הם היו גיבורים

פנינה – לודז' / 2017

בחודש אפריל נסענו פנינה ואני עם בני דודיי דדי ואיציק ונשותיהם למסע שורשים בפולין. טל, בנו של איציק, הדריך אותנו באתרים השונים. לב המסע היה כמובן הביקור בעיר הולדתי – לודז'.

הביקור בבית הקברות היהודי של לודז' זעזע אותי. כל מה שנשאר מהקהילה היהודית התוססת והגדולה שהתגוררה כאן היה בית הקברות. התאכזבתי שלא מצאנו את הקברים של סבא וסבתא, ונדהמתי לגלות עד כמה דל המידע שיש לי על אודות משפחתי. גם פנינה הייתה חסרת מנוחה כמוני.

בערב הזמנתי לנו קנקן קפה משירות החדרים של המלון והצטרפתי לפנינה שנחה במרפסת חדרנו. אורות העיר נצצו לפנינו בשלל צבעים, וקולות הפעמונים בקעו מצריח כנסייה סמוכה.

פנינה שתקה. "שמתי לב שכל היום היית מכונסת בתוך עצמך," אמרתי לה. "המסע קשה לך?" שאלתי.

"אני כאן אתכם," ענתה פנינה, "ואני מנסה להשתתף בחוויות שלכם, אבל המחשבות שלי נודדות למקום אחר. כל הזמן אני חושבת על הוריי ועל יאשי העיר בה חיו ברומניה." פנינה השתתקה ולאחר כמה רגעים הוסיפה בהחלטיות: "אנחנו חייבים לנסוע גם ליאשי. אחרי שתסיים את התחקיר על משפחתך, אני מבקשת שנאסוף את כל המידע גם על משפחתי, ואחר כך ניסע ליאשי." הנהנתי בראשי בהסכמה. "נבצע יחד את התחקיר ואחר כך ניסע ליאשי." חזרתי על דבריה.

מזגתי קפה נוסף לשנינו. "כשביקרנו היום באזור בו היה הגטו, חשבתי הרבה על אבא שלך." אמרה פנינה. "דניאל היה איש כל כך מופנם, לרגינה לא היה קל לחיות איתו. אבל איתי הוא היה אחר. איתי הוא הצליח לאסוף כוחות, להיפתח ואפילו לשתף אותי בסוד הגדול שלו ששמר בליבו כל השנים. הסוד על אודות אשתו ובתו."

"נכון, אבי אהב אותך מאוד." עניתי לה. "אחרי נישואינו אבי חש שהחיים שבים למסלולם. שרשרת הדורות שנקטעה בשואה חוברה מחדש. לשניהם, לאימי ולאבי היו חיים קשים מאוד. כל אחד מהם 'תרם' את חלקו לטובת העניין. לא פעם, כשאני מהרהר באבי עולה אצלי המחשבה האם נהגתי נכון כשהחלטתי לא לשוחח עימו על אודות משפחתו. לצערי, את המאוחר אין להשיב."

הטמפרטורה צנחה מעט. פנינה התעטפה בשמיכה שהבאתי לה והמשיכה: "המחשבות האלו על אביך הובילו אותי למחשבות על אבי. שאלתי את עצמי מה בעצם אני יודעת עליו? הרי מעולם לא שוחחתי עם אבי בארבע עיניים." פנינה צחקה. "והוא לעומת אביך מעולם לא הזמין אותי לבית קפה ולא יזם שיחת 'אב ובת' איתי. מעולם לא שמעתי ממנו על חייו לפני שנולדתי. פעם ביקשתי לשמוע ממנו מה קרה לו במהלך המלחמה, אבל הוא סירב בתוקף לדבר על כך. 'כשעזבתי את רומניה השארתי מאחורי את העבר. עבורי הוא לא קיים יותר, ואיני רוצה לחזור אליו.' אמר לי אז בתקיפות. את המעט שידוע לי שמעתי מאימי. אימא סיפרה שאבא לא היה מוכן להגיש בקשה לקבלת השילומים מגרמניה. אבא חזר ואמר לה: 'על מה שאבד לי אי אפשר לפצות בכסף'. גם אימי לא סיפרה לי על קורותיה בזמן המלחמה. אף שהתלוויתי אליה כשהלכה אל עורך הדין שטיפל בתביעת הפיצויים ושמעתי את השיחה ביניהם, כלל לא הבנתי על מה שוחחו."

הקפה התקרר, אבל פנינה לא השגיחה בכך. היא המשיכה להסתכל על האורות המנצנצים מולנו בריכוז. "בסתר לבי המשכתי לקוות שיבוא יום ואבא יספר לי על חייהם בימים האפלים של מלחמת העולם השנייה ואחריה עד להגעתם לישראל, אבל הזמן חלף ואבי התבצר בשתיקתו. האמנתי שיום יבוא והוא יספר לי משהו ביוזמתו, אבל כשזה קרה לא הייתי מוכנה כלל. אני לא זוכרת את ההקשר של השיחה, כשלפתע אמר לי אבא בחצי חיוך: 'את יודעת, פינצלה, כמעט וזכית בהפלגה חינם באונייה לכל ימי חייך.' כשראה עד כמה אני מופתעת הסביר: 'כשהפלגנו ארצה אימא הייתה בחודשי הריונה הראשונים איתך, ומי שנולד באונייה בזמן ההפלגה זכאי להפליג חינם באונייה כל ימי חייו.' אני לא זוכרת כיצד הגבתי וכיצד הסתיימה השיחה הזאת. ידעתי שכשהגיעו הוריי באונייה ארצה, הייתי כנראה תינוקת בת שנה וחצי ולכן לא ייתכן שכמעט נולדתי בה. לא שאלתי אותו למה הוא מתכוון. בטח הייתי קצת בהלם מעצם העלאת נושא שקשור בעבר. גם היום אין לי מושג למה הוא התכוון."

הטמפרטורה צנחה עוד קצת. גם הקפה התקרר. "בואי ניכנס לחדר, פנינה," אמרתי לה ברכות. פנינה הלכה להתקלח ואני אספתי את קנקן הקפה והספלים, קיפלתי את השמיכה וכיוונתי את השעון המעורר. כשסיימתי להתקלח פנינה כבר הייתה שקועה בשינה עמוקה.