החוזה

אנג׳לה קלרינס מאמינה באהבה אמיתית, כזאת שגורמת לאנשים להתמסר לה לחלוטין ולנטוש את קול ההיגיון.

במיוחד לאחר שראתה את שתי אחיותיה חוות אהבה כזו, היא איננה מוכנה להסתפק בפחות. היא רוצה את אותה האהבה חסרת הגבולות אשר תרעיד את נשמתה.

אבל לגורל יש תוכניות אחרות עבורה.

בעקבות חוזה שחתם עליו סבה, אנג׳לה חייבת להינשא לגבר הקר, הציני והמתסכל ביותר שפגשה.

קייל יורק הוא ההפך הגמור מהגבר שאיתו דמיינה שתבלה את חייה. אבל כדי לוודא שהוריה לא יאבדו את כל רכושם, אנג’לה נאלצת לוותר על חלומה למצוא אהבה אמיתית.

או שלא?

החוזה מאת שובל מימון. הוא ספר רומנטי מותח על אהבה שצומחת ממקום לא צפוי, על סיכונים שצריך לקחת ועל נאמנות וערכים שהם מעל הכל. בעיני הצייד, ספר הבכורים של מימון אשר ראה אור בהוצאת יהלומים, כיכב ברשימות רבי המכר בארץ וזכה להצלחה מרובה.

פרק ראשון

יש מסכה של לילה על פניי, אתה יודע,

אחרת סומק בתולי היה צובע את לחיי על מה שפי הסגיר לך הלילה.

בשמחה הייתי מקפידה על טעם טוב,

כן, בשמחה אכחיש כל מה שפה אמרתי, אך שלום לגינונים.

אתה אוהב אותי? אתה תגיד לי 'כן'.

 אני יודעת ואסמוך על מילתך. אבל אם תישבע

אולי תכזיב. אומרים כשאוהב מפר שבועה צוחקים למעלה.

אם אתה אוהב, רומיאו המתוק, אמור זאת בכנות.

ואם תחשוב שבקלות כובשים אותי, אזי... 

"איי!" צעקתי כשהרגשתי את גופי מועד קדימה והספר נפל מידיי, הברכיים שלי פגשו ברצפה הקרה והסתכלתי למעלה במבט זועם.

"באמת, אווה?" מלמלתי והיא הביטה בי עם חיוך מתנצל על פניה, אבל ידעתי שהחיוך הזה שקרי. אני מכירה אותה עוד מהתיכון ואין אדם בעולם הזה שקל לי יותר לקרוא מאשר אותה.

 תוך כדי הרמת תכולת התיק שלי שהתפזרה על הרצפה הבטתי בה מזווית העין.

שערה הסגול והארוך היה אסוף לקוקו מבולגן. היא לבשה חולצה לבנה פשוטה

ואוברול ג'ינס שכבר נהיה סימן ההיכר שלה. עיניה החומות כוסו בעדשות צבעוניות פשוטות.

נאנחתי בזמן שנעמדתי וניקיתי את בגדיי מהלכלוך.

"פספסת נקודה," היא כמעט צעקה וצחקתי.

עוד בילדותנו אווה אהבה להיות במרכז תשומת הלב, ולרוע מזלי, פעמים רבות חלקתי אותה איתה, לטוב ולרע.

"רומיאו ויוליה, אנג'י?" בעל כורחי הסמקתי ומשכתי בכתפיי.

היא גיחכה והושיטה לי את הספר.

"את באמת צריכה ללמוד לחיות מחוץ לספרים האלו. הם מקלקלים אותך." 

"לא, הם לא," היא הרימה גבה.

"באמת? אז הם לא הפכו אותך לרומנטיקנית חסרת תקנה?"

"לא," אמרתי נחרצות והיא גלגלה עיניים.

"כן כן, מה שתגידי." נאנחתי.

"טוב, אווה, יש סיבה לכך שהתקלת אותי, או שסתם רצית לראות אותי עם התחת על הרצפה?"

עיניה נפקחו והניצוץ שהופיע בהן גרם לי לרעוד.

בכל פעם שהניצוץ הזה הופיע בעיניה ידעתי שמחכות לי צרות.

"מחלקת הקולנוע עורכת מסיבה ואנחנו כל כך הולכות."

"לא," אמרתי מבלי להשאיר מקום לוויכוח.

לקחתי מידיה את הספר, הסתובבתי והלכתי אל עבר הכיתה.

"קדימה, אנג'י, זה קולג' אנחנו אמורות לבלות במסיבות ולהשתכר!" היא צעדה לצידי ושתקתי כי לא התכוונתי להיכנס לוויכוח הזה.

"נו, באמת, את אפילו לא מתכוונת לשקול את זה?" נאנחתי.

"אווה, אנחנו בנות עשרים וארבע וכבר לא בתיכון, מספיק עם המסיבות הפרועות. חוץ מזה, את לא אמורה לשנוא את מחלקת הקולנוע?" היא משכה בכתפיה.

"אנחנו מתחרים על אותו התקציב, אבל זה לא אומר שאוותר על מסיבה בגלל זה." צחקקתי.

אווה הייתה סטודנטית שנה שלישית לאומנות מודרנית וכן, כל סטיגמה שהייתה על תלמידי אומנות

נכונה. טוב, לפחות כשזה נגע לה.

"אנג'י, קדימה! את צריכה להשתחרר קצת. חוץ מזה, אני יודעת שמרטין יהיה שם." נעצרתי במקום ונעצתי בה מבט זועם.

"את לא משחקת הוגן," לחשתי מתחת לשפה והסתכלתי מסביב.

"נו באמת, אנג'י, את דלוקה על הבחור הזה כבר שנתיים! באיזה שהוא שלב את תצטרכי להפסיק להעריץ אותו מרחוק." נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס והרצון לחבוט את ראשי במשטח הקשיח הראשון שאמצא גרם לי להיאנח בתסכול.

אין  מצב שאני באמת שקלתי את זה, נכון?!

"נו?" נאנחתי, הפסקתי לצעוד ופניתי להביט בה.

"בשלושה תנאים. אחת - את לא שותה עד שיכרון כי אני נשבעת, אם תקיאי במכונית שלי פעם נוספת את תקני לי חדשה. שתיים - אני לא מתכוונת לרקוד אז בלי, ואני חוזרת, בלי ניסיונות להוביל אותי לרחבת הריקודים." שתקתי וחיכיתי לתגובתה.

"והתנאי השלישי?" היא שאלה וחייכתי בניצחון.

"את באה איתי לתיאטרון ביום חמישי." אווה החווירה והביטה בי בהלם.

"זה אכזרי אפילו בשבילך, אנג'י." חייכתי.

"Take it or leave it babe[1]," היא נאנחה בתבוסה.

"בסדר בסדר, אניח לך לגרור אותי לשעמום הזה." צחקקתי וקרצתי לה בזמן שחזרתי לצעוד אל הכיתה, אבל לפני שיצאתי מטווח הראייה שלה פניתי לעברה שוב.

"אה, ואווה?" היא הרימה גבה בשאלה וחיוך משועשע נפרש על פניי, "הייתי הולכת גם לולא היית מסכימה." היא הביטה בי בהלם וברחתי משם בזמן שצעקותיה הדהדו במורד המסדרון.

יצאתי מהכיתה כשאני מותשת יותר מתמיד.

לא ידעתי מה קרה לפרופסור שלי, אבל היום הוא היה נוקשה יותר מהרגיל והעבודה שנתן לנו לכתוב תיקח לי לפחות שבועיים וגם אז אצטרך לעבוד בלי הפסקה. צמרמורת לא רצונית עברה בגבי כשהבנתי שאני צריכה לומר לאווה שלא אלך איתה למסיבה מחר. אני בהחלט לא ציפיתי לזה.

"הכול בסדר?" קול גברי קטע את מחשבותיי.

הפניתי את הראש שלי הצידה וקפאתי במקום. מרטין עמד מולי וחייך אליי את החיוך שגרם לפרפרים להתעופף בבטן שלי. אלוהים, אולי אווה צדקה כשאמרה שהספרים האלו מקלקלים אותי.  

"את בסדר?" הוא שאל שוב והסמקתי כשהבנתי שעדיין לא עניתי לו.

"אמממ, כן, הכול בסדר."

"בטוחה? את נראית כאילו מישהו הרג לך את הכלב," גיחכתי.

 "העבודה שפרופסור ברוקס נתן לנו די גרמה לי להיכנס לדיכאון." הוא צחק.

"אל תדאגי, אני בטוח שתצליחי בזה כמו תמיד, ואם את צריכה עזרה את יודעת איפה למצוא אותי."

חייכתי.

"תודה. דרך אגב, אני..."

"אנג'לה קלרינס, אני יודע."

הופתעתי מתשובתו וידעתי שלחיי אדומות.

"כן." מלמלתי בחוסר נוחות ובניסיון נואש להעסיק את הידיים הקופצניות שלי, שילבתי אותן מאחורי גבי.

"שוב תודה על ההצעה, שיהיה לך יום טוב," דיברתי בנשימה אחת ומיהרתי לעזוב.

'אלוהים, אנג'י, אין לך תקנה,' לחשתי לעצמי.

***********

חניתי את המכונית שלי מול הבית הקטן ומיהרתי להיכנס כששמעתי את כל ההמולה כי זה העיד רק על דבר אחד.

"דודה אנג'י!" הותקפתי על ידי שלוש מפלצות קטנות, צחקתי ותפסתי אותן בזמן.

"אייבי, טריש וליאון, מה שלום המפלצות האהובות עליי?" צחקתי והבטתי בשלושת הילדים המתוקים בעלי השיער השחור הזהה ועיני התכלת היפהפיות שירשו מאבא שלהם.

"דודה אנג'י, תגידי לליאון להפסיק להציק לנו!" טריש צעקה והוציאה את השפה התחתונה שלה בדרך המתוקה הזאת שידעה שלא יכולתי לסרב לה.

"ילדים, עזבו את דודה אנג'י היא רק עכשיו הגיעה הביתה." חייכתי לשמע קולה של אחותי הגדולה, והלכתי לסלון כששלוש מפלצות קטנות נתלו עליי והפכו את הפעולה הפשוטה הזאת לקשה כל כך.

כשהגעתי סוף סוף אל הסלון אחותי הגדולה חייכה אליי.

אני והיא היינו כמו יום ולילה.

שערה השחור והקצר היה ניגוד בולט כל כך לשערי הארוך והאדום, עורה השחום סתר את עורי הלבן ועיניה השחורות נגדו את עיניי החומות^-דבש. במבט ראשון לא ראו בינינו שום קשר משפחתי, אבל מי שממש ניסה הבחין בדרך הזהה שבה האף שלנו התעקם בחוסר רצון בכל פעם כשחלקנו על מישהו, או בדרך שבה שיחקנו בשיער כשהיינו עצבניות.

רבים מהסימנים המסגירים שלי למדתי ממנה ולכן היה לנו קל כל כך לקרוא זו את זו.

"היית חייבת ללדת שלישייה, נכון?" מלמלתי בשעשוע והיא צחקה.

"אשמתי שבעלי שכח לציין שיש לו במשפחה היסטוריה של שלישיות?" הנהנתי.

"צודקת, זה הכול באשמתו." הטיתי את ראשי והבטתי בעיניו הכחולות והצוחקות של גיסי והוא רק הרים את ידיו בהתגוננות.

"יש רק דבר אחד שאני יכול להגיד להגנתי." שילבתי ידיים ותופפתי ברגלי על הרצפה בזמן שהמתנתי לתשובה שלו והוא גיחך.

"הילדים שלי אוהבים מאוד, אבל מאוד, את דודה שלהם." באמת שניסיתי להשאיר את המסכה של האישה הקשוחה והכועסת, אבל ברגע שהסתכלתי על האחיינים שלי נכנעתי וחיבקתי אותם אפילו קרוב יותר.

"תחמן,"  הבטתי בו מעל הרעמות של השיער השחור.

הוא גיחך ומשך את אחותי קרוב יותר. אחרי שסוף סוף הצלחתי להתנתק משלוש המפלצות הקטנות התיישבתי בסלון מול שניהם.

"לא שאני מתלוננת, אבל למה מגיע לנו הכבוד הזה?" סאם חייכה אליי.

"אימא התקשרה ואמרה שהיא צריכה את העזרה של ג'ון במשהו," הבטתי בה מוזר ורכנתי קדימה.

ג'ון היה עורך דין מצליח ולא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה שבגללה ההורים שלי יצטרכו להתייעץ איתו.

"קרה משהו?" הסתכלתי על ג'ון כשדאגה ברורה מאוד בקולי.

"אני לא יודע, עדיין לא דיברנו, אני בטוח שזה כלום ואין צורך לדאוג," הנהנתי, אבל לא יכולתי להתעלם מהחרדה שתקפה אותי.

כמו לפי סימן אימא שלי נכנסה לסלון כשבידה מגש קטן עם תה ועוגיות. כשראתה אותי היא קפאה במקומה ואז חייכה לעברי חיוך גדול ומאולץ. אוקי, משהו כאן בהחלט לא היה בסדר.

"את צריכה עזרה עם זה?" ג'ון שאל אותה.

היא הנידה בראשה והניחה את המגש הקטן על השולחן. נאנחתי.

למה היא לא הביטה בי? מה קרה פה?

שערה השחור של אימי היה אסוף לפקעת פרועה על ראשה. היא לבשה שמלה אדומה ארוכה שכיסתה את גופה הקטן והרכיבה משקפיים עבים על עיניה השחורות. סאם הייתה העתק של אימי.

כשסוף סוף הבטתי בפניה הבחנתי שלא היו אלה קמטי צחוק סביב עיניה, כמו תמיד אלא קמטי דאגה. לפני שהצלחתי לפצות את פי ולשאול אותה ישירות מה קרה, דלת הכניסה נפתחה ברעש חזק ותוך שניות גבי עמדה בפתח הסלון כשמתנוסס על פניה חיוך גדול.

"אני מאורסת!" שקט שרר בחדר ואז כאוס פרץ.

"אלוהים! מתי?!" סאם צעקה ומיהרה לצידה של אחותנו הקטנה כדי לבדוק את הטבעת שעל האצבע שלה. "וואו, זה חתיכת יהלום," סאם שרקה בהערכה ואני צחקתי, סוף סוף התנערתי מההלם הראשוני שאחז בי וקמתי לחבק אותה גם כן.

"אני שמחה בשבילך, גבי. איפה הגיס החדש שלנו?" היא צחקקה.

"אני חושבת שהיא השאירה אותו שם," סאם לחשה לי וקרצה, גבי חבטה בידה בצחוק.

"לא, אני לא. הוא מחפש חנייה."

גבי הביטה בתהייה באימי שעדיין ישבה על הספה.

"את לא מתכוונת לברך אותי, אימא?" היא הנהנה בחיוך גדול, מיהרה אל גבי ומשכה אותה לחיבוק חזק.

"אני שמחה כל כך בשבילך, מתוקה." מחיתי דמעה דמיונית מזווית העין שלי ונאנחתי בדרמטיות.

"אוי, סאם, את מאמינה? אחותנו הקטנה מתחתנת. אני זוכרת שרק אתמול היא התרוצצה בסלון בחיתול וצעקה שלבנים יש כינים," גבי נעצה בי מבט זועם.

"אוי, תשבי בשקט! את גדולה ממני רק בשנתיים וחוץ מזה, אם כבר מדברים על חתונה מתי יהיה תורה של אחותי הכה זקנה?" גלגלתי עיניים.

"אני יודעת לאן את חותרת עם זה, גבי, ולא, אני לא רוצה שתשדכי לי אף אחד מהחברים של לוק." היא נאנחה.

"את תגמרי רווקה עם ארבעים חתולים," משכתי בכתפיי.

"טוב, נו, לפחות תהיה לי חברה נעימה ולא כמו זאת שהייתה לי בעשרים ושתיים השנים האחרונות."

גבי הוציאה לי לשון.

"מצחיקה," היא מלמלה.

צחקתי ומשכתי אותה לעוד חיבוק.

"אני באמת שמחה בשבילך, מתוקה."

אחרי חמש דקות לוק נכנס לסלון ונעמד במפתן הדלת בחוסר נוחות תחת מבטו הבוחן של אבי. גיחכתי, מסכן אילו היה נכנס דקה קודם לכן הוא היה זוכה לתמיכה שלנו, אבל עכשיו הוא ברשות עצמו.

"מר קלרינס, כמו שבטח כבר שמעת ביקשתי מהבת שלך להתחתן איתי." אבא שלי הנהן.

"אני גם רוצה לבקש את ברכתך." גיחכתי כי רציתי לומר לו שבדרך כלל נהוג קודם לבקש את ברכת האב ואחרי זה את של הבת, אבל החלטתי לרחם על הבחור המסכן.

אבי נעמד והלך אל לוק ולמרות הסיטואציה המשעשעת לא יכולתי שלא להרגיש קצת סימפתיה כלפיו.

אבא שלי היה אדם נחמד, אבל כשזה נגע לבנותיו הוא היה מבעית.

גופו של אבי היה לפחות כפליים מגופו של לוק. שערו כמעט האפיר לחלוטין ועיניו החומות והקשות גילו לך כמה הוא עבר בחיים. ידיו היו גדולות ומחוספסות מעבודה קשה לאורך השנים ולמרות גילו המבוגר גופו היה עדיין חסון ומאיים.

"אתה אוהב אותה?" לוק הנהן והישיר מבטו מבלי להסס.

"יותר מהכול, אדוני." אחת מזוויות פיו של אבי עלתה מעלה.

"אם כך, יש לך את ברכתי, אבל אם תגרום לתינוקת שלי סבל אני אהרוג אותך." לוק החוויר לשנייה אבל הנהן. "מובן, אדוני."

הם לחצו ידיים וממש יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שברחה מפיו של לוק. גבי מיהרה אליו ונשקה לו ואז פנתה לאבי כשחיוך גדול על פניה. לא הצלחתי לשמוע את שיחתם, אבל לא היה משנה מה נאמר ביניהם זה גרם לשלושתם לחזור אל השולחן נינוחים. טוב, כמעט נינוחים, כי בדיוק כמו אימא שלי גם אבי היה טרוד בגלל משהו ואני רציתי כל כך לדעת מה הסיבה לכך.

רק בשעות הערב המאוחרות ג'ון נכנס למשרד עם הוריי. הם היו שקטים כל כך שלולא סאם הייתה פה עדיין, הייתי בטוחה שג'ון הלך וההורים שלי כבר ישנים.

"מה את חושבת שקורה?" גבי שאלה אותי ואני שתקתי.

"אנג'י?"

"אני לא יודעת, גבי. מה שזה לא יהיה זה מטריד את אימא ואבא. אני רק מקווה שג'ון יצליח לפתור את זה." גבי חייכה לעברי ואז קרצה לסאם.

"ברור שכן, אחרת מה הטעם בכך שאחותנו התחתנה עם עורך דין?" סאם הצטרפה לבדיחה הקטנה של גבי ואני

חייכתי באילוץ.

לא יכולתי להתעלם מהתחושה המוזרה שתקפה אותי, אותה תחושה מבשרת רעות שתמיד הרגשתי רגע לפני  שהכול התחיל לצאת משליטה – השקט שלפני הסערה.

פרק שני

אחרי שעתיים שבהן הם הסתגרו בחדר העבודה של אבא שלי, ג'ון יצא לבד כשגבותיו מכווצות בדאגה.

"ג'ון?" סאם מלמלה והביטה בבעלה בדאגה, "הכול בסדר?" הוא נאנח והעביר יד בשערו השחור.

"כן, אבל אני חושב שהגיע הזמן ללכת, הילדים בטח מותשים."

"הם כבר נרדמו. הם בחדר שלי," עניתי במקום סאם והוא הנהן אבל סירב לפגוש במבטי.

אוקי, מה קרה פה?

"למה שלא תלכי להביא את המכונית ואני אוריד את הילדים?" הוא פנה לסאם, הניח בידה את מפתחות המכונית והתחיל לעלות במעלה המדרגות.

לא טרחתי לומר לה כלום ומיהרתי ללכת בעקבותיו כדי לעצור אותו שנייה לפני שנכנס לחדר שלי.

"מה קורה פה, ג'ון?" הוא הסתובב והביט בי בבלבול.

"אני באמת לא יודע, אנג'י, אני צריך לעבור על המסמכים שהם נתנו לי לבד, ברוגע. הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך." נשכתי את השפה התחתונה שלי.

"אבטח בך, אבל רק תגיד לי אם אני צריכה לדאוג?" הוא שתק.

"ג'ון..."

"את לא צריכה לדאוג." הוא קטע אותי והנחישות בקולו גרמה להקלה לשטוף אותי באחת.

"יופי, בוא אעזור לך עם הילדים."

הנחתי את טריש בעדינות במכונית וסגרתי את הדלת בשקט כדי לא להעיר אותם.

"תבואי לבקר, אנחנו לא גרים כזה רחוק זאת עיר קטנה, את יודעת." צחקתי.

"בסדר,  אבוא לבקר מבטיחה." סאם חייכה אליי ומשכה אותי לחיבוק.

"ואל תלמדי קשה יותר מדי, תאכלי בזמן ואל תישארי ערה עד מאוחר." גלגלתי עיניים.

"כן, אימא, אני גם לא אדבר עם זרים ברחוב, בסדר?" היא צחקה.

"כל הכבוד. תמיד ידעתי שאת חכמה." צחקתי ושוב חיבקתי אותה חזק.

לאחר מכן נופפתי להם לשלום עד שכבר לא יכולתי לראות את המכונית ונכנסתי הביתה.

נעצרתי מול חדר העבודה של אבא שלי והתלבטתי ביני לבין עצמי מה לעשות, אבל לבסוף החלטתי ללכת ישירות לחדרי. אילו הם היו רוצים שאדע מה קורה היו פונים אליי, ולא הייתה לי שום כוונה ללחוץ עליהם ולהלחיץ אותם יותר. נכנסתי לחדרי הקטן, החלפתי בגדים במהירות ונשכבתי על המיטה. עכשיו החלק המסובך ביותר הגיע.

הרמתי את הטלפון, לחצתי על ה'משוגעת' וחיכיתי שלושה צלצולים עד שהיא ענתה.

"מה קורה, תולעת?" צחקקתי.

"הכול בסדר. ואת?"

"סתם, עובדת על ציור חדש."

"אווה, תקשיבי, בנוגע למסיבה מחר..."

"את לא מבריזה לי!" היא צעקה ונרתעתי מעוצמת קולה ואולי מעט בגלל רגשות האשמה.

"מצטערת, קיבלתי מטלה ממש גדולה מהפרופסור שלי ואם ארצה להגיש אותה בזמן אצטרך להישאר ערה עד מאוחר כל השבוע." הקו היה שקט.

"אני מצטערת כל כך, אווה."

היא התנשפה בתסכול.

"למה אני חברה שלך, שוב?"

"כי את אוהבת אותי וכי בלעדיי לא היה מי שיציל את התחת שלך אין^-ספור פעמים," עניתי והיא צחקה.

"צודקת."

"אבל תסתכלי על הצד החיובי, את לא חייבת לבוא איתי לתיאטרון ביום חמישי," ניסיתי לעודד אותה וכמעט גלגלתי את עיניי כששמעתי אותה נאנחת בהקלה.

"צודקת. חוץ מזה, לאיזה מחזה תכננת לגרור אותי אליו באכזריות?" גלגלתי עיניים.

"הפסיקי להיות מלודרמטית, אווה. והמחזה שרציתי לראות ביחד הוא 'פנטום האופרה'."

שתיקה שררה בינינו.

"אווה?"

"את יודעת מה, אבוא איתך בתנאי שיום יבוא ואת תהיי חייבת לי טובה."

שתקתי וחשבתי מה לעשות.

מצד אחד להיות חייבת טובה לאווה היה מורט עצבים. בפעם האחרונה שהייתי חייבת לה טובה מצאתי את עצמי מעוכבת בתחנת משטרה, אבל ללכת לבד לתיאטרון זה מעולם לא היה מהנה.

"בסדר, אבל החובה הזאת לא תכלול שום דבר שעלול לזרוק אותי לתא מעצר שוב, אני ברורה?!" היא צחקה. "אוי, נו, זה קרה פעם אחת. מאיפה יכולתי לדעת שהמכונית שהוא השאיל לי גנובה?" גלגלתי עיניים. "שואלים, אווה! שואלים!" היא צחקה.

"בסדר, בפעם הבאה שאחד מהבחורים שלי ישאיל לי מכונית אשאל אותו אם היא גנובה, מרוצה?" אלוהים, לבחורה הזאת לא היו גבולות.

"אני ברורה, אווה?" דיברתי דרך שיניים חשוקות.

"כן כן, שום דבר שעלול לגרום לפרצוף היפה שלך להיות בכלא, מבטיחה!"

"סבבה, אז נתראה בעוד יומיים."

"אה, ואנג'י?"

"מממ?" מלמלתי.

"על מה העבודה שלך?"

שתקתי.

"נו, הרי את יודעת שאברר את זה כך או כך." נאנחתי.

"רומיאו ויוליה - האם קיים דבר כזה אהבה ממבט ראשון והאם הסוף הטרגי שלהם היה בלתי נמנע," מלמלתי במהירות אל תוך הטלפון. כבר הכנתי את עצמי לצחוקה המתגלגל שלא איחר לבוא.

"אלוהים, אמרתי לך שהספרים האלו הפכו אותך לרומנטיקנית חסרת תקנה."

"לא אני בחרתי את הנושא," ניסיתי להתגונן אבל זה היה מיותר.

"כמובן." גלגלתי את עיניי.

"לילה טוב, אווה," הספקתי לשמוע אותה אומרת 'לילה' לפני שניתקתי לה בפנים.

טוב, אולי זה הפך אותי לרומנטיקנית קצת, אבל רק קצת, צחקתי קלות לעצמי.

עם המחשבה הזאת מהדהדת בראשי נרדמתי.

היומיים הבאים חלפו במהירות. את רוב זמני הפנוי העברתי בתוך החדר שלי ועבדתי על העבודה המתסכלת הזאת.

הבטתי בצג המחשב ומחקתי את הפסקה שכתבתי בפעם העשירית באותו היום. למרות הכול, לא הצלחתי לנסח מחשבה הגיונית אחת, הרגשתי ששום דבר לא באמת נכון. כל דבר שכתבתי נשמע כאילו נערה בת ארבע^-עשרה כתבה אותו ולא סטודנטית שנה ג' בקולג'. הבטתי בשעון בייאוש ונאנחתי כשסגרתי את המחשב בבת אחת.

הגיע הזמן להתארגן כי הייתי צריכה לפגוש את אווה בכניסה לתיאטרון בעוד שעה.

אספתי את כלי הרחצה שלי ונכנסתי לאמבטיה במהירות. הנחתי לזרם המים החמים לשטוף את כל המתחים מגופי. כשיצאתי מהמקלחת כרכתי סביבי מגבת ומיהרתי אל חדרי. לבשתי את החזייה והתחתונים הלבנים ונעמדתי מול הארון שלי בחיפוש אחר מה ללבוש. לבסוף הסתפקתי במכנסיים אלגנטיים שחורים וחולצה

אפורה בעלת גב פתוח שנצמדה מעט לגופי. נעלתי את המגפיים האפורים שהגיעו לי לקרסול והנחתי על המיטה את המעיל השחור הארוך. התיישבתי מול השידה, שחררתי את שערי מהמגבת והפעלתי את מייבש השיער.

אחרי שהשיער שלי היה יבש לחלוטין הבטתי במראה והתחלתי להתאפר. מרחתי על שפתיי שכבה עדינה של אודם ורוד עדין. הענקתי ללחיים החיוורות שלי גוון בעזרת הסומק, ונאנחתי שעדיין יכולתי לזהות נמשים אחדים פה ושם, שהעניקו לי מראה של נערה בת שמונה^-עשרה יותר מאשר של אישה בת עשרים וארבע. עכשיו הייתי צריכה להתמודד עם הרעמה שקראתי לה 'השיער שלי'.

מעולם לא אהבתי אותו כי תמיד צבעו האדום משך תשומת לב מיותרת. אני זוכרת כשהייתי קטנה הילדים בבית הספר נהגו להקניט אותי בגללו, והייתי חוזרת הביתה בוכה. נהגתי לשאול את אימא שלי למה לא קיבלתי שיער שחור כמו שלה או חום כמו של אבא. תמיד היא אמרה לי שגו­ן שערי מיוחד ושאני מזכירה לה מאוד את סבא, זה היה משתיק אותי. סבא שלי נפטר עוד בילדותה וידעתי שהיא התגעגעה אליו, לכן אחרי שאמרה לי שאני מזכירה לה אותו הפסקתי להתלונן על כך בפניה. אבל עד היום העדפתי צבע שיער כמו של סאם וגבי.

נאנחתי וחזרתי אל המציאות. לבסוף החלטתי לאסוף אותו לפקעת פשוטה על ראשי. בחרתי זוג עגילים לבנים פשוטים ושרשרת כסף עם פנינה קטנה.

הטלפון הסלולרי שלי רטט והסתכלתי על הצג בחיוך.

"הלו?"

"איפה את?!" צחקתי.

"עכשיו יוצאת מהבית, אהיה שם בעוד עשר דקות. השתדלי להתנהג יפה."

"לא מבטיחה כלום, כל הסנובים האלה מביטים בי בהתנשאות רק כי אני לובשת אוברול והם עם

חליפות." גלגלתי עיניים.

"תתעלמי מהם, אני בדרך, ביי."

"ביי." נאנחתי.

הבטתי במראה פעם אחת נוספת, לקחתי את המעיל שלי ויצאתי אל התיאטרון. קיוויתי שאגיע לשם

לפני שאווה תספיק לעצבן מישהו.

חניתי את המכונית, וכשיצאתי אל אוויר הלילה הקר חיבקתי את עצמי ומיהרתי להיכנס אל תוך אולם התיאטרון החם. ברגע שכף רגלי דרכה שם נשמתי לרווחה. אומנם אהבתי את החורף, אבל שנאתי את הרוח. נאנחתי ותחבתי שערות סוררות אל מאחורי האוזן בזמן שחיפשתי במבטי את אווה. מצאתי אותה במהירות כי היא הייתה האישה היחידה בעלת שיער סגול באזור. כמה מוזר, חשבתי בשעשוע.

עשיתי את דרכי אליה כשנתקלתי במשהו קשה ונפלתי אחורה על הישבן.

הייתי מבועתת, איזה בושות!

לאט לאט הבטתי בחומת האבנים שהייתה אחראית לכך שהייתי על הרצפה. נעצתי מבט בגבר שלבש חליפה מחויטת שהייתי בטוחה שעלתה יותר מכל הרכוש שלי יחד. גופו היה חסון ומתח את החולצה שהדגישה כל שריר בגופו.

מבטי המשיך לנדוד מעלה אל עבר כתפיים רחבות, אל פנים גבריות שכוסו בזיפים, אל אף מעט עקום ואז אל זוג עיניים כחולות^-ירוקות, לא הצלחתי לזהות את צבען המדויק בגלל התאורה במקום ומשום שעדיין הייתי על הרצפה.

"אנג'י, את בסדר?!" אווה התייצבה לצידי ברגע ועזרה לי לעמוד. היא לא החסירה פעימה לפני שפנתה אל

הגבר המסתורי שהיה אחראי לנפילתי הלא כל כך חיננית.

"אתה יודע, בדרך כלל כשאתה מפיל מישהו לרצפה נהוג לעזור לו ולהתנצל."

הגבר שעמד מולי פשוט התעלם ממנה ולא ניתק את מבטו ממני.

לא יכולתי לעצור את הרעד שעבר בגופי. מבטו היה קר, כמעט כועס. פגעתי בו בדרך כלשהי?

"הלו, אני מדברת איתך!" אווה כמעט צעקה והצליחה למשוך לעברנו מבטים מסוקרנים, מיהרתי לאחוז בידה.

"זה בסדר, אווה, עזבי את זה," מלמלתי ולחצתי על ידה, אמרתי בלי מילים שזה לא המקום ולא הזמן לעשות בלגן.

היא הביטה בי שוב ואז נאנחה בתבוסה, והצליחה לגרום לי לשחרר נשימה שלא ידעתי שהחזקתי.                                                                                              

הגבר המסתורי לא אמר כלום ופשוט עקף אותנו, אבל אחרי שלושה צעדים הוא עצר הסתובב והישיר מבטו אליי.

"בפעם הבאה תסתכלי לאן את הולכת." הבטתי בו בהלם ונאלצתי לעצור את אווה פיזית כדי למנוע ממנה לקפוץ עליו.

 "אווה, זה מספיק!" היא הביטה בי ואז בדמותו הנעלמת של הזר חסר השם.

"אבל..."

"העולם מלא אנשים גסי רוח ואם נתעצבן על כל אחד מהם נבלה את מרבית חיינו כועסים," השלמתי עבורה את המשפט למרות שהייתה לי תחושה שהיא תכננה לומר משהו אחר לחלוטין.

היא נאנחה.

"בסדר בסדר, קדימה, בואי נלך למצוא את המקומות שלנו." הנהנתי ואפשרתי לה להוביל אותי אל תוך האולם ואל המושבים שלנו, אבל לא יכולתי להתמקד בהצגה, כי מבטו הקר חזר והטריד את שלוותי.

למה הוא נראה כועס כל כך? הרי זה הוא שנתקל בי.

לקראת מחצית המחזה מלמלתי לאווה שאני הולכת לשירותים ומיהרתי לעזוב את האולם. שטפתי ידיים ובצאתי משירותי הנשים נתקלתי שוב בגוף מוצק, אבל הפעם הצלחתי לשמור על היציבות שלי. הרמתי את עיניי וקפאתי כשפגשתי בזוג עיניים חומות מחייכות.

"מרטין," התנשפתי בהפתעה והוא חייך.

"את יודעת איך קוראים לי." הסמקתי ומשכתי בכתפיי.

"גם אתה ידעת את שלי." הוא גיחך.

"צודקת, מצטער על ה..." הוא מלמל מחווה בידו על המרחק בינינו ואני חייכתי אליו בביישנות.

"אל תדאג, אני באמת חייבת להתחיל לשים לב לאן אני הולכת."

"אני לא יודע, אני חושב שהפעם זה שיחק לטובתי," הוא קרץ לעברי ואם זה בכלל היה אפשרי הסמקתי יותר.

באמת, אנג'י, ממתי את לא יכולה לנהל שיחה עם גברים? שאלתי את עצמי והחלטתי שמספיק זה מספיק! התיישרתי ועיקלתי את שפתיי לחיוך.

"אולי אתה צודק. אז מה אתה אומר, להמשיך לא להסתכל לאן אני הולכת?" הוא פסע קדימה ותחב קווצת שיער סוררת אל מאחורי האוזן שלי ושוב הפרפרים בבטן תקפו אותי.

"זה תלוי."

"במה?"

"אם מי שאת נתקלת בו זה אני." 

מרטין התכופף מעט והדבר היחיד שעבר לי בראש זה שהוא עמד לנשק אותי.

רעש הדלת הנפתחת גרם לנו לקפוץ ויצרתי בינינו מרחק. הסטתי את המבט כדי לראות מי הפריע לנו וקפאתי כשפגשתי שוב במבט הקר של אותו גבר מקודם. הגבר חסר השם הביט בי ואז במרטין. הוא לא הסיט את מבטו ממנו עד שגרם למרטין לזוז במקומו בחוסר נוחות.

"אמממ היה נחמד לראות אותך שוב, אנג'י. אדבר איתך," מרטין אמר במהירות.

לא יכולתי שלא לתהות האם הם מכירים.

"ביי," מלמלתי.

הבטתי בדמותו עוזבת את המסדרון הצר ונאנחתי בעצב על ההזדמנות המפוספסת.

פסעתי אל עבר הדלת כשיד גברית אחזה בי.

"אז ככה נשים תופסות גברים היום? מחכות ליד הדלת של השירותים ואם הגבר נראה עשיר מספיק זורקות את עצמן עליו?" קפאתי בתדהמה.

[1] קבלי את זה או הניחי לזה, בייב.