הסוף השני

פרודנס היתה ילדת הפלא הכי מפורסמת בעולם. בגיל שלוש לימדה את עצמה לנגן בפסנתר והופיעה בתוכניות אירוח בטלוויזיה, ובגיל שמונה ניגנה בפני נשיא ארצות הברית.

אבל מאז עברו הרבה שנים. פרודנס בת ארבעים ושמונה עכשיו, ומשבר אמצע החיים תקף אותה. הבנות עזבו את הבית, ופרודנס שוכבת ובוהה וחושבת על המוות. ואז מגיעה הצעה מפתיעה: להשתתף בגמר הגדול של תוכנית הריאליטי "דו-קרב הפסנתרים של אלכסיי פטרוב".

פרודנס לא הופיעה מול קהל זה עשורים, והעיסוק שלה במוזיקה הסתכם בהלחנה של ג'ינגלים. אבל התשוקה לזכות בהזדמנות שנייה, בסוף אחר – בוערת בה.

אבל לחשיפה יש מחיר. מעברה הנשכח צץ בעלה לשעבר. הנוכל החמדן מנסה לסחוט את פרודנס, ויש לו קלף מנצח נגדה.

עכשיו היא לא נלחמת רק על כבוד או תהילה. עכשיו היא נלחמת כדי להציל את משפחתה ונישואיה, את החיים שבנתה לעצמה. וכדי להוכיח, בעיקר לעצמה, שאף פעם לא מאוחר לכתוב סוף חדש לסיפור שלך.

הסוף השני הוא ספר הביכורים של מישל הופמן, עיתונאית לשעבר, נגנית פסנתר מגיל חמש. זהו סיפור מצחיק ופרוע, אבל גם מרגש וחשוף, על המחיר הכבד של התהילה, על כוחה של המוסיקה, ועל ההזדמנות השנייה שמחכה לנו – אם רק נעז לנסות שוב.

פרלוד במי מינור
(1)

יום אחד אחר הצהריים, בדיוק שנה וארבעה חודשים לפני יום הולדתה החמישים, התחילו לרדוף את פרודנס מחשבות על מוות. המחשבות הקודרות הגיעו בלי אזהרה מוקדמת, והיא לא הצליחה להשתחרר מהן. בדומה להתאהבות פתאומית, באדם הלא נכון. זה הפך לחולי. לקדחת. למחלה שעדיין לא נמצאה לה תרופה.

"אני עומדת למות, והייתי בסך הכול מופע קרקס," היא אמרה לגברת וינטור. כלבת השיצו במשקל שלושה קילוגרמים וחצי הרימה אליה את מבטה. שבוע לפני הופעתו של קיבעון המוות הזה הסיעו פרודנס וסטיוארט את בתם הצעירה, בֶּקָה, לקולג' יוקרתי במערב התיכון, מרחק 3,000 קילומטר משם, עם מגדל שעון, בניינים מחופים שחם ופסלי אבן. בתם הבכורה, טֶס, כבר למדה בקולג' יוקרתי בחוף המזרחי עם מגדל שעון, בניינים מחופים שחם ופסלי אבן.

מעכשיו כבר לא יהיו ילדים בבית.

וכשהיא ובעלה חזרו מהמערב התיכון לדרום־מערב, הצלילים הנבואיים של "פאף דרקון הקסם" מילאו את ראשה של פרודנס ועוררו בה געגוע נוגה לעבר. היא בכתה למראה קופסאות זעירות של צימוקים בסופרמרקט ולפתה צעצועי רחצה ישנים בארון המצעים. שאיפה אחת של קרם תינוקות כמו הכניסה אותה למכונת זמן.

היעדרן של בנותיה ערער אותה. הן לא התעניינו בילדותה המהוללת של פרודנס, לא היה אכפת להן ששלטה במוזיקה של דביסי בגיל שש, שניגנה עבור שני נשיאים מכהנים ושהכירה את אייזק שטרן. לבנותיה היה אכפת שפרודנס תכין עוגות בוץ, תרכיב מחדש ראש של בובה ותסביר מדוע השמיים כחולים. היא עשתה עם בנותיה דברים שנמנעו ממנה בילדותה. למשל לרכוב על אופניים ולקפוץ על טרמפולינה. ולאכול גלידה.

פרודנס רצתה שהבנות יחזרו הביתה ויפיחו בה חיים, אבל זה לא היה אפשרי. היא טיפחה ועודדה את בנותיה בדיוק כדי שיהפכו לנשים בוגרות בטוחות בעצמן ועצמאיות. אבל בדרך, לפרודנס עצמה קרה ההפך. היא איבדה את הביטחון ונעשתה תלויה בהן.

פרודנס חיבקה חזק את בקה ביום שהסיעו אותה לקולג' ואמרה לה בדרמטיות, "אל תשכחי אותי!"

ועל כך ענתה בקה, "טוב, זה יהיה קשה, אמא."

עכשיו, מפני שלא היתה צריכה להכין ארוחת ערב או להסיע אף אחד לשיעורי בלט, פרודנס לא זזה מהשֶזלוֹנג שלה ליד הבריכה. היא פשוט בהתה במדבר שעטה גון קינמון. זה היה קיץ ללא גשם. הרוח החמה נשבה, עצי היַנבּוּט אווששו, החצר להטה. היה צריך רק ניצוץ.

***

בשש באותו ערב נפתחה דלת הזכוכית.

"הנה את," אמר סטיוארט.

"שלום, יקירי, מה שלום הבנקים?"

"עדיין פועלים. תראי, את בוערת."

פרודנס פלטה נשימה ארוכה. "Je vais mourir". פרודנס ידעה שלוש שפות, ולעיתים קרובות עברה לצרפתית כשהיתה במצב רוח דרמטי.

"מה?"

"אני עומדת למות."

"איך?"

"אני עוד לא יודעת."

"אה."

"כמה חבל," היא הנידה בראשה. "C'est dommage".

סטיוארט התיר את חפתיו. "כולנו הולכים למות, את יודעת."

"זה לא מפריע לך?"

הוא משך בכתפיו וסקר את ממלכת המדבר שלו. הוא אהב לחזור הביתה, אל רצפות השיש והקירות המחופים אבן וחדר הביליארד המצופה מהגוני. גן הקקטוסים המרהיב נראה דרך חלונות הענק. סביב הבריכה היו רהיטים מעץ טיק ושולחנות זכוכית, ועציצי קרמיקה ובהם סוקולנטים ירוקים־אפורים. זה היה בית מגורים מפואר. ולא מפני שסטיוארט הרוויח הרבה כסף בעבודתו בבנק, אם כי הוא הצטיין במספרים ואכן הרוויח לא מעט. אבל עיקר הונם נצבר כשפרודנס היתה ילדה קטנה. היא היתה ילדת פלא.

"את אובססיבית," הוא אמר לה.

אז פרודנס עשתה מה שהיא עשתה בדרך כלל במצבים כאלה. היא האשימה את הוריה. "זה בגלל כל האל־אס־די שאמא שלי עישנה בשנות השישים. אני פגומה."

הוריה של פרודנס היו היפים. היה להם שיער ארוך והם האזינו למוזיקת פולק ולא נעלו נעליים.

סטיוארט פשט את הבגדים המחויטים וקפץ לבריכה בתחתוניו הלבנים הפשוטים. הוא עלה לנשום אוויר ואמר, "את יודעת מה אני חושב?"

"תגיד לי."

"את עוברת משבר של אמצע החיים."

"באמת?"

"ממ, הממ."

"אז כדאי שאקנה מכונית ספורט."

"כבר יש לך פורשה," אמר סטיוארט.

"אה, נכון."

"אדומה, אפילו."

"לעזאזל."

אבל המכונית הנוצצת לא סייעה לה להיפטר מן המודעות החריפה לכך שהיא זקנה עכשיו ובנותיה עזבו, וחייה יגיעו לקצם בלי שתשיג את הדבר היחיד שחמק ממנה: להיחשב כאמנית אמיתית, לא רק כילדת פלא. היא צללה לתוך מי הבריכה וצפה על גבה והביטה בענני המונסון הכתומים והכבדים, שהיו תלויים בשמי אוגוסט כמו כדורי אש.

***

למחרת בבוקר התעוררה פרודנס ובלבה מועקה חסרת שם. היא עברה על רשימה בראשה: בנותיה מוגנות, סטיוארט בריא, גברת וינטור נחה לרגליה, והבית לא עלה באש.

אבל אז, תוך כדי צחצוח שיניים, היא ספרה ארבעה חוטי כסף חדשים בשערה וראתה את פניה של אמה מחזירות לה מבט. בשארית היום היא לא הצליחה למצוא טעם בשום משימה. הזמנה לארוחת צהריים לא נענתה, והחברה הניחה שפרודנס, שהקן שלה התרוקן, נמצאת בפוארטו וָלארטָה עם סטיוארט, שוחה בים ושותה בירה מקסיקנית.

כשחזר סטיוארט הביתה באותו ערב, שקית הניקוי היבש ובה חולצותיו בעלות החפתים הצרפתיים עדיין היתה מונחת במסדרון. לא היה שום דבר במקרר מלבד קרטון חלב שפג תוקפו, קופסה של פטל עבש ובקבוק שמפניה קריסטל מלא למחצה, שיום קודם לכן עמד שלם וסגור במקרר של הבר. על שולחן הדואר היה מונח טופס הרשמה לאגודה האמריקאית לגמלאים, קרוע לשניים.

הוא עלה למעלה לחדר הרחצה, שם שכבה פרודנס, רגליה מונחות על דופן האמבטיה, מעשנת סיגריה חומה דקה וקוראת ספר עזרה עצמית, "את תותחית על: איך להפסיק לפקפק בעצמך ולהתחיל לחיות חיים נפלאים". סונטה ברה מז'ור של סקרלטי נשמעה מנגן תקליטים נייד שעמד על מדף השיש הסמוך. קערת ממתקים מתוצרת בּאקָרה, שקיבלו לחתונתם לפני עשרים שנה והכילה פעם שוקולדים עטופים בזהב, היתה מלאה עד גדותיה בבדלי סיגריות.

סטיוארט התיישב על השרפרף בחדר האמבטיה והתיר את שרוכי נעליו. "את צריכה לצאת."

היא נשפה חוט עשן אפור ואמרה, "אין לי לאן ללכת."

אבל תמיד היה לה לאן ללכת, בדרך כלל מקום פנטסטי וספונטני. למשל לעצור כדי לראות הצגה בדרכה לקניות במכולת ביום ראשון כשהיא לבושה בגלימת משי. סרטי אמנות בימי רביעי בבוקר ותערוכות במוזיאון בימי שלישי אחר הצהריים.

"אני צריך לטוס ללונדון לעסקים בשבוע הבא," הוא אמר, "בואי איתי."

פרודנס טבלה את הסיגריה באמבטיה והיא השמיעה קול כשל קריעת נייר. "תוכל להחליף את התקליט? מנדלסון, 'שיר ללא מילים בפה דיאז מינור', בבקשה."

סטיוארט החזיר את התקליט לעטיפה שלו, אם כי חלק מהתקליטים הושלכו על השרפרף בלי שהוחזרו לעטיפתם כראוי. "מה את חושבת?" אמר, מדפדף בערמת האלבומים. לא היה לו מושג מה הוא מחפש.

"על מנדלסון?"

"לא, לונדון."

היא שינתה תנוחה באמבטיה והרהרה. טיסה של עשר שעות והתור במכס והדוגסיטר והאריזה והג'ט לג והפגישות הארוכות של סטיוארט. והמחיר המופקע של האוכל — בפעם האחרונה שהיתה בלונדון היא שילמה שנים־עשר פאונד בשביל טוסט אבוקדו. טוסט!

"לא מתחשק לי." אולי צריך להאט את הקצב. זה מה שקורה עם הגיל.

"זה לא יכול להימשך, פרודנס."

"בסדר. אני אפתח מועדון קריאה."

הרעיון נשמע שגרתי מדי עבור אשתו האקסצנטרית. "באמת?"

"בטח."

"מתי?"

"ברגע שאמצא ספר טוב."

הדכדוך הכבד הזה היה עלול להימשך עשרות שנים, כיוון שפרודנס היתה רחוקה כארבעים שנה ממותה בפועל, והרבה מאוד אירועים שלא התרחשו במחצית הראשונה של חייה עמדו להתרחש במחציתם השנייה. אבל השתייה והעישון והטבילה באמבט הגיעו לסיומם בפתאומיות בוקר אחד, כשהתעוררה לקול רחש של בלמים הידראוליים. ואחר כך צלצול פעמון הדלת. ואחר כך גברת וינטור, שנבחה על ההפרעה. פרודנס פתחה את הדלת בפיג'מת משי גברית, ומחרוזת ארוכה של פנינים לבנות כחלב קשורה על חזהּ. שלושה גברים גדולים במדים אפורים, השמות ג'יל והקטור ופרד תפורים באדום על כיס חולצתם השמאלי, עמדו בפתח.

"משלוח עבור גברת פרודנס צַ'יילדס," אמר פרד.

פרודנס לא זכרה רכישות אחרונות שמצריכות משאית הובלה גדולה, שהרי היתה שקועה כולה במחשבות על המוות ולא יצאה מהבית. היא הציצה מעבר לכתפו של ג'יל. על דופן המשאית התנוססו המילים "שירות המשלוחים של תיבת נגינה".

"לא הזמנתי תיבת נגינה."

"זה פסנתר."

"לא הזמנתי פסנתר." כבר יש לה פסנתר קטן בחדר התפירה שלה, חדר שמעולם לא התרחשה בו שום תפירה.

הקטור פרש מסמך והושיט אותו לפרד, ופרד הושיט אותו לפרודנס, ופרודנס החזירה אותו לפרד. "תצטרך להקריא לי."

"גברתי?"

"אין לי פה משקפיים."

פרד החזיק את המסמך כאילו הוא כרוז רשמי. "כתוב כאן, לשלוח לגברת פרודנס צ'יילדס, פּריקליפּוֹפּי לֵיין 10534, סקוֹטסדֵייל, אריזונה."

אכן זו הכתובת שלה. אכן היא פרודנס צ'יילדס.

"מי השולח?"

לפרד לא היה אכפת מאין הגיעו הפסנתרים, רק לאן הם הולכים. "אני לא יודע, גבירתי."

"זה חייב להיות כתוב שם."

השעה היתה שמונה בבוקר והחום כבר הגיע לשלושים וחמש מעלות צלזיוס. לא מזג האוויר האידיאלי להזזת חפצים גדולים שמשקלם מעל 400 קילו. פרד והקטור וג'יל רצו להוריד את הפסנתר מהמשאית ולהכניס אותו לבית ולהרכיב אותו לפני שהחום יעלה עוד יותר.

"כתוב שפסנתר כנף סטיינוויי, 2.11 מטרים, דגם B, גימור הובנה, הוא מלוֹנגמוֹנט, קולורדו."

סטיינוויי. דגם B. מלונגמונט. לא, זה לא יכול להיות פסנתר הילדות שלה. איך?

פרודנס התנשפה, ופרד קימט את מצחו. ג'יל בדק את השעה, הקטור ניגב את מצחו, וגברת וינטור השתרעה על רצפת השיש הקרירה.

"קחו את זה בחזרה," אמרה פרודנס.

"אנחנו לא מורשים לעשות את זה."

"טוב, אני לא יכולה שזה יהיה בחיים שלי עכשיו."

"למה, גבירתי?"

"אני חייבת להקים מועדון קריאה."

"סליחה?"

להופעתו המחודשת של הפסנתר לא היה שום היגיון מבחינת פרודנס. זה ודאי סוג של התערבות אלוהית. זה היה ההסבר ההגיוני היחיד. כי כל מה שהיה בבעלותה של פרודנס בעבר, מ־1970 עד 1984, אבד במעבר דירה, נמסר או נמכר בידי סבתה הנקמנית שכבר מזמן מתה, כסוג קיצוני של עונש. ואת כל מה שלא הצליחה למכור שרפה סבתא פדינגטון המרשעת במדורה גדולה, כולל ספריית התווים העצומה של פרודנס. במדורה היו גם תמונות חתומות בידי נשיאים וכוכבי קולנוע וצ'ארוֹ.

"בכמה זה מבוטח?" שאלה פרודנס.

"כתוב 100,000 דולר."

היא מיששה את מחרוזת הפנינים הארוכה שלה. עלה בדעתה שמדורה יכולה להיות פתרון טוב. כי היא לא יכולה להחזיק את הפסנתר הזה בביתה, את הסמל המוחשי הזה לכישלון. 100,000 מכספי הביטוח יספיקו לקניית הרבה ספרים.

רוק סטאר
(2)

שמונה שעות בדיוק אחרי שהסטיינוויי הגיע למבואת השיש של משפחת צ'יילדס ישב המלחין זוכה האוסקר קרטיס לאיוֹנס מול פסנתר, על במה ענקית בבֶּרבֶּנק שבקליפורניה, והפציץ עם העיבוד הסוער שלו ל"מעוף הדבורה". מצלמות התמקדו בידיו של קרטיס כדי להציג לוליינות אצבעות מסחררת. הוא היה מוזיקאי נפלא — הם לא מחלקים פרסי אוסקר סתם ככה. והיה לו רקע מעולה: תואר ראשון בתורת המופע בפרינסטון ותואר שני בקולנוע ממכללת ברקלי למוזיקה. הוא גם ניגן בכינור ובצ'לו, והשתתף במופע הראשון שלו בברודוויי בגיל עשרים ואחת, וקיבל עליו פרס טוני.

קרטיס לאיונס התחרה בטלוויזיה בשידור חי בקרב אחד על אחד מול פסנתרן אחר. יריבו, רָקוּל נָגָראג'ה — האלוף המכהן זה שבועיים ברציפות — ביצע זה עתה ביצוע נמרץ של "The Maple Leaf Rag" מאת סקוט ג'ופלין. מפיקי התוכנית הדגישו את ההבדלים בין שני המתחרים. הם רמזו שאולי קצת מוגזם להציג את רקול נגראג'ה כ"פסנתרן", שהרי אין לו רקע מהולל כמו לקרטיס לאיונס. הוא לא למד בבתי ספר יוקרתיים למוזיקה. הוא לא ניגן עם שום תזמורת סימפונית. הוא גם לא הלחין. לעומת זאת, מר נגראג'ה למד אצל מורה שכונתי לפסנתר בפרברי אקרון, אוהיו. הוא המשיך לטפח את כישוריו גם בבגרותו. הוא התאמן בסולמות ובתרגילי אצבעות בכל בוקר לפני העבודה. במשך היום רקול נגראג'ה היה רואה חשבון של חברה גדולה לאספקת מוצרי אינסטלציה. בערב הוא שכלל את מוצרט. הוא יכול לנגן כל דבר שהניחו לפניו.

כאן, באולפן הזה בברבנק, שבדרך כלל צולמו בו שעשועונים וקומדיות מצבים, המצלמות היו עסוקות בצילום הגמר המרגש של "דו קרב הפסנתרים של אלכסיי פטרוב!" הניגודים בין המתחרים היו חלק מהמשיכה. הפרק הראשון כבר העמיד בוגר ג'וליארד מול קלידן של הסמאשינג פּאמפּקינס. אחר כך התמודד המנצח האהוב ולבן השיער של התזמורת הסימפונית של בּאטוֹן רוּז' מול עילוי בן חמש־עשרה מיפן, וכן הלאה.

בכל שבוע שני פסנתרנים מתחרים היו צריכים לבצע יצירה בכל אחת משלוש קטגוריות:

קלאסית (1820-1750)

רומנטית (1900-1820)

ומודרנית (1900 — הווה).

שני פסנתרי קונצרטים של ימאהה CFX באורך שלושה מטרים עמדו זה מול זה על הבמה. הזרקור האיר מלמעלה את הפסנתרן הראשון, שניגן יצירה שבחר מהקטגוריה הראשונה. ואז עבר הזרקור לפסנתרן השני, שניגן גם הוא יצירה שהכין. לאחר שסיימו שני המתמודדים את נגינתם חיווה המארח, אלכסיי פטרוב, את דעתו על כל אחד מהביצועים. אחרי כל קטגוריה יצאה התוכנית להפסקת פרסומות — והאנשים בקהל סימסו את ההצבעות שלהם. מי שניצח בשתי קטגוריות מתוך השלוש הוכרז כמנצח והמשיך לדו קרב עם פסנתרן אחר בשבוע שלאחר מכן.

כשעלתה התוכנית בסוף יוני, לא הרבה אנשים ברשת האמינו שתצליח. סיכויי ההצלחה קלושים אפילו כשמדובר ברעיונות הטלוויזיוניים החדשניים ביותר. סטטיסטית 80% מכל התוכניות החדשות נכשלות, וב"דו קרב הפסנתרים של אלכסיי פטרוב!" לא היה שום דבר מהדברים שמושכים קהל רחב. לא היו בו סקס או סמים, ולא סלבריטאים. לא היו מרגלים, זומבים או גופות. אז מה היו הסיכויים הריאליים של תחרות בת שמונה פרקים בלי שום סלב ועוד עם מוזיקה קלאסית? במקרה הטוב היא תשמש סתימת חורים דלת תקציב ותיעלם באפלה עד אוקטובר, תרגיע צופים מזדמנים במהלך חודשי הקיץ עד שקומדיות המצבים והדרמות עתירות התקציב יחזרו בסתיו.

אבל התוכנית "דו קרב הפסנתרים של אלכסיי פטרוב!" הפכה להצלחה מסחררת. המנחה שלה, אלכסיי פטרוב, היה פסנתרן רוסי בן עשרים ושתיים, והוא היה יפהפה. היה קשה להפסיק להסתכל עליו. היו לו עור מושלם ושיער שופע, חום כהה, שנצץ בהידור באורות הבמה. עצמות הלחיים הגבוהות והשפתיים המלאות נראו כאילו גולפו מגוש השיש המשובח ביותר. הוא נהג לשלב את אצבעותיו הארוכות והאציליות מתחת לסנטרו בזמן שהקשיב למה שהתרחש על הבמה, וחיוכו היה מסתורי כמו דיוקן של דה וינצ'י.

אבל עיניו הגדולות של אלכסיי, בגון הנחושת, היו המאפיין המיוחד ביותר שלו. הן היו עמוקות ורחבות ויכלו להסתיר בתוכן כל מיני דברים, בעיקר אמביוולנטיות ארוכת שנים.

ההשתתפות בתוכנית לא היתה הרעיון שלו.

הדו קרב בין קרטיס לאיונס לרקול נגראג'ה חתם את העונה. כשסיים קרטיס לאיונס לנגן, אצבעותיו ריחפו רגע מעל הקלידים כאילו כדי למנוע מן השיר להתפוגג. לאחר מכן הוא הזדקף ונשם עמוק. המצלמה התמקדה במצחו הלח וירדה אל האצבעות, שהוא המשיך לכופף וליישר כאילו כדי לשחרר התכווצות. הוא נעמד והשתחווה. הקהל הגיב בצעקות ובמחיאות כפיים.

לבוש בחולצה מגוהצת ורעננה ללא צווארון, שתהפוך בקרוב לסנסציית אינסטגרם, אמר אלכסיי פטרוב, "מר לאיונס, לקחת חלקי שש־עשרה ולנגן אותם כאוקטבות במאה וחמישים פעימות בדקה זה הישג מוזיקלי. אבל ההופעה שלך הערב גרמה לי להרגיש שאני בראש של קוזמו קריימר ולא יכול לצאת."

"קוזמו קריימר?" ענה קרטיס לאיונס במבוכה. "כמו... קריימר מ'סיינפלד'?"

הקהל צחקק. ההפקה שכרה את שירותיו של מורה כדי לעזור לאלכסיי פטרוב לשפר את האנגלית שלו, אבל הוא היה בטוח שילמד הרבה יותר מצפייה בפרקים ישנים של "סיינפלד" בהוּלוּ. אלכסיי אהב אותם.

"נתת לנו רק מהירות תזזיתית אחת, כמו קריימר כשצץ לו רעיון לא כל כך מבריק."

זוכה האוסקר המהולל לא היה רגיל שמשווים אותו לדמות טלוויזיה מעורערת משנות התשעים. הוא שילב את זרועותיו על חזהו והצמיד את שפתיו זו לזו. המצלמה קלטה את התגובה.

אלכסיי פטרוב המשיך. "'מעוף הדבורה' הוא איזון של קרֶשֶנדוֹ ודֶקרֶשֶנדו, רך ורועש, נמהר ומרוסן. העיבוד של רחמנינוב נותן למאזין תחושה של דבורה אחת בודדה, של דבורה יחידה במעוף סוער. אנחנו שמקשיבים מדמיינים את זה כסוג של... בלט עם כנפיים." כאן עצר אלכסיי לכמה רגעים וליטף את האוויר באצבעותיו הארוכות, כשומע את התווים בראשו. אחר כך פנה למלחין ואמר, "הגרסה שלך נשמעה כאילו כוורת שלמה הוכתה בפטיש ונבעטה מצוק."

שוב עלה צחוק מהקהל, וקרטיס לאיונס ביטל אותו במשיכת אף.

אלכסיי פטרוב לא התכוון ללעוג בשידור חי למתמודדים בתוכנית הטלוויזיה שלו. ברגע הזה הקהל לא היה קיים מבחינתו של אלכסיי פטרוב. הוא קם ממושבו וצעד לאורך הבמה, מציג לראווה את מכנסיו המחויטים ואת נעלי הגוצ'י שלו. הוא ישב לפני אחד מפסנתרי הקונצרטים וניגן קטע מ"מעוף הדבורה".

ואז הוא אמר לקרטיס לאיונס, "רואה מה יד ימין שלי עושה? אתה צריך שיד ימין..." הוא חזר וניגן שלוש תיבות שוב ושוב, ורולקס הזהב נצץ באורות הבמה (רולקס, אחת מנותני החסות של התוכנית, נתנה לו את השעון, אבל אלכסיי חשב שגודלו מפריע לנגינה שלו והוא ננזף פעמים רבות על הסרתו לפני שפנה לקלידים). "שומע את זה? זה מגע קליל ביותר, שאפשר להשיג רק באמצעות הרבה תרגול."

זה היה סימן ההיכר של התוכנית, אלכסיי פטרוב קופץ ממקום מושבו ומנגן את הקטע ביצירה שעליו מתח ביקורת. בפעם הראשונה שעשה את זה, המפיקים נלחצו. אבל הקהל (ומורים לפסנתר ברחבי העולם) אהבו לקבל הצצה אל מאחורי הקלעים, אל מה שמרכיב את המוצר המוגמר. "לנגן זה לתרגל" היה משפט שהוא חזר עליו לעיתים קרובות. או: "שם לב כמה נקי זה נשמע?"

"היצירה שניגן מר נגראג'ה אולי לא היתה כל כך תובענית מבחינה טכנית," אמר אלכסיי פטרוב. "אבל הוא הצליח לנגן את קצב הסינקוֹפָּה, שיוצר מוזיקת רגטיים טובה. את בליץ הצלילים שלך אפשר לתאר רק כמו אגרוף לפנים."

דרך הפרשנות השוטפת של אלכסיי פטרוב למד הקהל מונחים חדשים כמו סינקופָּה, אָלֶגרוֹ מוּלטוֹ, לֶגָטוֹ וטֶמפּוֹ רוּבָּטוֹ. הם למדו שהמוזיקה שהלחינו הרומנטיקנים — ליסט, שופן, פוצ'יני — היא אינטנסיבית ואקספרסיבית יותר מהיצירות בעלות המבנה הקבוע של המלחינים הקודמים, למשל מוצרט והיידן. הם למדו מה ההבדל בין פוגה לפרלוד, בין סונטה למינואט.

הם גם למדו לחבר היסטוריה למוזיקה המודרנית, וגילו שההקדמה של "Bad Romance" של ליידי גאגא נלקחה מ"הפסנתר המושווה" של באך; ש"אווה מריה" של ביונסה היא של שוברט; ש"Say You'll Go" של ג'אנל מוֹנֶה נלקח מ"אור ירח" של דביסי.

רוב ההופעות החיות של מוזיקה קלאסית התקיימו באולמות קונצרטים מוזהבים, מול קהל צופים מעודן. אבל התוכנית "דו קרב הפסנתרים של אלכסיי פטרוב!" משכה פלח עצום של האנושות — קהל צופים של ארבעה־עשר מיליון אנשים ברחבי העולם. הביקורות הנשכניות של אלכסיי תדלקו את העניין: "אם אי פעם אצטרך לשמוע שוב את הפרלוד של באך מנוגן באופן כל כך לא אחיד, אני אשרה את עצמי בנוזל מילוי למצתים ואלך לעמוד באזור העישון."

אלכסיי פטרוב נתן למוזיקה הקלאסית זריקת מרץ. במהלך חודשיים הפך באך משריד מעידן רחוק — שמרגש רק את הדוגלים באפודות צמר ובגרביים עד הברך — לאמן חי ובועט. לעיתים קרובות הפכו קטעים מהתוכנית לוויראליים. ויכולת להיות בטוח שלמחרת בבוקר השיחה במשרד תהפוך לוויכוח סוער בשאלה האם הרביעיות העולות המהירות של מתחרה אחד באמת השתוו לתיאטרליות המרעישה של המתחרה השני.

לפני אותו קיץ לא היה לאלכסיי פטרוב חשבון אינסטגרם. אמו פתחה לו חשבון, ועד סיום העונה היו לו תשעה מיליון עוקבים. כל מה שלבש בתוכנית הופיע למחרת בכל הרשתות החברתיות. הוא עשה סיבוב בתוכניות האירוח וקיבל מהקהל שתי דקות של מחיאות כפיים סוערות, בעמידה, לאחר שניגן את האודה "אל השמחה" של בטהובן בתוכנית הלילה של ג'ימי פאלון. לפתע התחילו לזרום הצעות של נותני חסות, מסיכּות עניבה ועד למודעות פרסומת לג'ין.

אלכסיי פטרוב לא תיאר לעצמו בחלומותיו (או בסיוטיו) הפרועים ביותר שהוא יהיה כוכב טלוויזיה. אבל הנה הוא, העולם פרוש לרגליו הנעולות בנעליים יקרות, והרשת עומדת לנצל עד תום את הילת הכוכבים שלו.

***

לאחר שאלכסיי פטרוב השפיל בלי כוונה את מר לאיונס, הוא הכריז על הפסקת פרסומות לפי ההוראות שעל מסך הטלפרומפטר. במשך ההפסקה בת ארבע הדקות הלך אלכסיי אל מאחורי הקלעים, שם הושיט לו מישהו את הטלפון שלו ובקבוק מים. הוא התיישב בכיסא האיפור ובדק את ההודעות בזמן שהמאפרת פידרה את מצחו. פיל סטרוֹם, המפיק בפועל, טפח על גבו כאילו הם החברים הכי טובים.

"היי, ילד, מזל טוב. איזו עונה נהדרת. העיפה לכולם את המוח."

"תודה, פיל."

"אם למיק ג'אגר ולוואן קלייבֶּרן היה תינוק, זה היית אתה."

אלכסיי פטרוב חייך את חיוך המונה ליזה שלו והמשיך לגלול בטלפון.

פיל סטרום המשיך. "היי, שמע, שינוי קל בתוכנית כשאתה חוזר לשם."

אלכסיי הרים את מבטו. "הו, בבקשה, לא." הוא שנא את השינויים האלה של הרגע האחרון. המפיקים עשו לו את זה בכוונה, כדי שלא יוכל להתנגד.

"זה לא עניין גדול, בסדר? אתה זוכר את מה שקבענו, שתכריז את ההכרזה הגדולה אחרי שתודיע על הזוכה של הערב?"

"כן. קודם הזוכה, אחר כך החדשות הגדולות, ואז אני מנגן את 'סקארבּוֹ'. הסוף."

"טוב, החלטנו שאנחנו רוצים שתשנה את הסדר. תכריז את ההכרזה הגדולה בהתחלה, ואחר כך תפיל את כולם עם הביצועים שלך. הקטע שלך צריך לקרות לפני שאתה מודיע על הזוכה."

זה לא מצא חן בעיניו של אלכסיי. "זה לא יגנוב להם את המחזה?"

"אומרים הצגה, זה הצגה, זה לא יגנוב להם את ההצגה."

"טוב, אז זה לא יגנוב להם את ההצגה?"

"לא, לא, מובן שלא. אנחנו רק רוצים למשוך את המתח. ואתה יודע, לתת לאנשים בבית עוד כמה שניות כדי לשלוח את ההצבעות האחרונות בזמן שאתה נותן להם לטעום ממה שאתה יכול לעשות."

אבל זה לא היה נכון. הרשת דרשה את הסדר החדש מפני שהיא לא רצתה שאנשים יתנתקו מיד לאחר חשיפת הזוכה השבועי. ארבעה־עשר מיליון צופים. פיל סטרום ידע שאלכסיי פטרוב לא תמיד ממלא אחר ההוראות, ולכן כדי להבטיח שהכול יתנהל לפי התוכנית של הרשת פיל סטרום לא ייתן לאלכסיי פטרוב את שם הזוכה של הלילה עד לאחר שאלכסיי יכריז את ההכרזה הגדולה ואחריה ינגן את "סקארבו", הפרק השלישי — והמסנוור ביותר מבחינה טכנית — של "Gaspard de la nuit" מאת מוריס ראוול. הכרחי שהקהל יקבל טעימה מרהיבה ממה שהוא יכול לצפות מאלכסיי בעתיד.

פיל סטרום טפח על גבו של אלכסיי בפעם האחרונה ואמר, "אנחנו מוכנים, חבר?"

אלכסיי היסס. "בטח, פיל."

פיל סטרום בחן את עיני הנמר, שתמיד הסתירו הכול היטב. גורלה של העונה החדשה היה תלוי ברגעים הבאים. הוא ידע בדיוק איך לאלץ את אלכסיי פטרוב לשתף פעולה. ליתר דיוק, הוא ידע מי יכול לאלץ את אלכסיי לשתף פעולה. לדחוק את אלכסיי לפינה אם יתנגד. מה שהוא עשה לעיתים קרובות.

דקה אחת אחרי שפיל סטרום עזב את החדר ודקה אחת לפני שאלכסיי פטרוב היה צריך לחזור לבמה, השמיע הטלפון של אלכסיי צלצול שאותת על הטקסט הצפוי, שנשלח כדי להבטיח שיעשה מה שאמרו לו. הוא אפילו לא היה צריך להסתכל בו כדי לדעת ממי ההודעה ומה כתוב בה ולמה נשלחה. הוא מסר את הטלפון שלו בלי לענות עליה.

אלכסיי פטרוב חזר אל מרכז הבמה, קד קידה באלגנטיות וחיכה שישככו מחיאות הכפיים. "לפני שאני מכריז על הזוכה ב'דו קרב הפסנתרים של אלכסיי פטרוב!' יש לי הפתעה מיוחדת בשבילכם. אשמח לראות את כולכם שוב. אתם רוצים לחזור?"

המצלמה פנתה אל קהל אולפן נלהב. אלכסיי פטרוב המשיך. "בסתיו הקרוב, ב־27 בנובמבר, אני אשב בכיסא החם. אני אתחרה בהופעה חיה על הבמה הזאת עם פסנתרן ששמו יפורסם בהמשך, אולי האדם היחיד שעדיין בחיים שאני עלול להפסיד לו."

שאגה עלתה מהקהל. אבל בשלב הזה אלכסיי פטרוב יכול היה לעמוד על הבמה הזאת ולגהק את האלף־בית ואנשים היו צופים.

"פרס כספי..." הוא עצר וחייך וחיכה שהלהט ידעך. כשהרעש הצטמצם לכדי המיה, הוא אמר: "הזוכה יקבל פרס כספי של חצי מיליון דולר". לאחר מכן התיישב ליד אחד הפסנתרים הענקיים וניגן את "סקארבו". כשאלכסיי סיים והשתחווה, שוב פרץ הקהל בתשואות.

רק אחרי שהם השתתקו סוף־סוף, הכריז אלכסיי על הזוכה בתחרות, מר רקוּל נגראג'ה. התגובה היתה מאופקת במידה ניכרת בהשוואה לחשמל שעמד באוויר אחרי החדשות על הדו קרב של אלכסיי בנובמבר.

פיל סטרום היה מרוצה ביותר מתוצאות הלילה.

אלכסיי פטרוב הביט בפיל סטרום וקינא בעליצותו. כמה קל לו להיות מאושר, להרגיש משהו. אלכסיי קינא אפילו באכזבה שזלגה ממר קרטיס לאיונס כאגלי זיעה. על אלכסיי השתלטה קהות החושים כבר מזמן. הוא לא חווה ריגוש ממחיאות הכפיים, שהיו עזות עד כדי כך שהרצפה רטטה. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה באמת צחק מבדיחה, או בכה באופרה. הוא לא זכר מה התחושה כשמחזיקים למישהו את היד. או ישנים יחד באחר צהריים פריזאי. אפילו הזיכרונות שלו היו חסרי צבע עכשיו.

אף על פי שחוסר התחושה הזה הֵקל את העבודה בלוס אנג'לס, אלכסיי ידע שזה לא בדיוק סימן היכר של בריאות רגשית. הוא התחיל להבין שיש ההבדל בין "להתקיים" לבין "לחיות".