כנגד כל הסיכויים

דון ריבר

אובדן הזיכרון אילץ אותי לחזור לברידג' לייק, העיירה שממנה ברחתי. פתאום מצאתי את עצמי בבית אימי, לומדת להכיר מחדש את הסביבה שבה נולדתי, וגם את האנשים שפעם היו חלק בלתי נפרד מחיי.

רק לוגן פירס הפנה אליי את גבו, לא טורח להסתיר את מורת רוחו. הוא טען שפגעתי בו, ואני לא זכרתי למה, אבל בכל פעם שהייתי זקוקה לעזרה דווקא הוא היה הראשון להתייצב.

ידעתי שהוא מסתיר סודות, אבל אף אחד לא טרח לספר לי אילו. הוא היה תעלומה, אבל כזאת שלא הסכמתי להניח לה.

לוגן פירס

לאחר ששבתי מהמלחמה, פצוע ומרוסק, מצאתי את עצמי פורק את זעמי בדרכים שלא הכרתי קודם לכן. השתניתי עד שאפילו אני לא הכרתי את עצמי בזמן שהסובבים אותי ניסו להזכיר לי מי הגבר שהייתי. ואז היא חזרה. האישה שהייתה כל עולמי, זו שעזבה אותי ביום הנורא שבו קברתי את אבי. חשבתי שלאחר כל השנים אזכה להתעמת איתה ולאלץ אותה להטיח בי את האמת, קשה ככל שתהיה, אבל היא לא זכרה דבר, אפילו לא אותי.

אובדן הזיכרון שלה היה מבחינתי אסון משום שפתאום הבנתי שאפסו התקוות והסיכויים לגלות מה קרה בעבר, אבל עד מהרה הבנתי שייתכן שהוא היה מתנה. שהוא יהיה זה שיאפשר לנו להתחיל מחדש, כנגד כל הסיכויים.

אבל מה יעלה בגורלנו כשהאמת תתגלה במלוא מערומיה?

כנגד כל הסיכויים הוא רומן עכשווי, מרגש ונוגע ללב על ריפוי, על סיכוי נוסף לאהבה ועל כך שיש להניח לעבר כדי לא לאפשר לו להרוס את העתיד. זהו ספרה השלישי של פנינה עזר. ספריה הקודמים, רגעים ועל קצות האצבעות, שיצאו אף הם בהוצאת 'יהלומים', כבשו את לבבות הקוראים וכיכבו ברשימות רבי המכר.

פרק 1
לוגן
"אין לנו סיכוי. אנחנו עומדים למות," מאט מחרחר בזרועותיי.

"לא, לא. אל תגיד דברים כאלה, מאט. כבר איבדנו את כולם. נשארנו רק אנחנו ואני לא אתן לאף אחד מאיתנו למות. בטח לא לך. אני מבטיח." אלה מילים חסרות בסיס, ושנינו יודעים זאת.

היינו לוחמים.

היינו שורדים.

אבל הסיכונים היו חלק בלתי נפרד מחיינו, אורבים בכל מקום, וחיינו בצלם כאילו היה זה נורמלי.

אני מנסה לנשום, אך האוויר לא ממלא את ריאותיי. אני נאנק, תוהה איך למרות הערנות והמוכנות נתפסנו עם המכנסיים למטה. ברור לי שאף אחד מאיתנו לא ציפה למתקפה כזאת, ובטח שלא מייד לאחר פעולת החילוץ שממנה זה עתה חזרנו. צוות החילוץ הראשון כבר עזב וחזר לבסיס האם, ואילו הצוות שלי עסק באיסוף הציוד שנותר על הקרקע. היינו במקום מבטחים, רחוקים מכל סכנה, או ככה לפחות חשבנו.

לפתע מאט מתעלף, ואני מנער אותו. "קום, אחי. אל תיכנע." אני סוטר על פניו.

"תסתכל עליהם. על כל חברי הצוות שלנו. אין לנו סיכוי. כולנו נשלחנו לכאן כדי למות..." הוא ממלמל

אני מביט בו ורואה שהוא שוקע שוב. "זה לא יקרה, לא לנו. שילמנו כבר יותר מדי ליום אחד." אני מסיט את שערו הדביק מדם ומאבק. הוא צודק. אם לא יוציאו אותנו מכאן בדקות הקרובות, הסוף שלנו ברור לגמרי. אני מושך אותו אליי, נאנק מכאב וממאמץ, אך נושך את שפתי כדי שזעקת הכאב שמטלטל את גופי לא תיפלט מבין שפתיי.

"הספקת להגשים את כל החלומות שלך? להשלים את כל התוכניות שהיו לך?" הוא שואל.

"כן, אחי. תהיה בטוח שאני יכול למות מאושר. אל תדאג לי," אני משקר שוב, "ואף אחד מאיתנו לא עומד למות אז נראה לי שמוקדם מדי לשיחות סיכום. אתה יכול לסמוך עליי שאנחנו נשרוד את זה." אני מביט אל השמיים, מתפלל שאני מצליח להעניק לו איזושהי תקווה ומטלטל אותו כדי לוודא שהוא נשאר איתי.

"לוסי. אתה חייב לדאוג ללוסי," ממשיך מאט. "תספר לה שאהבתי אותה יותר מכול, לוגן. אתה חייב להבטיח לי שהיא תדע."

"אתה תזכה להגיד לה את זה בעצמך, ואני לא מוכן לשמוע שום דבר אחר. היא הבת שלך, ואף ילדה קטנה לא צריכה לגדול בלי אבא שלה. פשוט תחזיק מעמד. החילוץ עומד להגיע." אני רוצה להבטיח לו שאעשה כל מה שהוא יבקש, אבל אם אגיד לו הוא יחשוב שאני מאשר את הידוע מאליו, ואני ממש לא מתכוון לעשות את זה.

"גם אתה עומד למות?" הוא פוקח את עיניו לכדי סדק צר ומביט בי.

אני נושם נשימה עמוקה, מנסה להשלים עם הגורל שנגזר עלינו. "כנראה," אני לוחש, מקווה שהוא לא שומע אותי, ואז מצמיד את אצבעותיי לעיניי ולוחץ בחוזקה, מתפלל שאולי יקרה איזה נס והסוף שלנו יהיה שונה מזה שנראה לי שעומד להיות לנו. אנחנו חלק מצוות חילוץ מיוחד, ופתאום הפכנו לאלה שזקוקים לחילוץ.

אני מביט באנשי הצוות שלי השוכבים מתים סביבי ובמאט הגוסס בזרועותיי, לא יכול להתעלם מכובד האשמה שרובצת על כתפיי. אני מרגיש את הפציעות, אם כי אין לי מושג מה החומרה שלהן. הכאב חד ופועם, וריח הבשר החרוך צורב בנחיריי, אבל אני חייב להיות חזק. אני חייב להיות חזק בשביל מאט. לשמור על חייו ולהגן עליו כי למאט יש משפחה שמחכה לו בבית, ואילו לי אין דבר ששווה להתאמץ לחיות למענו.

יש לך את רוז, אני מזכיר לעצמי בכעס. תפסיק לדבר שטויות. תחשוב על רוז.

רעד חולף בגופי, מטלטל אותי כאילו הייתי עלה נידף ולא גבר חזק וחסון.

"יש רעידת אדמה?" מאט ממלמל, גורם לי לקפוא על מקומי.

"לא, חבר, אנחנו בסדר, הכול יהיה בסדר," אני מבטיח לו ומוחה את מצחי, משתדל לא להביט בגופי השרוף.

"קר לי..." הוא ממלמל ואני מבין שהוא מאבד דם למרות חסם העורקים שבשארית כוחותיי כרכתי סביב קרסולו.

חם נורא במדבר, והאוויר דחוס ומחניק. כל פלג גופי העליון שרוף ואני מרגיש שהכרתי מעורפלת, אבל אני נאנק ונאבק, שולף את חסם העורקים שנותר בכיס המדים של מאט וזוחל באיטיות לעבר קרסולו, כורך אותו חזק יותר מעל זה שכבר שם, ואז אנחנו ממשיכים לשכב, חשופים לעיני כול. בגלל הפציעות שלנו אנחנו לא יכולים לזחול לשום מקום ולהסתתר ולכן לא נותר לנו אלא להתפלל שלא יגיעו מורדים נוספים. אם רק היה לי כוח לגרור את עצמי ואותו...

"מאט?" אני מוודא שהוא עדיין נושם, ולמרות תשומת הלב שאני מעניק לו ועל אף הסבל, אני משתדל להשאיר את עיניי פקוחות, להקשיב לרחשי הסביבה ולהמתין לשאון מסוק החילוץ, אבל כל מה שסובב אותנו הוא שקט מפחיד, שמופר רק על ידי נשימותינו הכבדות והמקוטעות המבשרות על המוות האורב בפתח.

"ספר לי סיפור," מציע מאט. "אתה זוכר שסיפרת לי שאהבת מישהי?"

אני מחייך לעצמי. חשבתי עליה יותר ממה שהייתי צריך. היא עזבה אותי. היא כבר לעולם לא תהיה שלי. אבל כעת אני עומד למות, אז כל זה כבר לא משנה דבר.

"התאהבתי בחברה הכי טובה של אחותי," אני מתחיל, משתנק לנוכח האבק שממלא את ריאותיי, "היא הייתה הדבר הכי טוב בחיי."

"הסיפור הזה כבר מוצא חן בעיניי." מאט עוצם את עיניו. "תמשיך לדבר."

"טוב, הייתי צריך לשמור את הידיים שלי לעצמי. היא הייתה בת חמש־עשרה כשהבנתי שאני מאוהב בה. אולי אפילו צעירה יותר."

אני ממשיך לספר לו, חושב כמה תמים הייתי כשחשבתי שהאהבה שלנו תנצח הכול. מעולם לא העליתי על דעתי שהיא תרסק את ליבי ותהרוס אותי.

"... וזהו, פחות או יותר." אני מסיים ומפנה את מבטי אל מאט כדי לוודא שהוא מקשיב לי. "מאט?" אני שואל בשקט, מנער אותו קלות. "מאט?"

"אני פה, לוגן," הוא לוחש, נאנק מכאב.

"אל תמות לי עכשיו. בבקשה אל תעשה את זה."

"איך קוראים לה?" הוא שואל. "לנערה ששברה לך את הלב..."

"דון!"