קבוצת הנערים התגודדה מאחורי הקפלה. התגנבתי לעברם מכיוון האגם. הם הבחינו בי רק כשהייתי ממש לידם. הפנים שלהם בהקו בלובן על־טבעי תחת אורה הקלוש של תאורת הכנסייה, ובחליפותיהם השחורות הם נראו כמו רוחות רפאים. זו היתה החבורה הקטנה והנבזית שאותה כיניתי בלבי בני המלוכה, בשל שמותיהם הפרטיים: אָריק, גוּסטַב, אוֹסקַר, מַגנוּס, וההוא, הֶנרִיק סטִירנבֶּרג, בן זוגה היהיר למדי של אחותי.
הנריק היה הראשון להבחין בי. כששאל אותי בבהלה מה לעזאזל אני רוצה, הבנתי שהפחדתי אותו. נעצתי בו עיניים ואז פרצתי בצחוק.
"על מה את צוחקת?" תבע לדעת. "מה הבעיה שלך, לכל הרוחות?"
לא עניתי כי לא ידעתי על מה אני צוחקת, וגם לא מה הבעיה שלי.
"תחזרי למסיבה, משוגעת אחת," פסק אריק. "לכי תרקדי איזה ואלס או משהו."
"הבן זוג שלי נעלם," אמרתי.
באותו רגע מצב רוחי התהפך, ולא הצלחתי לכבוש את הדמעות שהציפו את עיניי. לא ראיתי את פול כבר שעה ארוכה, והנוכחות בנשף הסתיו בלעדיו היתה תפלה וחסרת תכלית. הוא הבטיח לי את הריקוד הראשון והאחרון, והתזמורת באולם הספורט עמדה לנגן את שיר הסיום. ייתכן שכבר ניגנה אותו. לא ידעתי למה העובדה הזו כל כך העציבה אותי. לרוב לא הטרידו אותי שטויות כאלה.
"תבדקי בחדר שלו," הציע אריק. "הוא בטח שתה יותר מדי."
אמרתי שכבר בדקתי ושהוא לא שם.
נשארתי שם כי לא נותרו לי עוד מקומות לחפש בהם. כבר ירדתי לאגם, חיפשתי במעונות. הספסל הזה הסמוך לקברי המשפחה מאחורי הקפלה, היה תקוותי האחרונה.
"מה יש לך?" שאל הנריק כשרעד חלף בי.
"סתם... סחרחורת," עניתי והושטתי יד כדי להיתמך באבן המצבה. אך טעיתי בהערכת המרחק ונפלתי. רק כששכבתי על האדמה ראיתי את הוורד, שהיה בצבע השמלה שלי וזהה לזה שפול תחב לכיס המקטורן.
"פול בוודאות היה כאן," הרמתי את הוורד הצהוב אל מול הבנים.
"על מה את מקשקשת?" הפטיר הנריק. "לא ראינו את החבר הקטן שלך."
ומהנקודה הזאת ואילך הגרסאות חלוקות.
1
צ'ארלי ניסתה למצוא תנוחה נוחה בכיסא המוטה לאחור. אווה הפסיכולוגית ישבה משמאלה.
אווה סיימה להגדיר את מסגרת השיחה ביניהן. היא הדגישה שחשוב לכבד את שעת ההתחלה והסיום, לציין אם יש איזו אי־נוחות, לדעת שכל מה שנאמר כאן נשאר בין כותלי החדר.
הקול של אווה היה לבבי, אבל מבטה לימד שהיא יודעת גם להיות קשוחה. צ'ארלי קראה שהיא חברה באיגוד הפסיכולוגים ובעלת חמש־עשרה שנות ניסיון מקצועי. זאת היתה הדרישה הראשונית שצ'ארלי הציבה בפני צ'אלה כשהוא אילץ אותה לפנות לטיפול — שהמטפלת תהיה בעלת תעודות, לא איזה טיפוס מלא בעצמו שסיים איזה קורס של שמונה שבועות באימון אישי. היא לא רצתה לבזבז את זמנה. למען האמת היא היתה מעדיפה לוותר באופן כללי על כל הרעיון, ולכן דחתה את הפגישה הזאת ככל שיכלה. היא ניסתה לשדר לצ'אלה שהיא מרגישה מצוין, שהיא מסוגלת לנהל את עצמה ואת עבודתה, אבל אירועי הקיץ האחרון פגעו באמון של המפקד שלה בה.
כעת ישבה בכיסא הלא נוח בקליניקה של אווה. עלי סתיו זהובים־כתומים זהרו על צמרת אלון גבוה. הגשם ירד בקילוחים דקים על החלון.
"אז ספרי לי, צ'ארלין," אמרה אווה, "מה הביא אותך הנה."
"את יכולה לקרוא לי צ'ארלי."
"מה הביא אותך הנה, צ'ארלי?"
"המפקד שלי. הוא נתן לי אולטימטום. לדעתו אני צריכה עזרה."
"או־קיי." אווה נעצה בה מבט בוחן, וצ'ארלי ידעה שהיא מציינת לעצמה: לבדוק מודעות עצמית.
"ומה דעתך על זה?"
"על זה שאני צריכה עזרה?"
"כן."
"אני מניחה שאני צריכה עזרה, אבל הסיבה היחידה שאני כאן היא שאני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי."
"אשמח אם תספרי לי על עצמך בקווים כלליים. אני יודעת במה את עוסקת, אבל מעבר לזה אני לא יודעת עלייך כלום."
"מה עוד את צריכה לדעת?" שאלה צ'ארלי.
אווה חייכה ואמרה שאדם הוא הרבה יותר ממקום העבודה שלו. אולי צ'ארלי מוכנה לנדב עוד פרטים על חייה.
"בטח," אמרה צ'ארלי. "אני אוהבת..." היא השתתקה. מה היא אוהבת? לקרוא, לשתות ולהתבודד. היא הבינה שזה נשמע דיכאוני. "אני אוהבת לקרוא."
כשהבינה שאווה מצפה להמשך, השתעשעה במחשבה להוסיף שהיא גם אוהבת להתאמן, אבל למה לשקר בעניין?
"קיבלת עזרה פסיכולוגית בעבר?" שאלה אווה בתום שתיקה ארוכה.
"כן, כמה שיחות בילדוּת ותקופה ארוכה יותר בגיל ההתבגרות. אמא שלי מתה כשהייתי בת ארבע־עשרה."
"גיל לא פשוט לאבד בו הורה."
צ'ארלי הינהנה.
"ואביך?"
"אני לא יודעת מי זה."
"אני מבינה. איך היית מתארת את היחסים עם אמך?"
"הם היו..." צ'ארלי התלבטה כיצד להמשיך. מסובכים? "אמא שלי היתה אישה מאוד מיוחדת."
"באיזה מובן?"
"היא היתה שונה מאימהות אחרות. אפשר להגיד שאני משתדלת לא להידמות לה."
"הגיוני," אמרה אווה, "שלא נרצה לשחזר טעויות של הורינו. אבל הניסיון להיות שונה מאמך גם כובל אותך אליה. רק כשתתחילי להתנהל בנפרד ממנה, תוכלי להשתרר ממנה."
"ברור."
"נוכל לחזור לזה. אבל קודם כול אשמח להבין למה המפקד שלך נתן לך אולטימטום."
הקול של בטי אִמה החל לזמזם בראשה של צ'ארלי. האמירות שלה בתקופות השפל: אני מרגישה שזרמים שואבים אותי למטה. אם אכנע למחשבות, אשקע לתחתית. עדיף לא לדבר, לא לחשוב, זה רק מחמיר את המצב.
"כנראה בגלל השתייה שלי," הודתה צ'ארלי. "קורה שאני מפריזה. ואני כאן כי עד לא מזמן המצב היה בשליטה. בדרך כלל אני שותה רק בסופי שבוע ומקפידה להתאושש יום לפני החזרה לעבודה. בכל מקרה לא מדובר בכמויות, אבל בזמן האחרון קרה ששתיתי כמה כוסות למרות שידעתי שלמחרת אני עובדת, ובטח נדף ממני ריח של אלכוהול. לצ'אלה המפקד שלי יש חוש ריח מפותח מאוד."
"אולי זה המזל שלך," אמרה אווה. "בזכות חוש הריח שלו הופנית לקבלת עזרה בזמן."
"איך את יודעת שזה בזמן?" צ'ארלי לא התאפקה לשאול.
"את מודעת לבעיה שלך וגלויה לגביה. זאת נקודת מוצא טובה."
"אני מודעת לבעיה ובכל זאת לא טיפלתי בה, אז אני לא לגמרי יודעת מה זה אומר."
"נדמה לי שלפני רגע אמרת שהכול היה בשליטה."
"כבר קרה בעבר שאיבדתי שליטה," הודתה צ'ארלי.
"אז הנה עכשיו את כאן."
"כן, עכשיו אני כאן."
עברו כמה דקות בפטפוטי סרק, ואז השתררה ביניהן שתיקה. צ'ארלי בחנה את התמונות הממוסגרות על הקיר מאחורי אווה. הן היו... מבחני רורשאך, הבינה צ'ארלי. היא ניסתה לאתר דפוסים בדמויות כדי ללמוד על בריאותה הנפשית, אבל אז אווה קטעה את מחשבתה כשביקשה לשמוע עוד פרטים על העבודה שלה.
צ'ארלי סיפרה לה על עבודתה כחוקרת באגף המבצעים הארצי, עליה ועל העמיתים שלה שנדדו בין זירות מורכבות ברחבי המדינה כדי לסייע למשטרה המקומית.
"ומה מצבך האישי מחוץ לעבודה?" שאלה אווה.
"רווקה, בלי ילדים," ענתה צ'ארלי.
"אם נחזור להרגלי השתייה שלך," דילגה אווה על התייחסות למצבה המשפחתי של צ'ארלי, "ממתי זאת בעיה?"
"לא יודעת בדיוק. תלוי את מי שואלים."
"אני שואלת אותך."
"אני שותה אלכוהול מגיל צעיר, ותמיד שתיתי יותר מאחרים. אני לא יכולה להבין אנשים ששותים כוסית אחת ומסתפקים בה. אבל זה לא אומר בהכרח שאני שתיינית. אפשר לומר שמדובר בתקופות. יש תקופות שאני שותה פחות."
"מתי התחילה התקופה האחרונה הזאת?"
"לא זוכרת בדיוק, אבל לפני כמה חודשים חזרתי לגוּלספּוֹנג, למקום שבו גדלתי. זאת עיירה קטנה במחוז גוּטלַנד המערבית," המשיכה כשהבינה שאווה מעולם לא שמעה עליה. "חייתי שם עד שאמי מתה, ואז עברתי לשטוקהולם."
"יש לך קרובי משפחה בשטוקהולם?"
"לא, העבירו אותי למשפחת אומנה."
"ואיך היה לך שם?"
צ'ארלי לא ידעה מה לומר. מה ראוי לספר על החיים בבית הטורי הקטן בהוּדִינגֶה? היא זכרה את הגינה, את השביל המגורף בקפידה, את האדניות שבהן שורות צמחים צפופות וסימטריות, את עץ התפוחים הקטן שמעולם לא נשא פרי. היא זכרה את המפגש הראשון עם הורי האומנה בֶּנגט ולֶנה ועם בתם לִיסֶן, את קבלת הפנים הצוננת בביתם הנקי והבוהק. לכאורה זאת בדיוק המשפחה שייחלה לה בתקופות שבהן בטי הידרדרה: משפחה יציבה, מאוזנת, שמקפידים בה על שעות שינה מסודרות וארוחות משותפות, שהאמא אורזת ילקוטי בית ספר ומבשלת אוכל ביתי בשגרה נטולת דרמות והתמוטטויות. לנה מעולם לא השתרעה על הספה וביקשה חושך ודממה. היא לא אירגנה מסיבות שאליהן הזמינה זרים גמורים. צ'ארלי חשבה על החדר הקטן בבית הטורי, על המצעים המכובסים, ריח הוורדים והנוזל לשטיפת רצפה. תרגישי בבית, אמרה לה לנה בערב הראשון בביתם. אני ממש מקווה שתרגישי בבית, צ'ארלין, ושאת וליסן תהיו כמו אחיות.
אבל צ'ארלין לא הרגישה בבית בווילה בהודינגה, והיא וליסן לא היו כמו אחיות.
אווה כיחכחה בגרונה.
"זה עבד," השיבה צ'ארלי. "במשפחה הזאת הקפידו על סדר וארגון, והצלחתי להתרכז בלימודים."
"נחמד לשמוע," אמרה אווה, "אבל בואי נחזור לתקופה שקדמה למשבר הנוכחי. נסעת לגולספונג בתחילת הקיץ, לשם מה?"
"נסעתי במסגרת העבודה. ילדה בשם אנבל רוז נעלמה, אולי קראת על זה בעיתון."
"כן, השם נשמע מוכר."
"נסענו לשם לסייע למשטרה המקומית, ובניגוד לציפיות שלי — החזרה לעיירה הציפה אותי רגשית."
"מאיזו בחינה?"
"היא עוררה בי זיכרונות שהדחקתי, ו..."
צ'ארלי שיחזרה בדמיונה את גופתה הכבדה של אנבל שנמשתה ממי הנהר השחורים, את מַתיאָס — בן הזוג של בטי — שנשאב לאותן מצולות שני עשורים לפני כן, ואת שתי הילדות שגררו ביניהן פעוט בוכה לפני זמן רב, הרבה לפני שנולדה.
"ואז מה?" רכנה אווה קדימה.
"אפשר לומר שבמקרה הזה הגבולות בין האישי למקצועי היטשטשו לחלוטין. ואז עשיתי טעות קשה שבעקבותיה המפקד שלי הרחיק אותי מהחקירה, מה שכמובן לא תרם למצבי. כשחזרתי לשטוקהולם חשבתי לתומי שהכול יחזור למסלולו, אבל המצב רק החמיר."
"מה החמיר?"
"החרדה, חוסר הטעם, בעיות השינה. אני לא מצליחה להירדם, וכשאני כבר נרדמת אני סובלת מסיוטים."
"תתארי אותם."
"את הסיוטים?"
"כן."
"הם התחילו כשחזרתי מגולספונג, ועם הזמן הלכו ונרגעו, אבל אז התחלתי לעבוד על תיק שלצערי משפיע עליי יותר מדי."
אווה שאלה על טיבו, וצ'ארלי סיפרה על שתי נשים צעירות מלטביה, שגופותיהן נמצאו בפאתי היער באחד הפרברים. אחת מהן היתה אמא לילדה בת שלוש, פעוטה אילמת ומורעבת שאותרה אחרי שנשארה לבדה בדירה שתי יממות לפחות. הילדה לא הוציאה מילה מהפה למרות שעברו שבועיים מאז שנמצאה. אווה אמרה שהגיוני מאוד לקחת ללב מקרה קשה כל כך, שילד נטוש מעורר רגשות עזים אצל מרביתנו. וכמה טוב שהילדה שרדה בסופו של דבר.
"היא נשארה בחיים," אישרה צ'ארלי, "אבל לא הרבה מעבר לזה. לילה אחד חלמתי שזאת הילדה שלי, שאני האמא. רציתי לרוץ הביתה ולהציל אותה אבל לא הצלחתי, כי הרי רצחו אותי. ובחלום הבא הייתי הילדה, וכן, את מבינה."
"את לוקחת איזו תרופה בקביעות?" שאלה אווה בלי להתייחס לתוכן החלומות.
"סֶרטרַלִין," ענתה צ'ארלי, "מאה מיליגרם." היא לא הוסיפה שלפעמים הוסיפה לעצמה גם טבליית סוֹבּרִיל או כדור שינה או גם וגם.
"עוד משהו?" שאלה אווה.
צ'ארלי הנידה בראשה.
"אני מניחה שאת יודעת שסיוטים הם תופעת לוואי מוכרת של תרופות פסיכיאטריות?"
צ'ארלי הינהנה. היא ידעה את זה, אבל כיוון שלקחה סרטרלין כבר שנים, היא לא חשבה שיש קשר בין הדברים.
אווה שילבה אצבעות על ברכיה.
"הטעות הזאת שהזכרת," המשיכה. "הייתי רוצה להתעכב עליה קצת."
צארלי הירהרה באירועי אותו ערב ולילה בפאב. שוט הלקריץ, היין, הבירה, יוּהַן. כמה מטופש היה מצדה לנבור בחייו אחרי שחזרה לשטוקהולם. אם היא רוצה להתקדם בחייה — עליה להניח לעבר, זה הרי ברור לה, ובכל זאת היא נברה בסיפור חייו. תחילה בדקה את הכתובת שלו, וידאה שהוא רווק, שהוא אכן בנו של בן זוגה דאז של בטי. עשה רושם שהוא דובר אמת.
"צ'ארלי?" אווה תלתה בה מבט.
"סליחה, מה אמרת?"
"ביקשתי שתספרי על הטעות הקשה."
"כן. האמת שאני לא זוכרת הכול, אבל הגזמתי בשתייה ועליתי לחדר עם איזה עיתונאי. למחרת הודלף לתקשורת מידע רגיש מהחקירה. לא אני הדלפתי, אבל אף אחד לא האמין לי. ואחרי כן כבר היתה מהומה שלמה."
אווה שתקה, כאילו בציפייה שצ'ארלי תמשיך. לבסוף שאלה, "אילו היית פיכחת, גם אז היית עולה עם הגבר ההוא לחדר?"
"ממש לא!"
"למה לא?"
צ'ארלי לא ידעה מה לענות, לכן אמרה את הדברים כפי שהם — שהיא לא זוכרת מתי בילתה בפיכחות עם גבר במיטה. יש בעיה עם זה?
"את חושבת שיש בעיה עם זה?" שאלה אווה.
"אני חושבת שזה היה אידיוטי מצדי, ברור, אבל כשאני לא בתפקיד? את חושבת שקשרים מהסוג הזה הם בעייתיים?"
"דעתי בנושא חשובה לך?"
צ'ארלי אמרה שלא והוסיפה שהיא לא מחבבת אנשים שיפוטיים.
"אין לי עמדה חד־משמעית בנושא, אבל לא נראה לי בריא להשתמש בסקס כדרך לברוח מהמציאות."
"עדיף מאלכוהול, לא?"
"למיטב הבנתי את משתמשת גם בסקס וגם באלכוהול כדי לברוח מהמציאות."
צארלי נאנחה, השקיפה דרך החלון וליוותה במבטה שחרור במעופו.
"אני לא אומרת שסקס עם זרים זאת בעיה. אבל אני מציעה לך לבדוק למה את עושה את זה. מה המניעים שלך."
"לא מספיק שזה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי? חייבת להיות עוד סיבה? למה שלא אעשה מה שגורם לי להרגיש טוב?"
"תעשי. אבל יכול להיות שמה שגורם לך הקלה רגעית, לאו דווקא תורם לך בטווח הארוך."
צ'ארלי הינהנה. למרבה הצער היא הסכימה עם אווה.
"זאת אומרת, אדם שמכור לסמים נהנה מהם," המשיכה אווה, "אבל זה לא אומר ש..."
"כן, כן, הבנתי."
צ'ארלי החלה להצטער על כך שדרשה פסיכולוגית מקצועית. היה קל יותר לפגוש איזה מאמן אישי נלהב, שהיה מייעץ לה על סוגי יוגה ומדיטציה. היא ידעה שכדי לקבל עזרה אמיתית עליה לחפור לעומק, ותהתה אם היא כבר מוכנה למשימה כזאת. היא היתה עייפה כל כך.
"אם נחזור לרגע לאמא שלך," אמרה אווה. "תוכלי לתאר אותה?"
"היא היתה... שונה."
צ'ארלי העיפה מבט בשעון. היא לא תספיק לתאר את בטי גם אם הנצח יעמוד לרשותה. בטי היתה אישה של ניגודים קיצוניים, אפלה ואור, כוח וחוסר אונים. כשצ'ארלי למדה פסיכולוגיה, היא חיפשה אבחנה שתגדיר את אִמה, אבל שום אבחנה לא התאימה. נדמה שכל הגדרה צרה מדי למידותיה של בטי לאגר.
