דף הבית > רדת החשכה - נפילת הממלכות (3)
רדת החשכה - נפילת הממלכות (3)
הוצאה: קוראים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2015
קטגוריה: פנטזיה ומדע בדיוני נוער
מספר עמודים: 346

רדת החשכה - נפילת הממלכות (3)

         
משתתף במבצע מבצע החודש
משתתף במבצע מבצע החודש
תקציר

ברדת החשכה, הספר השלישי בסדרה רבת-המכר נפילת הממלכות, המתח גובר: שלוש
קבוצות שונות מתחרות ביניהן על השגת הרביעייה — ארבעת הקריסטלים הטומנים בחובם
קסם עתיק ורב-עצמה, המעניק לאוחז בהם כוחות של אל.
בספר הקודם חזה הנסיך מאגנוס בעינויים, במוות ובנסים שקרו במהלך הקרב העקוב מדם
שהכניע את כוחות המורדים. כעת הוא חייב לבחור בין משפחתו לבין הצדק, בעוד אביו,
המלך גאיוס האכזר, שם לו למטרה לכבוש את כל יבשת מיטיקה. כל מה שחסר עכשיו
לגאיוס הם ארבעת הקריסטלים הקסומים – סמלי האדמה, האש, המים והאוויר. אך מלך
הדמים אינו היחידי המחפש אחר הגבישים הקסומים.
האחים קורטאס. הנסיך אשור והנסיכה אמארה, מהאימפריה הקראשיאנית העשירה
שמעבר לים הכסף, משתמשים בקסם אישי ובמניפולציות כדי להשיג את הרביעייה. הם
מוכיחים שהם יכולים להיות אכזריים אף יותר מהמלך גאיוס.
המורדים. הנסיכה קליאו משתפת פעולה עם ג’ונאס אגאלון ועם ליסנדרה האמיצה, שאליהם
מצטרף שכיר-חרב מסתורי. סודה של קליאו מאפשר לה לשלוט בקסם החזק והמתפרץ של
הנסיכה לוסיה. כל אחד מהם רוצה את הקריסטלים כדי להשיב לו את ממלכתו.
הצופים. אלקסיוס יוצא מהמקלט וחובר למלך גאיוס, כדי לרתום את כוחות הכישוף של
לוסיה לגילוי מקום מחבואם של הקריסטלים.
הוודאות היחידה בזמנים חשוכים אלה היא, שהראשון שימצא את הרביעייה ישלוט
בגורלה של מיטיקה.

פרק ראשון

פרק 1
ג'ונאס
פָּאֶלֽסִיָה
"יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה."
קולו של רוּפוּס היה מעצבן כמו זבוב טורדני. ג'ונאס תקע מבט קצר רוח בחשכה בעמיתו... לכוח המורדים.
"באמת? איזה חלק מזה?"
"הכול. אנחנו צריכים לצאת מכאן כל עוד אנחנו יכולים." רופוס מתח את צווארו העבה והמיוזע כדי להביט בעצים שהקיפו אותם, לאורו של לפיד יחיד שהיה נעוץ באדמה. "הוא אמר שהחברים שלו אמורים להגיע לכאן בכל רגע."
רופוס התייחס לשומר הלימריאני שלקחו בשבי, לאחר שמצאו אותו משוטט קרוב מדי לקצה היער. הוא היה קשור לעץ, מחוסר הכרה.
אבל שומר מחוסר הכרה היה חסר תועלת מבחינתו של ג'ונאס; הוא היה זקוק לתשובות. אם כי נאלץ להסכים עם רופוס לגבי דבר אחד: זמנם הולך ואוזל במהירות, בעיקר מאחר שהיו קרובים כל כך לכפר שורץ אדומי מדים, עושי דברו של המלך.
"ברור שהוא יגיד את זה," אמר ג'ונאס. "קוראים לזה בלוף."
"אה." רופוס הרים את גבותיו כאילו הדבר לא עלה כלל בדעתו. "נראה לך?"
שבוע חלף מאז תקפו המורדים את מחנה העבודה של סוללי הדרך במזרח פָּאֶלֽסִיָה, למרגלות ההרים האסורים. שבוע חלף מאז שתכניתו האחרונה של ג'ונאס להביס את המלך גאיוּס השתבשה בצורה מחרידה.
ארבעים-ושבעה מורדים פשטו על המחנה המנומנם עם שחר, בניסיון לחטוף את מהנדס הדרכים, זאנתוּס, ואת יורש העצר הלימריאני, הנסיך מאגנוס, כדי להשתמש בהם כבני ערובה.
הם נכשלו. פרץ אש פתאומי, עם להבות כחולות משונות, שרף כל מה שהיה בדרכו, וג'ונאס בקושי ניצל ממוות. רופוס היה המורד היחידי שחיכה לו בנקודת המפגש מאוחר יותר באותו בוקר. ג'ונאס מצא אותו שם, דמעות זולגות על פניו המלוכלכות, רועד מפחד וממלמל משהו על קסם אש, על מכשפות ועל כישוף.
רק שניים מבין ארבעים-ושבעה התייצבו שם. זו הייתה תבוסה מוחצת מכל כך הרבה בחינות! אילו ג'ונאס היה חושב על כך יותר מדי, הוא לא היה מסוגל לתפקד מרוב אשמה וצער.
התכנית שלו. הפקודות המבצעיות שלו.
אשמתו.
שוב.
בניסיון נואש להדוף את הכאב, ג'ונאס התחיל מיד לאסוף מודיעין לגבי ניצולים אפשריים - כל מי שנשבה בחיים ונלקח משם.
השומר שמצאו לבש מדים אדומים. הוא היה האויב. היו לו תשובות שיכלו לעזור לג'ונאס. חייבות להיות לו תשובות.
השומר פקח לבסוף את עיניו. הוא היה מבוגר מרוב השומרים, ושערו האפיר בצדעיים. הוא גם צלע, עובדה שהקלה על לכידתו.
"אתה... אני מכיר אותך," מלמל השומר, עיניו בורקות באור הלפיד. "אתה ג'ונאס אגאלון, אתה רצחת את המלכה אלתיאה."
הוא הטיח בו את המילים האלה כמו חצים. ג'ונאס התכווץ מבפנים, אך לא הפגין כל סימן חיצוני לכך שהשקר המתועב ביותר שנאמר עליו אי-פעם אכן פוגע בו.
"לא הרגתי את המלכה," נהם.
"אני אמור להאמין לך?"
ג'ונאס התעלם מהבעתו המבוהלת של רופוס והקיף בצעדים אטיים את השומר הכבול, מנסה להעריך כמה קשה יהיה לו לדובב את האיש.
"אתה לא אמור להאמין לי," אמר ורכן קרוב אליו. "אבל עכשיו אתה תענה לי על כמה שאלות."
השומר חשף את שיניו המצהיבות בנהמה. "אני לא אספר לך כלום," אמר.
ג'ונאס ציפה לכך, כמובן. שום דבר לא בא לו בקלות.
הוא שלף את הפגיון המשובץ אבני חן מהנדן שבחגורתו. הלהב הכסוף המעוקל ריצד באור הירח ומשך אליו מיד את תשומת לבו של השומר.
זה היה הנשק שחיסל את אחיו הבכור. הלורד האוֹרניאני השאיר מאחור את הפגיון, נעוץ בגרונו של טומאס. הפגיון הזה הפך לסמל בעיניו של ג'ונאס. הוא ייצג את הקו ששרטט בחול, בין העבר שלו, כבנו של מוכר יין עני שעבד בפרך כל יום בכרם של אביו, לבין העתיד שלו, כמורד המשוכנע שימות כשהוא נלחם על אמונתו — חופש מפני עריצוּת לכל האנשים שאהב. חופש מפני עריצות לאנשים שאפילו עוד לא פגש.
עולם בלי ידיו של המלך גאיוס, הלופתות את צוואריהם של החלשים והנדכאים.
ג'ונאס הצמיד את הפגיון אל צווארו של השומר. "אני מציע שתתחיל לענות על השאלות שלי, אם אתה לא רוצה שדמך יישפך הלילה."
"אם ייוודע למלך שעזרתי לך, אני לא סתם אדמם."
האיש צדק. הפשע של סיוע למורדים היה מוביל ללא ספק לעינויים או להוצאה להורג, ככל הנראה שניהם גם יחד. אף שהמלך נהנה להשמיע נאומים חוצבי להבות על הממלכות המאוחדות של מיטיקה, עם חיוך רחב על פניו הנאות, הוא לא זכה בכינוי "מלך הדם" בגלל היותו הוגן וטוב לב.
"לפני שבוע הייתה מתקפת מורדים על מחנה העבודה ממזרח לכאן. ידוע לך על זה?"
השומר הביט בעיניו מבלי למצמץ. "שמעתי שהמורדים מתו בצרחות."
לבו של ג'ונאס נֶחְמַץ. הוא קמץ את ידו לאגרוף והשתוקק לגרום לשומר הזה לסבול. רעד עבר בו כשנזכר בשבוע שעבר, אך הוא ניסה להתמקד במשימה שעל הפרק. המשימה היחידה שעל הפרק.
רופוס העביר את אצבעותיו בשערו הפרוע והתהלך הלוך ושוב בעצבנות.
"אני צריך לדעת אם מישהו מהמורדים נשבה בחיים," המשיך ג'ונאס. "ואני צריך לדעת איפה המלך מחזיק אותם."
"אין לי מושג."
"אני לא מאמין לך. תתחיל לדבר, או שאני מבטיח לשסף את גרונך."
לא נראה כל פחד בעיני השומר, רק לעג. "שמעתי כל כך הרבה שמועות מפחידות על מנהיג המורדים הפאלסיאנים. אבל שמועות הן לא עובדות, נכון? אולי אתה סתם בן איכרים פאלסיאני, ואין לך אומץ להרוג מישהו בדם קר. אפילו לא אויב שלך."
ג'ונאס כבר הרג בעבר, הוא אפילו לא היה מסוגל כבר לספור כמה אנשים הרג. במלחמה מטופשת, שהובילה בעורמה את הפאלסיאנים לשתף פעולה עם הלימריאנים נגד אוראנוס, ובקרב שהתחולל במחנה העבודה של סוללי דרך המלך. הוא נלחם רק כדי להפיל את אויביו ולהביא צדק לאוהביו, למשפחתו, לבני עמו הפאלסיאני. וכדי להגן על עצמו.
הייתה משמעות מאחורי ההרג הזה, גם אם המשמעות הייתה מבולבלת ומעורפלת. הוא לחם למען מטרה, הוא האמין במשהו. הוא לא נהנה סתם לגזול את חייו של מישהו, והוא קיווה שלעולם לא ישאב מכך הנאה.
"מספיק, ג'ונאס, הוא חסר תועלת," אמר רופוס, קולו חרד. "בוא נברח, כל עוד אפשר."
אבל ג'ונאס לא ויתר. הוא אילץ את עצמו להתמקד במשימה שלפניו. הוא ידע שלא הגיע עד כאן כדי לוותר. "בין הלוחמים בקרב הייתה נערה, ליסנדרה ברבאס. אני צריך לדעת אם היא עדיין בחיים."
שפתיו של השומר התעקלו לחיוך מרושע. "אה, אז בגלל זה אתה כל כך רוצה תשובות. הנערה הזאת שייכת לך?"
נדרש לג'ונאס רגע כדי להבין למה התכוון השומר. "היא כמו אחותי," אמר.
"ג'ונאס," יילל רופוס, "ליסנדרה איננה. היא מתה. האובססיה הזאת שלך אליה רק תגרום גם לנו להיהרג."
ג'ונאס נעץ ברופוס מבט שגרם לנער להתכווץ, אבל הספיק כדי להשתיק את פיו הקשקשני.
לא ייתכן שליסנדרה מתה. אין שום סיכוי. היא לוחמת מדהימה, מיומנת בקשת וחץ יותר מכל מי שראה ג'ונאס עד כה. ליסנדרה הייתה גם דעתנית, עקשנית ומעצבנת להפליא מהרגע שראה אותה בפעם הראשונה. וג'ונאס ידע שאם היא עדיין בחיים, הוא יעשה הכול כדי למצוא אותה. הוא היה זקוק לה, כמורדת וכחברה.
"אתה בטח יודע משהו," אמר ג'ונאס והצמיד את הפגיון לצווארו של השומר. "ואתה תספר לי, בזה הרגע."
ג'ונאס לא התכוון לוותר. הוא היה נחוש בדעתו להיאבק עד נשימתו האחרונה.
"הנערה..." אמר השומר מבעד לשיניים חשוקות, "היא שווה לך את החיים שלך?"
ג'ונאס לא היה צריך לחשוב פעמיים. "כן," השיב.
"אז אין לי ספק שהיא מתה בדיוק כמוך," אמר השומר וגיחך למרות זרזיף הדם שנטף כעת מצווארו. הוא הרים את קולו. "אני כאן!"
קולות צעדים וענפים מתפצחים היו האזהרה: חצי תריסר שומרים לימריאנים הגיחו לקרחת היער הקטנה. חרבותיהם היו שלופות, ושניים מהם נשאו לפידים.
"שמוט את הנשק שלך, מורד!"
רופוס הטיח את אגרופו בשומר המתקרב, אך החטיא אותו. "ג'ונאס, תעשה משהו!" קרא.
במקום לשמוט את הפגיון, ג'ונאס החזיר אותו לנדנו, ואז שלף את החרב שגנב מהנסיך מאגנוס בשבוע שעבר, לפני שהצליח להימלט. הוא הניף את החרב בזמן כדי לחסום מכת חרב שכוונה ישירות אל חזהו. רופוס ניסה להשיב מלחמה, הכה באגרופיו ובעט, אבל מהר מאוד תפס אותו אחד השומרים בשערו, משך אותו לאחור והצמיד חרב אל צווארו.
"אמרתי לך להפיל את הנשק," סינן השומר, "או שהחבר שלך מת."
העולם נעצר באחת, כשזכרון הרצח של טומאס הכה שוב בג'ונאס. זה קרה כל כך מהר, לא הייתה שהות בידו להציל את אחיו, להילחם, או להתחנן על חייו. ואז נזכר ג'ונאס באירוע אחר, שנצרב בנשמתו לעד: חברו הטוב ביותר, בְּריוֹן ראדֶנוּס, נרצח בידי אותו רוצח עצמו, בעוד ג'ונאס צופה בנעשה בחוסר אונים.
השומר, שהבחין שדעתו של ג'ונאס הוסחה, ניצל את ההזדמנות כדי להטיח אגרוף בפרצופו. כשדם חם פרץ מאפו של ג'ונאס, מיהר שומר אחר לחלץ את החרב מאחיזתו וכמעט שבר את אצבעותיו. שומר אחר בעט באחורי ברכיו והטיח אותו ארצה.
העולם הסתחרר לנגד עיניו של ג'ונאס. כוכבים מילאו את שדה ראייתו, אך הוא נאבק להישאר בהכרה. הוא ידע שזה יסתיים עכשיו, שהוא חי על זמן שאול מאז פגישתו האחרונה עם המוות. הפעם לא יהיה קסם שיציל אותו. המוות כבר לא הרתיע אותו, אך העיתוי היה לא מתאים. נשאר לו כל כך הרבה מה לעשות!
אבל בדיוק אז נכנסה דמות נוספת לקרחת היער המוארת באור לפידים, וגרמה לשומרים להסתובב על עקביהם.
"אני מפריע למשהו?" שאל הנער. הוא נראה מבוגר מג'ונאס בשנה-שנתיים, עיניו ושערו כהים. גם המעיל שלבש היה כהה, והברדס המשוך לאחור חשף את השיזוף העמוק של עורו. הוא חייך בשיניים צחורות וישרות, אדיש למראה, כאילו נקלע לתומו לעיצומו של קרב. הוא בחן את השטח, התחיל ברופוס, שעדיין הוחזק בכוח, ואז עבר לג'ונאס, ששכב על האדמה מכוסת הטחב, כשלצווארו מופנות שתי חרבות.
"תסתלק מכאן," נהם אחד השומרים, "אם אתה לא מחפש צרות."
"אתה ג'ונאס אגאלון," אמר הנער, כאילו נפגשו בפונדק דרכים ולא באמצע יער באישון לילה. "לכבוד הוא לי."
ג'ונאס מעולם לא ביקש להיות מפורסם, אך כרזות המבוקש שנשאו את דמות דיוקנו התנוססו ברחבי שלוש הממלכות ופרסמו אותו בעל כורחו. למרות הניצחונות המעטים שנחל ויותר האשמות שווא מפשעים אמיתיים, שמו הפך במהרה לאגדה. והפרס הגבוה על לכידתו עורר התעניינות רבה בציבור.
השומר המבוגר, ששוחרר מהחבל שבו נקשר, חיכך כעת בזהירות את מפרקי ידיו כדי לחדש את זרימת הדם בהן. "אתה עוקב אחרי המורד המטונף הזה?" שאל. "וזה אומר שגם אתה שואף להיות מורד מטונף? אנחנו נשמור עבורך בארמון מוט מחודד שעליו יתנוסס הראש שלך. תִּפְסוּ אותו!"
השומרים זינקו לעברו של האלמוני, אך הוא רק צחק וחמק מידיהם כמו דג חלקלק.
"אתה זקוק לעזרתי?" שאל את ג'ונאס. "מה בנוגע לזה? אני אעזור לך, ואתה תעזור לי. זו העסקה."
הוא התנועע בזריזות כזאת, שלא היה סיכוי שהוא סתם משקיף סקרן. לג'ונאס לא היה מושג מי הוא, אך לא היה אכפת לו.
"נשמע טוב," אמר ג'ונאס.
"אז בוא נתחיל." הנער שלף מתחת למעילו שתי חרבות עבות ברוחב זרועותיו. הוא סב על עקביו והכה בחרבות במהירות כזאת, שהשומרים לא הספיקו להתנגד.
ראשו של ג'ונאס עדיין היה סחרחר, אך הוא הצליח להכות במרפקו את השומר שעמד ממש מאחוריו. הוא הרגיש ושמע את העצם המתפצפצת, והשומר צעק בכאב.
ג'ונאס זינק על רגליו, חטף את חרבו והכה בה בבטנו הרכה של השומר.
הנער לבוש המעיל הפיל את השומר שהחזיק ברופוס. כעת, משהיה חופשי, המורד חסר הניסיון רק עמד שם, קפוא במקומו, ובהה בסצנה האלימה שנפרשה לנגד עיניו. ואז פנה וברח משם בלי להביט לאחור.
ג'ונאס קצת התאכזב מרופוס, אך גם שמח שלילד ניתנה סופסוף הזדמנות לברוח מקרב שהוא ממילא לא היה מוכן לו עדיין. יכול להיות אפילו שרופוס יישאר בחיים, אם ינהג בחכמה ויצליח לא להסתבך בצרות.
מאחר שהשומרים האחרים היו כעת מתים, או מחוסרי הכרה, ג'ונאס תפס שוב את השבוי הראשון שלו והטיח אותו בעץ. הזחיחות בעיניו של השומר הפכה לפחד. "אל תהרוג אותי," התנשף.
ג'ונאס התעלם ממנו ופנה לנער הזר שהציל הרגע את חייו. "איך קוראים לך?"
"פליקס," השיב הזר בחיוך. "פליקס גבּראס. נעים להכיר."
"גם לי. תודה על העזרה."
"אין בעיה."
אלמלא התערב פליקס, ג'ונאס היה מת. לא היה כל ספק בכך. פליקס העניק לו הזדמנות לחיות יום נוסף, יום שבו אולי יצליח לחולל שינוי. ועל כך, ג'ונאס היה אסיר תודה. עם זאת, היה לו ברור שיהיה טפשי מצדו לא להיזהר מפני הזר, שידע מי הוא לפני שפגש אותו.
"מה המחיר שלך?" שאל ג'ונאס.
"מחיר?"
"אמרת שאם תעזור לי, אני אעזור לך."
"כל דבר בעתו," ענה פליקס והתקרב אליו. הוא הזיז את ג'ונאס מדרכו ואחז בשומר בצווארו. "הקשבתי בחשאי לשיחה ביניכם. כן, זה לא מנומס, אני יודע. אבל שמעתי שאתה לא חושב שג'ונאס מספיק אמיץ כדי להרוג מישהו בדם קר. טוב, אז מה הרושם הראשון שלך בקשר אליי?"
השומר השיב בקול רועד: "מה אתה רוצה?"
"תענה לשאלה. החברים שלו — מישהו מהם עדיין חי?"
השומר רעד כולו. "כן, כמה מהם הובאו לצינוק של הארמון ומחכים להוצאתם להורג."
"כמה זה כמה?"
"אני לא יודע בדיוק. שלושה? ארבעה? לא יודע. לא הייתי שם!"
ג'ונאס התכווץ מבפנים. שלושה או ארבעה? כל כך מעט ניצולים...
"שמות?" אמר פליקס ולחץ בחוזקה על צווארו של השומר.
פניו של האיש האדימו, והוא ענה בקול חנוק: "לא יודע. הייתי אומר לך."
"כמה זמן נשאר עד להוצאתם להורג?" שאל ג'ונאס, מנסה לשמור על קול יציב. המחשבה על כך שהאנשים היקרים ללבו לכודים אצל המלך הקפיאה את דמו.
"זה ייקח כמה ימים, אולי כמה חודשים. בבקשה, חוסו על חיי! סיפרתי לכם כל מה שאני יודע. תרחמו עליי, אני מתחנן לפניכם."
פליקס הביט בו ממושכות בלי לומר מילה. "אולי אני ארחם עליך כמו שאתה ריחמת עלינו?" ובְּאִבְחָה אחת של חרבו השתיק את השומר לנצח נצחים. גופו של האיש צנח לקרקע, מצטרף אל גופות אחיו השומרים. ג'ונאס גילה שהוא לא מסוגל להתיק את מבטו מהמראה הזה.
"אתה יודע שהייתי חייב לעשות את זה, נכון?" שאל פליקס בקול קר כקרח.
"כן, אני יודע."
בעיניו של פליקס עמד מבט נוקשה, שהיה זר לג'ונאס. לא נראה בהן אפילו שמץ של חרטה על מה שעשה, אך גם לא שמץ של שמחה.
הוא צדק: השומר לא היה חס עליהם. הוא היה מחסל אותם ללא היסוס.
"אני אסיר תודה לך על שהצלת את חיי," אמר ג'ונאס בעוד פליקס מוחה את להבי חרבותיו בטחב שכיסה את הקרקע, בטרם החזיר אותן לנדניהן.
"בבקשה," אמר פליקס ובהה לעבר היער האפל. "נראה לי שהחבר שלך ברח."
"עדיף לו להיות רחוק ממני," אמר ג'ונאס ובחן את הגופות הפזורות סביבם. לאחר מכן פנה שוב אל פליקס בזהירות. "אתה מתנקש," אמר.
בהתחשב בכישורי הלחימה שלו ובקלות שבה השתמש בחרבות, היה ברור שהוא רוצח מיומן.
הצינה שנשבה מעיניו של פליקס נעלמה כשחייך שוב. "תלוי באיזה יום, למען האמת. אדם צריך לעשות כמיטב יכולתו עם הכישורים שניתנו לו."
ג'ונאס ראה בכך אישור לניחוש שלו. "אז מה עכשיו? אין לי זהב כמו שמציעים על ראשי בכרזות המבוקשים."
"מישהו קצת פסימי, אה? הואיל והעיניים של המלך בולשות בכל מקום בזמן האחרון ותרות אחרי כל מי שעושה צרות, מה שאני רוצה זה מישהו שישמור על הגב שלי בזמן שאני שומר עליו. ולמה לא לחבור אל ג'ונאס אגאלון הידוע לשמצה, אני שואל את עצמי?" הוא הביט לעבר הכיוון שאליו נמלט רופוס. "אני לא רואה שיש לי כאן תחרות. אתה זקוק לי. זה עד כדי כך פשוט."
"אתה רוצה להיות מורד?"
"מה שאני רוצה זה לעשות צרות ולעורר מהומות בכל מקום אפשרי," אמר פליקס וחיוכו התרחב. "אם זה הופך אותי למורד, אז שיהיה. אני מורד. אולי נתחיל בכך שאני אעזור לך להציל את החברים שלך?"
ג'ונאס המשיך להביט בפליקס בזהירות, לבו הולם בפראות כאילו היה בעיצומו של קרב. "השומר הזה אמר לנו רק מה שרצינו לשמוע. אין דרך לדעת אם החברים שלי באמת נמצאים בצינוק של הארמון," אמר.
"בחיים אין שום ערבויות, רק אפשרויות. זה מספיק טוב בשבילי."
"גם אם הם שם, לא נצליח לחדור לצינוק."
פליקס משך בכתפיו. "אני די אוהב אתגרים בלתי אפשריים. אתה לא?"
על אף מאמציו הכבירים להתעלם ממנה, ג'ונאס חש בתקווה שהחלה להנץ בחזהו. ותקווה לעתים קרובות מובילה לכאב...
אך היא יכולה להוביל גם לניצחון.
ג'ונאס הביט בנער הגבוה והשרירי, שהצליח להביס במו ידיו חמישה שומרים.
"אתגרים בלתי אפשריים, הא?"
פליקס צחק. "המהנים ביותר, אתה לא חושב ככה? אז נהיה שותפים לאנרכיה?"
פליקס צדק בדבר אחד: זה לא כאילו חיכה לג'ונאס תור ארוך של מורדים מיומנים המשתוקקים להילחם לצדו.
הוא נכנע, נאחז בחוזקה בתקווה המהבהבת בתוכו וחייך. "נשמע טוב," אמר והושיט את ידו.
פליקס אחז בידו המושטת של ג'ונאס. "ואני מבטיח לא לברוח לתוך היער עם הזנב בין הרגליים כמו החבר הקטן שלך."
"אני מאוד אעריך את זה," אמר ג'ונאס, שבמוחו כבר התרוצצו תכניות ומזימות. העתיד נראה לו פתאום הרבה יותר מזהיר.
"מחר נתחיל במשימת שחרור החברים שלך," אמר פליקס. "ונשלח כמה שיותר משומריו של המלך אל ממלכת האופל."
תחילתה של ידידות נפלאה, חשב לעצמו ג'ונאס.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
עוד ספרים של קוראים - הוצאה לאור
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
מבצע החודש
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
עוד ספרים של מורגן רודס
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il