טופגאן

הקדמה

אנחנו, ששירתנו בבית הספר לאימון מתקדם לטייסי קרב של הצי (Navy Fighter Weapon School), קשורים זה לזה כאחים. זו תרבות של מצוינות בת חמישים שנה, ומורשת אווירית יוצאת מן הכלל. הטייסים קוראים לה טופגאן. מאין החלה? איך הפכתי לחלק ממנה? ואיך הם?

המסע שלנו מתואר באופן מבריק בספר הזה, מבעד לעיניהם של אלה, שמנהיגותם החדשנית נעוצה היטב בעקרונות המסורת שלנו. דן פדרסן סיכן את הקריירה שלו כדי להשלים משימה בלתי אפשרית לכאורה. הצלחתו נמשכת כבר יותר מחמישים שנה.

פגשתי את “יאנק” לראשונה ב-1968, כשהוצבתי כמדריך בטייסת הקרב 121 (VF-121) בבסיס אוויריית הצי מיראמר, קליפורניה, הידוע גם כ”פייטרטאון יו-אס-איי”1. התפקיד שלנו היה להכשיר טייסים ואנשי צוות אוויר של הצי לטיסה במטוס הקרב החדש, F-4 פנטום. במשך שישה חודשים אימַנו אותם להטיס את הפנטום ביום ובלילה, בכל מזג אוויר, בכל מקום בעולם, מהסיפונים המיטלטלים של נושאות המטוסים.

כסגן בן 24, שביצע שני סבבים קרביים בווייטנאם, הייתי מלא יראת כבוד כלפי קהילת טייסי הקרב של הצי. דמותו המרשימה של דן היתמרה לגובה של יותר ממטר ותשעים, עם עיניים חומות ומזג נוסח ג’ון וויין, נוטף ביטחון עצמי ובעל יכולת וניסיון עליהם נבנה מוניטין בקהילה המלוכדת שלנו. הוא היה הדימוי ההוליוודי של טייס קרב, ולעיתים רחוקות נראה ללא משקפי השמש מתוצרת ריי באן שלו.

כמי שעמד בראש השלב הטקטי של תוכנית הלימודים בטייסת 121, דן היה ממושמע, ממוקד, ותובעני כלפי עצמו כלפי אחרים. הוא קבע סטנדרטים גבוהים לביצוע, חוזר בעקביות על המנטרה ש”בקרב, מי שבמקום השני הוא במקום האחרון.” יחד עם זאת ניחן במידה גדושה של הומור והיה נחוש להנהיג באמצעות דוגמה אישית. לעיתים נדירות ניסח משהו כשאלה. יוצא מן הכלל אחד: הוא נהג לגשת לחניך ולשאול, “היי טייגר, אתה מוכן לקפיצה הזאת?”

כשדן מונה להקים את בית הספר החדש לטיסה קרבית ידענו כולנו שבית הספר בידיים טובות. הגנרל פטון היטיב להגדיר: “קרבות מנהלים באמצעות כלי נשק אבל מנצחים בהם בני אדם.” אפילו במורכבות הגיאופוליטית של ימינו והתחכום של מטוסי קרב מהדור החמישי, זה עדיין האדם שבמכונה שיביא את הניצחון. המשאב האנושי הזה הוא התוצר של טופגאן.

המשימה של טופגאן הייתה לאתגר את המצב הקיים. כדי להשיג זאת דן בחר שמונה קצינים צעירים בעלי ניסיון, יכולת ותשוקה ייחודיים. החזון והמנהיגות שלו העניקו לנו כיוון. דבריו העניקו לנו השראה: “יש כאן דחיפות מעבר לכל מה שעשינו בעבר.” אנחנו משתמשים ב”יכולת ההמצאה היאנקית”, בעבודה קשה, בניסיון קרבי ובדמיון כדי לפתור בעיות. יותר מדי מאחינו נהרגו בווייטנאם, ואנחנו יכולים לעשות שינוי.

טופגאן הפך לתרבות של מצוינות שבמשך חמשת העשורים האחרונים הפיקה בעקביות את הלוחמים הטובים ביותר, המקוריים ביותר והגמישים ביותר בצי, לצד המנהיגים הנלהבים ומעוררי ההשראה ביותר. הקורס התארך מארבעה שבועות לשנים עשר וחצי. בית הספר אחראי להדרכת קרבות אוויר, תמרונים והפעלת מערכות נשק לטייסות הצי והמרינס, אימונים מתקדמים לפריסת כוחות עבור יחידות הצי ופיתוח טקטיקות לחימה חדשות נגד איומים מתהווים.

עקרונותיו הבסיסיים נשמרו בקפדנות. תכונות המנהיגות יוצאות הדופן, שהודגמו על ידי כל דור חדש, הבטיחו את שרידותו מול קיצוצים תקציביים, קנאה מקצועית וקרייריסטים תקינים פוליטית.

כשנקרית לי ההזדמנות לפגוש את המדריכים הצעירים היום, אני נוכח לדעת שלמרות שאנחנו בני דורות שונים, ומפעילים ציוד שונה, המשימה נותרת בעינה: לשלוט בשמיים מעל שדה הקרב ולעשות כל שנוכל לסייע לכוחותינו ביבשה ובים כדי להבטיח את שרידותם.

כשאני זוכר את ההתחלה הצנועה של הארגון רב העלילה הזה, אני נדהם מכמה עובדות. אף אחד מתשעת הקצינים המקוריים שייסדו את טופגאן לא העלה על דעתו שנהיה חלק ממורשת אווירית שתתפרש על פני חמישה עשורים, שתשנה את כללי הטיסה הטקטית בארצות הברית ובעולם כולו ותשפיע על תכנון מערכות נשק והכשרת טייסים.

התחכום והיכולת הנוכחיים של מטוסי הצי ומערכות הנשק שלו הם מעבר לכל מה שיכלה תשיעיית הטייסים המקורית לדמיין. היום, מורכבות שדה הקרב ונפח המידע העומד לרשות הטייס הם עצומים, כמעט בלתי ניתנים לתפישה. מה שלא השתנה הוא הרכיבים האנושיים, ששומרים את טופגאן רלוונטי. כאז כן היום, החיפוש התמקד באיתור אנשים בעלי אוסף התכונות הבאות:

• דבקות במשימה הכרחית כדי לאפשר ליחיד להחזיק מעמד בתנאים קיצוניים

• מנהיגות באמצעות דוגמה אישית — אדם מעורר השראה ואמפתי, שמוכן לקחת אחריות

• אוויראות ברמה עליונה הנדרשת כדי לפעול בסביבה כה לא סלחנית

• ענווה הנובעת מהידיעה שאתה חלק ממשהו גדול הרבה יותר מהפרט

• מיומנות מקצועית ללא פשרות

• אתיקה מקצועית שתגרום לאדם לעשות כל מה שצריך למשך כמה זמן שיידרש כדי להבטיח הצלחה

• משמעת עצמית שתאפשר לשאת את האימונים המפרכים ותשומת לב לפרטים הנדרשת כדי לפעול תמיד ברמה אופטימלית

• מהימנות, יכולת הסתגלות, יצירתיות ונכונות לאתגר את המצב הקיים

• אמינות מבוססת על הפגנת ביצועים לאורך זמן

כל אלה נצרפים בכבשן הבלתי מתפשר של הערכת עמיתים. תהליך המיון הנוקשה והאימונים המפרכים מבטיחים שמורשת המצוינות של טופגאן תשרוד גם להבא.

כשאני פוגש קצינים צעירים המשרתים היום בסגל בית הספר, מעודד להיווכח שהמורשת והעתיד של המדינה הזאת נתונים בידיים כל כך טובות. אחוות טופגאן נותרת היום איתנה.

לראשונה, בספר הזה, סיפור הקמת טופגאן והתפתחותו מסופרים על ידי האדם שעמד ליד ההגה בתחילת הדרך. דן מכונה בצדק “הסנדק של טופגאן”. ספרו יתפוס מקום של כבוד בין ספרי הזכרונות האוויריים הטובים ביותר של דורו. הוא יזכה בצדק להתעניינותו של כל אדם שמעריך ביצועים ברמה גבוהה והדרך בה הם מועברים מדור לדור.

דארל “קונדור” גרי,

הצעיר באחוות טופגאן המקורית

1 כינוי חיבה בסגנון הוליוודי, שמסמל את חשיבותו של הבסיס הקרבי. כל הערות השוליים הן של המתרגם אלא אם צוין אחרת

מבוא
פאלם דזרט, קליפורניה
2018
למרות שאני כבר בן 83, אני עדיין מרים את העיניים לעבר השמיים כשאני שומע מטוס עובר מעל. לעיתים זה יהיה זוג של סופר הורנט2 שמותירים שובל עשן מעל המדבר. אני מתבונן בהם רועמים מעט מתחת למהירות הקול ויש לי את אותה צמרמורת מחשמלת שהייתה לי כשהפעלתי בפעם הראשונה את המבערים ב-F4D סקייריי, וזינקתי מהמסלול באי נורת’ כדי למצוא את עצמי שתי דקות אחר כך בגובה 50,000 רגל.
אין שום סוג של התרגשות שתשווה לזה. זה אינסטינקטיבי. זה ממלא אותך בתחושת התעלות שקיימת רק שם, על הקצה.
טסנו כמעט בכל עת שרצינו, ובדרך כלל בכל סוג מטוס שרצינו. הכל היה תלוי במי שאתה מכיר. אם רצית בחוויית טיסה חדשה לאחר יום העבודה, היו בחורים מסוימים, כמו האחראי על בקרת התחזוקה בצי — מחזיק המפתחות — שיקרצו לך וישלחו אותך לשחקים רק בשביל הכיף. אחרי הכל, אתה היית טייס בצי.3
לעיתים, מטוס F6F הלקאט ממלחמת העולם השנייה, ממוזיאון התעופה של פאלם ספרינגס, טס מעל הבית. אני מרים את העיניים וחושב, אהה, הטסתי אחד כזה בבסיס הצי באי נורת’ (North Island). טיסה נהדרת בגורר-הזנב הקשיש. ברשות המוזיאון מצוי גם מטוס מוסטנג P-51 שגם הוא מזמזם מעלינו בסופי שבוע. לראות אותו זורק אותי אחורה, למשחק פוקר שהתקיים במונטריי באחד הלילות. רוששנו רופא שיניים מהסנט האחרון שלו, אבל הוא רצה להמשיך לשחק. הוא ביקש אשראי. מאחר ששמעתי שיש לו האנגר ובו שני מטוסי P-51, ביקשתי ממנו סיבוב. הוא הסכים וניצחתי. פעמיים. וזה מספר הטיסות שזכיתי לטוס בקוטל הלופטוואפה האלגנטי הזה.
כשאבי הלך לעולמו העברתי את אמי לפורט אנג’לס, וושינגטון, הייתי לוקח F-4 פנטום ומשייט צפונה דרך הרי הסיירה נבדה ורכס הקסקיידס, לעיתים נדירות עולה מעל גובה של 500 רגל. נפש חיה לא נראתה, רק נוף פראי וטהור, אגמים ונהרות, חגתי סביב רכסי ההרים הללו, מרגיש חופשי וחי יותר מאי פעם על הקרקע. נהגתי לנחות באי ווידביי (Whidbay) ולבלות את סוף השבוע בבית אמי לפני שובי למפקדתי ביום ראשון אחר הצהריים.
יש כמה מסוקים באזור שלנו. ג’ט ריינג’רס4 וכאלה. הצליל שלהם, כמו של מיקסר ביתי עמום, מושיב אותי בקוקפיט של סי קינג S-61 בו טסתי את כל הדרך צפונה לאורך החוף המערבי, עוקב אחר קו החוף ממש מעל קצף הגלים, מסן דייגו למדינת וושינגטון. משתזפים, שחיינים, גולשים על הגלים, חותרים בקיאקים — כולם הביטו למעלה, אל ה-טאפ-טאפ-טאפ של להבי הרוטור שלנו. לעיתים נופפתי חזרה, מרגיש ברגעים כאלה שזכיתי לעשות משהו שמעטים זוכים לעשות בחייהם.
איפה עוד אפשר לעשות דברים כאלה, אם לא בצי?
אני לא טס יותר. זו תוצאה של הגיל, לא של התשוקה שבליבי. אחד מ”האחווה המקורית” בטופגאן, דארל גרי בן השבעים וארבע, עדיין חוגר את עצמו בתוך מטוס היאק הרוסי הפרטי שלו, ומבצע תעלולים בשמיים. באותו מטוס עצמו למדו אויבינו לטוס לפני שהתעמתו איתנו מעל וייטנאם. דארל הקים את קבוצת האווירובטיקה המדויקת שלו עם קבוצת טייסי עבר אמריקניים ובריטי אחד. “אני שונא לבזבז זמן על אכילה, שינה וחירבון,” הוא נוהג לומר. “נספיק לישון כשנמות.”
איך אפשר שלא לאהוב את האיש הזה? אנחנו, תשעת האחים המקוריים, נוצרנו מאותו החומר. דארל ומל, סטיב, סמאש, סקי, רוף ג’יי-סי וג’ימי לאנג. בחיים האזרחיים אתה פוגש לעיתים רחוקות אנשים בעלי מזג, מיקוד, יכולות ותשוקה כה דומים לשלך. אולי בגלל שרק לעיתים נדירות אנחנו מושלכים יחד למערכה אבודה שיש ללחום באומץ ובכבוד, כשאנחנו מוקפים בעוינות שמהדקת עוד יותר את הקשר בינינו.
בשנות השישים של המאה הקודמת אמריקה לחמה בווייטנאם עם המטוסים הלא-נכונים, עם נשק לא-אמין, טקטיקה גרועה ומנהיגות אזרחית שגויה. הרבה דברים חשובים היו מקולקלים. אבל אנחנו אהבנו את מה שעשינו ונצרנו את הרעות שנוצרה בחדרי הכוננות ובברים של נושאות המטוסים, מהאי נורת’ ועד הפיליפינים. הצי העניק לנו בית מלא באנשים מסורים ובעלי מוטיבציה, שחלקו איתנו את אותה התשוקה. כשהחלו קרבות האוויר האינטנסיביים עמדנו למבחן במשך חודשים מתישים רבים שחשפו את המשמעות העמוקה של הקשר בינינו.
מבצע רעם מתגלגל החל ב-1968. טסנו במשימות קרביות ותקפנו את היעדים אותם בחר אישית שר ההגנה רוברט מקנמארה, ואיבדנו מטוסים ואנשים כמעט מדי יום ביומו. טסנו מבסיס יאנקי, האזור במפרץ טונקין בו פעלו נושאות המטוסים, ולמדנו מה פירוש הדבר לשבת בחדר האוכל של הקצינים כשסביבך כיסאות ריקים. מחצית מהזמן לא היה לנו מושג מה קרה להם. לפעמים טייס אחר קלט שיגור של טיל קרקע-אוויר של האויב או ראה בזווית העין מטוס אמריקני בוער נופל אל הג’ונגל שמתחת. לעיתים היינו שומעים את צוות האוויר קורא לעזרה על הקרקע, כשהם מנסים להתחמק מפטרולים של האויב ומבקשים חילוץ. כשהמסוקים ניסו להתקרב, הצפון-וייטנאמים היו לעיתים קרובות מוכנים. הם ירו לעבר המסוקים והמטוסים המלווים. לעיתים חילצנו את הטייס שלנו במחיר שלושה אחרים.
טסנו לא רק האחד עבור השני. טסנו עבור המשפחות שלנו. בן הזוג שלך באוויר היה בדרך כלל נשוי, לעיתים עם שניים-שלושה ילדים. דאגת לו כדי לדאוג להם. לכולנו היו רגעים בהם סיכנו את חיינו עבור האחרים כדי לוודא שהמודיעים מטעם הצבא לא ינקשו על דלת אחינו בסן דייגו, למור או האי ווידבי.
כשהאויב הצליח להפיל לנו מטוס המשפחות היו בהלם. לעיתים נדירות כותבים על זה. אבל כולנו שבנו הביתה כדי לומר לאלמנות וליתומים עד כמה אנחנו מצטערים. ניסינו להעניק להם שלווה ככל יכולתנו. האמת היא שהאובדן נשאר לנצח. הוא עוטף את חייהם בעודם נאבקים בכאב. האמרה הידועה “הזמן מרפא הכל”? שטויות. אפילו כעבור חמישים שנה ראיתי משפחות פורצות בבכי כשהן נזכרות בטייס שלהן, שנפל חלל.
לא מתגברים על כאב שכזה. אתה רק לומד לחיות איתו. הוא הופך לחלק ממך ועבורנו, בבסיס יאנקי, הכאב הניע אותנו להקרבה הדדית.
לא כולם יכולים להכיל את החרדות. היו ימים בבסיס יאנקי בהם ראיתי צוותי אוויר מאבדים את זה. לפתע פתאום צצה בעיה מכנית מסתורית וצריך לבטל את הגיחה. לעיתים זה קרה כשהמטוס כבר היה על המַעוֹט5 מוכן לשיגור. הם פשוט לא יכלו להביא את עצמם להתמודד — שוב — עם מערכת ההגנה האווירית המאיימת ביותר בעולם, שהוקמה על ידי צפון וייטנאם בסיוע רוסי, סביב האנוי. לעיתים נדירות אנשים אף החזירו את כנפי הטיס שלהם והלכו הביתה, רק כדי לא להיקלע לכור הלוהט הזה פעם נוספת. היה קל יותר לטוס עבור חברת תעופה אזרחית.
עשרים ואחת נושאות מטוסים שונות פעלו במשך יותר מ-9,100 ימים סך הכל במפרץ טונקין. במשך שלוש שנים איבד הצי 532 מטוסים במערכה. יחד עם מבצעים אחרים בהם נטל הצי חלק במלחמה, 644 טייסים נהרגו, נעלמו או נלקחו בשבי. מספר המטוסים בעלי הכנף הקבועה שאיבדו הצי, חיל-האוויר והמרינס יחד עבר את ה-2,400. כמובן שזה היה אישי. מאוד אישי. דארל גרי גר עם תשעה חבר’ה בשני בתים על חוף לה הויה בתקופת בית הספר לטיסה. אחרי הסבב הראשון בבסיס יאנקי, רק שישה שבו הביתה.
גרוע מזה, הפסדנו את המלחמה הגדולה. נראה כי השמדת המטרות שקיבלנו מהפנטגון לא גרמה לשום שינוי במלחמה על הדרום. האבדות הלכו ועלו והמיגים החלו לצוד אותנו. לצפון וייטנאם היה חיל אוויר קטן אך מאומן היטב, שהסתייע בבעלי בריתם הסינים והסובייטים. טובים ככל שהיו, הם לא היו בליגה של חיל-האוויר הסובייטי, כך שגלי הלם הורגשו בכל הצי כשטייסים צפון וייטנאמים החלו להפיל אותנו.
במלחמת קוריאה הושמד למעשה חיל-האוויר הצפון קוריאני בחודשים הראשונים. עשור אחר כך המיגים הצפון וייטנאמים נלחמו בנו באמת. הם הפילו אחד משלנו על כל שניים שהפלנו להם. יחס ההפלות הזה היה בלתי נסבל בעינינו, בהתחשב בהיסטוריה הארוכה והחד-צדדית של הפלות לטובתנו. במלחמת העולם השנייה מחצו טייסי הצי במטוסי הלקאט את היפנים במרכז האוקיינוס השקט, בדרכם לטוקיו, כשהם משיגים שלושה רבעים מסך כל הניצחונות בקרבות אוויר של הצי ויחס הפלות של 19 ל-1. בווייטנאם פשוט לא הורשינו לנצח. הבירוקרטיה של הצי עשתה את מה שבירוקרטיות מיטיבות לעשות: לשמור על המצב הקיים. מנוהלים במיקרו-ניהול מוושינגטון הבירה חזרנו על אותן שגיאות מדי חודש בחודשו. זה כמעט הפך את אוויריית הצי לבעלת מום.
בינואר 1969 קברניט נושאת מטוסים שלא פחד לדבר ישירות בשם פרנק אלט (Frank Ault), שיגר דו”ח לראש מחלקת מבצעי ים ובו פירט כשלים קטלניים בתורת הלחימה ובמערכות הנשק שלנו. רשימת התלונות שלו הייתה ארוכה, והצי החליט לפעול. לרוע המזל, קצינים בכירים רבים דאגו יותר לגורל הקריירה שלהם מאשר לתיקון הבעיות. על ידי אישור הקמתו של בית ספר לטיסה קרבית, שעד מהרה זכה לכינוי טופגאן, הם עשו את הרושם כאילו עשו משהו כדי לשנות את המצב. תחת מנהיגותו של שר ההגנה בממשל הנשיא ג’ונסון, רוברט מקנמארה, הבירוקרטיה של הצי נראתה מעוניינת יותר בנראות לכאורה של פתרון בעיות מאשר בהסתכנות בכישלון על ידי ניסיון ממשי לפתור אותן. הם מסרו את הפיקוד על טופגאן לקצין זוטר יחסית — לי.
שמונת האנשים שהצטרפו אליי לצריף מט ליפול בבסיס הצי מירמאר בסוף 1968 יצאו למלחמה כשהם בטוחים שאנחנו הטייסים הטובים בעולם, שמטיסים את המטוסים הטובים בעולם ומצוידים במיטב הנשק. הצפון וייטנאמים הוכיחו לנו את ההיפך. היינו מוכנים לעשות הכל כדי למצוא דרך לנצח.
הקהילה שאהבנו הייתה במשבר ומשום מה הוטל עלינו לגלות את הדרך להתקדם. כשהתחלנו, אף אחד מאיתנו לא שם את הקריירה שלו לפני עשיית המעשה הנכון. יצאנו למלחמה נגד התפיסות המקובלות. שאלנו שאלות, דרשנו תשובות, חתכנו בסחבת. התעלמנו מנוהלים. לווינו, גנבנו או ניהלנו סחר סוסים עבור כל דבר שנזקקנו לו. בסופו של דבר האחווה ייצרה מהפכה משום דבר, למעט גאווה ומסירות.
אני רוצה לספר לכם על האחווה. אני רוצה לספר לכם על הקהילה שלנו, איך זה היה בשנים שלפני וייטנאם כשמכרנו בנזיד עדשים את זכותנו המוּלדת לניצחון, שנמסרה לנו על ידי קודמינו, ובחרנו להמר על עתידנו עם טכנולוגיית בוסר. אני רוצה לספר לכם על המעטים בינינו ששמרו את המורשת בחיים, כשהם מבצעים דברים מסמרי שיער, שמעולם לא דובר עליהם בפורומים מקצועיים שמא יגיעו לאוזניים הלא-נכונות. יותר מכל אני רוצה לספר לכם על הימים הראשונים של ייסוד טופגאן ומורשתו הנמשכת. זו הוכחה מוחשית לכך, שקבוצה קטנה בעלת מוטיבציה גבוהה יכולה לשנות את העולם. אנחנו חיים היום בתקופה של חוסר ודאות גבוה ובפנינו ניצבות בעיות שנראות בלתי פתירות. האחווה ניצבה בפני מצב דומה ב-1968. טופגאן הוא תזכורת לכך ששינוי הוא אפשרי.
במהלך הדרך אני מקווה להותיר בליבכם הערכה לגבי המחיר. להיות טייס בצי לא היה אז רק מקצוע או קריירה; זה היה ייעוד דתי. נאלצת לאהוב אותו יותר מאשר כל דבר אחר בחייך ולדבוק בו גם כשדברים השתבשו. חשיבותו העליונה בחיינו גרמה למהומה בכל שאר הדברים בחיינו, שלא היו קשורים לחדרי הכוננות. הפכנו לאאוטסיידרים במדינה שלנו, ולא היינו מסוגלים להתחבר אפילו לאנשים איתם גדלנו בילדותנו. דארל נוכח בזה כשהשתתף בפגישת מחזור של בית הספר התיכון שלו באוקלנד. לא היה לו שום דבר במשותף אפילו עם חבריו הוותיקים ביותר. החוויה גרמה לו לניכור, והוא מיהר לצאת משם ולעוף חזרה אל האחווה שהייתה לו לבית. הוא לעולם לא השתתף יותר בפגישת מחזור.
לא היו אלה רק חברים ותיקים שהותרנו מאחור. גם המשפחות שלנו הפכו משניות לטיסות ולמטלות שלנו כקצינים. זוהר הנישואין לטייס יפה תואר שבפניו ניצבת קריירה מזהירה דהה עד מהרה כשאנחנו יצאנו להפלגות ארוכות ונשותינו נותרו מאחור. כמה נשים מוכנות להשלים עם אהבה נוספת בחיי בעליהן? בכל לילה בו שהינו בבסיס יאנקי הן עומתו עם הבלתי נודע. הן חששו לחיי הטייסים שלהן. נשותינו לא ידעו אף פעם מתי צוות המודיעים יצלצל בדלת. בכל פעם בו צלצל הפעמון הן רעדו מפחד. צלצולי טלפון ליליים גרמו לפאניקה. וכך זה היה צריך להיות. עבורנו הטיסה הייתה במקום הראשון.
לילה אחד הייתי על סיפון אונייה, מוכן להתחיל משמרת, כשהטלפון צלצל. איכשהו, בני בן השמונה גילה את המספר הישיר שלי. הוא התחנן אלי שאעזוב.
“בבקשה אבא, תחזור... לכולם יש אבא בבית. לי אין.”
המלים האלה נשארות איתך. אף אחד מאיתנו לא שכח אותן.
לכל טייס בצי יש רגעים כאלה. זו הייתה המציאות שלנו בשטח. יש לי חרטה אחת בקריירה בת עשרים ותשע השנים שלי: היא גבתה מחיר אכזרי מהמשפחה.
זהו הסיפור העמוק שמאחורי התיאור ההוליוודי שלנו. יותר מדי פעמים מתארים אותנו כמו הדמות הסטריאוטיפית שגילם ואל קילמר (בסרט אהבה בשחקים) — “אייסמן”; קשוח, מוכשר ומכור למהירויות, שחי על הקצה רק עבור הריגוש. אנחנו, לכאורה, חיים חיים מאומצים יותר, חוגגים בגדול יותר, אוהבים נשים רבות יותר ואיכשהו אנחנו גדולים מהחיים.
הספר הזה יאתגר את הסטריאוטיפ. אנחנו בשר ודם. אנחנו חיים בעולם מסוכן, שמעביר אותנו מהתעלות לפחד מוות כהרף עין. האחווה מסתירה את רגשותיה מהעולם החיצון, כך שייתכן שחלק מזה באשמתנו. ועדיין עבורי, ההישגים שהשיגו אחיי בצי משמעותיים אפילו יותר, דווקא משום שאנחנו בני אדם פגיעים כמו כולם. ההבדל טמון במסקנות שאנחנו מסיקים מחולשותינו. כשאתה מתחמק מטילים מעל הייפונג, או נוחת על סיפון מתנדנד באמצע סופה טרופית, טעויות הן לעיתים קרובות קטלניות.
אני לא יכול לטוס יותר, אבל ליבי מצוי עדיין שם, במרומים. שרוע בחצר אני מתבונן בסילונים החולפים מעל. אני מנסה לחשב את מהירותם ואת גובהם. אני עוסק בזה כבר כל כך הרבה זמן, שאני מכיר את לוחות הזמנים שלהם. כשמטוס מאחר אני תוהה אם הצוות התעכב בשער היציאה לטיסה או שמא מסלול ההסעה היה צפוף. זו אחת הדרכים בהן אני שומר על עצמי בכושר. להטיס סילון בשמיים — זו אהבתי הנצחית.
2 מטוס קרב מדגם F/E 81A/F
3 טייס בצי האמריקני קרוי Navy Aviator להבדיל מטייס בחיל-האוויר, המכונה Pilot
4 בל 206
5 קטפולטה - מתקן המיועד להזניק מטוסים מעל סיפון נושאות מטוסים