אהבה מחושבת

בעולם שבו אהבה אינה נותרת לשיקול דעתנו, אלא נקבעת באמצעות אלגוריתם ממשלתי, חייהם של אלארה ואנדרו משתנים לנצח כשהם מותאמים זה לזה.

המערכת מבטיחה "התאמה מושלמת", אך מתחת לפני השטח מסתתר סוד אפל. ביחד עם חבריהם, הם יוצאים למסע מסוכן המלא בפחדים, בגידות, אובדן ורגעים של תקווה, במטרה לחשוף את האמת. הם נלחמים לא רק למען עצמם, אלא למען עתיד שבו אהבה היא בחירה חופשית.

אם הם יצליחו לשבור את הכבלים, או שהמערכת תכריע אותם?

---

נושאים קשורים: רומן דיסטופי רומנטי, דיסטופיה, עולם ללא בחירה, הבדלי מעמדות, רומנטיקה, שליטה ממשלתית, מרד, כנגד כל הסיכויים, הנבחרים, מתח, אהבה, עשיר וענייה, גורל, סודות. 

פרק 1:
אלארה

החדר שלי היה שדה קרב קטן- מזוודות פתוחות, בגדים פזורים לכל עבר, ואני ניסיתי לעשות סדר בתוך הכאוס. אימי, ג'סיקה, עמדה בפתח, נשענת על המשקוף במבט ספקני, כאילו היא מתלבטת אם בכלל להיכנס.
"אני לא מבינה איך אנשים מסוגלים להמשיך ככה", אמרה לפתע, כמעט לעצמה.
הרמתי את ראשי מהשמלה שהחזקתי, וניסיתי להישאר רגועה. "זה לא כזה נורא, אמא," עניתי.
היא נאנחה, ובדרך הכי דרמטית שאפשר, גלגלה עיניים. "לא נורא? ראית מה קרה לי ולאבא שלך. שלא לדבר על כל הסיפורים שחברות שלי מספרות לי כל הזמן בפגישות 'הזדמנות שנייה'."
"פגישות 'הזדמנות שנייה'? לזוגות גרושים? אמא, בבקשה. את לא אובייקטיבית. ברור שתחשבי ככה."
בינתיים המשכתי לקפל בגדים ולהכניס אותם למזוודה. "ובכל מקרה," הוספתי, "את הרי יודעת את ההיסטוריה. שיעורי הגירושים המשיכו לעלות, היו יותר ילדים עם הורים גרושים מאשר נשואים, אימהות חד-הוריות שנלחמות לשרוד, גברים בוגדים, ובמקרים הקיצוניים... רציחות בגלל מריבות בין זוגות."
אמא קטעה אותי. "כן, אני מכירה את הנאום שלך. אבל אל תגידי לי שאת באמת סומכת על המערכת הזאת."
יכולתי לשמוע את האשמה בקולה. היא שילבה ידיים והביטה בי באותו מבט תוהה שתמיד גרם לי להרגיש כאילו אני הילדה הכי צייתנית בעולם.
"אני לא יודעת איך יצאת כל כך צייתנית," היא הוסיפה.
חייכתי וצחקתי קצרות. "אתם אשמים בזה, כולכם," עניתי בציניות. היא חייכה חצי חיוך, ואני הרגשתי שהמתח בינינו מתפוגג קצת.
שיחתנו נקטעה בצליל חד של הפלאפון שלי. ראיתי את השם של קיילה מופיע על המסך ועניתי מיד.
"את מתרגשת???" היא כמעט צרחה לתוך הפלאפון.
"לא כמוך," אמרתי לה ברוגע הכי מזויף שהצלחתי לאמץ.
"אני לא מבינה איך את כל כך רגועה!" היא המשיכה בקול מתוח. "אני עומדת להשתגע פה"!
"לנשום, קיילה. ובניגוד אלייך, אין לי חבר להיפרד ממנו ולראות אותו אולי עם מישהי אחרת!".
"אם זה יקרה, גם אני אמצא מישהו," היא הכריזה. "ובכל מקרה אין מצב שההתאמה שלו תהיה יותר יפה ממני. ואת פשוט צריכה לחשוב חיובי. אולי אני והוא נהיה ביחד. אולי זה הגורל שלנו".
"כן, כן. אף אחד אחר לא היה שורד איתך. אני עדיין לא מבינה איך הוא הצליח עד עכשיו".
שנינו צחקנו. השיחה המשיכה עוד כמה דקות, עד שהבנו שהשעון דוחק, ושאין לנו זמן להתעכב יותר.
קיילה הייתה החברה הכי טובה שלי מאז בית הספר היסודי. תמיד רציתי להאמין שהיא והחבר שלה ישרדו, שהם יהיו היוצא מן הכלל. אבל המציאות תמיד הצליחה לשבור לי את התקווה הזאת. כל שנה, כל כך הרבה זוגות כמוהם לא שרדו. ואני? אני אולי נראית רגועה, כאילו הכול בשליטה, אבל בפנים אני רותחת. אני לא יכולה להפסיק לחשוב... מה אם אני לא אוהב אותו? מה אם הוא לא ימשך אליי? ואם הוא יתגלה כמכוער? או גרוע יותר – אדם אנוכי, שתלטן, או עצלן? איך אפשר לדעת מה באמת מחכה לי?
כשהגענו לאצטדיון הגדול, אני ואמא צעדנו יחד לדלפק הקבלה. מסביבנו, המוני אנשים לבושים במיטב בגדיהם עמדו בתור – פנים מתוחות, עיניים מלאות תקווה וחרדה. הצעדים המהוססים והלחישות העמומות מילאו את החדר, בזמן שאני ניסיתי להחביא את החששות שלי עמוק בפנים.
בזמן שעמדנו בתור, ניסיתי להתמקד בסביבה ולהסיח את דעתי מהלחץ שהלך וגבר בתוכי. המקום היה עצום, מרשים ביופיו אבל קר ומנוכר באותה מידה. קירות הזכוכית הענקיים החזירו את אור הפנסים בצורה כמעט עיוורת. מסביבי היה קהל עצום של אנשים, כל אחד מהם נראה להוט או מודאג – או שניהם בו זמנית. כולם כאן חיכו לרגע הזה, הרגע שישנה את חייהם לנצח, לטוב או לרע.
אמא שלי קטעה את מחשבותיי, בקול רם, כמובן.
"או, נתת ל'אליטת הזהב' להיכנס קודם? חשבתי שהם אמורים להיות כמו כולם"!
" אמא!" לחשתי לעברה בכעס. "תפסיקי עם זה".
"מה?" היא השיבה באותו טון צדקני שלה, זה שתמיד הצליח להוציא אותי מדעתי. "אי אפשר להאשים אותי. את יודעת שהמערכת הזאת שבורה".
הרמתי עיניים למעלה, משתדלת להתעלם. אבל למען האמת? היא צדקה. המערכת באמת שבורה, ואמא שלי לא הסתירה את דעתה על זה אף פעם.
ומי הם, אתם שואלים? אנחנו קוראים להם 'אליטת הזהב'. אלה האנשים שכולם מכירים – פוליטיקאים, סלבריטאים, אנשי היי-טק. בקיצור, כל מי שיש לו כסף או כוח. משום מה, המערכת תמיד מוצאת להם התאמות "מושלמות". זה מצחיק ועצוב בו זמנית – הם תמיד מותאמים זה לזה, שנה אחר שנה, דור אחר דור.
אי אפשר להצטרף לאליטה, אפשר רק לצאת ממנה. הם סגורים, בלתי חדירים, ותמיד מצליחים לשמר את הסטטוס שלהם.
אז כן, אמא שלי שונאת אותם. היא טוענת שאין מצב שהם באמת ההתאמה המושלמת, והיא בטח לא מאמינה שזה צירוף מקרים. האמת? גם אני לא.
לפתע, קול היוצא מתוך רמקול ממלא את החלל – מודיעים שההתאמות הושלמו. גל של התרגשות שוטף את הקהל. אפשר היה כמעט לחוש את האנרגיה רוטטת באוויר כשכל גבר ואישה בני 21 התחילו להיכנס לחדרים קטנים שבהם הם יקבלו את ההתאמה שלהם.
אני מחבקת את אמא שלי, מרגישה את ידיה מתהדקות סביבי. היא נושפת נשימה רועדת ואני משתדלת להחזיק את עצמי. "אני אוהבת אותך," היא אומרת בקול חנוק. "גם אני," אני עונה לה בלחש, לפני שאני נפרדת ממנה והולכת עם קיילה וריאן, בן הזוג שלה.
החדר שאליו נכנסנו היה מסודר ומחולק בקפדנות לתחנות קטנות. שמות הזוגות הוכרזו בקול קר וענייני, אחד אחרי השני. כל זוג שנקרא נעמד, מזדהה ונכנס לתחנה הקטנה.
שם, בתהליך שהוא כמעט טקסי אך נטול כל רגש, חוברות להם 'טבעות ההתאמה'. מכונה מצמידה את הטבעות לאצבעות של כל אחד מבני הזוג בעזרת דקירה קטנה. על הטבעות מופיע מספר תעודת הזהות של בן הזוג – חקוק, בלתי ניתן להסרה, כתזכורת מתמדת לגורל שנקבע עבורם. כל הטקס מתועד ומועבר בשידור חי למסך המרכזי באצטדיון, שם מחכים חברים ובני משפחה במתח וציפייה לשמוע מי הם בני זוגם של יקיריהם.
אחד אחרי השני, אנשים ניגשו זה לזה, מתקרבים בהיסוס ומציגים את עצמם. חלקם נראו מאושרים, כמעט צוהלים – חיוכים רחבים, חיבוקים נרגשים. אחרים? אחרים נראו שבורים. הפנים שלהם סיפרו את כל הסיפור – מבטים נפולים, ידיים רועדות, לחיצות ידיים מתוחות ומלאות באכזבה.
אני מביטה סביבי, מנסה לעכל את מה שאני רואה. גבר ואישה מושכים את תשומת ליבי. שניהם עומדים זה מול זה, החלפת מבטים מהוססת ביניהם. שיחות החולין שלהם ריקות מתוכן, כאילו ניסו לכסות על משהו עמוק יותר. אפשר היה לקרוא את המתח והפחד על הפנים שלהם, חרוטים שם כמו כתובת על אבן. הרגע הזה כבד עליהם. הם לא בטוחים איך להמשיך.
ואני? אני מנסה לשמור על שלוותי, אבל הלב שלי דופק בפראות. האם אחייך כשתגיע השעה שלי? האם אחוש את אותה אכזבה כואבת כמו אלה שכבר עזבו בידיים ריקות ובלב כבד?
האולם מתחיל להתרוקן, קבוצה אחר קבוצה. זוגות שהוכרע גורלם מובלים החוצה, פניהם מלאים בחיוכים או באכזבה אילמת.
ואז, קוראים את השם של קיילה.
היא מסתובבת אליי, דמעות ממלאות את עיניה, ואנחנו מתחבקות חזק. ריאן, שעומד לא רחוק ממנה, עוצר את נשימתו, ועיניו ננעצות ברצפה. זה ברור לשנינו – זה לא הוא.
"יהיה בסדר," אני אומרת לה, מנסה לייצב את קולי. "אני מבטיחה".
"אני מקווה שניפגש באתר הנופש," היא לוחשת, מחייכת אליי חיוך רועד לפני שהיא מסתובבת ונעלמת בתאה.
מהו אתר הנופש אתם שואלים? לאחר שהטקס מסתיים, הזוגות מתחילים לעזוב בזה אחר זה. כל זוג נשלח לאתר נופש מיוחד – אחד מחמישה אתרים מבודדים – למשך ארבעה שבועות. בלי טלפונים, בלי הודעות, בלי שום תקשורת עם העולם החיצון. המטרה היא פשוטה: להכיר זה את זה לעומק, לפתח קשר בלתי ניתן לשבירה, כך, שבסוף התהליך נצא מאתר הנופש כזוג נשוי- בעל ואישה. כך, לפחות, טוען האלגוריתם.
האולם ממשיך להתרוקן, עד שנותרו רק מעטים מאיתנו. האוויר הופך דחוס. כל שם שנקרא מגביר את המתח סביבנו. השקט מצמרר, וההמתנה נעשית כמעט בלתי נסבלת. ואז, סוף סוף, קוראים את שמי.
התחושה הראשונה היא של הקלה – הייתי בטוחה לרגע שאין לי התאמה. אבל הקלה היא דבר חולף. מיד אחריה מגיעה החרדה. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על כל מה שיכול להשתבש.
אני נכנסת לתא הקטן, והעולם כאילו מצטמצם סביבי. מול עיניי יושב גבר נאה, לבוש היטב, שמביט סביבו בעצבנות. שיערו הכהה מסודר בקפידה, תווי פניו מסותתים בצורה כמעט מושלמת, וקו לסתו החזק מעניק לו הילה של סמכות. עיניו חומות, עמוקות, כמעט מהפנטות, אבל יש בהן גם משהו מהוסס.
אני לא בטוחה מי מאיתנו יותר לחוץ – אני או הוא.
הוא עומד ומושיט לי את ידו ברגע שהוא רואה אותי. "אני אנדרו, אנדרו קרטר" הוא אומר בקול נמוך, מבוקר היטב.
ברגע הזה, אני מבינה. אני יודעת מי הוא. לא צריך אפילו לשאול. אנדרו הוא חלק מאליטת הזהב. האנשים האלה הם כמו אגדה, יצורים כמעט בלתי ניתנים להשגה.
אבל אני? אני לא אחת מהם. אני לא "זהובה". אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קרה משהו כזה – התאמה בין אישה רגילה לבין מישהו מאליטת הזהב. זה כמעט בלתי אפשרי.
"היי, שמי אלארה. אלארה גרינברג," אמרתי בקול יציב ככל שהצלחתי, בזמן שהושטתי יד בחזרה לאנדרו. הוא לוחץ את ידי, ואני מרגישה את העולם סביבי מתמוטט לאטו. זה לא השידוך שאף אחד מאיתנו ציפה לו. לא הוא. ולא אני.
התיישבנו זה לצד זה בזמן שהגברת בתא בדקה את המידע שלנו. ראיתי את הבלבול מתפשט על פניה כשהיא התחילה להקליד שוב ושוב במחשב שמולה. היא עצרה לרגע, חיפשה משהו במסמכים שלה, ואז שלחה מבט חרד אלינו.
"אני רק צריכה לבדוק משהו," היא אמרה, קמה ממקומה ויצאה במהירות מהחדר.
נשענתי לאחור בכיסא, מנסה להעמיד פנים שאני לא שמה לב לשתיקה המביכה שמילאה את החלל. מעניין מה אמא שלי חושבת עכשיו. היא בטח כבר מתכוננת למריבה עם אליטת הזהב.
לאחר כמה דקות, הדלת נפתחה שוב, ומנהלת בכירה יותר נכנסה לחדר עם עוד שני עובדים. הם שוחחו ביניהם בלחש, בדקו את הנתונים שוב ושוב, ונראה היה שכולם מנסים לוודא שההתאמה הזו אכן נכונה.
לבסוף, אחרי כמה אישורים, הגברת הראשונה חזרה למקומה והנהנה באי-נוחות. "נראה שהכול בסדר," היא אמרה, כאילו ניסתה לשכנע את עצמה לא פחות מאשר אותנו.
המכונה החלה לפעול, ושתי טבעות הזהב הונחו על אצבעותינו – אחת על אצבעי ואחת על אצבעו של אנדרו. הטבעות היו קרות, כמעט קפואות למגע, כשהן ננעלו במקום.
"זה קצת... מעקצץ," אמר אנדרו לפתע, בעודו בוחן את הטבעת שעל אצבעו. "אל תלחצי," הוא הוסיף, מרים אליי מבט קצר וחצי-חיוך עייף.
העליתי חיוך קטן בחזרה, בעיקר מתוך נימוס.
לאחר מכן הובילו אותנו היישר למטוס, שהיה אמור לקחת אותנו לאתר הנופש "גן עדן". כולם ידעו שזהו אתר הנופש שבו רוב חברי אליטת הזהב מבלים את שלב ההיכרות שלהם. הרגשתי כמו פולשת בעולם שלא שייך לי.
אנדרו ואני בקושי דיברנו כל הדרך לשם. הוא היה עסוק לחלוטין בשיחות עם השומרים ועם אנשי הצוות, מנסה נואשות למצוא מישהו שיכול לאפשר לו ליצור קשר עם הוריו. אבל התשובה הייתה תמיד אותה תשובה: אין תקשורת חיצונית בשלבים הראשונים של ההיכרות.
הוא נראה מתוסכל יותר מרגע לרגע, ואני? אני פשוט שתקתי. תהיתי איך, אם בכלל, נוכל להתחיל לדבר – על משהו, על כל דבר – כששום דבר במערכת הזו לא מרגיש טבעי או נכון.