האצולה 5 - הרוזן של לונדון

לוגן סטיל

הכתבה שפורסמה עליי ב’טיימס’ נגעה בעצב בתוכי ששכחתי שקיים. לא רציתי יותר להיות ידוע כאיש העסקים שרק מחפש להתעשר על גבם של אחרים. רציתי לבנות משהו, להחזיר לקהילה, אבל אז דארסי וסטבורי נכנסת לחיי ונלחמת בי על כל צעד ושעל. דארסי לא דומה לאף אישה שפגשתי, היא הכי לא נכונה עבורי, ובכל זאת אני נמשך אליה. אולי אני באמת כל הדברים האלה שכותבים עליי בעיתונים, מפני שאין לי ספק שאני הולך לשבור את ליבה.

דארסי וסטבורי

אף שאחי דוכס ואני חיה באחוזה גדולה השייכת לבני משפחתי זה דורות, אני בחורה פשוטה שנהנית מחייה בכפר וולטון המסורתי והפשוט ומחפשת את האחד שלה. יום אחד מגיע לוגן סטיל במסוק שלו, משבש את שגרת החיים בכפר ורוצה להביא את חיי העיר אלינו ולהרוס את הכול. לוגן שחצן, יהיר באופן בלתי נסבל וגם יפה עד כאב, ואעשה הכול כדי להוכיח לו שהכפר וולטון, או אני, לעולם לא נהיה שלו.

הרוזן של לונדון מאת סופרת רבי המכר לואיז ביי, הוא רומן סקסי, מטריף ומהנה על זוג החי את הרגע ומוצא אהבה. זה הספר החמישי בסדרת תוארי אצולה.
הספרים הקודמים בסדרה, המלך של וול סטריט, הנסיך של פארק אווניו, הדוכס של מנהטן והאביר של בריטניה כיכבו ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם. כל ספר בסדרה נכתב על דמויות שונות ויכול להיקרא כספר בודד.

1
לוגן
אולי אתקשר לעורך הדין שלי ואבדוק אם אוכל לתבוע את הבחור הזה שקורא לעצמו עיתונאי, זה שכתב עליי את הכתבה הפוגענית ב'לונדון טיימס'. אני לא יודע למה לא השארתי את העיתון במשרד או למה לא גרסתי אותו. במקום זאת עיניתי את עצמי וקראתי אותו שוב ושוב. העיתונאי הזה לא הכיר אותי ובכל זאת האשים אותי בכך שאני עושה את הוני מהריסת חייהם ומורשתם של אנשים חפים מפשע.

זה היה בולשיט. מעולם לא שיקרתי או רימיתי. תמיד עמדתי במילתי והייתי אדם אמין.

"יפהפייה, מה לוקח לך כל־כך הרבה זמן?" שאלתי את האישה שעמדה למצוץ לי כדי להסיח את דעתי מעיתונאים שמשמיצים את המוניטין שלי. פגשתי אותה מוקדם יותר השבוע במהלך משא ומתן עסקי. בדרך כלל לא ייחסתי כל חשיבות לביקורת. כשאתה למעלה תמיד יהיו אנשים שינסו להפיל אותך. ידעתי את זה ובכל זאת המשכתי לחשוב על המאמר. זה היה כאילו הוא תיאר מישהו אחר; את אבי, לא אותי. הדבר היחיד שעשוי היה להרגיע את הכעס ואת התסכול שחשתי זה שאישה חזקה, חכמה ובטוחה בעצמה שכמעט חיסלה אותי בחדר הישיבות תרד על הברכיים שלה ותיקח אותי בפיה.

כשהייתי צעיר, יצאתי עם די הרבה דוגמניות ושחקניות אך אף אחת מהן לא משכה אותי כמו שמשכה אותי אישה מצליחה שהכניעה גברים בחדרי ישיבות והתחננה שאתן לה לגמור כשהייתה בחדר השינה שלי.

רוקנתי את הוויסקי שהשאירה לפני שהלכה, הסרתי את הז'קט והשלכתי אותו על הספה. קיר החלונות היה מנומר באורות לונדון. השתקפותי כיסתה על הנוף העירוני ופירוש הדבר היה שאוכל לקבל תצפית טובה על ראשה הנע בין ברכיי משתי זוויות. נחמד.

"רק התרעננות קלה," היא אמרה לאחר שחזרה לסלון, לבושה בחזייה ובתחתוני תחרה שחורים ונועלת נעליים בעלות עקבים באורך של חמישה־עשר סנטימטרים.

נחמד מאוד.

האישה הזאת הייתה בדיוק הטיפוס שלי. גבוהה, קרת רוח, מתוחכמת, בעלת גוף חטוב, שרירים הדוקים, עור זהוב ושדיים קטנים, גבוהים וחצופים. "לא תזיק לי קצת התרעננות," אמרתי, "בואי הנה."

היא הניחה את כפות ידיה על ירכיי ואז ירדה על ברכיה בין רגליי. השענתי את ראשי לאחור, מוכן לרוקן את מוחי מעיתונאים שמוקים וליהנות ממה שיבוא עכשיו. היא תוכל לחמם אותי קצת כשתמצוץ לי ואז, לפני שהכול יצא משליטה, אקום, אתפוס בראשה בזמן שאזיין את פיה ואתבונן בעיניה הדומעות כשהיא תשתנק. לא היה דבר טוב יותר ממנהלת קרן גידור שפיקחה על נכסים בשווי של מאות מיליוני אירו והייתה רגילה להעמיד גברים במקומם, שנתנה לי לעשות כל מה שרציתי לעשות לה.

הזין שלי נמתח במכנסיי כשהעבירה את ציפורניה על הבד. התגרות קטנה הייתה בסדר, אבל אם הזין שלי לא יהיה בפה שלה תוך שתי דקות, היא תשלם על זה אחר כך. כאילו שמעה את מחשבותיי, פתחה את רוכסן מכנסיי ולפתה את איברי באצבעותיה. היא תזדקק לאצבעות שתי הידיים.

גנחתי כשהיא לחצה והכנתי את עצמי לתחושה שתעניק לי הלשון שלה כשהצלצול המוכר של הטלפון שלי נשמע מכיס הז'קט. שיט.

"תגיד לי שאתה לא מתכוון לענות לזה," היא אמרה, שפתיה על העטרה.

לרוב במצבים כאלה הייתי משתיק את הטלפון ושב להתרכז במה שקורה לזין שלי, אבל הייתי על קוצים בגלל הכתבה. "אני חייב לענות על השיחה. תישארי בדיוק ככה, על הברכיים. זה מתאים לך. זה לא ייקח לי הרבה זמן." אמרתי והזדקפתי כשראיתי את מספר הטלפון של סוכן הנדל"ן שלי. למה, לעזאזל, הוא התקשר אליי?

"אתה שמוק," היא אמרה, שחררה את זקפתי ונשענה לאחור על ברכיה.

חייכתי כשעניתי לשיחה. טוב, לא הבטחתי לה רומנטיקה. "הווארד?"

"זוכר שכאשר עבדנו יחד לראשונה ביקשת ממני לעקוב אחר הבית ההוא בכפר וולטון וליידע אותך אם הוא יועמד למכירה?"

סגרתי את רוכסן מכנסיי. הווארד קיבל עתה את מלוא תשומת ליבי. "אני זוכר." איך יכולתי לשכוח? זו הייתה הסיבה להצלחה שלי. המניע שלי להצלחה נבע מהצורך להגיע לנקודה בקריירה שלי שבה אוכל להרשות לעצמי לקנות את הבית הזה. היה לי את הכסף, אבל הבעלים הנוכחי לא הפסיק לדחות את ההצעות הנדיבות שהצעתי לו לאורך השנים.

"טוב, עכשיו נודע לי שהוא יצא לשוק מחר בבוקר."

"בית באדסלי?" רציתי לוודא שאנחנו מדברים על אותו מקום. עצרתי את נשימתי וחיכיתי לתשובתו.

"כן, זה. אתה רוצה שאברר כמה דורשים עבורו?"

ידי התהדקה סביב הטלפון. "לא. אני רוצה שתקנה אותו." קניתי ומכרתי נכסים בשווי של מיליוני פאונד, בניתי אימפריה בשווי של מיליארדים, אבל לא ארגיש שהצלחתי עד שבית באדסלי יהיה שלי.

"בסדר. מה המחיר הסופי שלך?" שאל הווארד.

לא היה מחיר שלא הייתי מוכן לשלם עבור הבית. זו הייתה הזדמנות שלי לתקן את עוולות העבר ולשמח את האדם היחיד בעולם שהיה לי אכפת ממנו. להוכיח אחת ולתמיד שלא הייתי דומה בדבר לאבי. "אין מחיר סופי. תסגור את העסקה. אני מצפה לחתום מחר על הניירת."

"אתה לא רוצה לעשות בדיקה או – "

"לא. אני רוצה להיות בעליו של הבית הזה עד מחר."

הווארד שתק לרגע לפני שענה. "אדאג שזה יקרה."

סיימתי את השיחה. רציתי לעבד את מה שקרה זה עתה. בית באדסלי סוף־סוף יהיה שלי ולא יכולתי להוריד את החיוך מעל פניי.

עמדתי להגשים את שאיפת חיי.

עמדתי לקנות את בית ילדותה של סבתי.