האיש ששכח להשקות את אשתו

סיגה לא יכולה יותר. היא פשוט לא יכולה יותר. היא עולה על מטוס ונמלטת, כי היא פשוט חייבת להציל את עצמה. רק כשיואל ימצא אותה בקצה השני של העולם, הוא יבין את גודל אהבתה אליו והתלות שלה בו. ליבו ישבר כשהיא תסביר בפשטות: "אם לא תשקה אותי, אני אנבול ואמות".
סיגה, שבצעירותה הרגישה מאוד חסרת ביטחון וחיה בתחושה שהעולם אינו מקום מובן עבורה, נחושה לעשות משהו לטובת עצמה, על אף שאין לה גרוש אחד פנוי והיא מטופלת בבעל וארבעה ילדים. יואל לעומתה, עושה הכל כדי למנוע את זה ממנה, משום שהוא פוחד מקריסה כלכלית ובעיקר מכך שהיא תגשים את כל החלומות שלה בזמן שהוא תקוע בשגרה אפורה ומשמימה. כשהצרכים של שניהם מתנגשים, הבית הופך לשדה קרב ובמלחמה כמו במלחמה, תמיד יש הרס, קורבנות, פצועים ואובדנים. מישהו צריך לוותר. 
רומן זה, הנפרש על פני חמישה עשורים, מתאר את חייהם של זוג נשוי ואוהב, סיגה ויואל, אשר יודעים בחייהם המשותפים הרבה מאוד עליות ומורדות, משברים והצלחות, תשוקה וכאב.
אביבית קורן היא מטפלת הוליסטית, הילרית, מאמנת ומרצה בתחום התקשור וגלגולים קודמים. מגדירה עצמה בעיקר כתלמידה נצחית, בעלת B.A במדעי הרוח ו-  M.A במדעי היהדות.

"באחת בצהריים, רק כמה שעות מרגע שהתעוררתי לבוקר שישנה את חיי, המונית שלי נעצרה מול הכניסה לשדה התעופה. גררתי את המזוודה הישנה שלי לאולם ההומה והקפוא ונעמדתי בתור הארוך, אדישה לקולות ולתנועה סביבי. רק כשהכרטיס היה אצלי ביד, הרשתי לעצמי לרגע לנשום. קניתי כריך פסטרמה, קפה גדול וארבעה ספרים, איתם התיישבתי בלאות באולם הנוסעים, כשאני מכווצת ורועדת מקור. חיבקתי בכוח את  תיק הגב שלי, בוהה, בלי שום מחשבה והמתנתי לקריאת העלייה למטוס. כל מה שרציתי היה רק להסתלק ולהתרחק מהמקום, בו לא הצלחתי לחשוב בצלילות, או לראות בבהירות. למעט הקור, לא הרגשתי דבר.

המטוס שקט, ובזמן שמאות האנשים מתחילים לחפש לעצמם זווית נוחה לנמנום, הראש שלי משתולל. אני לא מבינה איך מצאתי את עצמי במקום הנמוך והעלוב הזה באמצע החיים... איך בדיוק זה קרה לי, דווקא עכשיו, כשבדיוק הבנתי את הקונספט של בעל, בית, ילדים, משכנתה, פעמיים בשנה צימר, פעם בשבוע סקס, ואצל מי אנחנו בחגים - הכול התפוצץ לי בפרצוף. גל חדש של רחמים עצמיים שטף אותי, ושמחתי שהמטוס חשוך ואני פשוט יכולה להמשיך לבכות לי בשקט.

בבוקר לא קרה באמת שום דבר אחר מבדרך כלל. השעון צלצל. לא בשבילי, בשבילו. הוא קיטר והתלונן, ולא ממש טרח לעשות את העניינים שלו בשקט, למרות שידע שאני לא צריכה לקום. שמעתי אותו עושה קפה במהירות, מחפש את הארנק והמפתחות, ויוצא. רק אז, יצאתי מהמיטה ושמתי מים לקפה. לא ממש הייתה לי סיבה, אבל הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. לא יכולה יותר לשמוע את הקולות שהוא עושה, לא יכולה לקרוא את השטויות וההפחדות באתרי החדשות, לא יכולה יותר לשבת על הכיסא הזה בפינת האוכל הזקנה והעמוסה דפים וחשבונות. לא יכולה יותר. הרגשתי שאם אשאר פה עוד דקה, פשוט אמות.

כעס, רחמים עצמיים ועצב השתלטו עליי ורציתי רק לברוח, לא חשוב לאן. בלי לחשוב פעמיים, למעשה בלי לחשוב בכלל, סרקתי את האפשרויות הקיימות באתרי הטיסות לשעות הקרובות. לונדון? אפור מדי. גם ככה אפור לי בנשמה. בודפשט? משעמם מדי. ניו יורק? וואו. אבל  גדול מדי, ובכלל אין לי ויזה. יוון? קרוב מדי, דומה מדי. אז מה את רוצה, סיגה? העולם קטן בשבילך היום, אמרתי לעצמי בקול רם. ואז ראיתי בנגקוק. היום... ממש עוד כמה שעות. על אף שהייתי במצב נוראי, המילה בנגקוק ריגשה אותי. המזרח הרחוק הוא חלום חיים והלוואי ולא הייתי צריכה להגיע לשם מתוך בריחה. ללכת לאיבוד בבנגקוק... אלמלא הנסיבות, יכולתי אפילו ליהנות מזה. הזמנתי כרטיס טיסה יקר להחריד לכיוון אחד וזהו.

קמתי בלאות, הוצאתי את המזוודה מתחת למיטה, הורדתי ממנה אבק בגובה סנטימטר שנוצר שם מחוסר שימוש, וזרקתי כל מה שהיה נקי בארונות פנימה. בתיק קטן לקחתי דרכון, תרופות בסיסיות, ספריי נגד יתושים, סוודר, כי תמיד קר לי, ואת כל המזומן שהיה לנו בבית. עבדתי על אוטומט. הראש מת, הלב מת, לא נותר לי פה דבר."