דואט התחנה

1. תחנת ביניים הוא הספר הראשון בדואט התחנה:

“ניצלתי כוח, השתמשתי במוח, אבל הלב הוביל את ההיגיון אל מקום שבו המטרה נשכחה והסכנה התקרבה. היא ארבה לי מאז ומתמיד, חיכתה לרגע הנכון שבו אהיה הכי חשופה. ואז, היא פגעה בי.”

בר לביא, סטודנטית למשפטים, מקבלת הצעה לשמש סוכנת משטרתית במבצע שאמור להפיל את משפחת הפשע הגדולה בדרום הארץ. לברמנית הקשוחה שמכירה את כל המי ומי אין שום מושג איך ההחלטה הגורלית הזאת עומדת לשנות את חייה.

היא נשאבת לתוך עולם שבו היא נאלצת להלך בין שני קצוות, שני פנים של אותה מציאות. פגישה בלתי צפויה עם כפיר, אהבת נעורים שמעולם לא כבתה, מעמתת אותה שוב עם הבחירות שעשתה בחייה ומעוררת בה מאבק פנימי בין הרגש לבין ההיגיון.

בר נחושה בדעתה לגלות את האמת על חייה. אמת שהוסתרה ממנה מאז הייתה ילדה.

אמת המסכנת אותה.

כפיר נשבע להילחם כדי להגן עליה מכל סכנה שעלולה לפגוע בה, אבל המלחמות האמיתיות מתחוללת בתוכו. בשתי המלחמות הוא עלול לאבד את היקר לו מכל.

תחנת ביניים מאת מירב ישראל לוין הוא הספר הראשון בדואט התחנה. רומן מתח המתאר את המתרחש בעולמם של אנשי המשטרה ומשפחות הפשע. במרכז הסיפור אהבת ילדות שתובעת את מקומה במציאות שמסרבת לתת לה קיום וסוד גדול שעלול למוטט את הכול.

2. תחנה סופית הוא הספר השני בדואט התחנה:

“פעם האמנתי שלא משנה כמה אנסה לעצב את חיי, יש מישהו למעלה שקובע את גורלי ושאי אפשר להילחם בכך. עכשיו אני מבינה שגורלו של אדם קובע רק את היום שבו הוא נולד ואת היום שבו הוא מת. כל מה שנמצא בין שתי הנקודות האלה וכיצד יעצב את חייו נתון בידי האדם עצמו.”

הסוד הגדול של בר מתגלה והיקר לה מכל נלקח ממנה. היא נאלצת לקבל החלטה כדי לשנות את גורלה, אך לאויבים שלה יש תוכניות אחרות והסכנה ממשיכה לרחף.

הפעם, לא רק מעל ראשה.

היא מחליטה להילחם על הזכות לחיות ותעשה הכול כדי לממש אותה אך כשסודות חדשים מאיימים למנוע ממנה להשיג זאת, היא חוזרת לסיים את המסע שנכפה עליה. הפעם בר לא תעבור דרך תחנות ביניים. היא חייבת להצליח. אחרת, זו תהיה התחנה הסופית.

המטרה שלה השתנתה. בר כבר לא רודפת אחר הצדק.

היא רוצה נקמה.

תחנה סופית מאת מירב ישראל לוין הוא הספר השני בדואט התחנה. רומן מתח המתאר את ההתמודדות של אלו המנסים לברוח מעולם הפשע שממשיך לרדוף אותם. הגיבורים ניצבים בפני מטרות שלא פעם מעמידות אותם בסכנות, במציאות שבה גבולות שהוצבו מיטשטשים והסכנה קרובה יותר מתמיד.

"מה שאתה משיג בהגשמת מטרותיך, אינו חשוב כמו האדם שאתה הופך להיות לאחר שעשית זאת." (הנרי דייוויד תורו) 

פרולוג

מול עיניי עמדה מטרה אחת בלבד – וזו שינתה את חיי.

המטרה הזו עיצבה אותי.

הצבתי אותה גבוה, נאבקתי להשיגה. הייתי חייבת להבין וללמוד. נחישות הייתה שם המשחק.

כנערה, כל חלומותיי היו לאהוב ולהצליח, אבל בגיל שבע־עשרה התהפכו חיי. רציתי למצוא את האדם שרוקן את חיי מתוכן, אך לא ידעתי מה המחיר שתגבה ממני הדרך ולמי אהפוך בסופה.

ידעתי שהנערה הפשוטה, שחייה היו שקטים ורגועים, חייבת לפתח תכונות חדשות שיסייעו לה לדבוק במטרה. להוציא אותה אל הפועל ולשרוד כל אמת שתתגלה בדרך. כך הפכתי למי שאני היום.

ניצלתי כוח, השתמשתי במוח, אבל הלב הוביל את ההיגיון אל מקום שבו המטרה נשכחה והסכנה התקרבה. היא ארבה לי מאז ומתמיד, חיכתה לרגע הנכון שבו אהיה הכי חשופה.

 ואז, היא פגעה בי.

לו רק הייתי יודעת שהמרדף אחר השגת המטרה יטלטל שוב את חיי מן הקצה אל הקצה, ייתכן שהייתי מוותרת. אבל מאוחר מדי.

 איבדתי הרבה מעבר למה שהייתי מוכנה להקריב.

איבדתי את עצמי.

פרק 1

אני בת יחידה. גדלתי בבאר שבע, באחת השכונות הנחשבות פחות. ביתנו היה צנוע ובכל זאת מעולם לא חסר בו דבר.

אימא שלי לא עבדה אפילו יום אחד בחייה, אבל עדיין היה לנו כל מה שהיינו צריכות. היא הייתה מהדור הישן והטוב ובישלה את כל המאכלים בעצמה. כל השכונה נהנתה מהמטעמים שהכינה. פעמיים בשבוע הגיע לביתנו הדוד הנרי, אחיה של אימי והשאיר לה מעטפה מלאה בשטרות. הוא נהג לקנות לי מתנות והקדיש מזמנו כדי לשחק איתי. אימא תמיד כיבדה אותו בקפה ובעוגה או בארוחת צהריים כדי להרוויח יותר זמן במחיצתו, והוא הרעיף עליי אהבה ודאג שלא יחסר לנו דבר.

כששאל אותה, הייתה אימא מחייכת ומבטיחה שאם תזדקק למשהו, היא תדע כיצד להשיגו.

חונכתי היטב. אימא דאגה שהלימודים יהיו בראש מעייניי והבהירה לי שציונים טובים יפלסו עבורי את הדרך לכל מקום ולכל דבר שארצה להיות. הייתה לנו שגרת צהריים קבועה: בסופו של כל יום לימודים היא חיכתה לי בשער בית הספר לפני שחזרנו לבית אפוף ריחות ארוחת צהריים ולחם טרי, ובזמן שאכלנו אימא הקשיבה בחיוך לחוויותיי מבית הספר.

לאחר שפינינו יחד את השולחן, נחנו מעט על הספה בסלון לפני הכנת שיעורי הבית. לא נזקקתי לעזרתה אך היא התעקשה לשבת לידי, לשמוע אותי קוראת ולוודא שכל תרגיל בחשבון פתור נכון. בשעות הערב, היינו נוסעות אל מרכז העיר לאכול גלידה, לקנות בגדים או סתם לבלות יחד.

הייתה לי ילדות מאושרת.

כשגדלתי מעט והעזתי לשאול אם יש לי אבא היא חיבקה אותי בחוזקה, נשקה לראשי, חייכה אליי ברוך ואמרה: "ברבור יפה שלי, כשתהיי גדולה אספר לך עליו הכול, מבטיחה. כל מה שאת צריכה לדעת היום הוא שתמיד אהיה כאן בשבילך ואדאג שלעולם לא יחסר לך דבר."

ניכר היה שהשאלה הכאיבה לה והבטחתי לעצמי שאתן לה הזדמנות לספר לי כשתהיה מוכנה.

היא באמת הייתה שם עבורי, אבל לא לאורך הזמן שהבטיחה שתהיה.

פרק 2

באחד הערבים, כשחזרנו הביתה, עמדה בחניית הבניין משאית קטנה ופרקה ארגזים ורהיטים. משפחה חדשה עברה לגור באחת הדירות. אימא עצרה לברך את אם המשפחה על המעבר ושוחחה איתה מעט בנימוס. למחרת ביקשה ממני לגשת אל הדיירים החדשים ולמסור להם עוגה שהכינה עבורם.

הדלת נפתחה עוד לפני שהספקתי לנקוש. הייתי כל־כך מופתעת, עד שלא הצלחתי להוציא מילה מפי. הייתי רק בת ארבע־עשרה, אבל ידעתי בדיוק מה קורה לי באותו הרגע.

מולי עמד נער גבוה, לבוש בגופייה גברית לבנה וצמודה מעט שחשפה את כתפיו הרחבות. "כן?" הוא שאל והחזיר אותי אל המשימה שלשמה נשלחתי.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                        

"אימא שלי ביקשה למסור לכם את זה," אמרתי במהירות והושטתי לו בגמלוניות את העוגה. הוא עיקם את פניו, צעק לאימא שלו ומיהר למטה במדרגות.

שניות ספורות לאחר מכן הופיעה האם בדלת. "סליחה, חמודה," נאנחה, עיניה מחפשות אחר בנה.

חייכתי בנימוס, הגשתי לה את העוגה ובירכתי, "ברוכים הבאים", כפי שאימא ביקשה שאעשה.                                                                                                                                   

"את בר, הבת של קלריס, נכון?"

חייכתי והנהנתי. היא הודתה לי על העוגה והתנצלה שוב בשם בנה.

כך נודע לי שמו.

כפיר.

נפגשנו שוב כשאימו אילצה אותו להחזיר את תבנית העוגה. הפעם אני הייתי זו שפתחה את הדלת. הוא עמד שם, באותה הגופייה ושוב הפכתי נבוכה בן רגע. על פי המנהג "לא מחזירים צלחת ריקה" שלחה אימו קוסקוס שריחו מילא את הבית.

אימא הזמינה אותו להיכנס. הוא הניח את הצלחת על השולחן וכשפנה ללכת, הניחה אימא בידיו צלחת עוגיות שזה עתה יצאו מהתנור.                                                                                   

כך נפתח פינג־פונג שכנים שבו הוא ואני שימשנו כשליחים. מצאנו את עצמנו נוקשים על הדלתות כשבידינו צלחת אחרת בכל פעם. בזכות המנהג הזה הכרנו. אימא תמיד הזמינה אותו להיכנס ועם הזמן הוא היה נשאר לשתות תה ולאכול מהעוגיות שאפתה.

היום, אני מוכנה להישבע שכל זה היה חלק מהתוכנית שלה, אחרי שקלטה את חילופי המבטים בינינו. הרגשתי שאני מתאהבת בו עוד לפני שהחלפנו יותר מכמה מילים אחדות.

השקט שלו ריתק אותי.

את שעות אחר הצהריים של חופשת הקיץ העביר כפיר בחברתנו. הוא עזר לאימא לסחוב את שקיות המצרכים שקנתה במעלה המדרגות והיא פינקה אותו במטעמים שהכינה.

בכל פעם שנכנס אלינו הביתה הייתי בעננים. לאט־לאט התחלנו לשוחח זה עם זה, ועם הזמן הפכנו לחברים.

כפיר היה בן גילי. וגם הוא, כמוני, גדל ללא אבא, רק שהוא זכה להכיר אותו. הם עברו לשכונה שלנו לאחר שעזב אותם.

מצאנו תחומי עניין משותפים ובילינו יחד את רוב זמננו. אימא שמחה על השחרור הזמני מהצורך למלא את יומי בתעסוקה ולהשגיח עליי מקרוב. היא נהגה להביט בנו מהמטבח ולצחקק בינה לבין עצמה, מרוצה על שהמהלכים שבהם נקטה כדי לקרב בינינו הצליחו.

בסוף אותה חופשה שובצנו לתיכון שהיה מרוחק מהשכונה שבה גרנו. למדנו באותה השכבה ונכחנו בכמה שיעורים משותפים. אני הייתי החנונית והוא ליצן הכיתה. מעשי הקונדס שלו הצחיקו אותי וגרמו לי להתאהב בו יותר ויותר. והוא, שהיה חנפן גדול, הצליח לא פעם לשדל אותי להכין עבורו את שיעורי הבית. עשיתי זאת בשמחה. הקרבה שלו הייתה שווה את זה.

בכל פעם שחייך אליי משהו בי התעורר.

 כפיר הבטיח לאימא שתמיד ימתין לי וידאג להחזיר אותי הביתה, לא משנה מתי יסיים ללמוד. אם סיימתי לפניו, הייתי ממתינה לו כדי שנחזור יחד.

הצלצול שסימן את סוף היום היה הדבר היחיד שעליו חשבתי.

באחד הימים, כשחזרנו הביתה, כפיר ביקש ממני להמתין לו מחוץ למבנה חדש שהוקם על מגרש הכדורסל הישן, קרוב לשכונה. "אל תזוזי מכאן," פקד עליי ונכנס.

לאחר כמה דקות של המתנה סקרנותי גברה ונכנסתי אחריו. הוא עמד שם, מאחורי קיר זכוכית רחב, וצפה בכמה נערים מתאמנים באומנויות לחימה. הוא היה שקוע כל־כך במתרחש על גבי המזרנים הכחולים שאפילו לא שם לב שאני עומדת קרוב אליו. המבט על פניו אמר הכול; הוא רצה להיות איתם שם.

אחרי כמה רגעים פנה אליו האחראי ושאל אם הוא רוצה להתאמן. "זה חוג של עשירים ולא בטוח שיש לי את הכסף," אמר כפיר בחוצפה ובישירות האופייניים לו.

בטני התהפכה, השפלתי את מבטי כדי לא להביך אותו. האיש הביט לתוך עיניו, משפשף באצבעותיו את סנטרו כמתלבט מה לענות. לבסוף פסק: "תגיע מחר. לתשלום נדאג אחר כך." עיניו של כפיר התרחבו בתדהמה, הוא הודה בנימוס ופנה לצאת. הייתי צריכה לרוץ כדי להשיג את צעדיו הענקיים.

הוא היה מאושר.

כשהגענו לביתי, אימא הבחינה מייד בחיוך שעל פניו. הוא סיפר לה בפנים קורנות על ההצעה של המאמן לצרף אותו לאימונים. אימי בירכה אותו והוא פנה אל חדר השירותים. ניצלתי את הרגע ובזמן שעזרתי לה לערוך את השולחן, ביקשתי ממנה סכום כסף שהיה גבוה בהרבה מדמי הכיס שלי. היא חייכה באהבה רבה וחיבקה אותי. שפתיה נחו על מצחי. "ילדה שלי..." היא לא המשיכה, כפיר בדיוק חזר.

למחרת התייצב כפיר לאימונים בדיוק בשעה שהתבקש. הוא סיפר לי שלא ישן כל הלילה מרוב התרגשות. באותו הערב הגיע אלינו וסיפר, כמעט בלי אוויר, שהמאמן בישר לו שעניין התשלום לא צריך להדאיג אותו. הוא הציג בפנינו את החליפה שקיבל. אימא הביטה בו ועיניה הכחולות נצצו בהתרגשות בזמן שמדד את החליפה.                                                                                                                                                      

"נו, מה אתן אומרות?"

"חתיך שלי," חשבתי לעצמי, ומייד הבנתי שחשבתי בקול רם.                                                                                                                           

כפיר הסמיק ועיניו נעו ממני אל השולחן. אני רק חיפשתי איפה לקבור את עצמי.

"או, Amour[1]..." קראה אימא וצחקקה. סימנתי לה בעיניי והיא עצרה ואמרה, "טוב, סליחה."

לא הרמתי את ראשי מהצלחת במשך כל הארוחה ורק חיכיתי לרגע שבו אוכל לברוח לחדר שלי ולהסתגר שם במשך שארית חיי, אבל לכפיר היו תוכניות אחרות. הוא הצמיד את הכיסא שלו לשלי וכשאימא שלי ניגשה לענות לטלפון שצלצל בסלון, הוא לחש לי, "חתיך שלי, הא?"

נעצתי מרפק בצלעותיו מבלי להביט בו.                                                                              

"את יודעת שהחתיך שלך מתאמן עכשיו, ושהמכה הזאת יכולה לעלות לך ביוקר?" המשיך כפיר להקניט אותי.

 נשיקה יכולה להיות רעיון טוב יותר, חשבתי והפעם הקפדתי לשמור את המחשבה לעצמי.

"אל תעוף על עצמך," סיננתי, הרגשתי שליבי כמעט פורץ החוצה מחזי. התפללתי שאימא תחזור כבר.

"תודי שהחליפה עשתה לך את זה!"

ברור, חשבתי, אני בחרתי אותה עבורך.

הזדקפתי בכיסא, נשפתי בעצבנות ופניתי להגיד לו משהו מתוחכם שיוציא אותי מהמבוכה, ואז ראיתי את פיו שהיה עמוס באוכל. רק מהמראה המגוחך לא יכולתי לעצור את עצמי והתפוצצתי מצחוק. הוא הביט בי בעיניים מופתעות, ושנייה לאחר מכן הצטרף אליי וצחק גם הוא.                                                                                                                

אימא חזרה למטבח, נראתה מוטרדת. כפיר השתתק ואני ניסיתי לפענח את מבטה.

"אני צריכה לצאת, ילדים," אמרה.

התפלאתי. אימא בחיים לא יצאה בשעות שבהן הייתי בבית.                                                                                                           

"דיברתי עם אימא של כפיר, סיכמנו שהוא יישאר איתך עד שאחזור. אתה תשמור עליה, נכון?" היא הביטה בכפיר והוא מיהר להנהן בהסכמה. היא אספה את התיק שלה וניגשה אליי. "אחזור מהר, ברבור שלי." שפתיה נחו על מצחי שניות ארוכות לפני שפנתה אל הדלת וקראה לעברי, "אוהבת אותך, ילדה שלי. תנעלי אחריי."

כפיר ואני הבטנו זה בזה, מנסים להבין מה קרה. פינינו את השולחן בדממה והתיישבנו בסלון. שקעתי במחשבות, תוהה מה גרם לאימא שלי לצאת בשעות הערב.

 ולאן?

פרק 3

"אני בטוח שהכול בסדר," אמר כפיר וקטע את מחשבותיי. הוא הגיש לי את קופסת העוגיות, דוחס לפיו כמות אדירה כדי להצחיק אותי. מובן שהוא הצליח. הוא התיישב לידי והניח את ידו על ירכי.

הבטתי, לראשונה מבלי להתבייש, אל תוך עיניו החומות והעמוקות. וכמו בסצנה מתוך סרט הוביל המבט לנשיקה הראשונה.

כבר אז הבנתי שהתמכרתי.

אימי חזרה לקראת חצות. היא הודתה לכפיר בנימוס והוא חזר לביתו.

 היא התיישבה על הספה, לידי. "נו, ספרי לי. איך הוא מנשק?" חיוכה הביך אותי ופניי האדימו.

"אימא!" צעקתי וחפנתי את פניי בשתי ידיי. היא הצמידה אותי אליה וחיבקה את מותניי.

"יכול להיות שתכננת את הכול?" לכסנתי אליה מבט.                                                                                           

"אממ... אולי."

"ואין לך בעיה עם זה?" התפלאתי.                                                                                               

"אני סומכת עלייך, ילדה שלי. חינכתי אותך הכי טוב שיכולתי, הענקתי לך את כל הכלים כדי שתדעי לשמור על עצמך. אני יודעת שתעשי זאת. אלו השנים הכי יפות שלך, להתרגש ולחוות אהבה ראשונה." היא קרצה לעברי. "אני רק מבקשת שתהיי כנה ופתוחה איתי בכל דבר."

 "את מביכה אותי," הרכנתי את ראשי.

היא שלחה אצבעות אל סנטרי והרימה אליה את פניי. "לא ענית לי, ברבור," חייכה, "איך הוא מנשק?"                                                                                                                                        

עד השעות הקטנות של הלילה סיפרתי לה בהתרגשות על האהבה הענקית שצומחת בליבי. היא הייתה מרותקת, עיניה הכחולות נצצו וחיוך ריחף על פניה. היא נישקה אותי על מצחי לפני שפרשנו לישון, כפי שעשתה בכל ערב.

 רק בבוקר הבנתי שהיא הקשיבה לסיפור האהבה שלי כדי להתחמק מהשאלה שלי – היכן הייתה בערב הקודם. כששתִינו יחד קפה בפינת האוכל, שאלתי אותה שוב מדוע נאלצה לצאת.

 היא לגמה ארוכות מהקפה מבלי להביט בי. "זה שום דבר, ילדה שלי. אין לך מה לדאוג."

"אף פעם לא יצאת מהבית בלילה. ראיתי על הפנים שלך שמשהו קרה." לא יכולתי להניח לנושא.                                                               

"ברבור שלי, האמיני לי, כשיהיה לי מה לספר לך, תדעי. עכשיו קחי את התיק וטוסי לבית הספר. הנשיקה הזו עלתה לך לראש! אל תרחפי היום."

נשקתי לה לשלום בדיוק כשכפיר דפק בדלת.

הימים חלפו במהירות. בכל יום היינו חוזרים יחד מבית הספר, אוכלים, ואז כפיר היה הולך להתאמן. הוא היה מבלה שם את כל אחר הצהריים. מדי פעם הייתי מביטה בו מבעד לקיר הזכוכית המשקיף אל אולם האימונים. גופו התפתח ושרירים מרשימים התגלו בו. הוא היה נלחם ללא הפסקה וכל מכה שקיבל גרמה לי להתכווץ. ידעתי שהוא אוגר בתוכו כעס עצום על אביו, על חייו, על החוסר.               

הכעס השכיח את הכאב והאימונים איזנו אותו, הצילו אותו מעצמו. לא הצקתי לו על כך, ידעתי שהקרבה אליי ואל אימא שלי מיטיבה עימו. הנחתי שאם ירצה לשתף אותי, הוא יעשה זאת כשירגיש מוכן.

הוא השתתף בשורה ארוכה של קרבות ושל תחרויות, ניצח וצבר אוסף של מדליות. אחרי כל תחרות כזו חגגנו.

אימא הייתה יוצאת בשעות הערב לעיתים קרובות. אף שניסתה להמשיך בשגרת אחר הצהריים שלנו והקפידה להיות זמינה עבורי, משהו בה השתנה. היא דאגה להכין לנו, לכפיר ולי, מטעמים או להשאיר לנו כסף, כדי שנוכל לצאת לראות סרט ולבלות יחד.

אבל בכל פעם ששאלתי לפשר היציאות האלה היא השתיקה אותי בנשיקה, עד שחדלתי מלשאול.

 דאגתי. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא יכולתי לעשות כלום.

יום אחד, כשחזרתי מהלימודים, שמעתי צעקות מחדר המדרגות. אימא מעולם לא צעקה. טסתי במעלה המדרגות, עמדתי מתנשפת ליד הדלת, צופה באימא ובהנרי רבים בסלון, צועקים בצרפתית. הם השתתקו כשהבחינו בי. היא מיהרה לחייך אליי, מנערת מעליה את הנרי שנראה רותח מכעס.

 הוא השליך את מעטפת הכסף על השולחן ופנה לצאת. "אני מקווה שאת יודעת מה את עושה," סינן לעברה, הפעם בעברית.

 הייתי מבוהלת, וכשהנרי הבחין בכך הוא מיהר לחבק אותי ונשק לראשי כמו בכל פעם שביקר אותנו. "זה שום דבר, נסיכה. גם הגדולים רבים."                                                                                                                                         

אימא מיהרה להזמין אותי אל השולחן אבל לא רציתי לאכול. רציתי תשובות. היא הסתירה ממני משהו. אבל היא סימנה לי במבטה שזה לא הזמן ונעלמה במטבח.                                                                                                        

אחר הצהריים עבר בשתיקה. אימא הכינה את העוגיות שלה, כפיר היה בתחרות מחוץ לעיר ואני שברתי את הראש במחשבות. מדי פעם אימא הופיעה בסלון, מחייכת, בודקת לשלומי וממהרת חזרה.

שיחת טלפון שהגיעה בשעות הערב, אילצה אותה שוב להתארגן ליציאה. כשבאה להיפרד ממני, עצרתי אותה, רציתי לשאול לאן, אבל היא הניחה את אצבעה על שפתיי. "ברבור, ילדה שלי, כשאחזור אספר לך הכול. אני מבטיחה." עיניה הכחולות הבריקו וחיוכה הרגיע אותי. הוא תמיד הרגיע כל סערה שהתחוללה בנפשי.

היא הייתה יפה כל־כך.

היא נישקה אותי כמו תמיד, אם כי ידעתי שהיא עושה זאת כדי להשתיק את שאלותיי.

היא חיבקה אותי בחוזקה ולחשה, "את יודעת כמה אני אוהבת אותך, נכון?" הנהנתי בחיוך ונישקתי אותה לפני שיצאה.

לא אהבתי את היציאות האלה שלה, אם כי הייתי חייבת להודות שהיה בהן יתרון. הן אפשרו לכפיר ולי לברוח לחדר השינה כדי להתמזמז. הוא ידע מה להגיד כדי לגרום לי להרגיש בנוח ולקחת עוד צעד קטן קדימה. הוא היה עדין ומתחשב.

באותו הערב, כפיר הודיע לי שניצח בתחרות נוספת ושהוא בדרך אליי. הוא חזר מלא באנרגיה ובהתלהבות ואני ידעתי בדיוק איזה פרס אני רוצה להעניק לו.

כשהגיע, הוא המתין בחדרי בזמן שהתקלחתי. בפעם הראשונה העזתי לצאת אל החדר עטופה במגבת. עיניו התנתקו ממסך הטלוויזיה ועקבו אחר כל תנועה שלי. חיוך שובב הופיע על פניו, ובטני התהפכה. למרות החשש, רציתי אותו. בכל הפעמים שבהן היינו יחד עצרתי אותו לפני שהגיע רחוק מדי, אבל באותו הערב הרגשתי שזה נכון.

הוא הביט אל תוך עיניי והטה את ראשו הצידה, כשואל. חייכתי אליו, מאשרת לו. חלפה שנייה ואז גופי עף באוויר, גבי וכתפיי רותקו אל המזרן. המגבת שהייתה כרוכה סביבי השתחררה מעט וחשפה את גופי העירום. ניסיתי לכסות את עצמי, נבוכה, אבל הוא ריתק את ידיי למזרן וחייך.

"איפון[2]," הכריז וצחק.

הוא קם והחל לפשוט את בגדיו. נלחמתי בעצמי כדי להשקיט את הרעד שאחז בי...

הוא היה בן שבע־עשרה וכבר נישא לגובה מטר ושמונים וחמישה סנטימטרים. סרקתי אותו בעיניי – את השרירים הרחבים שעטפו את גופו – והן נפקחו לרווחה כאשר הסיר את תחתוני הבוקסר שלו; פחדתי שגופי לא יעמוד בזה, אבל...

אלוהים, כמה יפה הוא היה.

 הוא רכן מעליי ונישק אותי. הוא ידע מה הנשיקות שלו עושות לי ולמד מה קורה לגופי כשירכו מתחככת בין רגליי. "ברבור..." לחש לי בשובבות.                                                                                                                          

"אל תקרא לי ככה," נתתי מכה בכתפו, "לא עכשיו."

"צודקת, סליחה," צחק. "רגע, עצרי."                                                                                                   

"מה?" עניתי בחוסר רצון כשניתק ממני את שפתיו.                                                                                    

"לא הייתי מוכן לזה, אין לי – "

 מיהרתי לקטוע אותו בנשיקה. "אל תדאג, אני לוקחת גלולות."                                                                                                                     

"מה?! ממתי? היית צריכה להגיד לי."

"נכון, אבל אז איך הייתי מפתיעה אותך?"

חיוך נמתח על פניו. "שובבה שלי."                                                                                                                                      

הוא נישק אותי בדיוק כמו שאהבתי. נגע בי בדיוק כמו שחלמתי. הוא גרם לי לצאת מדעתי. לא הרגשתי כך מעולם. באותו הלילה נרדמתי בזרועותיו אחרי שלחש לי שהוא אוהב אותי והפך את ליבי לשלו.

ידעתי שלעולם לא אשכח את הלילה הזה.

צדקתי.

רק שלא העליתי על דעתי מדוע.

***  

לפנות בוקר נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. שנינו קפצנו מהמיטה בבהלה. יצאתי לסלון וקפאתי. הבנתי שאימא שלי טרם חזרה.

כפיר ליווה אותי אל הדלת. הנרי עמד בפתח, עיניו היו אדומות מבכי.

"אימא... מה קרה לאימא שלי?!" קולי רעד.

 הנרי התקרב אליי ואני נסוגותי לאחור, נתקלת בגופו של כפיר. הבטתי בדמעות שזלגו מעיניו לפני שכיסה את פניו בכפות ידיו.                                                                                                         

"אני מצטער, נסיכה שלי... אני מצטער."

פרק 4

לאורך ימות ה'שבעה' כפיר הקפיד להישאר לצידי. ישבתי מכורבלת על המזרן שהונח בפינת הסלון ולא רציתי לשמוע שום דבר מאף אחד.

הבית היה עמוס באנשים. שכנות נכנסו וידיהן עמוסות אוכל ושתייה. הנרי דאג לסידורים ולתפילות. עשרות, אולי מאות אנשים, שאת רובם לא הכרתי, פקדו את ביתנו. ידעתי שאימא שלי הייתה אהובה על כולם, אבל לא שיערתי עד כמה.

רציתי תשובות. מוחי בער מרוב שאלות שקדחו בו. לא הצלחתי להבין איך אימא שלי נקלעה לקרב יריות.

'טעות בזיהוי', 'חיסול שהסתבך'... המילים לא נתנו לי מנוח.

זה לא יכול להיות, יש משהו שאני לא יודעת.

 הנרי חמק ממני, ממבטיי ומשאלותיי.

 הנרי רב עם אימא. אימא צועקת. אימא יוצאת תכופות מהבית... לאן הלכה? עם מי נפגשה? מי ירה בה ולמה? לעזאזל!

הפכתי את הבית בניסיון למצוא מסמך, תמונה... כל דבר שיסביר לי מה קרה ומה הסתירה, אבל לא מצאתי דבר מלבד תמונות שלי ושלה ואת תעודת הלידה שלי, שבה נרשם שמה של אימי בלבד.

גדלתי בלי אבא. אבא שכנראה לעולם לא אדע מי הוא. והיא, שהייתה כל עולמי, עזבה אותי.

כעסתי.

 אבל בכל ערב חיבקתי את תמונתה, קברתי את ראשי בין ברכיי ובכיתי את נשמתי.

גופי כאב מרוב געגועים.

***

ביום האחרון של ה'שבעה' קמתי לרחוץ את פניי מלילה נוסף של בכי. עיניי היו כה אדומות עד שצבען הירוק בלט אפילו יותר. כפיר נקש על דלת חדר הרחצה כדי לוודא שאני בסדר. יצאתי היישר אל בין זרועותיו, נחנקת מבכי. הוא עטף ונישק אותי בעדינות.

 "ששש... אני כאן, אני לא עוזב אותך."

 בעוד ראשי נשען על חזהו ופניי מופנות אל סלון הבית הבחנתי בגבר ששוחח עם הנרי ובגבר נוסף שעמד מאחוריו, מסתכל ימינה ושמאלה, בוחן את הבית ואת האורחים.                                                                                                                           

כמו את רוב המבקרים גם אותו לא הכרתי, אבל היה בו משהו שמשך את תשומת ליבי. לפי שפת גופו של הנרי הבנתי שהאורח אינו רצוי.

 ניגשתי אליהם והם חדלו מייד משיחתם. "אני משתתף בצערך," פנה אליי האיש בקול צרוד. העיניים שלו, משהו בהן סקרן אותי. הנרי הניד בראשו בעצבנות, גופו דרוך.                                                                                                                                            

"תודה," עניתי בנימוס. "אנחנו מכירים?"                                                                                 

"הכרתי את אימא שלך. באתי לחלוק לה את הכבוד המגיע לה, היא הייתה אישה מדהימה. ואת... את כל־כך דומה לה."

חייכתי, חונקת את הדמעות המאיימות לפרוץ שוב מעיניי. הוא נפרד ממני וסימן להנרי ללוות אותו החוצה. הבחור הגדול שהיה איתו פילס להם דרך בין האנשים, הודף אותם בידיו. לחשושים ומבטים תוהים מילאו את החדר.

ניגשתי אל החלון שהשקיף אל קדמת הבניין ועקבתי אחריהם במבטי, הנרי הניע את ידיו בעצבנות מול האורח הלא רצוי, וזה התקרב אליו, נצמד אליו מעט, עד שהנרי הרים את ידיו במחוות כניעה. האיש מסר לו דבר מה וטפח על כתפו, ואז הביטו שניהם אל החלון וראו אותי. בטני התהפכה. מיהרתי לחזור אל הסלון.

דוח המשטרה היה חד־משמעי. אימא שלי הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

היא נכנסה למונית, ככל הנראה בדרכה הביתה, ורוכב אופנוע ריסס את המונית בכדורים ולא הותיר לה סיכוי.

'חיסול שהסתבך'.

'טעות בזיהוי'.

 'עוד תיק רצח לא מפוענח'.

אלו הדברים שנכתבו. אלו התשובות היחידות שקיבלתי מחוקרי המשטרה.

הייתי אמורה לקבל תשובות אחרות, תשובות שאימא הבטיחה לתת. היא הייתה בדרך אליי והתכוונה לספר לי הכול. היא הבטיחה. ליבי נחמץ בכל פעם שהמחשבה הזאת עלתה בראשי.                                                                                                                         

הייתי בת שבע־עשרה. הצלחתי לשכנע את בית המשפט שאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי מבלי לעזוב את בית אימי. הנרי היה האפוטרופוס הרשמי שלי והתחייב שלא ייחסר לי דבר, כפי שלא חסר עד היום.

כמו בכל שבוע, מעטפות הכסף הונחו על השולחן. כמו בכל שבוע, הגיע שליח עם מצרכים. המקרר היה מלא תמיד, השכנות זכרו את המשלוחים של אימא ודאגו לי תמיד.

וכפיר?

כפיר לא זז ממני לרגע. אפשר היה לומר שגרנו יחד. הוא היה טוב וסבלני אליי, אבל אני השתניתי. משהו בי מת יחד עם אימי.

 השאלות לא נתנו לי מנוח והביקורים בתחנת המשטרה הפכו תכופים יותר ויותר. התשובות לא הגיעו, ואני כעסתי על עצמי. ייסורי מצפון אכלו אותי. אחרי הכול, הייתי כה עסוקה בהפתעה שהכנתי לכפיר, שלא טרחתי לצלצל אליה ולשאול איפה היא.

שכבתי עם החבר שלי בזמן שאימא שלי הייתה מוטלת על הרצפה, מדממת.

המחשבה הזאת חנקה אותי.

נאטמתי והתרחקתי. כפיר ניסה להכיל אותי, אבל התקשה לשמח אותי. הוא החל להתמקד באימונים ובתחרויות, ואני שקעתי בלימודים, שומרת על הבטחתי לאימא, להשיג ציונים טובים בבגרויות כדי לפלס לעצמי דרך לכל יעד או מקום שארצה להיות בו.                                                                                                                                

אבל הייתה הבטחה אחת נוספת, הבטחה שהבטחתי לפני זמן מה, ביום שאימא שלי נקברה.

אחרי שכולם פינו את רחבת הקבר, נפלתי על תלולית החול, בוכה. "אני נשבעת, אימא, אמצא את הרוצח שלך ואדאג שייענש."

אדאג לצדק. זאת הייתה הבטחה.

[1] מצרפתית – אהבה.

[2] מהלך של הטלה על הגב בג'ודו.