא חבילות פסטה, מה שאומר שהאנשים ב'פרא' יאכלו טוב, לפחות עד היציאה הבאה.

"זהו, אנחנו מתקפלים. אני רוצה שנספיק לאכול לפני הזריחה," הרס אומר. כולנו סוגרים את התיקים ומתחילים להתאסף סביבו.

מצאנו אספקה גדולה של מזון שתספיק עד הפעם הבאה, ועוד די הרבה מציאות. אנחנו הולכים עד שמגיעים למקום המסתור שלנו, שם אנחנו יורדים לבור רחב יחסית שעומקו כשני מטרים. הוא נמצא בשטח חשוף מתחת לכיפת השמיים, ובקירותיו חפרנו גומחות שיספקו לנו הגנה מפני השמש. כל אחד מאיתנו מתחיל להתמקם בגומחה משלו. כמה מאיתנו מדליקים מדורה כדי להכין אוכל. אני נכנסת לגומחה שלי, פורסת את השמיכות ליד התיק ויוצאת לרחבה כדי לעזור בהכנות. "מה בתפריט?" אני שואלת.

"הפסטה שברנדון מצא," אומר סטפן.

אני מחייכת, כמעט יכולה לשמוע את הבטן שלי משמיעה קולות שמחה. הוא שופך את תכולת האריזה למים שמבעבעים בסיר הניצב על מעמד מיוחד, סנטימטרים ספורים מעל האש.

"מצאתי בשטח גם כמה רטבים מעניינים. חכה רגע, אני אביא אותם." אני נכנסת לגומחה שלי ומחפשת בתיק את הרטבים. יש רוטב איטלקי ורוטב שום, אבל אני ממשיכה לחפש עד שאני מוצאת את רוטב העגבניות. אני קוראת את מה שכתוב על האריזה. צריך להוסיף רק מים. אם רוצים לשדרג אפשר להוסיף עגבנייה טרייה מגורדת.

יש לנו כאן ירקות ופירות שאנחנו מגדלים בחממות ב'פרא' אבל אין לי מגרדת וממש לא מתחשק לי לקצוץ עכשיו עגבנייה בתנאים שיש לי כאן, לכן אני מוותרת. אשדרג את המתכון בפעם הבאה שנכין פסטה, כשנגיע למחנה.

אני יוצאת, לוקחת עוד סיר מאחד התיקים, שופכת לתוכו מים לפי ההוראות ומניחה על האש ליד הסיר האחר. אני ממתינה שהמים יבעבעו ושופכת את תכולת הקופסה.

"הפסטה מוכנה." סטפן מוריד את הסיר ומסנן את המים ככל יכולתו תחת הנסיבות. אני מערבבת את תכולת הסיר ורואה שהאבקה נמסה לגמרי.

"אתה יכול להוסיף אותה לרוטב," אני אומרת לו ומפנה לו מקום.

"זה מוכן. אם לשפוט לפי הריח, זה אמור להיות מעולה." הוא מרים בעזרת הכף פסטה אל פיו ונושף עליה מעט. "אלוהים," הוא גונח כשהוא לועס, "זה ממש טעים."

"טוב, תעוף מפה לפני שאתה גומר כאן ליד האוכל." אני חוטפת את הכף מידו, מכניסה אותה לסיר, מעלה בה פסטה, נושפת עליה כמה פעמים ואז טועמת. "לעזאזל," אני מתנשפת ולועסת מהר, "זה חם, אבל זה באמת טעים."

"חברים, האוכל מוכן."

סטפן מוציא מהתיק את הכלים ומתחיל להגיש מנות פסטה על הצלחות, משתדל שהכמויות יהיו זהות בגודלן.

החברים מגיעים במהירות, כל אחד מהם לוקח צלחת ומתיישב ליד המדורה. כולם שמחים, מצאנו דברים טובים בהר הזבל של 'המגן'.

"ברנדון בתורנות שמירה, מי מתנדב לקחת לו מנה?" שואל סטפן.

"אני. תגיש גם לי," אני מבקשת ואז לוקחת ממנו את שתי הצלחות. גם ככה לא רציתי לשבת עם כולם, אני מעדיפה את השקט שלמעלה. אני מתרחקת מכולם ומגיעה לסולם שבתחתית הבור. ברנדון שומר למעלה.

"ברנדון, הבאתי לך אוכל," אני קוראת. שתי שניות לאחר מכן ראשו מציץ אליי.

"כבר חשבתי שתניחו לי למות ברעב." הוא מגחך ויורד עד אמצע הסולם כדי לקחת ממני צלחת אחת. שנינו מטפסים למעלה. אני מתיישבת על אבן גדולה, הוא מתיישב לידי ואנחנו מתחילים לאכול. אין כמו השקט למעלה, ידעתי שכאן יהיה לי נעים יותר.

"זה ממש טעים," הוא מעיר.

"נכון, בזכותך."

"בזכותי?"

"כן, אתה מצאת את הפסטה, והיא אפילו טעימה יותר כשאוכלים אותה בשקט."

הוא מגחך. "ומה לגבי הרוטב? מי מצא אותו?"

"אני."

"אז זה גם בזכותך," הוא אומר, אבל אני רק מהנהנת משום שעיניי כבר ממוקדות באופק.

"ברנדון, תסתכל." אני מצביעה על קבוצת אנשים שעושה את דרכה לכיווננו. "הם באים לכאן?"

הוא מסיים את האוכל שבפיו ונעמד. "אני לא בטוח כי הם עדיין רחוקים מדי," הוא ממלמל ואז אומר, "לא נראה לי שצריך עדיין להזעיק את כולם, אבל אני אשים לב. בינתיים תסיימי את האוכל שלך."

"באמת נראה לך שאני יכולה לאכול עכשיו?" אני קמה ממקומי ומניחה את הצלחת על האבן, הדם מתחיל לבעבע בעורקיי. "הם מתקרבים אלינו. אי אפשר לטעות." אני נעמדת לצידו ומשקיפה למרחק.

"פאק." הוא תוחב שתי אצבעות לפיו ושורק.

בן רגע האנשים שלנו מתחילים לעלות בזה אחר זה, הרס ביניהם. הוא מתקרב אלינו ומבחין בחבורת הגברים שמתקרבת אלינו.

"הבור הזה הוא מקום המחסה היחיד באזור, ואנחנו הולכים להילחם עליו, תתכוננו," הוא מודיע והחבר'ה מתחילים להתארגן למתקפה. אני מושיטה יד ומלטפת את הסכין שעל ירכי. חיוך נמתח על שפתיי ואני רוצה לצעוק 'יש! סוף־סוף קצת דם', אבל מבטו החודר והבעתו הנוקשה גורמים לי להבין שאין מקום עכשיו להבעת שמחה מכל סוג שהוא.

אנחנו עומדים ומשקיפים, וככל שחברי הקבוצה מתקרבים, אני יכולה לראות שאין לנו יתרון מספרי עליהם. גם הם בערך חמישה־עשר אנשים. הם נעצרים במרחק של כמה מטרים מאיתנו.

"זה המחסה שלנו, תחפשו אחד אחר," אומר הרס בנימה שאינה משתמעת לשני פנים.

"אתה יודע שזה המחסה היחיד שיש באזור," נוהם אחד מהם.

"אז תתחילו לחפור," עונה הרס בלי להניד עפעף.

"אנחנו לא נספיק, ואתה יודע את זה."

"זו לא הבעיה שלי," הרס אומר באגביות, תוחב את ידיו בכיסי הז'קט שלו.

אני בוחנת את חברי הקבוצה שעומדים מולנו. הם נראים חזקים, וחמושים בחרבות, בסכינים ובחניתות כמונו. חלקם אפילו מחזיקים את כלי הנשק נכון. אני מצמצמת את עיניי כשאני מבחינה בשתי נערות שנראות מפוחדות. חבלים משתלשלים ממפרקי כפות ידיהן, מוחזקים בקצותיהם על ידי אחד מחברי הקבוצה. זה מעצבן אותי אפילו יותר.

"יש מספיק גומחות בבור הזה. אפשר לחלוק," מציע מי שנראה כמו מנהיג הקבוצה ומרים את ידו במחוות פיוס.

"לא יקרה." הרס עומד במקומו, אף שריר בפניו לא זז כשהוא נועץ את מבטו בגבר הגדול שעומד מולו.

"לא כדאי לכם להילחם בנו. אנחנו חמישה אנשים יותר מכם ובתור המנהיג, שזה מי שאני מניח שאתה, אני בטוח שתעשה את החשבון."

"רוז," הרס קורא לי, ואני יודעת בדיוק מה הוא רוצה ממני. אני צועדת קדימה ונעמדת לידו, שולפת באיטיות את סכיני ההטלה שלי, חמש במספר. אני בטוחה שהרס יודע את הנתון הזה.

"איזו לוחמת יפה. אני בהלם מכך שהיא לא קשורה. אתה רוצה להגיד לי שהיא מאולפת?"

אני נושכת את שפתיי בעצבים. ממש מאולפת. אני בוחרת להקשיב להרס ולהיות בין האנשים הנאמנים לו ומובלים על ידו, ואני בוחרת בכך מחדש מדי יום ביומו כי האמת היא שאני סוס פרא, ואי אפשר לאלף אותי.

"עכשיו," הרס פוקד בשקט, ואני נעמדת בתנוחת הטלה. במספר תנועות קלילות אני משחררת את הסכינים בזו אחר זו, וחמישה מאנשי הקבוצה שמולנו נופלים על פניהם.

"עכשיו הקבוצות שלנו שוות בגודלן, ובתור המנהיג, שזה מי שאני מניח שאתה, אני בטוח שתעשה את החשבון," אומר הרס בהתנשאות. החבר'ה שלנו מגחכים מאחור, אבל נראה שהגבר שעומד מולנו אוהב פחות את הבדיחה ומבין שהיא על חשבונו.

"לתקוף, עכשיו!" הוא מרים את ידו ואנשיו שולפים את כלי הנשק שלהם, מכוונים אותם ורצים לעברנו.

אני שולפת מהנרתיקים הצמודים לירכיי את שתי הסכינים שנותרו לי ושואפת במלוא ריאותיי.

"להילחם עד המוות!" צועק הרס, ואני לא משתהה אפילו לרגע וקופצת מייד על הגבר שלידי, מטפסת על כתפיו ודוקרת אותו בצוואר כמה פעמים.

ברגע שהוא נופל, אני מתגלגלת ממנו ונעמדת, מוכנה לתקיפה ומאתרת את הקורבן הבא. אני בועטת לו בביצים, הוא רוכן קדימה ונאנק, עיניו נפערות כשהוא מבין ששיפד את עצמו על הסכין שלי.

אני הודפת אותו ממני בעזרת הרגל ורואה שהרס נלחם בשלושה גברים שמקיפים אותו. אני קופצת על גבו של אחד הגברים, דוקרת אותו במרכז החזה. אני רואה שהרס מסתדר וממשיכה הלאה לגבר אחר, בועטת בו ואז מכה אותו בפניו בקת הסכין. אני דוקרת אותו בבטן, אך במקום להוציא את הסכין או לסובב אותה, אני מושכת אותה בתנועה ארוכה ומפלחת את בטנו. קרביו נשפכים והוא קורס לקרקע.

אני מחפשת את הקורבן הבא, אבל נראה שאין עוד כאלה. אם הייתי זריזה יותר, הייתי מצליחה להרוג עוד אחד לפחות. אני חייבת להשתפר.

"בואו נסחב את הגופות רחוק מכאן ונתנקה כמה שיותר מהר," אומר הרס ומביט אל השמיים. אין לנו הרבה זמן עד שהשמש תזרח. כולם מתחילים לסחוב את הגופות.

"ומה נעשה בשתי אלה?" אחד החבר'ה שואל.

פתאום אנחנו נזכרים בשתי הנשים. הן עומדות בצד ומתחבקות, עיניהן אדומות ונפוחות מדמעות.

"תהרגו אותן," מישהו מהחבר'ה אומר, "למה אנחנו צריכים עוד שתי פיות להאכיל?" קולות הבכי שלהן מתגברים.

"כן, להרוג אותן. הן יהיו עוד נטל עלינו," אומר מישהו אחר.

"הן לא באחריות המזוינת שלנו," מוסיף פרנק.

"אף אחד לא הורג אותן." אני מתקרבת אליהן בצעדים איטיים ומלאי ביטחון.

"אין לנו זמן או כוח לחפור עוד גומחות בבור," פרנק רוטן באוזניו של הרס.

"אני מוכן שהן יישנו איתי," אחד החבר'ה מתחכם, גורר מהאחרים פרץ של גיחוכים. חבורה של מטומטמים. על גופתי המתה מישהו ייגע בהן ללא הסכמתן.

"הן יישנו איתי," אני עונה, לא טורחת להביט בגברים.

"לא," הרס מתערב, "אני לא מוכן לזה. זה סיכון גדול מדי, אף אחד מאיתנו לא מכיר אותן, ולאף אחד מאיתנו אין מושג אם אפשר לסמוך עליהן."

"הרס." אני מתקרבת אליו, מנסה להסתיר את הכעס בעזרת חיוך מעושה, "לא אתן לכם להרוג אותן." אני מתאפקת שלא לשלוח יד לסכין שלי, יודעת שהרס לא יראה את זה בעין יפה.

"אני מסכים עם רוז," מתערב ברנדון.

אני פונה אל הבנות. "אתן מכירות את הגברים האלה?" אני מחווה לעבר הגוויות הפזורות על הקרקע.

"ל... לא," עונה אחת הנשים.

"נראה לך שהיא תגיד לנו את האמת? רק לפני דקה איימנו להרוג אותן, אז איזו סיבה יש לה לומר את האמת כשהיא מבינה שהתשובה שלה תעמיד בסכנה את החיים שלה?" פרנק מביט בברנדון ואז מפנה את מבטו להרס, מחפש אחר אישור. כמה גברים מהנהנים, מסכימים לדבריו.

"זו האמת, אנחנו לא מכירות אותם, אני נשבעת," אומרת הבחורה שענתה קודם לכן. כעת שתיהן מייבבות.

לרגע אני שוקלת את האפשרות להסתובב אל פרנק ולנעוץ בו את אחת הסכינים שלי משום שהשליטה העצמית שלי מתחילה להתפורר בכל הנוגע אליו, אבל אני נושמת עמוק ובולעת בכבדות, עושה כל שביכולתי כדי להקהות את הכעס. "כמה זמן אתן כבר שבויות שלהם?" אני שואלת.

"לא הרבה. הם הרגו את כל מי שהיו איתנו ולקחו אותנו איתם," עונה הבחורה, ולרגע אני תוהה אם השנייה אילמת.

"מתי בדיוק זה היה?" אני נועצת את מבטי בבחורה ששותקת, נחושה לשמוע גם אותה.

"לפני שעות ספורות," היא עונה, לא מאכזבת. אני מהנהנת בתגובה ופונה לחבר'ה שלי.

"שמעתם? הצלנו אותן מגורל אכזר בלי שהתכוונו בכלל."

"למה אכפת לך מהן?" שואל סטפן מאחוריי, "לפני דקות ספורות רצחת כאן כמה וכמה גברים, ועשית את זה בלי למצמץ בכלל, ועכשיו את עומדת פה ומרחמת על שתי נשים שאת לא מכירה בזמן שהדם של זה שפתחת לו את הבטן עדיין לא הספיק להיספג בחול."

"ולא אהסס לעשות את זה לכל מי שיש לו נשק ביד ויאיים על חיי, אבל לא כשמדובר בחפים מפשע."

"הרס, אין לנו זמן לשטויות האלה. בוא נהרוג אותן ונתקדם. אפילו את ארוחת הערב לא סיימנו לאכול," פרנק מתעקש.

"הרס, הן יכולות לישון איתי," מציע ברנדון.

"אז זאת הסיבה לכך שאתה תומך ברוז. הבנתי אותך," פרנק אומר בבוז, גורר אחריו עוד גיחוכים.

"נראה לך? בחיים לא אגע בבחורה שלא רוצה, חתיכת מטומטם," עונה ברנדון.

"אף אחד מכם לא יישן איתן," פוסק הרס.

"אני אצטרף הלילה לברנדון." אני מעבירה את מבטי מהנשים הישובות על הקרקע לברנדון, שמהנהן. "הן יכולות לקבל את הגומחה שלי."

"כדאי שתחשוב פעמיים, ברנדון, משום שאני לא יודע מה עדיף, לישון עם השטן או להרוג אותן," פרנק ממשיך להתחכם וגורר אחריו את החבר'ה לעוד סיבוב של צחוק.

טוב, זה הסוף שלו. להרוג אותו אני לא יכולה, אבל להחטיף לו אני יכולה בהחלט. אני קופצת עליו, מכה אותו באגרופיי בפנים ואז בועטת בו, עושה לו את אחד התרגילים הכי אהובים עליי. אני כורכת את רגליי סביב צווארו ואז נופלת בתנופה חזקה לאחור באופן שגורם לו לספוג את כל החבטה. הוא נמרח על האדמה ואני מתרוממת לעמדת קרב.

הוא נאנק, ואני לא מבזבזת שנייה ומסמנת לו לקום ולתקוף אותי, מתגרה בו גם במבטי המתנשא. "הספיק לך?" הוא מתרומם במבט שיכול להרוג ומתקדם לתקוף.

"זה מספיק!" הרס נעמד בינינו, עצבני. "הבנות יישנו יחד ורוז, את תישני איתי."

אף אחד לא פוצה פה, אף אחד לא יעז אם הוא אוהב את החיים שלו. הנשים ממלמלות פעם אחר פעם, "תודה, תודה."

ברגע שהרס מרים את ידו כולנו מתפזרים ומתחילים בפינוי הגופות. אני מאתרת שלוש מהסכינים שלי, מחלצת אותן מהגופות ומנגבת מהן את הדם על הבגדים שלהן. ברנדון מביא לי את שתי הסכינים האחרות.

אנחנו מרחיקים את הגופות הכי רחוק שאנחנו יכולים מהבור כי השמש הקופחת תשרוף את הגופות והריח יהיה בלתי נסבל. אנחנו חוזרים ואוספים את כלי הנשק ואת כל הציוד שאפשר לקחת, והגברים מתחילים לרדת לבור כשאני ניגשת לשתי הנשים.

"כדאי שתבואו איתי עכשיו למטה, לא נותר לנו זמן רב עד לזריחה."