הלוחמים 2 - מכת ברזל

MM * אהבה ממבט ראשון * לוחם  MMAמקצועי

יותם גונן
התאהבתי בגבר שהעדיף להישאר בארון ואילץ אותי להסתיר את מי שאני. ואם זה לא מספיק, הוא היה כוחני, אגואיסט ועוד כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם בזמן שאני הייתי תמים מדי, עיוור מאהבה, עד שבקושי הצלחתי להיחלץ ממערכת היחסים ההרסנית הזאת.

לא חשבתי שאתאהב שוב, והופתעתי מאוד כשזה קרה, רק שכל עולמי התערער כשגיליתי שהוא לוחם MMA מקצועי בזמן שנשבעתי לברוח מאלימות מכל סוג שהוא.

דניאל להב
מאז ומתמיד נאלצתי להילחם כדי לשרוד. אין בי טיפת פחד ומעולם לא היססתי להילחם על הצדק או על האמת, וכעת עליי להילחם על הלב של הגבר המצולק שמעיניו הכחולות נשקף אליי העתיד שאני רוצה, ואין לי שום בעיה להילחם גם בעבר ששב לרדוף אותו.

מכת ברזל מאת סופרת רבי המכר פנינה עזר הוא רומן עכשווי ומרגש על אהבה עוצמתית בין שני גברים שהעבר לימד אותם שכדי להשתחרר מכבליו ולבנות עתיד טוב יותר, עדיף להילחם יחד.

זה הספר השני בסדרת הלוחמים. קדם לו מכת ניצחון, שיצא גם הוא בהוצאת יהלומים. כל אחד מהספרים עומד בפני עצמו, אם כי מומלץ לקרוא אותם לפי הסדר. ספריה הנוספים, רגעים, על קצות האצבעות, כנגד כל הסיכויים ולאהוב אותך יצאו גם הם בהוצאת יהלומים וזכו לאהבת הקהל.

דניאל

"שבור לו את הצלעות, 'מכת ברזל'!" שאגות הקהל מהדהדות באוזניי, נשמעות כמו רעש לבן, רקע לנשימות הכבדות שלי. הזיעה ניגרת מפניי וריח מתכתי ממלא את נחיריי.

דם.

הכלוב רועד תחת משקל גופו של חג'בי כשאני הודף אותו בעוצמה שמטלטלת את כל גופי. זו הזדמנות חד־פעמית, ואם אצליח לדחוק אותו לפינה, לשלול ממנו את מרחב התמרון, אביס אותו.

אני מקרב את אגרופי אל פניי, כאילו מתגונן מפניו, ובתנועה מהירה ופתאומית משתמש בגופי כמנוף לחץ ומטיח אותו בלסתו. הוא נרתע לאחור, נוהם, מצליח להנחית אגרוף בפניי, אבל זה לא מרתיע אותי, ואני ממשיך מייד בהתקפה, בועט היישר בבטנו.

חג'בי מתנדנד מצד לצד, מנסה להתייצב ולחזור לשלוט בתנועותיו, אבל הוא מסוחרר מדי, עיניו מתגלגלות והוא מועד לאחור, נאחז בחבלי הכלוב.

"תוריד אותו, 'מכת ברזל'! תשבור אותו! תן לו בראש!" הקהל צועק, ואני מבין אותו. חג'בי פילס את דרכו לצמרת בעזרת משחק מלוכלך. הוא פצע שלושה לוחמים באופן שאילץ אותם לפרוש, מה שגרם לכך שרבים וטובים לא מוכנים להיכנס איתו לכלוב ולהילחם בו.

הגעתי לקרב הזה מוכן מנטלית ופיזית, ואני לא מפחד ממנו או מכל אחד אחר. אני שולח אגרוף עוצמתי נוסף, הפעם לכליות שלו, והוא מחליק אל רצפת הכלוב, תחילה על ברכיו ולאחר מכן הוא משתטח כמו בובת סמרטוטים, גופו מיטלטל מכאב ועיניו ננעצות בי בזעם שנייה לפני שהן נעצמות.

ניצחתי.

גל של הקלה שוטף אותי. העבודה הקשה והאימונים המפרכים, כל אלה השתלמו.

אני מתרחק מחג'בי, מאפשר לצוות הרפואי לעשות את עבודתו, ומזווית עיני רואה שהוא מתאושש במהירות ונעמד על רגליו, מבטו אבוד, כאילו הוא עדיין לא מאמין, לא מעכל את ההפסד. ברגע שהשופט מכריז שאני המנצח, הוא מסנן רצף של קללות, אבל אני רק מושך בכתפי, מתעלם ממנו.

"נתת הופעה מטורפת!" שחר ודרור, חבריי הטובים והשותפים שלי לאימון, מחייכים בגאווה ומחבקים אותי, לא נרתעים מהזיעה או מהדם, וברק, המאמן שלי, מניד בראשו, מניח רק לאחת מזוויות שפתיו להתרומם לכדי חיוך עקום, ואז מכה באגרופו בכתפי.

יש לו את הדרכים שלו להראות שהוא גאה בי, בזה אין ספק, אבל המחוות הקטנות האלה הן הרבה יותר משמילים יכולות להביע.

אנחנו ממתינים בזמן שהצוות של חג'בי מלווה אותו אל היציאה מהכלוב, וברגע שהם נעלמים בין הקהל הגודש את המעברים המובילים אל חדרי ההלבשה שהוקצו להם, ברק כורך את זרועו סביב צווארי, מושך אותי אחריו אל חדרי ההלבשה שבצידו האחר של ההיכל, ורק שם הוא מרשה לעצמו לצאת מגדרו, לטלטל אותי ולצרוח, "עשית את זה."

אני מחייך אליו ומתנפל עליו בחיבוק, מתקן אותו, "עשינו את זה. זו עבודת צוות."

"בהחלט. אני חושב שאנחנו צריכים לעבוד קשה יותר על השליטה שלך. זה הכול פה, בראש." הוא מצביע לעבר הרקה שלי. "ברגע שהמחסום הזה יישבר, תראה שהכול אפשרי, ואז גם תוכל לנצל את הכוח המתפרץ שלך ולנצח."

אני מהנהן, מבין בדיוק על מה הוא מדבר. "כן, המאמן."

ברק מסוגל לנתח כל קרב תוך כדי התרחשותו. הוא אפילו לא צריך לצפות בסרטונים או לשמוע ביקורות, פשוט יש לו ניסיון מטורף ויכולות שאין לאף מאמן אחר, וככל הנראה זה עניין של אופי כי הוא גם היה לוחם כזה, ממוקד במטרה, מפוקס, אחד שיודע להתעלם מכל רעשי הרקע ולהתרכז באתגר שעומד מולו.

ברגע שברק נפרד מאיתנו שחר ניגש אליי, אוחז בראשי ומקרב אותו אל שלו, מצמיד את מצחי אל מצחו ואומר בקול צרוד מרוב צעקות, "שיחקת אותה, גבר. אין פאקינג סיכוי שלא תקבל חוזה שמן. אתה תהיה כוכב גדול, דניאל."

"מגיע לך, אחי." דרור מניח את ידו על הכתף שלי, טופח עליה כמה פעמים ואז לוחץ בחוזקה.

החוזה השמן הזה ששחר מדבר עליו הוא פסגת שאיפותיי, ואני בהחלט מקווה לקבל אותו לידיי בהקדם. עברתי דרך ארוכה מאז היום שבו נעמדתי בפתח ה'גולדן קראון' ומשה כספי, המאמן האגדי, נתן לי את ההזדמנות להוכיח את עצמי. הוא פתח עבורי את הדלת וחשף בפניי עולם שעד אז יכולתי רק לחלום עליו.

אני זוכר בדיוק את המקום שבו עמדתי, במרחק של שני מטרים מהדלת, ורעש מחריש אוזניים של חריקת מתכות ושל מוזיקה קצבית קיבל את פניי. אני זוכר את השיר שהתנגן באותו הרגע, וזה השיר שמלווה אותי מאז בכל תחרות. אני זוכר אפילו את הריח שעמד באוויר, של זיעה ושל חומר ניקוי בניחוח אורנים. באולם שררה אווירה עוצמתית, ממש אפשר היה להרגיש את הטסטוסטרון שגעש בוורידי המתאמנים, ואני הרגשתי כאילו נפלתי לגן עדן.

אני זוכר גם שעל לוח המודעות הגדול שבכניסה היו תלויות שתי כרזות גדולות וצבעוניות, על האחת צללית של חייל מצדיע והזמנה לאנשי כוחות הביטחון ולחיילים משוחררים להירשם לעשרה שיעורי ניסיון ללא עלות, ועל האחרת דגל הקהילה הגאה והצהרה שהמועדון משמש מרחב בטוח לכולם.

באותו הרגע הלב שלי החסיר פעימה וגוש של רגש חסם את גרוני. לאחר שנים שבהן הייתי בודד לגמרי, הרגשתי שסוף־סוף הגעתי למקום שבו אוכל להיות מי שאני באמת. כלומר תמיד ידעתי שאני אחר, שונה, אבל רק בגיל ההתבגרות הבנתי את מהות השוני הזה. ברגע שהשלמתי עם העובדה שאני נמשך לגברים, חיפשתי מקום שבו אוכל להוריד את המסכה ופשוט להיות מי שאני, בלי לחשוש שמישהו ישפוט אותי, או שמישהו ידבר מאחורי גבי.

כדי לממן את האימונים ואת החיים החדשים שלי, התחלתי לעבוד כמאבטח במועדונים. בזכות העבודה היה לי לוח זמנים גמיש, מה שאפשר לי להתאמן ברצינות.

נמשכתי לאתגרים הפיזיים והמנטליים, ואהבתי את העוצמה ואת השליטה שהשגתי בזכות הלחימה.

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני שולט בגוף שלי, בחיים שלי, ובסופו של דבר הפכתי שלם ובטוח בעצמי כפי שמעולם לא הייתי, מה שאפשר לי להיות נאמן לאמת ולחשוף אותה בלי להתבייש.

חיכיתי להזדמנות, והיא הגיעה מהר יותר משחשבתי. זה היה בתחרות שבה ניצחתי בסיבוב השלישי בנוקאאוט טכני. באותו היום, כשחגגתי את הניצחון וריחפתי על גלי האדרנלין המטורפים, נעמדתי מול כל החבר'ה מהמועדון והצהרתי שאני הומוסקסואל.

משה חיבק אותי כאילו הייתי הבן שלו והחמיא לי על האומץ, ואז הוא ניצל את ההזדמנות כדי לומר ללוחמים שלו שהזהות המינית שלי ושל כל אחד אחר לא משנה דבר מבחינתו ושהוא מצפה שהבית החם שהוא מעניק לכל אחד מאיתנו יישאר אטום לרעשי רקע ומגונן.

אצל משה כספי לכל מילה הייתה משמעות, והוא עמד מאחוריה. שום דבר אצלו לא נאמר כלאחר יד והוא לא השתמש בקלישאות או באמירות סתמיות כדי לצאת ידי חובה, וכך הוא חינך אותנו ואפשר לי להרגיש חלק מאותה משפחה אוהבת, תומכת ומורחבת שהוא הקים.

אני מנער את ראשי ונושם נשימה עמוקה, מביט בחברים שלי ומחייך. "תודה, חבר'ה. בלי התמיכה שלכם, לא הייתי עושה את זה."

אני רוכן ומצטרף אליהם באיסוף הציוד. שרירי הירכיים שלי בוערים והכתפיים שלי שורפות, כל תנועה מלווה בכאב, אבל זה כאב מתוק שמזכיר לי את הניצחון הלא ייאמן.

"אז מה, הולכים לחגוג ב'ריף'?" שחר שואל.

אני מחייך חיוך עייף. "נראה, אולי אצטרף אליכם מאוחר יותר."

החגיגה ב'ריף' הפכה מנהג קבוע עבורנו, ואנחנו יוצאים לשם יחד לאחר כל ניצחון, אבל הפעם, אפילו שאני ממש רוצה להצטרף אליהם ולחגוג את הניצחון, הג'קוזי שלי קורץ לי הרבה יותר.

"טוב, אם תתחרט, אתה יודע איפה למצוא אותנו," שחר מרים מגבת לחה מזיעה ומכניס אותה לתיק, "ובכל מקרה נשמור לך מקום."

"תודה, אחי." אני מוציא מארון החפצים האישיים את הקסדה ואת תיק הגב שלי ויוצא אל אוויר הלילה הקריר.

"פאק, אני לא מאמין שעשיתי את זה," אני ממלמל וחובש את הקסדה, עולה על ה'הארלי' שלי ונאנח בהקלה, מתניע ויוצא לדרך, מגביר את המהירות ומאפשר לאוויר הצח להכות בי בעוצמה.

המנוע העוצמתי רוטט תחתיי, שואג, ואני מתמסר להרגשה המטורפת הזאת ומאפשר לה לשעוט בעורקיי. ככל שאני מתקדם כך הלחץ והמתח נשטפים מעליי עם הרוח וכובד האחריות והדריכות מתפוגגים ומפנים את מקומם לאושר עילאי הגורם לי להרגיש חופשי מדאגות למרות התשישות.

אני מחנה בחניה הקבועה שלי בצמוד לבית, ומטפס את המדרגות שתיים בכל פעם, ועוד לפני שאני פותח את הדלת אני כבר יודע שעדיף שאוותר על הג'קוזי, אם אני לא רוצה להירדם בתוכו.

אני מניח את הקסדה על שולחן הזכוכית שבכניסה ומשליך את צרור המפתחות לקערת האבן שניצבת עליו, מאחסן את התיק בחדר שבו נמצא כל ציוד האימונים שלי ומתפשט בדרכי אל המקלחת.

ברגע שהאדים ממלאים את חלל חדר הרחצה אני נכנס תחת הזרם, מעלה את טמפרטורת המים ככל שאני יכול לשאת ואז עוצם את עיניי ומטה את ראשי קדימה, מאפשר לחום להרפות את שריריי הכואבים.

כשאני מרגיש שהכאב הפועם בצד ראשי מהאגרוף של חג'בי הולך ומתפוגג אף הוא, אני חופף במהירות את שערי ומסתבן, מנצל את ההזדמנות לעסות את האזורים שעדיין כואבים ומתוחים, ואז מכוון את הזרם החם אל שרירי החזה שלי ומאפשר למים לעטוף את גופי הגדול ולזלוג אל איברי הזקור והנוקשה.

אני מרגיש את הפעימות המוכרות, את הצורך המשווע, לוקח מעט סבון נוזלי ומתמסר לעונג שאופף אותי מייד כשאני כורך סביב הזין שלי את ידי הגדולה והמחוספסת. אני מחליק אל הבסיס העבה ומתחיל להניע את ידי בתנועות ארוכות, בקצב אחיד. אחרי ימים של התנזרות לקראת הקרב, אני זקוק לפורקן הזה כמו אוויר לנשימה.

נהמה גרונית נפלטת משפתיי כשאני מניע את ידי בתנועות אגרסיביות יותר, מכאיבות כמעט, עוצם את עיניי ומאפשר להבזקים מהקרב לחלוף בראשי; ה'קרוס' שהוריד את חג'בי על ברכיו, הבעת הפנים שלו, השמחה של החברים שלי, ההרגשה שעשיתי את זה.

אני חופן את הביצים שלי ומועך אותן בחוזקה, ממשיך לעסות באינטנסיביות את הזין שלי, נהנה מהכאב ויודע שברק צדק. אני צריך לעבוד על שליטה, על יכולת מנטלית, על להביא את האגרסיות לידי ביטוי בכלוב, בלחימה.

אני מרגיש על סף פיצוץ. הברכיים שלי רועדות מעט, וריאותיי משוועות לאוויר. אני משעין את ראשי על האריחים הקרים ומשחרר, מאפשר לאורגזמה לטלטל אותי, לסחוף אותי לעונג מטורף.

הזרע שלי נשטף עם זרם המים ואני מרגיש מרוקן לחלוטין, חופשי ממתח ומלחץ, אך הריקנות מאפשרת גם לרגשות כמו בדידות להתגנב לתוכי.

אני יוצא מהמקלחת וכורך מגבת לבנה וגדולה סביב מותניי, מותיר אחריי שביל של פסיעות רגליים רטובות כשאני ניגש אל המטבח ופותח את המקרר, מחפש משהו לאכול.

"פאק!" אני טורק את דלת המקרר ונאנח. בגלל המשטר התזונתי הקפדני לא הכנסתי הביתה שום דבר מלבד מה שאישרו לי לאכול, ועכשיו אני חייב פחמימות, והרבה מהן.

אני מנער את שערי וניגש אל החדר שלי, פותח את הארון ומוציא ממנו ג'ינס שחור וחולצה לבנה ומכופתרת, מתלבש במהירות ואז נועל את המגפיים וניגש אל הדלת, לוקח את המפתחות ואת הקסדה ויוצא מהבית.