אהבה חופשית

זוהי לונדון הסוערת של שנות השישים. באוויר נישא ריח של התחלות חדשות, של אהבה חופשית, של חיים. אבל כל אלה חולפים מעל ראשה של משפחת פישר. אי שם, בפרברי העיר, ממשיכים בני המשפחה בחייהם הנינוחים: רוג'ר הוא עובד מדינה, רעייתו פיליס היא עקרת בית מסורה ואמא למופת. 

אבל בליל קיץ חם אחד, כל זה משתנה. בנם של ידידי המשפחה מגיע לביקור נימוסין, ולאחר ארוחת הערב, בחושך, בגינה המטופחת, הוא אוחז בפיליס, שגילה כפול מגילו, ומנשק אותה.

הנשיקה היא רק נשיקה, אבל כמו באגדת ילדים – היא גם סם החיים ופיליס מתעוררת באחת מתרדמת הפרברים שלה. לפתע, היא אינה יכולה עוד. משהו בה ניצת, משתחרר, סוער. תשוקה חדשה מציפה אותה כמו גם הבנה פתאומית של העולם הסובב אותה - כסף, אינטרסים, עוולות. היא מרגישה שהיא חייבת לעשות מעשה.

אהבה חופשית הוא ספר על התעוררות ופריצת גבולות, על ניסיון נואש אך מעורר כבוד לסחוט עוד טיפת חיים מהחיים האלה, למרוד, להרגיש שוב, לאהוב, וגם ליפול.

ספריה של טסה האדלי זכו לשבחי הביקורת העולמית וכן להצלחה במדינות רבות. אהבה חופשית הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית.

1

זה היה ערב יום שישי יפהפה של שלהי הקיץ, ופיליס פישר ישבה אל שולחן האיפור שלה מול החלון הפתוח לרווחה שפנה אל הגינה. אל החדר פעפע פסקול החיים הפרבריים המנומנמים: קולות ההתזה הקצובים של מים מצינור על פרחים בשולי מדשאה, נקישת להבי מזמרה, חבטות רחוקות של כדורים מכיוון מועדון הטניס, צווחות מקוטעות של ילדים משחקים, ניחוחות של דשא גזום ושל בשר צלוי, קרקוש קוביות קרח בכוסות הג'ין וטוניק הראשונות של סוף השבוע.

כשקרני שמש נמוכות סנוורו אותה לפתע בחלק אחד של המראה, פיליס הטתה אותה, והאור שינה כיוון וריצד סביב התמרוקים בבקבוקי הזכוכית וסביב בקבוקי הבושם, מי הפנים ומסיר האיפור. היא נשענה על מרפקיה, לבושה בתחתונית, כדי להביט במראה מקרוב, הרגישה את הרוח הקלה מלטפת את כתפיה החשופות והריחה את ניחוח הסבון על עורה. היא היתה בת ארבעים, אבל עדיין נראתה יפה, רעננה ומלאת חיים. פניה היו שזופות ואפה הסולד היה זרוע נמשים חיוורים. שערה הבהיר — לא בלונדיני, אלא זהוב כמו קש חיוור — סורק לאחור ונופח לקראת הערב בעזרת תרסיס לשיער. היא מרחה על שפתיה שפתון בהיר, הידקה אותן והזעיפה פנים אל השתקפותה משום שחשבה שהן גדולות מדי, רכות מדי וחסרות צורה, כאילו משהו גס או מחוצף עלול להיפלט מפיה. אבל למעשה היא היתה אישה שמתרצה בקלות ולהוטה לרַצות אחרים. היא היתה מרוצה מחייה. השנה היתה 1967.

על קולב שנתלה על דלת הארון המתינה לה כמו חברה, שמלת שיפון ירוקה עם קו מותן גבוה שהגיעה עד מעל הברך, עם פסים אדומים וכתומים אנכיים עבים וסרט ירוק עבה שנתפר מתחת לקו החזה. היא ביקשה ממנדי וֶרי לגהץ לה אותה לפני שתלך הביתה. לא היה צורך לבקש ממנדי להישאר ולעזור להגיש את ארוחת הערב כי זו לא היתה ארוחה רשמית. אולי הבחור שיגיע, ניקולס נַייט, יתגלה כאדם משעמם. פיליס חשבה שהיא זוכרת שהוא היה משעמם כילד קטן. היא פגשה אותו מזמן, כשהיא ורוג'ר היו נשואים טריים ובתה קולט היתה תינוקת שסבלה מגזים. בגיל תשע או עשר היו לניקולס ראש גדול, משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה ומראה ינשופי. הוא ידע המון עובדות והתעקש שהם יבחנו אותו על דגלים וערי בירה בעולם. רוג'ר נענה לו בסבלנות. ניקולס היה בנם של חבריו של רוג'ר, פיטר וג'ין נייט — שהיו למעשה החברים של הוריו והיו מבוגרים ממנו. פיליס ציפתה לביקורו של ניקולס הערב רק משום שאהבה לארח אנשים, ומשום שבכל זאת מדובר בגבר, גם אם יתברר שהוא גס רוח ומכוער. היא לא יכלה שלא לאהוב גברים. אבל היא לא חשבה שתעז לפלרטט עם ניקולס, שהיה קרוב יותר לגיל של הבת שלה.

הילדים ששיחקו בחוץ צרחו עכשיו בהתרגשות בשיאו של מרדף כלשהו, התרוצצו אנה ואנה על המשעולים החבויים סביב הגינות בשמש החמה, הסתתרו לרגע מאחורי גדרות חיות גבוהות, או פילסו דרך מבעד לסבך שיחים מרקיבים: הורטנזיה, דפנה יפנית רעילה, במבוק. חלק מהגינות השתרעו על פני שטח של שני דונם או יותר, והילדים חפרו מחילות בשוליהן הרחוקים, באזורים המיוערים שבהם הן נשקו לנהר, הרחק מהישג ידם של הוריהם. גינה אחת של בית נטוש היתה מכוסה צמחייה עבותה, והם נחרדו מהמחשבה שימצאו שם יצורים מתים. הם הכירו את כל הפרצות בגדרות שדרכן יכלו להשתחל, להכתים את בגדיהם בחזזיות, או לקרוע אותם אם ייתפסו במסמרים. גבר פתח חלון בקומה השנייה של בית סמוך לבית משפחת פישר ברחוב ללא מוצא שבו גרו כדי לצעוק עליהם, וילד אחד מעד לתוך בריכת הדגים בקול שכשוך מלווה בזעקה, והרים בעצב סנדל וגרב ספוגי מים, אבל לא היה לו זמן לעצור, והאחרים היו חסרי רחמים. "איזה אידיוט!" צעק אחד מהם. פיליס חשבה לעצמה בעליצות שבנה יוּ בוודאי רץ איתם, אולי אפילו מוביל את כולם. כדאי שתוציא את הראש החוצה ותקרא לו להיכנס כי הגיע הזמן לארוחת הערב, אבל היא עדיין היתה לבושה בתחתונית שלה, וההתלהבות של הילדים ממילא לא הפריעה לה. היא התרגשה יחד איתם מההבטחות שטומן הערב בחובו ומהצללים הנאספים, והרגישה כמותם את צביטת הכאב לקראת בואו של הלילה.

רוג'ר פישר חזר הביתה ממשרד החוץ, שבו עבד בתפקיד בכיר — מזרחן מוערך וחד הבחנה, פשט את מעילו, אפוף בהילת האורות הצבעוניים של הוויטראז' הקבוע בדלת המרפסת הקדמית, בירך לשלום את בני משפחתו בשעה שתלה אותו על המתלה וסקר את השתקפותו במראה המרובעת הקטנה בעלת השוליים המלוטשים, לא מתוך יהירות, אלא רק כדי לוודא שהופעתו מסודרת. הוא היה גבר בגובה ממוצע עם כרס משתפלת וקו מותניים שנעשה רופס, סנטר כפול מרשים, עיניים נוגות, זיפי זקן כהים ושיער שחור מסורק לאחור. המסדרון התמלא ניחוחות של בישול, ומבעד לדלת חדר האוכל הפתוחה הוא ראה שולחן ערוך עם פרחים, מפה צבעונית משובצת, מפיות וכוסות יין. בקומה העליונה ליד שולחן האיפור שלה קפאה פיליס על מקומה עם מכחול המסקרה ליד עינה, והעיפה מבט בהשתקפותה במראה. פניה לבשו לרגע הבעה שאותה לא הצליחה לפענח, שהתחלפה עד מהרה בהבעה עליזה ומסבירת פנים והיא בירכה את רוג'ר לשלום בקול מתנגן. הוא ייכנס קודם כול לחדרה של קולט האומללה, שהתקשתה בשיעורי הבית שלה, כרגיל. פיליס הספיקה לגרוב את הגרבונים, ללבוש את שמלתה ולהזליף מעט בושם על מפרקי ידיה ומאחורי אוזניה.

קולט התקשתה לא משום שלא היתה חכמה. היא היתה חכמה מאוד, אבל היא התקשתה בכל דבר. שיעורים בספרות אמורים להיות קלים, אבל הסיכון שלקחה היה גדול מדי. היא היתה אמורה לכתוב חיבור בנושא דימויים של צמיחה ודעיכה במחזה "הלילה השנים־עשר", משימה שאותה יכלה לעשות בעיניים עצומות אלמלא היתה מנסה להעביר בכתיבתה באופן מרומז את משיכתה למורתה החדשה לספרות, שהיתה אישה גרושה, רזה, מהוססת, אלגנטית ומאופקת בשנות הארבעים לחייה. קולט למדה בבית ספר פרטי לבנות, ומדי יום שירכה רגליים בנעליים החומות במעלה הגבעה התלולה שלמרגלותיה הוריד אותה אביה, עברה בשערי הברזל המאיימים והמייאשים למראה וירדה אל מלתחה תת־קרקעית אפופה ריח מתכתי של נעלי הוקי שדה וזיעה קרה, שם נדרשה לפשוט את מעיל הגשם הירוק־כהה שלה ולהחליף את נעליה בסנדלים. הבנות בתיכון אוֹטֶרלי היו נלהבות, ספורטיביות ועליזות, והתברכו בביטחון עצמי גבוה. קולט היתה אינטלקטואלית מיוסרת ובודדה. היא שקלה לבנות בקתה מעץ ערבה מחוץ לשער ביתה של מורתה החדשה, ממש כמו ויולה, אבל היא לא יכלה לגלם את התפקיד הזה. ויולה היתה אמורה להיות יפהפייה, שנונה, זעירה. קולט היתה רחבת ממדים עם לסת מרובעת, חזה שופע ותלתלים כהים בתקופה שבה רק שיער חלק נחשב יפה. והיא התעקשה להרכיב משקפיים פשוטים וזולים במימון שירות הבריאות הלאומי בעלי מסגרת ורודה שקופה. "תני לי לקנות לך משקפיים יפים יותר," הפצירה בה אמה, "אבא שלך ישלם עליהם בשמחה."

"אני לא רוצה משקפיים יפים יותר," ענתה קולט בנימה עגמומית.

אף על פי שקראה הכול היא סירבה לקרוא את ספריה של הסופרת שעל שמה קראה לה אמה. היא יכלה לנחש למה אמה רצתה לקרוא לה קולט. היא דמיינה לעצמה ילדה שנראית כמו פיה קטנה, צנומה וחיננית ובעלת מראה צרפתי, שממצמצת בעיניה במתיקות מבעד לפוני שמכסה אותן. ילדה שונה ממנה, חשבה קולט במרירות, וחזרה להתרכז בחיבור שלה. חלון חדרה היה מוגף היטב כדי שלא תתפתה להסתכל החוצה על הערב הנאה. היא תמיד הכינה את שיעורי הבית שלה ביום שישי כאילו היא מפנה זמן למשהו, אף על פי שלא ידעה מהו. מבעד לזגוגית בחדרה האטום והמחניק היא שמעה את הילדים שועטים בחוץ בצעקות, והוצפה בגעגועים לתקופה שבה היתה אחת מהם. היה נדמה לה שזה היה לפני מאות שנים, אבל למעשה היתה רק בת חמש־עשרה.

קולט אף פעם לא היתה פיה כחושה, היא היתה ילדה שמנמנה, אדומת לחיים ושתלטנית שתמיד קפצה את אגרופיה והניפה אותם כמו בוכנות כאשר רצה. היא ידעה את זה כי אחיה חיקה אותה. אבל בימים ההם היא היתה עוצמתית. היא זכרה איך עמדה בראש המסלעה ברגליים פשוקות ובמגפי גשם, ידיה מונחות על מותניה ובטנה מזדקרת מתחת לחולצתה, וצעקה הוראות לחבריה, שהעמידו פנים שהם עבדים מצרים שבונים את הפירמידות. הרצון להרצות להם על היסטוריה היה חלק מהפנטזיות שלה פעמים רבות, ולמרות זאת האחרים רצו לשחק איתה, כי היא המציאה את המשחקים הכי טובים, הכי מפחידים. הם שטו בנהר על רפסודה דולפת וכמעט טבעו. היא איבדה את המשקפיים שהרכיבה אז, והם איבדו שני משוטים ששאלו מבית הסירות של ההורים של אחד מהם. הם כרעו עם פנס בדמדומי הערב בחממה ההרוסה שבגינה הנטושה וציירו בגיר על רצפת האבן כדי לזמן רוחות רפאים. הם מצאו חתולים ועכברים מתים בגינה ההיא, ופעם אחת הם סקלו למוות צלופח בנחל, משום שפחדו לגעת בו, ולאחר מכן התביישו מאוד ולא דיברו על כך מאז.

דיו טפטף מהעט שלה. היא ניגבה את הכתם ואצבעותיה התלכלכו. פתאום היא היתה מיוזעת ותהתה אם בחדר עומד ריח רע בגללה, כי קיבלה מחזור. כששמעה את אביה נכנס הביתה היא זינקה על רגליה, פתחה חלון והתיישבה שוב ליד שולחן הכתיבה שלה כמו תלמידה ששקועה בשיעורים. אבא שלה תמיד נכנס להגיד לה שלום לפני כולם, כי קולט עדיין היתה המתוקה הקטנה שלו, אף על פי שבימים אלה אף אחד מהם כבר לא הודה בזה בקול. הוא דפק על הדלת והציץ פנימה.

"את שקועה בעבודה?" הוא שאל בנימה מלאת חמלה.

"חיבור מטומטם. 'הלילה השנים־עשר'."

"מחזה נהדר."

"אני יודעת, אבל — "

"זה נורא לנתח מחזה נהדר. מה הנושא שלך?"

היא העוותה את פניה ופזלה, אף על פי שאמה אסרה עליה לעשות את זה. "דימויים של צמיחה ודעיכה."

רוג'ר צחק. אביה חכם בהרבה מאמה, חשבה לעצמה קולט, אבל המוח של אמה — מבוך חסר היגיון שהתבסס על שכנוע עצמי ותחושות בטן בהתאם למניעיה הנסתרים — הוא זה שהיה אטום בפני קולט, ולכן היה מסוכן יותר עבורה. פיליס הופיעה על מפתן הדלת מאחורי בעלה אפופה בריח בושם, שפתיה משוחות בשפתון זוהר, נשענה על כתפו ונישקה אותו בזהירות על לחיו. איך קולט אמורה להתנהג כמו נערה צעירה בשעה שאמה מתעקשת ללבוש שמלות ילדותיות קצרות ומעוטרות בסרטים עם קו מותן גבוה?

"קולט תאכל איתנו הערב," אמרה פיליס בנימה מלאת התלהבות ושביעות רצון. "אני תכף אכין ליוּאי שעועית אפויה על לחם קלוי ואשלח אותו למיטה כדי שלא יפריע."

חיוך התפשט על פניו של רוג'ר, שעמד בין אשתו לבתו. "בואו נקווה שהאירוע יצדיק את החברה המשובחת."

"רק שלא ייכנסו לך כל מיני רעיונות לראש," הזהירה קולט את אמה בנימה קודרת.

"את תמיד אומרת שאין לי בכלל רעיונות."

"יש לך רעיונות מטופשים, למשל שאני וניקולס נייט הזה נהיה חברים. אני יכולה להגיד לך כבר עכשיו שהוא ישנא אותי."

"הוא לא ישנא אותך. הרבה יותר סביר להניח שאת תשנאי אותו, הוא בטח משעמם נורא."

"כדאי שנהיה נחמדים אליו גם אם הוא משעמם," אמר רוג'ר. "אמא שלו היא חברה ותיקה ויקרה. היא גרמה לי לחבב את הבחור הזה. בואו ניתן לו הזדמנות."

פיליס שאלה את קולט מה היא מתכוונת ללבוש וקולט אמרה שהיא לא מוכנה ללבוש שום דבר.

אבא שלה אמר שזה בטוח יחדד את הריכוז של ניקולס.

פיליס קשרה סינר למותניה מעל שמלתה, במטבח המואר והמודרני שכולו היה צבוע בצהוב וכחול עם וילונות פרחוניים, שאותם תפרה בעצמה עבור החלון שמעל הכיור. הכול היה מוכן. טרין בשר החזיר נח במקרר, מזוגג ומקושט בעלי דפנה, עוגת השארלוט המוקפת בישקוטים נחה על הדלפק ותבשיל הבקר הריחני כבר בעבע בתנור. היא היתה בשלנית הרפתקנית שקראה את ספרי הבישול של אליזבת דיוויד וגזרה ושמרה את הטור של לֶן דייטון בעיתון. עם השנים היא לימדה את רוג'ר לאהוב תבשילי בשר עם עשבי תיבול ושום. הם קנו שרשראות שום ובצל בחופשותיהם בצרפת. אבל אולי הם יגלו שהאורח שלהם אוהב אוכל נטול תחכום. בעצם, היא חשבה לעצמה, ג'ין נייט היא אישה מוזרה, כזאת שאוהבת תפוחי אדמה מבושלים. אם ניקולס בררן, הגיע הזמן שינסה משהו חדש.

היא יצאה מדלת המטבח אל הגינה. הילדים השתתקו, ושפעת האור החם היתה סמיכה ומרהיבה כענבר. האוויר דמם עד שנשמע לפתע קול ציוצו מחריש האוזניים של שחרור שהתחפר בסבך הגדר החיה הכהה והמאובקת. ואז, עוד לפני שהספיקה לקרוא לו, הגיח יוּ מבין העצים לבדו, כי האחרים בטח הלכו הביתה לאכול ארוחת ערב, ושעט לעברה. הוא לא לבש חולצה, אלא רק את מכנסי האינדיאני האדומים עם שורת הפרנזים הלבנים מפלסטיק בצדדים, כיוון אליה את הרובה שלו, כרע ברך מאחורי הערסל, עצם עין אחת וירה בה בקול שאמור לחקות קול של קליעים ניתזים מהסלעים. פיליס צנחה על הקרקע ומתה, אבל היא עשתה את זה בעדינות כדי לא ללכלך את השמלה שלה. לפעמים היא היתה נופלת באופן משכנע כל כך עד שכמעט הצליחה להפחיד אותו. היא עצמה את עיניה, שילבה את ידיה על חזהּ, התנודדה וגנחה. יוּ רץ אליה וזינק עליה בעוצמה רבה כל כך שהיא הסתחררה תוך שהיא צוחקת ומוחה ונאחזת בו כדי לא לאבד את שיווי המשקל. ראשו הגיע עד לסנטרה והוא הצמיד את פניו, שבוודאי היו מלוכלכות, לחזהּ, והיא טמנה את פניה בשערו החם והריחה את המלח, וגם את השיחים והעלים ואת הריח המתכתי של הרובה שלו.

"אמא, תודי שלא ראית את זה בא." הוא תמיד הגה את המילה אמא ברצינות תהומית ובלגלוג מלא חיבה.

"יואי, אל תיצמד אלי, אתה הורס לי את השמלה!"

"הסיסמה היא זהירות!" הוא אמר.

האושר הזה בוודאי לא יימשך עוד זמן רב, חשבה לעצמה פיליס.

יוּ היה בן תשע ובקרוב יתחיל ללמוד בפנימייה, יתבגר וישכח ממנה. פיליס הקפידה להסתיר את אהבתה העזה לבנה הקטן. היא לא התייחסה אליו ברצינות רבה מדי, התלוצצה והתבדחה איתו כי חשבה שהאהבה הגדולה מדי שחשה כלפיו עלולה להזיק לו ולהשחית את אופיו. בסתר לבה היא קיוותה שיאבד מעט מיופיו כשיגדל ויהיה לגבר. הוא היה יפהפה כמו מלאך בציור, עם שיער בלונדיני־לבן, עיניים כחולות גדולות ועור שהזהיב בקיץ. הוא נולד בלידת עכוז שהיתה קשה וארוכה וכמעט הרגה אותה. הרופאים לא הצליחו להפוך אותו. ויוּ לא התבייש להרעיף חיבה על אמו. הוא לא התרגש ממה שחבריו עלולים לומר והיה מלא ביטחון עצמי. לפעמים הוא אפילו נישק אותה בנוכחותם.

ליד שולחן המטבח הוא ערם שעועית אפויה על לחם קלוי עם קטשופ ונדנד את רגליו בחוסר מנוחה על הכיסא הגבוה, מבטו משוטט באדישות ברחבי החדר בשעה שסיפר לה על הרפתקאותיו, שאחריהן התקשתה לעקוב: אישה אחת ברחוב אֶלְם רַייז היא מכשפה זקנה, זה לא הוגן שהקסדה הצבאית נשארה אצל סמיתי במשך יומיים רצופים, הם היו אמורים לקחת משהו מהאויב אבל הרגל של בַּרְנס־פְּרייס נרטבה והוא איבד את הסנדל שלו וההורים שלו ישתוללו. כשסיים לאכול קערה של מנדרינות משומרות עלה יוּ למעלה. אורחים הפחידו אותו, עם כל השאלות האיומות והליטופים שלהם. כששיחק בחוץ הוא היה חברותי, אבל בבית הוא היה קנאי מאוד לפרטיותו. רק אמו היתה רשאית להיכנס לחדר שלו. על דלת החדר נתלה דף שעליו התנוססה אזהרה למסיגי גבול, בייחוד מיס קולט פישר: הכניסה אסורה בהחלט ותגרור עונשים חמורים ביותר, לרבות עינויים ומוות. יחסיו של יוּ עם אביו היו ידידותיים אך שטחיים. הם הניחו זה לזה. רוג'ר לקח אותו רק לאימוני קריקט בימי ראשון. כל הנושאים החשובים נדחו בהסכמה אילמת עד שיגיע הזמן לשלוח את יוּ לפנימייה שבה למד רוג'ר. כשיהיה באֵבּינגדוֹן הוא יבין את אביו.

קולט תיקנה את שגיאות הכתיב בשלט של אחיה בעט אדום, והקפידה להיכנס לחדר של יוּ כשהוא לא היה שם ולבדוק את קצב התרחבות האוספים השונים שלו, שמעידים על הפרעה נפשית, היא חשבה בסתר לבה. בחדר שרר כאוס: ערימות של אולרים, אלבומי בולים, קופסאות סיגרים, מחברות, פרפרים שאותם חנק בעצמו בצנצנות ריבה עם עלי דפנה, שיפד אותם בסיכות בעלות ראש זכוכית ונעץ אותם בריבועי קלקר עד שנהפכו חומים והחלו להתפורר. ולמרות זאת המחשבה שאחיה הקטן אוהב להתבודד בערבים, לשבת בשיכול רגליים על מיטתו בפיג'מה ולמיין בריכוז רב ובכובד ראש את ערימות החפצים המטורפות שלו נגעה ללבה. כשהיה תינוק יפה, אהוב וצחקן, שרעשן הפלסטיק הכחול שלו שעשע אותו במשך שעות ארוכות והשמש שיזפה את עורו כשישן בעריסתו, היא לא חשבה שהוא יהיה מסוגל אי־פעם לרצינות שכזו.

ניקי נייט הגיע באיחור של יותר משעה לארוחת ערב עם חברים ותיקים של הוריו, שבטח היו משעממים להחריד. הוא לא זכר את האנשים האלה בכלל ולא ידע למה הסכים לביקור הזה. מה אמור לצאת לו מזה? אבל הבעל עבד במשרד החוץ — מקום שורץ טיפוסים פשיסטיים וקולוניאליסטיים — והוא התקשה להאמין שאמו האוהבת באמת מאמינה שזה הכיוון שאליו יפנה בנה. ניקי דמיין לעצמו בזחיחות שלסוכנות הביון יש תיק עם מידע שאספו עליו, והתיק הזה בטח הולך ומתמלא בסיבות לכך שלא תהיה לו קריירה במשרד החוץ. הוא עלה לרכבת הפרברית לאוטרלי, שעברה בין חצרות אחוריות וגינות צנועות, עמוסה בנוסעים מיוזעים בחליפות שחזרו מעבודתם והתבצרו מאחורי העיתונים שלהם, ונתקף שעמום וייאוש אדירים שגרמו לו להיכנס לפאב הקרוב ביותר מיד אחרי שירד מהרכבת, ועכשיו הוא שתה את כוס הבירה השנייה שלו.

ניקי השתנה כמעט לבלי הכר מאז היה הילד המכוער שאותו פגשה פיליס לפני שנים רבות. הוא אף פעם לא באמת נראה כמו ילד. היו לו אף ארוך, שפה תחתונה בשרנית וריסים צפופים שנראו מוגזמים יחסית לפנים של ילד קטן, וגם אוזניים גדולות כמו של מבוגר — שהיו סעיף משמעותי בהשפלות שספג בבית הספר, שבו נודע כדמבו — הוא היה שמנמן אז, והיתה לו רעמת תלתלים. הוריו עזבו את אנגליה כשהיה בן אחת־עשרה כי אביו נכנס לעסקי הנפט. הם גרו בכוויית ואז בטהרן, וניקי נשאר לגור בבית הספר ונסע אליהם בחופשות החגים. הוא שנא את אביו. פיטר נייט רצה שבנו ילמד באוניברסיטת קיימברידג', כמוהו, ולכן ניקי התעקש ללמוד היסטוריה בלידס. ועכשיו הוא היה גבוה ורזה, וגמלוניותו תאמה להפליא את צו האופנה של התקופה. תלתליו השחורים התחלפו בשיער חלק שגלש עד לכתפיו, והוא נהג באופן קבוע, כמעט בלתי רצוני, להסיט אותו אחורה ולהעביר בו את אצבעותיו המוכתמות מניקוטין כדי שלא יכסה את עיניו. הוא היה קצר רואי והרכיב משקפיים בעלי מסגרת זהב דקיקה. סביב עיניו היתה נפיחות, אפו היה עקום ונחיריו היו רחבים כשל סוס מרוץ. מחשבותיו המאומצות כבר ניכרו בפניו. לכבוד ארוחת הערב עם משפחת פישר הוא לבש חולצה לבנה כמעט נקייה וז'קט כחול־כהה עם כפתורי פליז שקנתה לו אמו, שאותו לבש כאילו התחפש לחייל. הוא לא ענב עניבה. גם משום שהיא סימלה קונפורמיזם מתועב, וגם משום שמעולם לא למד לקשור עניבה. בבית הספר הוא הקפיד לא לפרום את לולאת העניבה בסופו של כל יום, ולמחרת בבוקר השחיל לתוכה את ראשו. אם פרם בטעות את הקשר הוא נאלץ לפנות בבושת פנים לאם הבית לעזרה.

בפאב הוא הסתתר מאחורי עותק של הספר "במחוזות טרופיים נוגים", שאת דפיו עיקם לאחור, כמו שעשה תמיד, כדי שיוכל להחזיק אותו וגם להרים את כוסו ולעשן. פינות הדפים התקפלו והתלכלכו מאפר ומבירה. הוא טען שייחוס חשיבות לספרים כחפצים הוא סממן קפיטליסטי, אבל אמו אמרה שהוא הרס את הספרים שלו כשהיה קטן, שנים רבות לפני שהתנגד לקפיטליזם. כשהחזיר לה את הספרים ששאל ממנה, פניה התקדרו למראה הדפים המקומטים והשדרות הסדוקות, והיא לפתה אותם בידיה המנומשות היעילות וניסתה להחזיר אותם לצורתם המקורית.

"אתה לא אמור לחסל אותם באמת, ניקי," היא מחתה חלושות, "זאת רק מטאפורה."

התאורה בפאב נעשתה בוהקת כשהחושך התחיל לרדת. כל מה שהיה נקי ושלם בימי קדם היה שבור ומזוהם בעידן המודרני, הוא חשב לעצמו בזמן שקרא. הוא נמלא תחושת חידלון לוי־שטראוסית. לא נותרו בו אלא החמיצות והאנינות של הפסימיות. הוא הרים את ראשו מהדף, ניער אותו כאילו זבוב הציק לו, קרא את המילים החרוטות על הזגוגית החלבית: מועדון עישון, חדרים להשכרה ולפתע נתקף אי־נוחות כי ידע שהוא מאחר לארוחת הערב. אולי כבר מאוחר מכדי להראות את פרצופו בבית משפחת פישר? אבל הוא היה רעב ודמיין לעצמו צלעות, אפונה, תפוחי אדמה מבושלים, רוטב מנטה. הוא קם על רגליו ותחב את העותק של "במחוזות טרופיים נוגים" לכיס הז'קט שלו.

הם עמדו להתחיל לאכול את הטרין בלעדיו. קולט ניגשה לפתוח את דלת הכניסה. היא חשבה לעצמה שהיא נראית כמו רפרפת ורודה בשמלה שלה והציצה אל שביל הגישה כעיוורת כי האורות בבית היו בוהקים. ההקלה שהציפה את ניקי כשמצא את הבית התפוגגה כשראה אותה. הוא חשש שלבני הזוג פישר תהיה בת שכזו: שמנה ומכוערת. לא היה סיכוי שהוא יימשך אליה וכך יצליח לשרוד את הערב המשעמם. הוא היה בורח משם אם היה יכול.

"שלום," אמרה קולט בחשדנות מבלי לזוז מפתח המרפסת הקדמית, שבה היו מטריות, מגפיים ומעילי גשם, וגם רצועות וכדורי גומי לעוסים שהיו שייכים לכלבים שמתו מזמן ואיש לא היה מסוגל לזרוק אותם. מעבר לכתפה, היה נדמה לניקי, נצנץ הפיתוי הקטלני של חיים בורגניים סדורים ונוחים, טבולים באור חם ואפופים בניחוחות של ארוחת ערב.

"אין לי חוש כיוון," הוא התנצל.

הם עמדו זה מול זה כמו שני יריבים.

"צריך רק ללכת ישר מהתחנה."

קולט רצתה להוסיף שהיא יכולה להריח את עשן הסיגריות ואת הבירה מהפאב, אבל לא העזה כי לניקי היו יתרונות רבים על פניה — גילו, החופש שלו, המראה הנאה שלו — והוא היה עלול לצחוק. הוא בטח היה בקווינ'ס הֶד — הפאב שבו היא תכננה להתחיל לשתות בעתיד הקרוב.

"תתפלאי. כלומר, אני יכול ללכת לאיבוד בקלות רבה, אפילו במסלול ישר."

בחדר האוכל פיליס, שהחזיקה בידה סכין ורכנה על הטרין המעוטר ברצועות בייקון ורודות־לבנות נוצצות, הזדקפה. בשעה שהמתינו לאורח שלהם הם איבדו את התיאבון. מצב רוחם היה מרומם כששתו את כוסית הג'ין הראשונה שלהם והם בקושי שמו לב לאיחור שלו. וכשרוג'ר הציע שישתו עוד כוסית פיליס נתקפה סחרחורת שהתחלפה ברוגז מהדהד, וראשה התחיל לכאוב. אבל שניהם המשיכו להסוות את רגשותיהם מאחורי הומור שנון, בניגוד לקולט, שהתהלכה בחדר בכעס בשמלתה הוורודה המעוטרת בסרט מתחת לקו החזה, זהה לזה שבשמלתה של אמה, אם כי החזה של אמה היה שופע יותר. היא סיימה קערת זיתים ממולאים. עכשיו כולם שמחו שניקולס הופיע, סוף כל סוף, אבל זה היה מאוחר מדי. הערב היה ספוג בתחושה קלה של אכזבה. פיליס לא יכלה שלא לכעוס על ג'ין נייט, חברתו הוותיקה של רוג'ר, שהיתה זו שיזמה את ארוחת הערב. ג'ין כתבה לרוג'ר במפתיע ושאלה אם יוכלו לארח את הבן שלה, שעבר ללונדון לאחרונה ועדיין לא רכש הרבה חברים. כשפיליס ראתה את ניקי היא הבינה מיד שהם לא האנשים שאיתם הוא היה בוחר להתחבר.

הוא אמר להם שטעה בדרך, ואף על פי שאיש לא האמין לו — כי כולם הריחו את מה שקולט הריחה — הם עשו מאמצים אדירים וכרכרו סביבו בניסיון להבין איפה טעה, אילו רחובות בלבלו אותו. האם צעד לאורך שדירת ביץ' במקום לפנות לרחוב דוֹרלקוט? הוא חייך חיוך משועשע, ניגב את משקפיו בשולי חולצתו, ונדמה שלא ממש טרח לדבוק בשקר שלו. הם הציעו לו ג'ין וטוניק, וכשהוא אמר שהוא מעדיף לשתות בירה, הם נתקפו דאגה כי לא היתה להם בירה. רוג'ר פתח בקבוק יין מוֹזֶל שיתלווה לבשר החזיר ושאל אם הוא רוצה לטעום ממנו.

ניקי ענה שהוא מוכן לשתות כל דבר ותשובתו לא ממש הרגיעה אותם. "חוץ משמן מכונות," הוא מיהר להוסיף, אף שקלט שהם צוחקים במבוכה.

פיליס הציעה בנימה קלה של נזיפה שיתחילו לאכול כבר עכשיו כי הוא בטח רעב מאוד.

תקרת חדר האוכל שלהם היתה נמוכה וניקי נראה כמו ענק. כשהתיישבו לאכול, ברכיו התנגשו בתחתית השולחן ומשכו את המפה ואת השמיכה שנפרשה מתחתיה כדי להגן על השולחן. רוג'ר הספיק להציל את קנקן המים ברגע האחרון. איך זה שהבחור המגושם והשתוי הזה עם החולצה המלוכלכת מצליח לגרום לחדר להיראות כל כך מגוחך וזערורי? תהתה פיליס בכעס. ולמרות זאת היא אהבה מאוד את הבית הזה ותמיד חשה צורך לשמור עליו. הוא היה מעוצב בסגנון הארטס אנד קראפטס הפשוט והמאופק ומלא בוויטראז'ים, באביזרי פרזול מנחושת מלוטשת, ברצפות פרקט ובמושבי חלון מרופדים. על שידה בחדר האוכל סודרו בשורות הצלחות הצבעוניות שהם קנו בצרפת. קמין הלבנים היה מלא למשך הקיץ בסידורי הפרחים המיובשים שלה ובממחטות נייר. זה היה הבית האנגלי האמיתי הראשון שלהם אחרי שחזרו משהות ארוכה בקהיר.

היא הניחה את ידה לרגע על כתפו של ניקי, רכנה קדימה והניחה את כוס הג'ין וטוניק שלו ליד צלחתו כדי לפייס אותו ולהציע הפסקת אש. הוא הרי בכל זאת גבר. פיליס היתה רגילה לתקשר עם גברים באמצעות נגיעות מיניות חטופות ממש כפי שתקשרה איתם באמצעות פטפוטים: להרגיע, לעודד ולפתות אותם, ואז להדוף אותם. היא תמיד היתה נאמנה לרוג'ר. לפני שהכירה אותו היה לה רק מאהב אחד, טעות איומה. ניקי היה אמור להרים אליה את מבטו בהערכה עכשיו, או להישען אחורה ולהתמסר למגע ידה על כתפו. אבל אצבעותיה היו קרות משום שפשפשה בדלי הקרח — המלקחיים אבדו — והקור חדר את הבד הדק של חולצתו וגרם לו להרתע בפראות שכמעט הפילה את כוס הג'ין מידה וגם הבהילה אותה, אף על פי שהיא הסוותה היטב את מבוכתה. איש לא היה מנחש שהיא נפגעה בשעה שהתיישבה אל השולחן, חייכה, והרימה את הסכין כדי להגיש את הטרין. אבל תחושת ההשפלה הצורבת בעבעה בה. ניקי נרתע ממגע ידה והיא חשבה שהוא בקושי מסוגל להסתכל עליה. הוא קימט את מצחו ודקר את המפה במזלג שלו.

"אז ניקולס," אמר רוג'ר בעליצות מאולצת, "איך החיים בלונדון? אתה מסתדר?"

ניקי חייך חיוך עמום ומצמץ. היה נדמה שנדרשו לו כמה שניות כדי להבין את השאלה.

"מסתדר?" הוא שאל כאילו מדובר במילה בשפה זרה ומשונה. "כן, אני מסתדר."

"ומה הצעד הבא שלך? יש לך תוכנית?"

"העניין הוא," הוא הסביר בנימה מהורהרת, "שאני פשוט לא חושב על העתיד בצורה כזאת, כמו רצף של שלבים שצריך להתקדם בהם עד שמגיעים למטרה סופית. כי הרי המטרה הסופית היא מוות, לא? אז רציתי לטייל, להיפתח להשקפות עולם שונות. ועכשיו הפסקתי לטייל, אבל אני לא רוצה סתם 'למצוא עבודה' ולסגור הכול מחדש."

"איזה קשקוש," מלמלה קולט. היא חשבה שאבא שלה בטח חושב שניקולס מגוחך. אבל רוג'ר נראה נחוש לא להתייאש ממנו.

"אמא שלך אמרה שאתה כותב."

ניקי התכווץ. "באמת? טוב, אתה יודע איך זה אמהות. היא בטח שמרה איזה חיבור נהדר שכתבתי בבית הספר היסודי שגרם לה לפתח ציפיות. אבל באמת כתבתי רומן בשנה שעברה, כשגרתי איתם בטהרן. ואז שרפתי אותו."

הוא דחף את הטרין במזלג על צלחתו וניכר היה שהוא מתעב אותו.

"באמת שרפת אותו?" שאלה קולט בפקפוק. "אתה בטח שומר אותו על איזה מדף ומוכן לשלוף אותו משם כשתהיה מפורסם."

הוא נעץ בה מבט נוקב. "באמת שרפתי אותו. הגנן שרף עשבים שוטים בחבית נפט ישנה. הכנסתי לאש קבוצות של דפים, עבודה של המון חודשים."

קולט התרשמה למרות הכול. "זה בטח היה מזעזע."

"זה היה משחרר. אחר כך הרגשתי יותר חופשי. הייתי אמור לכתוב על אנשים שפגשתי באיראן ובאפגניסטן, אבל האמת היא שלא ידעתי מה האנשים האלה חשבו. אז בספר כתבתי רק על עצמי חושב עליהם. זה היה די דוחה. וכשחזרתי לאנגליה כדי למצוא חומר שאוכל לצלול לתוכו, גיליתי שאני בכלל לא רוצה לכתוב רומנים. המדיום הזה מת."

"לא נכון," מחתה קולט, אבל ניקי התעלם ממנה.

"אז אני לא ממש יודע מה לעשות עם עצמי," הוא אמר לרוג'ר, "כי הרומן מת והמערכת הפוליטית מלוכלכת מאוד, אם יורשה לי לומר."

"אני לא נעלב," אמר רוג'ר, "אתה בטח תופתע לגלות שאנחנו מסכימים על הרבה דברים, אבל אני כבר השלמתי עם התפקיד שאני ממלא במערכת המלוכלכת."

ניקי אמר שהוא לא כועס עליו, ורוג'ר שאל אם הוא מרקסיסט.

ניקי אמר שמרקסיזם זה ממש מתיש. צריך לקום עם שחר, לצאת ולעשות מעצמך צחוק, לחלק עלונים לעובדי נמל שלא רוצים אותם, ורק רוצים למנוע כניסה של מהגרים מהאיים הקאריביים. "הם מסתכלים על הידיים העדינות שלך כאילו הם כבר מתכננים להעמיד אותך מול איזו כיתת יורים אם המהפכה שבה אתה תומך ברוב טיפשותך באמת תצא אל הפועל."

קולט הסתכלה על אביה כדי לראות אם החוצפה של ניקי מכעיסה אותו, אבל הוא חייך. "והסוציאליסטים עוד יותר מדכאים," הוסיף ניקי בנימה עגמומית, "צמחונות, התנועה לפירוק נשק גרעיני, מוזיקת פולק."

"אני מבין את הבעיה שלך," אמר רוג'ר, "זה מתסכל כשאתה אפילו לא יכול להיאבק למען הפיכה."

"אני רק מחכה לראות מה יקרה," אמר ניקי, "אני כותב כמה מאמרים. אולי יש דרך אחרת לעשות דברים. או שאחזור לאיראן ואחיה כמו איכר. אתה בטח נוסע להרבה מקומות במסגרת העבודה שלך, מר פישר, ומביא אליהם את הנאורות והציוויליזציה, או מה שזה לא יהיה שממשלת הוד מלכותה חושבת שהיא עושה."

"לצערי העבודה שלי היא בעיקר פקידותית כיום," אמר רוג'ר, "אבל אהבתי לנסוע למקומות שונים בעולם. כשהייתי בערך בגילך, משרד החוץ שלח אותי למפעל ישן לייצור משי לא רחוק מביירות כדי לשפר את הערבית שלי. זאת היתה תקופה נהדרת."

ניקי בקושי טרח להעמיד פנים שהוא מתעניין בדבריו. "באמת?"

רוג'ר אמר שהם התגוררו עם אנשים מקומיים ולמדו בערבים לאור מנורות שמן. בסופי השבוע הם יצאו לטיולים רגליים בהרים. "אבל אתה צודק, כמובן, במה שאמרת לגבי הרומן שלך. ככל שהעמקנו את הידע שלנו בשפה, כך התברר לנו שאנחנו לא באמת יודעים מה עובר למארחים שלנו בראש. שיעור חשוב בדיפלומטיה."

"למדת בלשנות?"

"לימודים קלאסיים באוקספורד. זאת היתה הכנה לא רעה."

"רוג'ר מאוד אוהב את המזרח התיכון," אמרה פיליס, "נפגשנו בקהיר. מצאתי שם עבודה וחשבתי שאני רוצה לטייל בעולם. חזרנו הביתה באשמתי. אהבתי את מצרים מאוד אבל לא הסתדרתי שם. חליתי."

"כמה מעיק!" אמר ניקי. הוא מרח חמאה על הלחם הקלוי שלו בריכוז ילדותי וביסודיות רבה. "מה שאני לא סובל זה את הפרצופים המחייכים והעליזים של האזרחים הזרים בכל המקומות האלה. אני לא מתכוון להעליב אותך, גברת פישר, אני יודע שגם אני הייתי אחד מהם, אם כי להגנתי ייאמר שכמעט אף פעם לא חייכתי. אבל אני מדבר על הזרים הבריטים והאמריקאים, שהיו שותפים לביצוע פשעים במשך המון זמן ולמרות זאת הם נראים עליזים ותמימים כמו פעוטות, נקיי כפיים עד כיעור בזמן שכתפיהם של המדוכאים שפופות מעומס הזקנה והחטא. הם באים בימים כמו הגבעות."

"אני מזהה את כישרון הכתיבה שלך," אמר רוג'ר.

פיליס שמעה את הנימה הביקורתית של ניקי אבל בקושי הקשיבה לדבריו. היא עדיין חשבה על האופן שבו נרתע כשנגעה בכתפו. לאחרונה היא התחילה להתבדח על כך שהיא נהיית אישה זקנה. היא דמיינה את עצמה כאישה שלֵווה בגיל העמידה, שבעת רצון ועסוקה בענייני הבית ובתחביביה. אבל עכשיו היא הבינה שההשלמה העליזה הזו עם המצב היא שקר, הונאה עצמית. היא לא באמת חשבה ברצינות שמשהו השתנה או יהיה חייב להשתנות אי־פעם. היא התייחסה למיניות שלה כדבר מובן מאליו וחשבה שתמיד תישאר שם עמוק בפנים, כמו גוש רדיואקטיבי קטן ועוצמתי. עכשיו היא חששה שניקי נגעל כשנגעה בו בדיוק כשם שהיא נגעלה מהגברים המבוגרים שטופי הזימה שחפנו את ישבנה כשהיתה בגילו. עכשיו היא היתה הזקנה המבחילה. הרי זה מה שהשתמע מדבריו, לא? אנשים צעירים סלדו מנשים כמוה, מהמעמד שלה. אף אחד חוץ מרוג'ר כבר לא יחשוק בה יותר.

בשלב הזה של הערב כולם כבר היו שתויים למדי, חוץ מקולט, שנעצה בהם מבטים ביקורתיים. כל פרט בהופעתו של ניקי נראה לפיליס משמעותי, כי הנעורים והיופי עלולים להיעלם מחייה לנצח: כתמים סגולים מתחת לעיניו, קמטים שהופיעו בזוויות פיו כשחייך לעצמו בלגלוג, כתמי ניקוטין על קצות אצבעותיו כשהצית סיגריה אחרי שסיים לאכול את הלחם הקלוי שלו. לא שמתי לב לכל הדברים האלה, היא חשבה לעצמה, כשיכולתי להשיג אותם בקלות. תנועותיו היו משוחררות וספונטניות והביעו זלזול מוחלט בכל המוסכמות שעל פיהן חיו בני משפחת פישר את חייהם. היה נדמה שהיא רואה את השמרנות ואת הרשמיות שלהן מבעד לעיניים שלו. ניקי כיבה את הסיגריה במרכז פרוסת הטרין שלו. פיליס לא ידעה שצעירים מסוגלים לפורר את ההווה של אנשים בגיל העמידה כמו תל אבנים.

*המשך הפרק בספר המלא*