רגעים

אנחנו לא זוכרים ימים, אנחנו זוכרים רגעים, הוא הקפיד להזכיר לי.

לא את כל הרגעים אנחנו זוכרים, אבל את אלו ששכחנו זוכר תת־המודע שלנו. הם צצים ברגעים הכי לא צפויים. ריחות, טעמים, מנגינות, פגישות אקראיות – כל אלו יכולים להציף אותם מחדש.

שמי נטע שמר. חשבתי שהגורל שלי צפוי וידוע, אבל פגישה מקרית זימנה לחיי את הגבר שסלל עבורי דרך למסע מסחרר.
למסע הזה לא יצאתי לבדי. נאלצנו, יחד וכל אחד לחוד, להחליט החלטות שיִיסרו אותנו ועימתו אותנו עם האמת היחידה. בסופו של דבר נותרנו עם רצון שמשך לכיוונים מנוגדים – היאחזות באובדן או דבקות בחיים.
מי ידע שבסופו של המסע נעמוד מול הדבר שהיה שם תמיד, ונצטרך להחליט אם נניח לו לחמוק מאיתנו או שנאחז בו לעולם.

רגעים מאת פנינה עזר הוא רומן עכשווי עוצר נשימה. סיפור על חברות אמיתית, על בחירות ועל אהבה גדולה.
עזר פרסמה בעבר סיפורים קצרים בשתי אנתולוגיות, סיפורי דרך ואירועים לא מתוכננים, שיצאו בהוצאת יהלומים. הסיפורים זכו לתגובות נלהבות בקרב הקוראים.

פתח דבר

צ'זארה פבזה אמר: "אנחנו לא זוכרים ימים, אנחנו זוכרים רגעים".

תת־המודע שלנו זוכר גם דברים נסתרים שנשכחו. היא עומדת מולי, תת־המודע שלי מזכיר לי, ואני מבין שלעולם לא ארצה להיפרד ממנה.

זו היא, הבחורה שאני עומד ומתבונן בה כעת. זו שבה התאהבתי ממבט ראשון.

היא לוחשת את שמי.

ליבי מתכווץ בכאב.

מי שיסתכל עליה עלול לחשוב שהיא השתגעה, אבל לא אני, מפני שאת מה שמתרחש בליבה רק אני יכול להבין.

מבטינו מצטלבים. אני מרגיש שאני פולש למקום לא שלי ומרכין את ראשי.

דקירה חדה מפלחת את ליבי.

אני נושם נשימה עמוקה והלב שלי פועם בחוזקה.

מה קורה כשמתאהבים ואז מאבדים את מושא אהבתנו?

האם נגזר עלינו להיות בודדים?

ימים. רגעים.

פרק 1

נטע
חמש בבוקר, יום ראשון, מיהרתי לתחנת הרכבת בירושלים לכיוון תל אביב, משם התכוונתי להמשיך לבאר שבע, לבסיס צאלים. כאב הראש האיום, אחרי ליל שתייה וריקודים עם מירב לא היה לטובתי. התפללתי לאלוהים שיעזור לי, אסור היה לי לאחר.

רצתי עם תיק כבד על הגב. תנועה אחת לא נכונה, בדיוק ברגע שהמדרגות הנעות נעצרו בפתאומיות, ומעדתי היישר אל שתי ידיים חזקות.

"סליחה. באמת, אני לא. שיט, שיט, שיט. דווקא עכשיו החלטתן להתקלקל?" בחור בעל עיניים ירוקות וחיוך הכי יפה שראיתי בחיי הציל אותי מהתרסקות מביכה.

"הידיים שלי ממש לא מקולקלות."

"דיברתי על המדרגות."

"את יודעת שמדרגות נעות אף פעם לא מתקלקלות. הן פשוט הופכות למדרגות רגילות." עיניים, חיוך, והוא גם מתחכם. בהיתי בו, לא מבינה. "מיץ' הדברג, הקומיקאי, לא שמעת עליו?"

אין לי מושג מה קרה פה הרגע ואיך, לעזאזל, הגעתי למצב הזה. "סליחה." ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו, אבל הוא המשיך לאחוז בי.

"יופי של נפילה," הוא צחק, ובן רגע הכול נעלם, כאב הראש מליל ההוללות שלי והמכה שחטפתי. הייתי נבוכה. הוא הניח אצבע גדולה על סנטרי וסגר את פי. "זה כדי שלא תבלעי זבוב בטעות." הבטתי בו בעיניים פעורות, ולא יכולתי לזוז. "שנרד? יצרנו כאן פקק לא קטן על המדרגות. אני אמיר שדה, דרך אגב." הוא הושיט לי את ידו.

"נטע שמר, הנופלת המעופפת." לחיצת ידו הייתה בוטחת ועם זאת עדינה בצורה בלתי נשכחת. "תודה על ההצלה, אני לא יודעת איפה הייתי אם לא אתה."

הגענו לרציף, חיכיתי שימשיך בדרכו, רק כדי שאוכל לנשום ולהשלים עם הפדיחה, אבל הוא נשאר לעמוד במקומו. בחנתי אותו, לבוש במדים ירוקים, קיטבג על גבו, כומתה שחורה ותג של חיל השריון על כתפו.

"טוב, נראה ששנינו עולים לרכבת לתל אביב, אז יש לנו די זמן להכיר זה את זה," הוא הרים את התיק שלי והתחיל לצעוד. אבל אני נעמדתי בתנוחה צבאית, ידיי על מותניי. הוא הסתובב והִטה את ראשו בשאלה.

"זה שנפלתי לא אומר שאני חסרת ישע. אני עדיין יכולה לשאת את התיק שלי בעצמי."

הוא הניח את התיק בזהירות על הרצפה, התקרב אליי בהליכה איטית, נעמד באותה תנוחה צבאית שבה עמדתי, הרים את ידו הימנית והצדיע לי. "לא, המפקדת, וכן, המפקדת. לא, כי לרגע לא חשבתי שאת חסרת ישע. כן, כי רציתי להיות ג'נטלמן לאחר ההופעה המדהימה שהפגנת." קולו הנמוך הרטיט את ליבי. מבט נוסף בעיניו הירוקות ובחיוך הכובש שלו הפריח את הפרפרים שבבטני והכרחתי את עצמי להתאפס ומהר. הבנתי שהוא מתלוצץ איתי היות שהוא היה בדרגה צבאית מעליי, אבל החלטתי לשחק את המשחק.

"משוחרר, חייל," אמרתי בקול סמכותי והצדעתי לו בחזרה. לא הצלחתי לעצור את הצחוק ואמיר פרץ בצחוק איתי. שאלוהים יעזור לי, הצחוק שלו היה מהפנט. בלעתי רוק ולא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. הוא הוריד את ידו בלי להתיק את מבטו והרים את התיק שלי כאילו לא שמע מילה ממה שאמרתי.

ברכבת ישבנו זה מול זה. רק השולחן הקטן הפריד בינינו.

"אז לאן מועדות פנייך בבוקר המקסים הזה?" הוא חייך את חיוכו הממֵס והרגשתי את פניי מאדימות ממבוכה. לא מיהרתי לענות, רק בהיתי בעיניים הירוקות שריתקו אותי. אומרים שעיניים הן ראי הנפש, וזו לא קלישאה. "זהו, בלעת את הלשון, נטע המעופפת שמר? דרך אגב, מה את עושה בצבא, אם אפשר לשאול?" הוא בחן את תג היחידה שלי.

"אם אספר לך אצטרך להרוג אותך." אמיר נשען לאחור וגלגל את עיניו. צחקתי בקול. "ומה איתך? אימונים? שבוע קשה לפניך?"

הוא הניח את מרפקיו על השולחן ושילב את אצבעותיו. "את יודעת שפעולה היא המפתח הבסיסי לכל הצלחה?" נאנחתי והנחתי גם אני את מרפקיי על השולחן, קרוב אליו.

"אתה מדבר איתי בחידות?"

"אחח, נטע, נטע."

"ופבלו פיקאסו," עניתי, "הוא בהחלט איש חכם."

הוא חייך חיוך רחב וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני אבודה. מילותיה של מירב חברתי הטובה הדהדו בראשי: את אש, כל האסונות נצמדים אלייך, אין פעם אחת שלא תחזרי עם איזה סיפור נפילה. ברוב המקרים היא צדקה. רק לא הפעם. אמיר שדה היה הכול חוץ מאסון.

אם חשבתי שהג'נטלמניות פגה מהעולם, אז טעיתי.

"המפקדת שמר, האם זה בסדר שאעזור לך עם התיק שלך שוב?" הוא הקניט אותי לאחר שהבנו ששנינו עולים לאותו האוטובוס לצאלים.

הוא פינה את הדרך בקידה קטנה ונתן לי להתיישב ראשונה, לפני שהתיישב לצידי. בעשר הדקות הראשונות לא דיברנו. מדי פעם רגלו התחככה ברגלי ולא נרתעתי. המגע שלו הזכיר לי שעבר זמן רב מאז חוויתי קרבה של גבר.

"אז מי את, נטע שמר?" לחש מעל אוזני. רק מהקול הרך שלו לא הצלחתי להוציא מילה. הוא לא ויתר ונפתח אליי כאילו אנחנו מכרים ותיקים. "אני אמיר שדה, את זה את כבר יודעת. בן יחיד, גר בירושלים מיום שאני מכיר את עצמי. קצין ולא חייל..." הוא הרים גבה בשובבות והטה מעט את גופו, ידו נגעה לרגע בידי וחשתי את העקצוץ שוב במקומות שלא חשתי כבר מזמן. אם הוא שם לב לכך הוא לא אמר דבר והמשיך, "לאחר השחרור אני מתכנן לטוס לחו"ל, אחר כך לצאת ללימודים ולהצטרף לאבי בניהול העסק המשפחתי – 'מלונות אטלס'." ראיתי את הניצוץ בעיניים שלו כשדיבר על הטיול ועל הלימודים. את ההתלהבות בקולו כשדיבר על ניהול העסק עם אביו. "אני מבין שהבהלתי אותך. פילוסופיה זו דרך החיים שלי. אולי זה נשמע יומרני, אבל אני לא כזה, יש בי גם צדדים אחרים. כשאני נחוש, נטע, אני לא מוותר," אמר וקולו העמוק שלח זרמים לאורך גבי וצמרר אותי.

רציתי לדבר, רציתי להכיר לו את נטע שמר, להיפתח אליו כפי שהוא נפתח אליי, אבל במקום לספר לו על עצמי כל מה שיצא לי מהפה היה, "בפעם הבאה שהמדרגות הנעות יפסיקו לעבוד, אם אתה זה שיתפוס אותי לא אהסס ליפול."

פרק 2

בסיס צאלים היה חור – מקום נידח במדבר. חיכיתי כבר ליום שבו אשתחרר ואפשוט את המדים. הייתי אמורה להיפגש עם רב סרן יוסי שוורץ, ראש המדור במרכז לאימונים לוגיסטיים והאחראי על הסייבר. הבטחתי לו שאבדוק תקלה באחת התוכנות שמותקנות ברשת המחשבים בבסיס. חמש שנים תרמתי למדינה, עכשיו הגיע הזמן לתרום לעצמי.

עוד מעט. עוד קצת וזהו. חזרתי על המשפט בראשי כשירדנו מהאוטובוס ואוויר חם נשב על פניי.

"אין סיכוי שאתגעגע לחור הזה," אמרתי לאמיר, שעזר לי כמובן להרים את התיק על כתפיי. "היה נחמד, חייל, תודה על ההצלה המדהימה ועל הליווי הצמוד. חייבת לזוז."

"זהו? כבר בורח – " ולפני שהספיק להשלים את דבריו רצתי לשער הכניסה של הבסיס.

שלושה ימים לא יצאתי מחדר הבקרה עד שהצלחתי לתקן את התקלה. בכל ערב הגעתי לחדר גמורה מעייפות. בכל פעם שניסיתי להירדם ראיתי מולי עיניים ירוקות וחיוך כובש.

נאנחתי וקמתי מהמיטה, לבשתי את המדים והתארגנתי לצאת לכיוון המשרד של שוורץ, לבדוק שהכול עובד כפי שצריך. מחר בבוקר אעלה לאוטובוס ואעוף מפה. בדרכי לחדר האוכל, בעוד רעש האימונים הדהד מרחוק וקולות החיילים מסביב, שוב עלה אמיר בזיכרוני. תהיתי אם אפגוש אותו שוב. ניערתי את המחשבות וחלמתי על קפה משובח, לא כמו זה שבבסיס.

"היי, את, גברת סייבר."

לשמע המילים הללו צחקתי בקול. "בוקר טוב גם לך, רמי."

"לפי הכתמים השחורים מתחת לעיניים אני מבין שחסרות לך שעות שינה." על פניו נפרש חיוך שובב.

"רמי, קפה, שחור, חזק, עכשיו!" נהמתי.

"או־קיי, לא מתעסק איתך על הבוקר." הוא חיבק אותי אליו ונשק על לחיי. "דרך אגב, עבודה טובה, נטע. אם לא את, אני חושב ששוורץ היה מרים אותנו על טיל."

"שטויות, בסך הכול עשיתי את מה שאני הכי אוהבת," עניתי בחיוך והלכנו אל חדר האוכל.

מיום שחזרתי לארץ ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. רציתי להתגייס ליחידת בסמ"ח – בית הספר למקצועות המחשב וההגנה בסייבר, שנמצא בשלישות הראשית ברמת גן. האהבה שלי למחשבים התפתחה בהשפעת אבי, פרופסור יוחאי שמר, שלימד מדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. גדלתי בסביבת מחשבים וידעתי שזה מה שארצה ללמוד גם לאחר השחרור. הצבא היה הקפיצה שלי לחיים האזרחים. החלום שלי היה להתפתח בתחום המחשוב ואולי אפילו ללכת בדרכו של אבי.

חלום שכמעט נגנז כי בטחתי באדם הלא נכון.

"הלו? לאן נעלמת."

"קפה, רמי. אתה מכיר אותי. ללא הקפאין שלי אני לא מתעוררת," רטנתי.

נכנסנו לחדר האוכל, מזגתי לי קפה ונשמתי את ריחו. נכון שהקפה של צה"ל זה לא הקפה שייחלתי לו, אבל זה מה שיש.

"אז, את חוזרת היום הביתה?"

"מחר על הבוקר. אני חייבת לחזור לרמת גן, למירב. השארתי לה את המכונית כדי שהיא תוכל לחזור הביתה אחרי הבילוי בירושלים. היא בטח לא תעזוב אותי בשקט עד שלא אפגש איתה. אשאר לישון אצלה, בחמישי אפרד מכולם בשלישות ואז אעלה לירושלים." ערבבתי את הקפה בתנועות סיבוביות, נשפתי ולגמתי. קולות פטפוט החיילים שנכנסו לחדר האוכל משכו את תשומת ליבי.

"נטע," החזרתי את מבטי לרמי. "אימא שלי מתגעגעת אלייך, היא תשמח אם תקפצי אלינו בחמישי. כמו שאני מכיר אותה היא בטח הכינה את הקובה האדומה שאת אוהבת. עם מירב תתמודדי לבד." הוא צחק.

חייכתי חיוך רחב. רמי הוא כמו האח שמעולם לא היה לי. שנינו מתגוררים בירושלים ורחל, אימו, הפכה לאימא בשבילי. מדי פעם אני מגיעה לארוחות שישי ומתענגת על המאכלים שלה.

לא פעם רמי ניסה לצאת איתי, אבל הרגשתי שיש יותר מזה, שיש משהו שהוא לא אומר. בשיחת ידידים עמוקה הבנתי שרמי לא היה בטוח בנוגע לזהות המינית שלו. אני הייתי רק תירוץ עבורו. הוא הסביר לי שהוא לא נמשך לנשים, שהוא כבר כמה שנים רואה את עצמו בצד השני וחושש לצאת מהארון. הענקתי לו את החיבוק הכי גדול שאפשר והבהרתי לו שאני מקבלת אותו בזכות מי שהוא ולא בגלל מה שהוא. הבטחתי שאתן לו את כל התמיכה שאפשר ושבימינו זו כבר לא בושה. הידידות שלנו חשובה לי מאוד ולא רציתי שבגלל פרט שולי היא תיפגע.

מירב הייתה המזכירה של מפקד יחידת הסייבר בשלישות. מהרגע הראשון התחברנו שלושתנו והפכנו לחברים טובים. רמי, מירב ואני זו שלישייה מנצחת.

"התגעגעתי לרחל ולקובה האלוהית שלה. ואת מירב תשאיר לי." צחקנו והמשכנו ללגום מהקפה.

"נהדר, אם כך קבענו. גם אני אבוא בחמישי. ואין לך תירוץ, חייבים ללכת לשבת ב'ביר בזאר' במחנה יהודה. מזמן לא בילינו יחד."

השעון, שהיה תלוי על הקיר בחדר האוכל, הראה שהשעה עשר דקות לשמונה. הישרתי את מבטי וראיתי זוג עיניים ירוקות אשר בהו בי. באותו רגע הרגשתי כאילו האוויר נעמד. הוא היה שם, מוקף בחבריו ליחידה, מאובק מכף רגל ועד ראש, מחייך אליי.

"נטע?" שמעתי במעומעם את קולו של רמי. "קבענו, כן? את לא מבריזה לי הפעם." הנהנתי והתרוממתי מהכיסא, מבטי היה תקוע על מבטו של אמיר. זה היה הרגע שהבנתי שאני רוצה אותו. לא יכולתי להתעלם מהשאלה אם אני באמת רוצה להיכנס לקשר. בפעם האחרונה שזה קרה זה נגמר רע. בזבזתי שנה מהחיים על בחור שאת שמו אני לא מסוגלת להעלות על שפתיי. הבחור שחשבתי שהוא האחד רימה אותי וגנב ממני. די, נטע, זה נגמר! מה שהיה חלף.

"קבענו," עניתי לרמי, "חייבת לזוז, בטח שוורץ כבר על קוצים." מיהרתי אל היציאה.

בזווית עיני ראיתי את אמיר מתבונן בי, יכולתי להרגיש את עיניו נוקבות בי, מטלטלות את ליבי, מדגדגות את בטני. בלי משים, סובבתי את הראש אל המבט הירוק הנחוש ואמיר לא עשה כל מאמץ להסתיר זאת. האם רצה שאבחין בו?

הפעולה היא המפתח הבסיסי לכל הצלחה.

המשפט שאמר ברכבת הדהד בראשי. התפללתי שאמיר ייזום, שיפעל!