הבית של הלב

לפני שש עשרה שנה: הייתי אז בשנתי הראשונה כחיילת. בקצב של דומינו נופל הפרטים חוזרים אליי: חילונית. טל יצר איתי קשר יום קודם, חצי שנה אחרי שנפרדנו. אני, שחף ומוריה במסיבת השחרור של דורון. תקווה קטנה שהוא ינסה. הוא לא מנסה. אני כותבת לטל שניפגש. יוצאים שוב. אירוסים מהירים. הרהורים מושתקים. גופיות נזרקות. מתחתנת. כיסוי ראש. בית דתי. פרסונה קשורה ולא קשורה.

החיים שלי".

איתיאלה בלום חיה לפי הספר.
היא נשואה לטל ויחד הם מגדלים חמש בנות.
שגרת החיים של איתיאלה מופרת כשחברתה מילדות מזכירה לה נדר שנדרו בגיל חמש עשרה - לטוס להופעה של להקת הנעורים האהובה עליהן: הבקסטריט בויז.
כך, בגיל שלושים וחמש איתיאלה יוצאת למסע כנגד כל הסיכויים וקול ההיגיון עם מי שפעם היו החברות הכי טובות שלה - מוריה ושחף.
היא הייתה יכולה ליהנות באמת אילולא נושאים לא פתורים מהעבר ומההווה (ורשימת חלומות מעולם אחר) החלו צפים בזה אחר זה. מעמתים אותה עם הילדה שהייתה ועם האישה שהיא כיום.
כשדורון, אהוב נעוריה, חוזר לחייה בתזמון שלא יכול להיות גרוע ממנו, עליה להחליט אם לתת לעצמה הזדמנות שנייה ולהשאיר מאחור בוסית מנותקת, בן זוג קרייריסט, חמש בנות וקלתאה מפונקת אחת, או להתחרט לנצח על כל מה שלא היה לה אומץ לעשות.
איתיאלה בלום חיה לפי הספר.
אך האם היא חיה לפי הספר הנכון?

הבית של הלב היא קומדיה רומנטית לא שגרתית. כתבה אותה איילת הלפרין קייטס, אמא לשש בנות וכלב ומטפחת מנעוריה את אהבתה הנצחית לבקסטריט בויז ולקפה. בבגרותה היא מטפחת תלות בבנות גילמור, אובססיה לכתיבה והערכה לזה שכבר עשרים שנה הוא הבית של הלב שלה. זהו ספרה הראשון.

הספר מגיע עם סימניה תואמת.

פתיחה

לפני חמש־עשרה שנה
"אפשר להיכנס!" הדלת נפתחת לאט.
דורון?
"אני לא מאמינה. שיחררו אותך!"
"כן, הם הבינו שאני לא אוותר על החתונה שלך בחיים."
פתאום אני מודעת לעצמי והמחשבה שהדחקתי קופצת לי מהפה
במהירות.
"אני נראית מזעזע!"
אני מביטה במראה. במקום המדים הירוקים שרק אתמול הזדכיתי
עליהם, אני בשמלה לבנה.
"השרוול ארוך מדי, המפתח סגור מדי, אני נראית כמו..." אני
מציירת באוויר סיבובים עם האצבע, "הקצפת שמעל הקאפקייק!"
"את משוגעת. את... את יפהפייה."
אני מסתכלת עליו והוא מסתכל עליי, ואני מאמינה לו.
בועות שמפניה מתחילות לתסוס בתוכי. אני מתחתנת!
"אני יוצא. את יודעת, פשוט עוד מעט מתחיל הרגע הגדול של
חייך וכאלה. אז נסכם ככה: את מהממת. טל הוא איש בר מזל. אני
מקווה שהוא יודע את זה. ו —״
"ומה?" הלב שלי עוצר.

איילת הלפרין קייטס

8

"לא משנה. אני שמח שאני כאן, ויאללה חתונה!" הוא מניף ידיים
למעלה ואני גם, ושנינו מחייכים חיוך מטופש שאפשר לחלוק רק עם
מי שמכירים מהגן. הוא יוצא ואני שוב לבד.
מבעד להתרגשות אני נתקלת בבליל מילים מסתבך. במרכזו
אני מזהה את המילה מבולבלת. לא ככה דמיינתי את עצמי בגיל
עשרים. בסודי סודות דמיינתי את עצמי חיה בניו יורק, מפלסת את
דרכי בעולם האופנה. או המוזיקה. או באיזו קלישאה אחרת שספגתי
מהתרבות האמריקאית. לפני חצי שנה בכלל הייתי חילונית. לא ממש
חילונית. יותר בתחילת החיפוש, בדרך למצוא מי אני. אולי הייתי
חוזרת בשאלה ואולי הייתי חוזרת בדתית לאומית, רק בגרסה הנכונה
לי. ועם דורון.
מה הקשר עכשיו לדורון? הקופסא שאטמתי היטב בשנה האחרונה
נפתחת לי בפראות. עכשיו בועות השמפניה קוצפות בי בסערה. אולי
אני עושה טעות?
אוקיי אִ יתִ יאֶ לה, להירגע. נשימה עמוקה. את לא בפאניקה. זאת
רק התרגשות!
אם זאת התרגשות למה בא לי גם לברוח?
אני פוזלת הצידה. הדלת ממש שם, פסיעה קלה ו —
טוב, די. את פה כי את רוצה להיות פה. אני עוצמת עיניים חזק
ומכווצת את כל השרירים כמו כדי לוודא שאני נטועה בקרקע ולא
עומדת לזוז. אני עץ ארוך שורשים ומקובע.
ובכל זאת מצליח להתחמק לו סימן שאלה ענק מתוך כל הכיווץ
הזה. למה אני מסכימה לשים את עצמי, זו שרק התחלתי להכיר, על
מדף גבוה ולאמץ גרסה מותאמת ובורגנית של מי שאני?
כי את אוהבת אותו, זה למה.
כי בפעם הראשונה שראית אותו והוא אותך הזמן החסיר פעימה
והלב שלך עצר. ורק כשהוא התקשר אלייך אחרי שבועיים והציע לך
לצאת הם המשיכו לפעום ולתקתק.

הבית של הלב

9

כי אחרי חצי שנה של פרידה הוא נלחם עלייך וחזרתם כשני
כלבלבים שאבדו בגשם ואז מצאו זה את זה.
ואז הוא שאל מה עליו לעשות כדי שלא תתפרקו ככה שוב.
ואת הסתכלת לו בעומק של העיניים והתנית: כל עוד תאהב אותי.
אני מסתכלת על טבעת האירוסים, נזכרת בהצעה הרומנטית.
איך הגענו לסניף ארומה הקבוע, ושם בכניסה, על שלט ענק שעליו
כוס הקפה השחורה מתחת לכיתוב לבן, היה כתוב באדום: אִ יתִ יאֶ לה,
תתחתני איתי? ומאז אני מאושרת. אבל גם סוחבת תחושה חמקמקה
שדומה לאי הנוחות הזו כשאת עוזבת את הבית ויודעת ששכחת
משהו, אבל לא מצליחה להיזכר מה בדיוק.

10
פרק 1

את זה אני מבטיח לך

היום
"אימא, נו, אני מאחרת!"
ואשמת מי זה בדיוק? אני חכמה מספיק כדי לא לומר זאת בקול.
"אי־מא. אנחנו מופיעות ראשונות בכישרונות צעירים. אוף!"
בזמן שהיא מתזזת מפה לשם, אוספת יותר מדי חפצים עבור ילדה
שלומדת בכיתה א' ורוכסת את הפאוץ', אני נזכרת בתור מי היא
מופיעה.
לפני שבוע, ביום "ההשראה שלי" בבית הספר, יהלי הצהירה קבל
עם ועדה, אחרי רצף של מעריצות פרידה קאלו, גולדה מאיר וחנה
סנש, שהיא הכי רוצה להיות קילרית וסובבה את הסכין עוד קצת
כשהוסיפה, "כי היא יפה".
עכשיו יהלי מענטזת לה את הריקוד שהתאמנה עליו עם חברותיה
בשבוע האחרון ופתאום אני חוזרת אחורה בזמן. הינה אני, מלפפת
טי שירט לחולצת בטן ומניפה את השיער לאחור, ממש כמו בריטני
ספירס. והינה מאמא, מגלגלת עיניים ומגבירה את ווליום הרדיו

הבית של הלב

11

שממנו מזמרים הגבעטרון, ככל הנראה כדי להוכיח לעצמה שהבית
הזה והבת הזו מלאים באיזה שהוא תוכן.
והינה היום, זו אני שמגלגלת עיניים.
עמית ושקד יצאו קודם בהסעות. כיאה לגילן, שלוש־עשרה ואחת־
עשרה, הן כבר עצמאיות. את עלמא וכרמל התאומות הזהות הורדתי
מוקדם יותר בגן, וסוף סוף אני ויהלי בדרך לאוטו. כשאנחנו ממש
לידו הטלפון מצלצל. זאת מוריה. מוריה גרה בשכונה לידי ואנחנו
מנהלות חיים דומים אך מקבילים, כשההבדל העיקרי הוא שמוריה
יודעת מה לעזאזל היא עושה ואני, ובכן, ממש לא. מוריה היא הורות
כמגדלור ואני הורות כזאת שתקועה בסירה למטה וצורחת לשמיים
שמישהו יבוא להציל אותה.
"מוריה?" אני שואלת תוך כדי שאני מזרזת את יהלי במבטים,
נותנת לה דחיפה פנימה וממהרת לסגור את הדלת באותה מהירות
שאני סוגרת את דלת מכונת הכביסה, לפני שהכול יברח.
"יום נדר שמח!"
"יום נדר שמח?" המשפט כה מוזר שאני חוזרת אחריו בניסיון
להבין.
"לפני עשרים שנה נדרנו את ה־נדר! אנחנו טסות לניו יורק,
בייבי!"
״אה.״
אה! אוי, שיט. הנדר ההוא!