חיים של שקר

נעמי

לפני עשרים ושתיים שנים
האוויר הקריר של ירושלים לא השאיר אותי אדישה לרעבוני. הייתי חייבת לצאת מהמאורה שלי ולהשיג עוד מנה. גן העצמאות היה חשוך אך לא פחדתי. פסעתי על הדשא הלח וחיפשתי אחר שלומי. הוא ייתן לי את מה שאני צריכה ואשלם לו בהזדמנות אחרת. גשם החל לטפטף וידעתי שאמצא גן ריק מאדם, כולם יחפשו מחסה.
נכנסתי לדירה של אנה ומצאתי שם את שלומי, מנהל את עסקיו מאחורי גווה ובניגוד להוראותיה. לו הייתה יודעת שהוא סוחר תחת קורת גג ביתה היא הייתה מזמינה לו משטרה במידי. הדירה הקטנה בשכונת נחלאות שימשה מחסה מהגשם לרבים מאתנו וכך גם לשלומי שלא היה מבוגר ממני בהרבה, אולי רק בשנה. הגורל לא נטה לטובתו, בדיוק כפי שלא נטה לטובתי. למדנו לרחם על עצמנו כדי שנוכל לתרץ את מצבנו.
המאורה שלי, הפח הקטן שהצלחתי ליצור ממנו בית נמצא ליד כיכר החתולות, לפחות עד לפעם הבאה שהעירייה תפנה אותי משם עם האשפה. הייתי מעדיפה שיהיה לי בית חם והורים שידאגו לי, אבל המציאות לא תמיד מתנהלת כמו הדמיון. אמי נפטרה בלידה ואבי לא באמת ידע מה לעשות אתי, לכן עד גיל שלוש הייתי אצלו ואז הוא פשוט העביר אותי כמו חבילת אשפה או בגדים שכבר אין בהם שימוש. אני יודעת הרבה על בגדים שאין בהם שימוש, כל חיי קיבלתי כאלה מאחרים. איני צריכה שירחמו עליי, אבל אני כן צריכה שיתרמו לי. בגיל חמש כבר עברתי את המשפחה השלישית שלי, היות שהגורל שוב לא נטה לטובתי והזוג הראשון שרצה לאמץ אותי התחרט. האישה נכנסה להיריון ואני הוחזרתי כמו שק בגדים לרווחה. המשפחה השנייה החליטה לעזוב את הארץ לכן כבר בתהליך ההסתגלות ויתרו עליי. בגיל שמונה כבר שבעתי מהורים מאמצים, לכן כל בית שקיבל אותי מרדתי בו. כך עברתי בין הבתים עד שלפני שנתיים בדיוק, בגיל ארבע־עשרה, הייתי ללא קורת גג וללא רצון למצוא בית ראוי למגורים. הרחוב נראה מקום אידאלי אחרי כל הפעמים שהתייחסו אליי כמו אל שק בגדים מיותרים.
אנה הייתה כמו האור בקצה המנהרה. כאשר המצב ברחוב לא אפשר לינה היא תמיד סיפקה לי קורת גג. הייתי ישנה על מזרן ברצפת חדר המגורים שלה, מקווה שלא יגיעו עוד אנשים הזקוקים לקורת גג. שנאתי לישון בצפיפות, לא היה אכפת לי שקר לי העיקר שלא ייצמדו אליי כל מיני דיירי הרחוב, שכניי לפחון. שלומי היה השכן היחידי שרציתי הוא סיפק לי את מה שרציתי ואני סיפקתי אותו. אני יודעת שהוא חיבב אותי. הוא טרח לומר לי זאת בכל פעם שנפגשנו. הכנתי לו פינה אצלי בפחון הוא אהב לישון שם, צמוד אליי.
“נעמי,” קולו של שלומי ליטף את עורפי. הוא נצמד לגווי ויכולתי לחוש את חומו מתפשט בגופי. שמחתי שהוא נוכח, הייתי זקוקה לבריחה הלילית שלי. “מה את מחפשת? אולי אותי?” הוא ידע בדיוק למה אני זקוקה, הסתובבתי לכיוונו וחייכתי חיוך מפתה. רציתי שייתן לי את מנת הבריחה שלי. הוא אחז בידי ומשך אותי לפינה מבודדת בחדר המגורים של אנה, קיבלתי ממנו את הכדור הלבן שלי מלווה בנשיקה חודרנית. “כשייפסק הגשם תוכלי לשלם לי אצלך בדירה המאולתרת.” תכננתי לשלם מאוחר יותר, כאשר הגשם ייפסק. ידעתי שזמן התשלום יגיע וזה לא הטריד אותי אולי אפילו שימח אותי.
התעוררתי בבוקר למציאות רדודה. הקאתי על עצמי בלילה והיה לי הרושם שאפילו לכלכתי את מכנסיי. אפילו אני לא מסוגלת לסבול את הסירחון שיוצא ממני. תמיד ידעתי שאגיע לשפל, אך לא ציפיתי להגיע אליו בגיל צעיר כל כך. לקחתי מארגז הבגדים המיותרים שנמצא בביתה של אנה בגדי החלפה והייתי מוכנה לצאת לדרכי.
“את לא יודעת שובע,” שלומי נעמד לפניי כמו בלוק החוסם את דרכי. “שלושה כדורים בלילה אחד, אפילו אני לא הייתי מעז לנסות טריפ כזה.” לא זכרתי שביקשתי תוספות, אך גם לא הייתי בטוחה מה לקחתי ומה ההשפעה. אני רק יודעת שישנתי כמו תינוקת. “נעים בחוץ, שנלך אלייך?” ההצעה של שלומי נשמעה מפתה מאחר שלא היה לי שום דבר אחר בחיים לעשות.
מבנה הפח ליד כיכר החתולות נשאר עומד למרות הסערה שהתרחשה בלילה, התכולה נרטבה מעט אך עדיין יכולתי לקרוא למקום בית. זחלנו פנימה והתעטפנו בשמיכות שהיו מקופלות בפינה. תמיד דאגתי לסדר את הפחון, כדי שאם יגיעו לפנות אותי מטעם העירייה אוכל במהירות לפנות את חפציי. לכל דבר היה שיקול, תמיד דאגתי להיות מוכנה לדבר הבא שינחת עליי, לרע הבא שירדוף אותי.
זה לקח עשר דקות אולי פחות והיינו עירומים כמו ביום היוולדנו מתחת לשמיכות. הקור הירושלמי לא הפריע לנו להיות מספיק חמים זה לזה. האדים שהפקנו חיממו את הפחון ולהבה דמיונית השאירה אותנו בחיים. תמיד שלומי דרש את התשלום המגיע לו ותמיד אני הייתי מוכנה לשלם. הוא היחידי שקיבל את גופי, אף לא אחד אחר הצליח לפלוש לדמותי. אהבתי את זמן התשלום כי בסתר לבי אהבתי את שלומי, לא אהבה אמתית אלא אהבה של נזקקים. שנינו ידענו שאין לנו עתיד וסיכוי להתקיים עוד זמן ממושך לכן לא התייחסנו לעצמנו ברצינות. חיינו את הרגע ולא יותר מזה.

לאחר ארבעה חודשים
פסח בפתח. אני שונאת את החגים ובמיוחד את פסח. אף פעם לא חגגתי את החג, רציתי, אבל זה לא קרה. אני שונאת את פסח וגם את האביב. אולי אני אמורה לאהוב אותו, אבל אני באמת באמת באמת שונאת את פסח. אמנם כל האנשים מוציאים את הזבל שלהם, אוצרותיי לפח, אבל זה אומר שגם העירייה תתחיל לנקות את הרחובות ממטרד כמוני. כל אביב מפרקים לי את הפח ומשאירים אותי ללא קורת גג. המלתחה שלי מתחדשת באביב, אבל קורת גג אין לי. פעם מצאתי מחוץ לפח נעלי דוקטור מרטינס חדשות הן היו עדיין בקופסה. מאז אני מרבה לחזור לאותו הפח והעובדה שהוא גם קרוב לתאטרון בכלל נותנת לי הרגשה טובה. אזור המושבה הגרמנית, גן הפעמון וכל הדרך לתאטרון ירושלים גורמים לי להרגיש שייכת. אינני מצליחה באמת לומר מדוע, זאת סתם הרגשה. אבא שלי גר בקטמון הישנה, מדי פעם אני עוברת ליד ביתו ורואה את האיש העלוב הזה יושב בחצר עם סיגריה ביד ופרצוף של תשעה באב. אני שונאת את אבי בדיוק כפי שאני שונאת את האביב. בכלל לא מגיע לו שאקרא לו ‘אבא’ – אינו ראוי לכינוי הזה.

הגעתי לדירה של אנה בעודי נושאת חשש גדול בלבי לגבי מה שאני רוצה לספר לה, להתייעץ אתה. היא מיד הבחינה שמשהו אינו כשורה וניגשה להכין לשתינו כוס תה חם.
“מכל האנשים שהלכו ובאו, לנו ואכלו כאן אצלי בדירה את מצטיירת לי אחרת. את יכולה להיות הרבה יותר ממה שאת מאפשרת לעצמך.” תמיד היא מצאה את המילים הנכונות כדי לנסות להרים אותי מהשפל אליו הגעתי, תמיד ניסתה לגרום לי להשתפר.
“אני חוששת שהשפל עומד לגדול, אני חוששת שעשיתי טעות גדולה.”
“תמיד יש לאן לצמוח,” ההחלטיות בקולה ניחמה אותי למרות שהיא טרם שמעה את החדשות הרעות.
“אני חושבת שאני בהיריון,” פלטתי בלי לקחת אוויר לנשימה, שמא אתחרט ואשמור את המידע לעצמי. מבטה של אנה נפל לרגע אך מיד התרומם בחזרה. היא חייכה אליי וליטפה את ידי ליטוף מרגיע. “אנה, תגידי משהו,” כמעט והתחננתי.
“את חושבת או בטוחה?”
“אני כמעט בטוחה.”
“מי האבא, את יודעת?”
“שלומי,” עניתי בוודאות. הוא היחיד שהיה אתי.
“סיפרת לו?”
“הוא חזר הביתה, ההורים שלו נתנו לו הזדמנות אחת אחרונה להתיישר.” לא ראיתי את שלומי כבר הרבה זמן, אחרי התשלום האחרון הוא הודיע לי שהוא פורש לטובת חיים אחרים. תמיד ידעתי שבסופו של דבר הוא יחזור הביתה. אילו היה לי בית לחזור אליו, גם אני הייתי חוזרת. מאז שהוא נעלם עברתי גמילה לא פשוטה. למזלי, השתמשתי תקופה קצרה ורק בדברים קלים. אני יודעת ששלומי חסך ונתן לי רק סחורה זולה. אלה היו חודשים של סיוט, אבל גופי הסתגל להיות נקי מכימיקלים נוראיים. הניקיון הזה לא הועיל לי, גם היכולת לחשוב בצלילות לא העניקה לי קורת גג או משרה להתפרנס ממנה. בגיל שש־עשרה קשה מאוד למצוא עבודה, כולם מפחדים לדבר אתך ובטח להעסיק אותך. הבנתי את הפן החוקי שבדבר, אבל איך מצפים ממני לצאת מהרחוב ולהשתקם? ואם עוד אידיוט אחד יציע לי לפנות לרווחה, איני בטוחה מה יהיה סופו.
“את חייבת לספר לו, את חייבת את התמיכה שלו ושל הוריו.”
“אני חוששת לספר לו. הוא לא אהב אותי. הסקס בינינו היה לא יותר מתשלום עבור סמים,” חשפתי את הזוועה, את האדם הנחות שאני בפניה של אנה.
“את צודקת, אל תספרי לו. תלדי את התינוק ברחוב, תגדלי אותו ברחוב, ותהפכי אותו להיות חסר בית בדיוק כמוך,” הציניות בדבריה הכאיבה לי, ידעתי שהיא צודקת.

ידעתי היכן שלומי גר ומי הם הוריו, ידעתי כל מה שהוא סיפר לי. כאשר הגעתי לפתח בית הוריו, חששתי להקיש בדלת. לא ידעתי אם הוא כבר התגייס לצבא או אם הוא חזר להשלים שתים־עשרה שנות לימוד, לא הייתי בטוחה איך הוא יגיב לנוכחותי. אנה נתנה לי בגדים נקיים ונראיתי נורמטיבית שלא כהרגלי.
הדלת נפתחה ומולי עמד שלומי. הוא הביט בי בחוסר הבנה ואז יצא לכיווני. תחילה נפגעתי מכך שהוא לא הזמין אותי פנימה, אך מיד נזכרתי שאני אדם שיש להתבייש בו, גם אני לא הייתי מזמינה אותי. התיישבנו בחצר ציבורית בשכונה, שלומי חיכה לשמוע מדוע הגעתי ואני הייתי תקועה וחסרת יכולת דיבור.
“אני כבר לא אותו שלומי שהכרת. ארבעה חודשים שינו אותי, אני לא מתכוון לחזור אחורה.”
“אני לא רוצה שתחזור אחורה,” הצלחתי לפלוט מפי.
“אז מה את עושה כאן?”
“הייתי חייבת לבוא.”
“היית חייבת?”
“אני בהיריון וכן, הילד שלך.” המבט בפניו לא הפתיע אותי. יום אבל עבור שנינו.
אחרי שתיקה ארוכה הוא אמר, “מה לי ולתינוק, אני בקושי מתמודד עם עצמי.” הדמעות בעיניי הופיעו לראשונה מזה זמן רב, אינני זוכרת שהצלחתי לבכות עקב מצבי. כנראה הדמעות נועדו לעובר שבבטני. “בואי.” הוא קם ממקומו והחל לצעוד לכיוון ביתו. “בואי,” הוא שוב אמר הפעם מביט לכיווני.
נכנסנו פנימה. הייתה אווירה ביתית, כזאת שרק יכולתי לחלום עליה. על הרצפה היו שטיחים והטלוויזיה בסלון רעשה. היה חמים בבית וריח של מאכלים נדף בו.
אמו של שלומי ניגשה אלינו עם מבט מופתע בפניה. “תציג בפניי את החברה שלך?”
“נעמי,” הוא אמר את שמי כאילו כבר הייתי נטל על כתפיו הרחבות.
“נעים מאוד, נעמי,” היא חייכה באומרה את המילים. אילו ידעה מי אני באמת ומדוע הגעתי, החיוך בפניה היה נעלם. “תצטרפי אלינו לארוחת ערב?” שאלתה שימחה אותי כמו שק בגדים נטושים בשכונת יוקרה.
“אימא, נעמי בהיריון.” כך סתם, בלי הכנה והסברים שלומי פלט את המילים. “והעובר שלי.” הוא לא חיכה אפילו רגע אחד לפני שאמר את מה שהיה צריך להיאמר.
דמעה בודדה על לחיה של אמו סיפקה תשובה לדברים שנאמרו. קמתי ויצאתי מפתח ביתם.
התהלכתי ברחוב ללא כיוון. בת שש־עשרה ללא כיוון בחיים וללא מסלול שבו אוכל לצעוד את שארית חיי. חשתי אבודה יותר מקודם. כאשר סודי היה שמור אתי לא היה אכפת לי שהתינוק שלי לא רצוי, אך עכשיו כשאני מבינה שאביו לא מעוניין בו זה כואב.
“נעמי,” שלומי רץ לכיווני, מתנשף. “חכי.”
“לחכות למה?”
“תחזרי אתי הביתה,” הוא ביקש כמעט בנימוס.
מאחר שלא היו לי תכניות לערב וארוחת הערב בביתו הריחה נפלא חזרתי אתו.
לא הייתי בטוחה כיצד לפרש את המבטים של אמו וגם לא את מבטיו של אביו שהצטרף מאוחר יותר. הצלחתי לפרש רק דבר אחד משמח – מהיום ולכל תקופת ההיריון – יש לי קורת גג.

רגע לפני הלידה
שלומי לא אהב אותי הוא נהנה בחברתי, אבל לא הייתה שם אהבה. גם אני לא אהבתי את שלומי, היום אני בטוחה בזה. הוא חימם אותי בלילות הקרים של ירושלים אך אהבה לא קשורה לזה. כשאת נמצאת במקום חמים עם שלוש ארוחות ביום ואנשים שפויים לשיחה, את רואה דברים מעט אחרת. היום אני מבינה שאפשר לחיות אחרת והפחון שקראתי לו בית לא באמת כזה.

“את תלדי את הייצור הזה שנמצא אצלך בבטן ומיד לאחר מכן אני אלך לצבא.” לא הבנתי מה הוא מנסה לומר, כבר ידענו שזה מה שעתיד לקרות מזמן. “יש לך הזדמנות אחרונה לצאת אתנו לבלות, לפני שתהפכי לאימא של עולל.” בתקופה האחרונה שלומי נעלם בלילות, הוריו לא היו מודעים לכך, אך אני שמתי לב להיעדרויותיו.
“אני בקושי סוחבת את עצמי, אז לבלות בהחלט לא בא בחשבון.”
“תשבי אתנו, תצחקי קצת. תהיי נעמי של פעם, זאת שהייתה לוקחת כדורים לבנים ומצחיקה את החבורה.”
“אני לא רוצה להיות הנעמי הזאת, שנינו לא רוצים שאהיה הנעמי הזאת.”
“אז את באה אתי?” הסכמתי להצטרף אליו הלילה כי אני רוצה לדעת מה אביו של העובר שלי עושה בלילות.
נכנסנו לדירה בשיכון בקריית יובל. הקירות המתקלפים רק הוסיפו לסירחון העשן שהיה בדירה. הרגשתי לא שייכת למקום למרות שהיה ברור לי שזאת בדיוק מי שהייתי לפני שהוריו של שלומי הכניסו אותי לביתם.
“רק כדור אחד, מה כבר יכול לקרות?” שלומי דחף לכף ידי כדור לבן ומוכר. בעבר הייתי משלמת לו במין בשביל הכדור הזה ועכשיו הוא נותן לי אותו במתנה. ריח העשן חדר לנחיריי והתחלתי לספוג מעט את האווירה. גופי נעשה רפוי והיה לי נעים. שלומי התיישב בכורסה בקצה החדר והסניף אבקה לבנה, לאחר מכן הוא הביט בי בחיוך רחב על שפתיו בעודו מניח שני כדורים על לשונו. שיערתי שהכדורים לא חזקים למרות שלא באמת ידעתי מה הם מכילים. הבטתי בכדור שבידי ובלעתי אותו.

התעוררתי מרעש סירנות וצרחות בדירה. הייתי שכובה בכיסא כתום ושני בחורים במדים לבנים הוציאו אותי מהדירה. רעש הסירנות לא פסק. הוא המשיך דקות ארוכות עד שנפתחה דלת האמבולנס.
“לחדר לידה,” אמרה בקול רם אישה שישבה לצדי באמבולנס. הייתי מטושטשת כל כך שלא הבנתי מה מתרחש. לא חשתי צירים וגם לא כאבים, לא הבנתי על מה המהומה. “סליחה, לחדר ניתוח,” אותה גברת במדים לבנים תיקנה עצמה. השכיבו אותי במיטה צרה והחישו אותי במסדרונות. חשתי בחילה מהנסיעה ורציתי לקום וללכת. ניסיתי להתיישב אך המשנע שנשא את המיטה לא אפשר לי.
נכנסנו לחדר קפוא, גופי החל לרעוד מהקור ואז עמדה מעליי רופאה במדים ירוקים.
“יש לה תיק? יש פרטים שלה?” היא שאלה בזלזול אשר הייתי רגילה לו. “מה שמך?” היא פנתה אליי.
עניתי בפחד את שמי ואז היא שאלה, “את מודעת למה שקורה?” מיד הגבתי בשלילה.
“את עומדת לעבור ברגעים אלה ממש ניתוח קיסרי. יש דופק לעובר אך נראה שהסם שצרכת הלילה השפיע על העובר ולכן הוא לא זז, כנראה נמצא במצוקה.” מילותיה היו ברורות אך לא הבנתי איך כדור אחד קטן יכול להשפיע גם על התינוק שלי. האחות הלבישה מסכה על פניי והטשטוש נעשה כבד יותר והחדר מעורפל יותר.

פקחתי את עיניי בחדר חשוך וחמים. הייתי מכוסה בשמיכת בית החולים כך שלא יכולתי לראות את מקור הכאב העצום שחשתי בבטני. שכבתי כך מעל שעה עד שניגשה לחדרי הרופאה. היא באה לבדוק אותי ולא דיברה מילה על אודות הסיבה שהובילה אותי ללידה. כאשר הסתיימה הבדיקה היא יצאה בשקט מהחדר ואז נכנסו שתי נשים שאיני מכירה.
“נעמי,” אחת מהן קראה בשמי כשחיוך רחב בפניה. “אנחנו כאן כדי לדאוג לשלום בתך.” בתי? ילדתי ילדה. זיכרוני התערפל לגבי הניתוח למרות שהייתי תחת השפעת טשטוש ולא בהרדמה מלאה.
“למה לא אומרים לי שום דבר? לא ראיתי אותה,” בכיתי באומרי את הדברים.
“היא נולדה עם השפעת הסם שצרכת לכן היא נמצאת בטיפול נמרץ לילודים. את תראי אותה במהלך היום.”
“איפה שלומי?”
“הוריו של שלומי כאן.”
“והוא? איפה הוא?”
“אימא שלו תיכנס מיד כדי לשוחח אתך.”
“אני צריכה לראות את שלומי, יש לנו ילדה.”
“את בחורה בת שש־עשרה, כמעט שבע־עשרה שנכנסה להיריון ובמהלכו צרכה סמים. אתם לא זוג רגיל שעומד לגדל ילדה.” ידעתי שיש צדק בדבריה ובכל זאת לא הערכתי אותם.
“אני רוצה לראות את התינוקת שלי,” אמרתי בכעס.
אחת האחיות נכנסה לחדר בדיוק בזמן הנכון. “אי אפשר להביא אותה אלייך כיוון שהיא בטיפול נמרץ, באתי לעזור לך לקום מהמיטה כדי שתוכלי ללכת אליה.”

היא שכבה באינקובטור הקטן, נראית פגיעה כל כך ובודדה. לא יכולתי לגעת בה, להרגיש אותה. רציתי לנשק אותה אך פחדתי להעביר אליה את הזוהמה שלי. היא טהורה ולא מגיע לי אוצר כמוה.
אמו של שלומי עמדה לצדי היא הניחה את ידה על כתפי ואז חיבקה אותי עם דמעות בעיניה. לא ידעתי איך להגיב, הייתי זקוקה לבנה לצדי כרגע אך הוא לא הופיע.
“הוא לקח מנת יתר,” היא הפתיעה אותי בדבריה. “הוא לא שרד את הלילה.” ידעתי שהיא מדברת על שלומי אך סירבתי להאמין. הכאב ממילותיה פילח את בטני וגרם לסיכות שסגרו את פצע הניתוח להרגיש קרות ודוקרות, כאילו כרגע מוחדרות לבשרי החי.
“איפה שלומי?” למרות דבריה, רציתי אותו כאן לצדי.
“מכינים אותו עכשיו ובעוד שלוש שעות יביאו אותו להר המנוחות.” רעש דמעותיי ודמעותיה הרעיד את הדממה ששררה באותם רגעים במקום. היא בכתה על בנה ואני בכיתי על כך ששוב נותרתי לבדי.

כשאמו של שלומי חזרה למחרת לבית החולים היא הייתה מצוידת בכל הניירת הנחוצה. ידעתי שזה יגיע והבנתי שאין מנוס. “אני יכולה לתת לה שם?” כמעט והתחננתי.
“זה יהיה הדבר האחרון שתתני לה,” היא השיבה במבט קר על פניה.
“אלינור, ככה אני רוצה שיקראו לה.” חתמתי על מסמכי האימוץ ומעכשיו לפי החוק אלינור כבר לא הייתה שייכת לי, לא לרווחה ולא לשום משפחת אומנה. היא הילדה החוקית של סבא וסבתא שלה, הוריו של שלומי.
הוסכם שלא אזכה לבקרה ולא אתעניין במצבה. לא הייתי במצב של מלחמה על זכויותיי והיה ברור לי שהעובדה שלקחתי את הכדור הלבן בעודה ברחמי שוללת ממני להיות חלק מקיומה. לא מגיע לי אוצר כזה. היא כבר לא שלי.

כעבור עשר שנים
בגיל שבע־עשרה הכול נראה אבוד מבחינתי. חזרתי לגור עוד שנה בפחון המפורסם שלי אך לא צרכתי סמים. בגיל שמונה־עשרה מצאתי עבודה ומשם הפאזל החל להיבנות.
היום בגיל עשרים ושבע, אני נעמי שלא האמנתי שאוכל להיות. לפני שנה הכרתי את בני, אלמן שגידל את בנו לבד. אשתו נפטרה מסרטן קצת אחרי שבנם נולד. רותם בחור מקסים, אני מתייחסת אליו כאילו היה שלי. בני עשה עבודה טובה בחינוכו של רותם. אינו מזכיר אפילו בטיפה אותי או את שלומי. כשרותם נכנס לחיי הוא כבר היה בן שש־עשרה, נער מתבגר שהיה צריך לקבל אותי כדמות הורה בחייו. תחילה לא הייתי שלמה עם זה, אך לאחר אין־ספור שיחות עם בני הבנתי שאני נעמי אחרת לגמרי.
לפתוח דירת מחסה מכסף שאין לי הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. זה לקח נצח אך בסוף קיבלתי תמיכה כספית מהעירייה שתיעבתי ועזרה עצומה מהירושה של בני. לא רציתי את הכסף של אשתו המנוחה אך בני התעקש כי הכסף הלך למטרה טובה. נלחמתי בעברי ובזיכרונותיי והחלטתי להקדיש את חיי לעזרה לנוער הנמצא במצב שבו אני הייתי. ברור לי שלא אוכל לעזור לכולם, אך קיבלתי עליי את הנוער האבוד המסתובב ברחובות ויכול להינצל אם רק יקבל יד חמה לאחוז בה. אני יודעת שאילו אני הייתי מקבלת עזרה והכוונה, דברים היו נראים אחרת.
עם השנים נוספו מספר דירות והעניין תפס תאוצה. בני תמך בי ועמד לצדי לאורך כל הדרך. כאשר רותם השתחרר מהצבא הוא מיד החל את לימודי המשפטים ובזמן ההתמחות, בנוסף להתמחות היוקרתית במשרד נחשק הוא תרם מספר שעות גם בעמותה שנוסדה לטובת הדירות. בני היה בעלים של מסעדה מצליחה בשוק מחנה יהודה ולשמחתי, יכולנו להתקיים מהכנסותיה. סירבתי כשנגע בכספי הירושה של אשתו המנוחה כי מה שהוצאנו לטובת הדירה הראשונה שרכשנו – לטובת מטרתי – הספיק. כל היתר שייך לרותם בלבד. אמנם בני לא נכח בדירות, אך התמיכה הנפשית שהעניק לי הייתה עבורי כל מה שהצטרכתי. רותם נתן רבות לעסק של אביו ולבתי המחסה, הבחור עבד שעות על גבי שעות כדי להוכיח לעולם שאפשר גם אחרת. סיפורי נגע ללבו והוא תמיד טען שעליי לפגוש את אלינור. שמחתי שהוא מצליח לשלב את חיי בחייו ורציתי לראותו מצליח במה שיבחר.

היום
אישה בת שלושים ושבע עם ילד בן עשרים ושמונה – ככה אני מוצגת לכולם. זה מעלה חיוך בשפתיי לראות את התגובות כאשר רואים אותנו כמשפחה. כאשר נישאתי לבני, הגיל לא שינה לי, הייתי מאוהבת עד כלות, מצאתי את נפשי התאומה. רותם שקטן ממני בפחות מעשור הוא בני לכל דבר ועניין, אני אוהבת אותו אהבת אם כנה.
גם היום רותם מתעקש למצוא את אלינור, להכיר אותה. הוא טוען שהיא נגזלה ממני ברגעים קשים של חוסר יכולת להחליט, והחתימו אותי על מסמכים בזמן שלא הייתי כשירה לחתימה. הוא טוען בצדק, שאם היה מדובר באחת הבנות בדירותינו, לא הייתי נותנת לה לחתום על דבר כזה. רצונו לעזור לי ולאחד אותי עם בתי מרגש אותי בכל פעם מחדש.
“היא כבר לא קטינה,” טען. “היא אמורה להיות בת עשרים ואחת. זכותה לבחור אם להכיר אותך או לא.” הוא צודק ואני מודעת לכך, אך הפחד לפתוח את העבר הנורא משתק אותי בכל פעם מחדש.

רותם פתח פאב בירושלים. המקום מיועד לגִּילִים צעירים, עשרים ואחת עד עשרים ושש. הוא רצה לספק מקום נקי מסמים ועושה זאת ביעילות רבה. בהתחלה חשבתי שהמקום יהיה מיועד לנוער, אך הוא טען ובצדק שנוער מקומו בבית ולא בפאבים עמוסי אלכוהול.
“יש מספיק מקומות בילוי לנוער. אלה החבר’ה לאחר צבא שמדאיגים, אלה הבטוחים שהם בשליטה.” לדעתי, הוא צודק חלקית כי ברור לי שאי אפשר להציל את כולם, לפחות הוא תורם את חלקו היכן שהוא מסוגל.

היום, שלוש שנים לפני גיל ארבעים אני יכולה לומר שטוב לי. אני מרוצה מהמקום שבו אני נמצאת. מצאתי את המהות שלי בחיים.