אבל, למה?

הקדמה

תכף אני כבר שש־עשרה שנה אמא. מתוכן, יותר משתים־עשרה שנה אני מתפקדת בתוך התמודדות מאתגרת מאוד. כשאני מסתכלת לאחור על חיי המשפחה שלנו בפרספקטיבה, אני לא מאמינה שחווינו כל־כך הרבה עצב, קושי ואובדן.

הכתיבה של הספר הזה גרמה לי לחזור ולהיזכר ברגעים שונים בהורות שלי: רגעים שבהם חוויתי אינטימיות גדולה עם ילדיי, רגעים שבהם חשתי חסרת אונים מול החוויות שהם חווים, רגעים שהיו מלאים באופטימיות ובאמונה שלמרות המשבר הגדול שפקד אותנו, הם ימצאו את הטוב שבחיים, רגעים של הורות יום־יומית מלאה בכאב, אך עטופה באהבה עוצמתית.

המוות הוא חלק מהחיים. רבים וחכמים ממני כבר אמרו זאת, אך למרות שזה נתון שידוע מראש לכולנו, יש לנו קושי אדיר לגעת בחולי, באובדן ובמוות, והקושי מתעצם כאשר הוא נוגע לילדים שלנו.

אילו רק יכולנו לגדל את ילדינו בעולם תמים ללא כאב, ודאי היינו מסתירים מהם את קיומם של מחלות, מלחמות ומוות, אוסרים עליהם לראות סרטים עם סוף עצוב ומוציאים את הצבעים שחור ואפור מקופסת הצבעים שלהם. אילו רק יכולנו... אלא שהניסיון שלנו להגן עליהם באופן מוחלט נידון לכישלון, כי החיים, כמו החיים, מזמנים לא פעם קשיים.

התמודדות חיי בשתים־עשרה השנים האחרונות עוררה בי שאלות רבות, הנוגעות לחיפוש אחר דרך שבה אוכל להנגיש לילדיי את מציאות חיינו. לאורך השנים התמודדתי מול עצמי ומולם עם שאלות רבות שהם שאלו אותי בפועל, ועם השאלות שקיוויתי שישאלו.

הספר שלפניכם הנו אסופה של שאלות שילדיי שאלו, ועדיין שואלים, לאורך שנות ההתמודדות שלנו כמשפחה עם חולי ואובדן. שאלות שגם ילדים אחרים עשויים לשאול בהתמודדויות בחייהם.

התשובות לכל השאלות הנן התשובות שאני נתתי לילדיי. חשוב לי לסייג: אלו לא בהכרח התשובות הנכונות, לכל אחד ואחת מאיתנו יכולות להיות תשובות שונות שמתאימות לו. עם זאת, אני מאמינה כי ניסיון חיי יכול לתרום גם לאחרים ולו רק מעט מידע וכלים שעוזרים כשצריך לקיים שיח קשה, מורכב, אך חשוב מאין כמותו.

אשמח לעמוד לרשותכם,

רותם

לפעמים את פוגשת אנשים בחייך, שהמפגש איתם ישנה את תפיסת עולמך. לפעמים את פוגשת אנשים, ולו לדקות ספורות בלבד, שבהן הם יכעיסו אותך, יפגעו בך וידברו אלייך באופן מתנשא. לפעמים יידרשו לך ארבע או חמש שנים כדי להבין שהפגישה המקרית איתם אז, הפגישה הנוראה שנחרטה בכל נים ונים בגופך, היא זו שתעזור לך לצלוח את החיים בהמשך — מכיוון שבזכותה, באותו רגע ממש, בחרת וגם הצהרת איך תחיי את חייך ואיך תגדלי את ילדייך.

יוני שנת 2013, בית חולים במרכז הארץ. זוהר מתאושש ממשבר נשימתי מורכב, שבעקבותיו יֵצא מבית החולים כשהוא מונשם באופן רציף וקבוע. שעת בוקר, מסדרונות בית החולים עדיין ריקים ממבקרים, ואני פוסעת לעבר חדרו, מתחילה עוד יום של בית חולים, ביורוקרטיה והתארגנות ליציאתו של זוהר הביתה, רק שהפעם זה יהיה אתגר מורכב ומפחיד: חיים לצד מכונת הנשמה.

לפתע אני שומעת מישהי קוראת בשמי: "גברת כרמי?" אני מפנה את מבטי, ומולי ניצבת האחות הראשית של המחלקה.

"בוקר טוב", היא אומרת לי. "בוקר טוב", אני משיבה. שתינו עומדות במסדרון, וללא התרעה היא זורקת לעברי שאלה: "תגידי, כבר החלטת מה לעשות עם בעלך?" אני מביטה בתמיהה: "למה את מתכוונת?" אני מחזירה אליה שאלה. "האם החלטת אם את לוקחת אותו הביתה או שהוא עובר לבית חולים סיעודי?" היא עונה.

אני משיבה בפליאה: "מה זאת אומרת? זוהר בחר להתחבר להנשמה לפני עשרה ימים מכיוון שידע שהוא חוזר הביתה. אני יודעת שזו הייתה הסיבה המרכזית לבחירה שלו להאריך את חייו". היא לא מאבדת עשתונות, ועונה לי: "גברת כרמי, אני מקווה שאת יודעת שבמצב של בעלך אין סיכוי שהוא יחזיק מעמד יותר משלושה חודשים, ואני מקווה שברור לך שהוא ימות בבית, וכאשר הוא ימות, זה יהיה מול ילדיכם — אני מקווה שאת מביאה בחשבון איזו טראומה זו תהיה עבורם, טראומה עצומה לכל החיים".

ההלם ודאי ניכר בפניי. אני נדהמת מהמעמד, מהלוקיישן, מהביטחון העצמי בדבריה ועוד יותר מהישירות. נדרשות לי כמה דקות להתעשת לפני שאשיב את המילים האלה, מילים שאז יריתי לעברה במהירות מתוך צורך להצדיק את עצמי, בלי להבין את עוצמתן ובלי לדעת שהן בעצם תמצית תפיסת העולם שלי, התפיסה שכיוונה אותי מאז בגידול ילדינו בצל מחלה כל־כך קשה ואכזרית, מחלת ה־ALS.

וכך אמרתי לה: "גברת X (שמה יישאר חסוי ברשותכם), בואי נעשה רגע סדר בכל המתרחש. לא אני בחרתי במחלת ה־ALS, גם לא זוהר, ואגב, תתפלאי, גם לא הילדים שלנו. בעניין המוות, את צודקת מאוד: זוהר ימות יום אחד. רק שבניגוד אלייך, אין לי מושג מתי זה יקרה, וגם אין לי מושג היכן זה יתפוס אותנו.

את גם לגמרי צודקת בכך שלילדים שלנו צפויים חיים מורכבים מאוד. אגב, גם החיים שלי הם לא בדיוק מה שקיוויתי שיהיו, גם של זוהר. אין מה לעשות, הילדים שלנו הם חלק ממערכת משפחתית שמתמודדת עם אתגר מורכב, והם חלק בלתי נפרד ממנה.

אבל את יודעת מה? אני חושבת שלצד המורכבויות הרבות שילדיי יחוו, הם ילמדו עוד דבר אחד או שניים על החיים: הילדים שלנו ילמדו מה זו חמלה, והם ילמדו גם מה הם אהבת אמת וכבוד הדדי. הילדים שלנו ילמדו מה הן אמפתיה ורגישות לזולת, אבל בעיקר הם ילמדו שאין להם מה לדאוג, וגם אם הם יחוו קושי או משבר, התא המשפחתי תמיד יהיה לצדם ויקבל אותם בכל צורה ובכל אופן".

שנים רבות אחרי אותה שיחה אני יודעת בוודאות שהיא הייתה בעצם סוג של חתימת חוזה שלי עם עצמי, חתימת חוזה בקול רם. כשעמדתי מול אותה אחות, נשאתי הצהרה גלויה וברורה לגבי מה יהיה הסיפור שלי, אך יותר מכך הצהרתי מה יהיה הסיפור שאספר לילדיי.

הכול מתחיל בסיפור (או "Once upon a time")

כל אדם חי בתוך סיפור (או במילה מקצועית יותר — נרטיב) שאותו הוא מספר לעצמו. הסיפור אינו אובייקטיבי. הרי אתם בוודאי יודעים כי בנוגע לאירוע אחד יכולות להיות דעות וזוויות ראייה שונות.

כהורים, מוטלת עלינו האחריות לסיפור שנספר לילדינו, שאותו הם יספרו לעצמם כעבור זמן. הסיפור שלנו מושפע מהערכים שלנו, מהתפיסות ומהאמונות שלנו בקשר לעולם. כך למשל, אדם דתי יסביר סיטואציה של מוות בדרך שונה מאדם חילוני.

בקצרה אומר שהסיפור הסובייקטיבי הוא התשתית לתפיסת העולם שלנו ושל ילדינו. לאופן שבו אנחנו מספרים את הסיפור יש השפעה רבה הן בבחירת המילים שבהן אנו משתמשים (מילים וביטויים מחזקים, כמו "אלופ/ה", "סומכת עליך", "יודעת שתבחר/י נכון", מול ביטויים מחלישים, כמו: "היה ברור לי שלא תצליח/י", "למה את/ה לא כמו אחיך/אחותך?"), והן בטון הדיבור (רגוע, אוהב, חסר סבלנות, כועס וכדומה).

המילים והטון האלה, וזו לא הגזמה, יהיו חלק הארי בתפיסה של הילד את עצמו ואת העולם שבו הוא חי.

לדוגמה, ילד שיקבל חיזוקים ותחושה שסומכים עליו יגדל להיות אדם עצמאי שמאמין ביכולותיו, ואילו ילדה שתקבל מסרים קבועים שהיא מאכזבת ולא מוצלחת, תפתח דימוי עצמי נמוך ומעורער. דוגמה נוספת: ילד שהוריו יהיו חרדים מכל צעד שיעשה בעולם, יאמרו לו כל הזמן "תיזהר", "זה מסוכן" ויגבילו את צעדיו בגלל הקושי שלהם עצמם, ילמדו אותו באמצעות מילים ומעשים כי העולם הוא מקום מסוכן ושעליו להתייחס אליו ככזה.

שלושת היסודות להנחלת המשנה ההורית

עד כה דיברתי גבוה, אולי אפילו מעט תיאורטי ומעורפל. הרי ברור שיש סיפור, וברור שיש לכולנו ערכים ומידות שחשוב לנו לגדל את ילדינו על פיהם. אבל איך עושים את זה תכלס? איך הופכים את הסיפור לממשי? איך מבצעים את זה הלכה למעשה ביום־יום, ולא רק במילים יפות?

זמן רב התחבטתי בעניין. ידעתי שהתשובה חייבת להיות ארצית מאוד ומציאותית מאוד, ואז שמתי לב שהתשובה נמצאת במילה ממש:

מ — מנהיגות

מ — מודלינג (דוגמה אישית)

ש — שיתוף (תקשורת)

שלוש מיומנויות אלה הן אבני היסוד להנחלת המשנה ההורית של כל אחד ואחת מאיתנו. אני מניחה שקיימים יסודות נוספים (אשמח לשמוע מכם מה הם), אבל בעיניי, שלושת אלה הם הקריטיים.

כאן אדבר על כל יסוד באופן מובחן ו"נקי", אבל חשוב להבין שבחיים עצמם היסודות עשויים להתערבב זה עם זה: למשל, שיח פתוח וכן של הורה וילד שייך ללא ספק ליסוד של שיתוף ותקשורת, אבל יש בו גם מודלינג — דוגמה אישית איך לדבר על קשיים.

אני מאמינה כי במהלך הספר, באמצעות השאלות שהילדים שואלים והתשובות שאנחנו עונים, כל אחד ואחת מכם יתחיל לזהות את היסוד שהוא חזק בו, זה שבא לו בטבעיות (אגלה לכם סוד גלוי: אצלי התקשורת והשיתוף הם נקודת הכוח בהורות). ומהי נקודת הכוח שלכם?

יאללה, מתחילים.

מ־נהיגות

בסיס ההורות, תמצית ה"אני מאמין" שלי כהורה, טמון במילה מנהיגות. המילה "מנהיגות" היא למעשה העוגן הבטוח והיציב שלנו כדמות הורית לילדינו. מנהיגות איתנה מכילה בתוכה שני עקרונות חשובים: סמכות וגבולות. דווקא בזמן משבר יש לשני אלה חשיבות רבה. הם אלה שיקנו תחושה שבתוך הכאוס שפקד אותנו יש על מי לסמוך, יש על מי להסתכל והוא יודע את הדרך.

מתוך ניסיוני האישי גיליתי כי יש חשיבות לפעולות חוזרות, ליצירת שגרה. הרי ביום בהיר (או אפור) אחד מציאות החיים משתנה מהקצה אל הקצה וכל המוּכר מתערער, אבל באופן פרדוקסלי השמש זורחת ודברים שהיו, עדיין מתקיימים. שגרה של פעולות יום־יומיות נותנת תחושה של סדר וביטחון לילדים (ואגב, גם לנו).

חשוב לי להדגיש כי אין זה אומר שהמשבר אינו פוגש גם אותנו, ההורים, ואינו מכאיב וקשה גם לנו, ואין זה אומר שאסור לבכות או להראות כאב. אבל, ויש כאן אבל גדול, בתוך טרפת החיים חשוב שנעצור לרגע ונבין שעלינו מוטל התפקיד לדאוג לשלומם הנפשי של הילדים שלנו, ולהראות להם שיש סיבה לחיות.

מנהיגות בשניים

תודו שעד כאן זה נשמע סביר, זאת אומרת: אפשר לבצע את זה. אבל המורכבות מתחילה כאשר דרך המנהיגות שלכם פוגשת דרך מנהיגות שונה (למשל, של בן או בת הזוג, או של בני משפחה נוספים כמו סבים ודודים משמעותיים, או של אנשי חינוך שמחנכים את ילדינו שמונה שעות ביום). הרי לא חסרים מקרים שבהם ילד מבחין שכל הורה חושב אחרת ו"מנצל" את הפערים לטובתו הרגעית. גם אם תגידו לי שאתם הורים יחידניים (כדוגמתי), תמיד יהיה אדם נוסף משמעותי לילדים שידבר איתם וינחה אותם.

כדי להקל את המפגש בין סגנונות מנהיגות, חשוב שהשפה מול הילדים תהיה אחידה וברורה. חשוב לשבת ולדבר לפני שפונים אל הילדים, להבין מה כל אחד חושב ולהחליט ביחד איך אפשר לגשר על הפערים בתפיסות ובגישות החינוך.

זה המקום לומר, ועוד אומר זאת בהמשך, כי בעיניי לא ניתן לצלוח משבר אקוטי ללא סיוע של אנשי מקצוע. הקושי שעובר גם עלינו — המנהיגים של ילדינו — מחייב בעיניי תמיכה אמיתית, לדעת שאנחנו לא לבד, ושיש עוד עין שמביטה בילד שלנו ודואגת לו.

אני רוצה לשתף אתכם בשני סיפורים מהחיים שלנו, הקשורים בהתמודדות הורית:

1. "מיטות מוזיקליות"

אתם ודאי מכירים את המשחק כיסאות מוזיקליים, שבו בכל פעם ילד אחר מתיישב על הכיסא הפנוי. אז אצלנו בבית הייתה תקופה שבה המיטות היו מוזיקליות. בכל ערב ילד אחר ישן במיטה אחרת. כאוס שלם, אי־ודאות מוחלטת. בכל ערב התפתח מחדש הוויכוח מי ישן לידי, מכיוון שהמיטה שלי הייתה המבוקשת ביותר. בכל ערב הייתי מותשת ועייפה, והתקשיתי להציב גבולות ולייצר סדר.

ואז הציעה לי המטפלת הרגשית של יובל הצעה פשוטה: לא חייבים שכל אחד מהילדים יישן בכל יום באותה מיטה, אבל יש אפשרות לייצר סדר גם בתוך הבלגן — ליצור טבלה שבועית קבועה, שבה כל ילד יודע מראש היכן הוא יישן וכיצד יסתיים היום שלו. צעד פשוט כל־כך שמייצר ריטואל ומקנה סדר.

2. הולדינג

יובל, בתנו האמצעית, היא ילדה מלאת אנרגיה, כזו שמתפרצת לעתים גם במקומות לא מתאימים. מאז שהייתה קטנה, היה אופייה נמרץ ודעתני, והיא בדקה היטב את הגבולות שלי ושל הצוות החינוכי.

לא פעם זכיתי לקבל טלפון מהצהרון, בתלונה שקשה להחזיק אותה מכיוון שהיא סוערת וכועסת. ברגעים אלה הייתי מבקשת לדבר איתה בטלפון, או שהייתי מגיעה למקום פיזית ומדברת אליה באופן ברור, חותך וחד־משמעי.

הייתי אומרת לה שאני מחליטה עכשיו ושאני אומרת לה כיצד להתנהג. באופן הסמכותי הזה, עם המבט הנוקב שלי אל תוך עיניה, ראיתי כיצד היא נרגעת ומקבלת את מרותי. כאילו שמעה אותי אומרת לה: "הכול בסדר, אני פה, אני המנהיגה, ועכשיו אני אומרת לך מה נכון ומה אסור וכיצד לנהוג".

כבר אמרתי שילדים משוועים לגבולות?

אז מה היה לנו כאן? טיפים לדרך:

—› מנהיגות דורשת מחשבה. לא עושים אותה "על הדרך".

—› אל תוותרו על הכוח שטמון בדמויות נוספות שרואות את הילדים שלכם.

—› תנו לילדים תחושה שאתם יודעים מהו הכיוון ומהי הדרך (גם אם לפעמים אתם לא ממש יודעים).

—› ההתנגדות של הילד נובעת פעמים רבות מהצורך לבדוק שהוא בטוח.

—› מותר ורצוי לשחרר לעתים, רק תחליטו על זה מראש ולא תוך כדי מעשה.

—› צרו סדר עדיפויות — כמות האנרגיה שיש לנו מוגבלת, וקשה להתמודד עם הכול.

—› גורמים טיפוליים — התייעצו איתם ותופתעו לגלות איך זווית ראייה נוספת משנה את כל התמונה.

מ־ודלינג — דוגמה אישית

בני האדם הם בעלי חיים, אמנם מפותחים אך עדיין בעלי חיים. הלמידה הראשונית בטבע מתבצעת באמצעות חיקוי הצאצאים את הוריהם. באמצעות פעולת החיקוי הצאצא לומד כיצד ללכת, כיצד להשיג אוכל, כיצד להגן על עצמו — למעשה, כיצד לחיות ולשרוד.

כמו בטבע, גם ילדינו מחקים אותנו באופן מלא (פעולה הישרדותית הטבועה בנו, כבר אמרתי). פעמים רבות אנחנו לא מודעים עד כמה כל עשייה שלנו נקלטת על ידי חושי הילדים מגיל צעיר מאוד, ולכך שפעולת החיקוי שלהם קריטית ונותנת להם כלים של ממש להמשך חייהם הבוגרים.

כשיובל הייתה בת ארבע, היה לה מנהג קבוע. בכל אחר צהריים היא הושיבה במעגל את בני הבית ואת כל הבובות ל"מפגש בוקר" כמו בגן, כאשר היא בתפקיד הגננת. במשך עשר דקות יומיות היינו זוכים להתעדכן, מילה במילה, בתוספת מימיקה שהפילה אותנו מצחוק, במה שהיה היום בגן.

ילדים הם "סנסורים של החיים". יש להם יכולת לקלוט כל התרחשות, ומתוקף כך יש להם יכולת לעלות על כל הבאגים והדיסוננסים. לכן אצל ילדים אין מילים לחוד ומעשים לחוד. כל מילה מחויבת להיות מגובה במעשה. אני לא יכולה לומר לילדיי שאצלנו בבית לא גונבים, אבל במכולת השכונתית להגניב איזה מסטיק קטן בלי שאף אחד יראה. או לומר שאצלנו בבית מדברים יפה, אבל בלילה, כשאני חושבת שהילדים ישנים, לריב עם בן הזוג, לקלל ולצרוח, ולהניח שאף אחד לא שומע.

כל זה התגלה כנכון ביתר שאת בהתמודדות שלנו עם משבר מתמשך. בשלב מוקדם מאוד למדתי כי את ההחלטות שלי אני חייבת לגבות במעשים מתאימים. אני המנהיגה (זוכרים?), והמבט נישא אליי — ואם אני רוצה להתוות דרך, עליי להתחיל במעשים. הבנתי שאני לא יכולה לומר לילדיי שביתנו פתוח לכולם על אף המחלה הקשה, שאנחנו לא מתביישים, ושאם מישהו ישאל אנחנו נענה ונסביר — אבל בפועל להימנע מהזמנת אורחים ומיציאה משותפת של כל המשפחה עם זוהר.

אז מה היה לנו כאן? טיפים לדרך:

—› קל לומר — מאתגר לבצע. לפני שאתם מבקשים מילדיכם לעשות משהו, בדקו אם אתם פועלים כך בעצמכם.

—› זכרו: ילדיכם צופים בכם כל הזמן.

—› בזמן משבר חשוב שגם אנחנו, ההורים, נלמד לקחת "פסק זמן" לעצמנו. תתפלאו עד כמה עשייה בשביל עצמכם היא שיא של דוגמה אישית.

ש־יתוף (תקשורת)

היסוד האחרון ב"טרילוגיית ממש" הוא שיתוף (או תקשורת), והוא היסוד שאני מבקשת לכוון אליו זרקור בספר הזה.

תקשורת היא התשתית לחיים — גם בינינו, בני האדם, וגם בין דולפינים, צפרדעים, איילות או כל יצור אחר חי ונושם. במקום שבו לא תתקיים תקשורת, לא יהיו חיים.

תקשורת היא למעשה סוג של העברת מידע ואותות ברמה החושית (ראייה, שמיעה, ריח). אצל בני האדם העברת המידע והאותות מפותחת יותר מאשר אצל בעלי החיים, והיא נשענת על יכולות קוגניטיביות הייחודיות לנו.

מומחים רבים עסקו בסוגיה של יצירת קשר ראשוני בין תינוק לדמויות המטפלות בו. הדעה הרווחת היא שבנפש התינוק טבוע צורך מולד ליצור קשר עם מטפל מרכזי. את התקשורת הראשונה מקיים התינוק מיד לאחר הלידה באמצעות בכי. בהמשך, סביב גיל שישה שבועות, יצטרפו גם החיוך ומיקוד המבט. התקשורת המילולית־שפתית מתחילה מגיל עשרה חודשים בערך, כל תינוק ותינוקת בזמנם.

תקשורת בעיניי היא יסוד קריטי ליכולת של תא משפחתי לצלוח חיים רגילים, ועל אחת כמה וכמה לצלוח קושי ומשבר. תקשורת חייבת להתקיים תמיד, תוך התייחסות והתאמה לגיל הילדים.

פעמים רבות אנו חושבים (אולי בעצם מקווים) שאין ביכולתם של ילדינו להבין סיטואציה מורכבת, אך המחשבה הזאת נועדה להקל עלינו להימנע מלתקשר כשאנחנו לא יודעים איך לגשת ומה לומר. אני דוגלת בכך שחשוב לדבר בכל גיל, גם בגיל שנתיים וגם בגיל עשרים. השיח מן הסתם יהיה שונה בכל גיל, אך החובה שלנו זהה: לתווך לילדינו את המציאות ולומר תמיד את האמת.

אני זוכרת שתקופה ארוכה במהלך מחלתו של זוהר חשבתי שאין צורך להסביר לגלעד, בני הצעיר, את מציאות חייו או לשוחח עמו על הכאב או האובדן, מכיוון שאלו החיים שאליהם נולד, ואין לו זיכרון או חוויה של אבא בריא או מתפקד.

ואז, סביב גיל שלוש, גלעד התחיל לומר לי משפטים כמו, "זה לא פייר שכל האבות הולכים, ורק אבא שלי לא יכול", או "אני לא רוצה שסבא ילמד אותי לרכוב על אופניים, אלא רק אבא". אני זוכרת איך "נפל לי האסימון" שגלעד למעשה חווה אובדן באמצעות היכולת לראות מה יש לסביבה שלו, ומה לו לעולם לא יהיה. יכולת כל־כך מורכבת של למידה, התבוננות והשלכה, שבן שלוש כבר מסוגל לעשות.

אחד הדברים שלמדתי במהלך חיי האישיים והמקצועיים הוא שאין ילד שלא רוצה לשתף, יש ילד שלא רוצה להכביד. הצורך בשיתוף, באוורור רגשות ובאשרור חברתי טבוע בכולנו מגיל צעיר מאוד. אסייג ואומר שאמנם אצל כל אדם הצורך הזה קיים במינון שונה, אך הוא קיים אצל כולנו. לעתים ילדים עלולים להימנע משיתוף מתוך חשש שהם יוסיפו לנו, המבוגרים, מכאוב או קושי. על כן חשוב שניצור בבית מרחב בטוח שמאפשר דיבור ושיח. זה אולי נראה לכם כמו סיסמה ושאיפה אוטופית, ונכון, לכל משפחה יש סגנון תקשורת משלה, ולכל ילד ישנם האופי והסגנון שלו. ועדיין — עלינו המבוגרים מוטלת החובה לייצר מרחב תקשורת פתוח ובטוח.

מה זה אומר?

ראשית, אם נשאלת שאלה — חשוב לענות עליה, ולא להראות לילדים שאנו נלחצים ממנה. כשיובל הייתה קטנה, ישבנו כולנו בסלון עם זוהר, והיא שאלה: מה נעשה עם הבגדים של אבא אחרי שהוא ימות? השאלה תפסה אותי לא מוכנה (טיפ: אנחנו בדרך כלל לא מוכנים לשאלות ישירות), אבל עניתי לה מול כולם וללא היסטריה, שאחרי שאבא ימות, נשאיר את הבגדים שלו בארון, ומי שירצה יוכל ללבוש אותם. באמצעות מענה פשוט וישיר נתתי לה את התחושה שמותר לשאול הכול ושאני לא נבהלת.

שנית, אם אנו חשים שיש נושא שלא מדובר אך ראוי שידובר, חשוב שניזום שיח וננסה לגשש איפה הילדים נמצאים בהקשר הזה. גיליתי שהנושאים שמטרידים אותי והשאלות שאני שואלת בדרך כלל דומים מאוד לאלו שמעסיקים את ילדיי. אנחנו הרי חיים באותו בית וחווים אותן חוויות. תפקידנו לאפשר לשלל הרגשות לצוף ולהיות מדוברים. גם לקנאה, לבושה ולכעס יש מקום חשוב בתהליך של התמודדות עם משבר.

שלישית, השיח חייב להיות תואם גיל ולהקנות לילדים תחושת ביטחון. בעיקר כשמדובר בחולי ובמוות, חשוב לתת מידע שאינו מציף את הילדים, ומאפשר להם להמשיך לתת אמון בעולם. חשוב לענות על השאלות שהילדים שואלים בלי להוסיף מידע לא רלוונטי.

כלל הברזל שלי: לא תמיד חייבים לתת את כל המידע, אך תמיד חייבים לומר את האמת.

עכשיו תאמרו לי, ובצדק, שאצלכם בבית יש ילדים בטווח גילים רחב, שלכל אחד יש את האופי והסגנון שלו. ואני אומר לכם שזה מעולה. מדוע? כי שונות מפרה ומצמיחה. אצלנו בבית לכל ילד יש סגנון שיח ושיתוף שונה. יש מי שמעדיף לשמור בבטן ולא לשתף ולשאול, יש מי שאוהב להקשיב, ויש מי ששואל בקול רם, ישר לפרצוף.

באמצעות השונות כל סגנון תקשורת ממלא את החלל של האחר. במרחב הציבורי אני מקפידה לענות על כל השאלות שנשאלות. אני כמובן מאפשרת למי שלא רוצה לשמוע ללכת לחדר, אבל על השאלה אני עונה. וכך, בעצם התשובה, אני נותנת מענה לכל בני הבית — גם לאלו ששאלו בקול וגם לאלו ששאלו בלב.

מה רע בלשמור סוד?

תקשורת היא עניין מורכב, בעיקר כשהיא נדרשת סביב אתגר רגשי. אני בטוחה שכל אחד מאיתנו התחבט מתישהו במהלך חייו בשאלה אם לשתף סוד או לשמור אותו — אם להסתכן בתגובה של אנשים אחרים לשיתוף, או להמשיך להתמודד לבד.

כאשר מדובר בילדים ובבני נוער, נושא זה ראוי להתייחסות כפולה ומכופלת בשל נטייתם להתבייש, לחשוש מלשתף ולבחור "לשמור בבטן". מה הבעיה עם שמירת סוד? בעיקרון אין בעיה אם זה מה שמתאים לאדם, אלא שפעולת שמירת הסוד צורכת המון אנרגיה, ומשלב מסוים היא עלולה להביא להצטמצמות ולהימנעות חברתית.

לפני תשע שנים סיימנו את שהותנו בשיכון משפחות בבסיס צבאי בדרום הארץ. זוהר כבר היה חולה, ורצינו לגור קרוב להוריי שחיים בקיבוץ. מצאנו את ביתנו במושב שבו לא הכרנו אף אחד. הילדים שובצו במסגרות חינוך. שירה עלתה לכיתה ב' עם ילדים שלא הכירה ושלא ידעו את סיפור ההתמודדות שלה.

ההשתלבות בבית הספר החדש הייתה מורכבת עבורה. הכול היה לה זר ומנוכר, כאשר ברקע מצבו של זוהר הלך והחמיר. בתוך כל הטירוף (שלי, של זוהר ושל הילדים) אני מודה בבושה שלא הבחנתי בכך ששירה נמנעת כמעט לחלוטין ממפגשים חברתיים, עד שבוקר אחד קיבלתי אימייל מהמחנכת שמזמין את שירה להצטרף לקבוצה של ילדים עם קשיים חברתיים.

מיותר לציין שהייתי בהלם, לילדה שלי יש בעיות חברתיות?

בבירור עם המורה התגלה לי ששירה ממעטת בשיח ומאוד מכונסת בעצמה. היא לא מדברת כלל על מחלת אביה, ובכל פעם שהיא מדברת היא בוררת היטב את מילותיה. למעשה, שירה שומרת סוד. הסוד הפך כל־כך גדול וקשה להסתרה, עד שהיא "בחרה" (שלא במודע) להימנע מקשרים חברתיים, שחלילה יגרמו לה לחשוף את הסיפור. היא הרגישה שגם אם תדבר על מזג האוויר, היא עלולה במקרה לפלוט אמירה שתחשוף אותה ותגלה את סודה, ועל כן העדיפה פשוט לשתוק.

שמירת סוד היא אתגר קשה — על אחת כמה וכמה לילדים צעירים, שאינם מיומנים כמונו בתקשורת. דמיינו שאתם יודעים על מסיבת הפתעה של חברה טובה. מאותו הרגע, בלי לשלוט בכך, אתם טרודים שמא תפלטו בטעות איזו אמירה שתחשוף את המסיבה, שמא בגללכם ההפתעה תתגלה. זו החוויה של שמירת סוד.

עלינו, המבוגרים, להיות ערניים להתנהגות ילדינו, להזמין אותם לשיח בעיקר סביב משבר ולסייע להם להתמודד עם המורכבות.

שירה עברה תהליך מול הכיתה, שבסופו העבירה שיעור שבו סיפרה על זוהר. היא לא הפכה לילדה דברנית, שמדברת בכל הזדמנות על זוהר, אך כבר לא שמרה סוד כל־כך כבד.

בספר הזה נדבר על תקשורת, על השאלות שנשאלות בקול ואנו נדרשים לענות עליהן, אך גם על השאלות שתלויות בחלל החדר ולא נשאלות. כמבוגרים, עלינו להיות ערניים למתרחש, לדבר, להציף ולשקף את המציאות.

זכרו תמיד שילדינו חכמים וקולטים הכול. מה שלנו נותר זה להמשיג את המצב כך שיוכלו להתמודד איתו.

אז מה היה לנו כאן? טיפים לדרך:

—› חשוב שהשיח יהיה מותאם לגיל, לאישיות ולסיטואציה.

—› לא לפחד לדבר. פשוט גשו לילד או לילדה ודברו איתם.

—› שיתוף מוביל לשיתוף. אם אתם מרגישים שהשיחה תקועה, התחילו בשיתוף אישי ואותנטי שלכם, ותתפלאו לראות איך זה מוביל לתגובה כנה של הצד השני.

—› ילד אחד על הורה אחד: זמן מפגשים אינטימיים שלכם ושל הילדים — רק אתם והם, לא תמיד כדי לפתוח בשיחה, אלא כדי לייצר אינטימיות.

—› והכי חשוב — היכולת לדבר ולשתף היא יכולת נרכשת. צריך להתאמן עליה, וגם אם קשה, לא לוותר.