יהלומי הדמים

לונדון, ארבע לפנות בוקר, צלצול טלפון מחריד את הדממה. הדובר מעבר לקו מדבר אנגלית במבטא זר, "מיה, אבא שלך חולה מאוד."

מיה גבע נשלפת מאורח חייה השגרתי בלונדון וטסה לסיירה לאון לפגוש את אביה, שנטש אותה כתינוקת לטובת עבודה במכרות היהלומים שבסיירה לאון. המפגש הזה משנה את חייה וזורק אותה היישר לתוך מערבולת של תככים בין־לאומיים, הסובבים סביב סחר ביהלומים.

היא נמלטת לתל־אביב ופוגשת את יונתן שמעוני, ישראלי העובד כמאבטח מטוסים בזמן שכל חלומו הוא להנפיק את הסטארט־אפ שהקים. חייו משנים כיוון, כאשר אביו מבקש ממנו רק דבר אחד – לשמור על מיה, הבת של חבר הילדות שלו.

הנסיבות מאלצות את מיה ויונתן לפעול יחד כדי לסיים את המשימה שאביה של מיה התחיל. האם הם יצליחו? האם הם יבינו שיש מלחמות ששווה להילחם עליהן וכאלו שלא?

"יהלומי הדמים" הוא רומן מתח עכשווי, סוחף ומרגש. זהו ספרה הרביעי של הסופרת אביבה סרור בייגל. קדמו לו "ההחלטה שלי", "הקופסה" ו"מאז ולנצח", שזכו לשבחים רבים.

תודות: 

את הספר "יהלומי הדמים" כתבתי במשך שנתיים. התעסקתי איתו כמעט כל יום ושיניתי אותו חדשות לבקרים. בספר ניסיתי לשלב בין אהבתי לסיפורי אהבה ובין אהבתי לספרי מתח. מקווה שהצלחתי.

לכל מי שבוחר לקרוא את ספריי, תודה ענקית, זה לא מובן מאליו ומרגש אותי בכל פעם מחדש.

לבן זוגי, חיים, תודה על כך שאתה מגלה סבלנות אמיתית, כשאני מתעקשת להקריא לך כל קטע חדש שכתבתי, על כך שאתה מקדיש מזמנך לעיצוב הכריכה, לעימוד ויותר מכל אלו, על כך שאתה מעודד אותי ברגעי משבר, ויש כאלה.

לבתי הצעירה, שקד, תודה על כך שאת סובלת אותי ואת כל שינויי הגרסאות שאני מכריחה אותך לקרוא ולשמוע.

לחברותיי חגית כ"ץ וזהבה שיטרית, תודה על כך שאתן קוראות ומעודדות, אין כמוכן.

לעורכת שלי, אריאלה ברמכר, תודה על העריכה הרגישה והאחראית, על תשומת הלב לפרטים קטנים כגדולים וסליחה שלא יכולתי להעביר אלייך את היהלום הוורדרד.

למגיהה שלי, לימור ביבי, תודה על ההגהה המקצועית לעילא ולעילא.

פתח דבר
חוף גורדון בתל־אביב, דן
"אז מה אתה מנסה להגיד לי?" רונן, חבר הילדות הוותיק שלי, מפר את הדממה הארוכה ומפנה את מבטו מהים לכיווני. שירתנו יחד בצבא ולאחר מכן במוסד. שנים לא היינו בקשר, למעשה מאז שהוא הפסיק להיות איש הקשר שלי במוסד. אני מסובב מעט את ראשי אליו, עיניי מוסתרות מאחורי משקפי שמש כהים במיוחד. "באמת יש לך מסמכים שמוכיחים שהסחר ביהלומי הדמים נמשך?"

"לא רק שיש לי מסמכים שמעידים על כך אלא שיש לי גם שמות, תאריכים וסכומים." אני מחייך בביטחון. "יש לי כמעט כל מה שצריך כדי לעשות מהפכה בסיירה לאון ואולי גם בעוד מספר מדינות קטנות באפריקה."

רונן מרים את כוס הקפה שמונחת לפניו ולוגם מעט. הוא מעקם את אפו, ככל הנראה כי הקפה כבר הספיק להתקרר, ומטיח את הכוס על השולחן. "ואתה חושב, ידידי, להציל את העולם?" הוא מרים גבה. הוא ודאי כבר יודע שהשאלה הזאת מיותרת, והמלחמה אבודה מראש. הוא תמיד הכיר אותי כטיפוס אידיאליסט, לוחם צדק.

"לא. אני לא חושב להציל את העולם, אבל גם לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ולראות את העוול שנעשה לאזרחים במדינות האלה. אתה מבין," אני רוכן לעברו, "שהאנשים במדינה הזאת עובדים עד מוות בעבור דולר ליום? שעוד מעט לא יישארו גברים שם, שכולם מתו בגלל סכסוכי דמים מיותרים או בעבודה המפרכת במכרות היהלומים?" אני קופץ את אגרופי המונח על השולחן. לצערי, הפעם המלחמה הזאת מסוכנת מכל אחת אחרת שנלחמתי בחיי. הפעם, לבטח, אצטרך לשלם את המחיר הגבוה ביותר, אבל לא אכפת לי. "אם אני יכול לעזור, זה ירגיע לי את המצפון. הרי הייתי חלק מזה."

"כן, אבל לא ידעת." רונן ממצמץ בעיניו הנעוצות בעיניי, כאילו מנסה לראות את מבטי דרך המשקפיים.

אני מסיר את משקפיי השחורים וצובט את גשר אפי. "שכחת מה לימדו אותנו בצבא?" אני מחייך לזיכרון הנעורים שלנו, כששכבנו זה לצד זה במארבים לאורך הגבול.

"כן, כן אני זוכר היטב. אי ידיעה אינה פוטרת מעונש או מאחריות במקרה הזה." רונן נשען לאחור, ואנחה עמוקה בוקעת מגרונו.

"תראה, אני צריך לבקש ממך משהו." אני מניח את ידי על כתפו. הגעתי את כל הדרך הארוכה מסיירה לאון לישראל כדי לסגור את הפרטים החשובים האלה ולא כדי לנהל שיחה חברית. הזמן קצר, אני מרגיש את זה בעצמותיי. "זה לא קשור ליהלומים או לסיירה לאון, זה בקשר למִיָה."

רונן מקמט את מצחו, והשאלה הברורה מאליה נפלטת מפיו. "מִיָה?"

"כן, מִיָה, הבת שלי. הבת שלי ושל רות."

"אני יודע מי זו מִיָה. אני רק לא מבין מה הקשר שלה לסיפור הזה. עד כמה שזכור לי, אין ביניכם קשר הדוק, אם בכלל."

"מִיָה לא יודעת דבר, היא לא חלק מכל זה. ואתה צודק, לצערי, היא לא הייתה חלק בחיים שלי, לפחות ברובם. אתה זוכר שאחרי שרות נפטרה, התחלתי לעבוד באפריקה, וההורים שלה גידלו אותה בלונדון. היום היא כבר בת עשרים וחמש, עובדת כמנהלת חשבונות בחברת ביטוח קטנה. הסבים שלה מבוגרים מאוד, ולכן סידרתי להם מגורים בבית אבות, לא רחוק מדירתה."

"נו ו..." רונן מגרד בשערו, שהאפיר מעט בצדעיים. "אני לא מבין מה הבעיה? מי בכלל יודע שהיא הבת שלך?"

"הבעיה היא שמִיָה ואני נפגשנו כמה פעמים בלונדון. אתה יודע, מזדקנים, והלב הופך להיות רך." אני מושך בכתפיי. "כך שאם הם ירצו לפגוע בי, הם יכולים לנסות לעשות זאת דרכה, ואני לא רוצה שזה יקרה. וכאן אתה, וליתר דיוק הבן שלך, נכנסים לתמונה. אני זקוק לעזרה."

"מה שאני יכול, אתה יודע זאת. אבל מה הקשר ליונתן?"

"הוא רווק, נכון?"

"נכון." רונן מכווץ את גבותיו. חריץ הזעף שלו מעמיק. "אני לא מצליח למצוא את החוט המקשר בין הדברים שאתה אומר. אתה בטוח שאתה בסדר?" הוא מטה את ראשו, כמו חושב שאיבדתי קצת את השפיות שלי, אבל הוא לבטח מבין שכמו תמיד, אין ממוקד ממני.

"אני יותר מאשר בסדר." אני מזדקף בכיסאי ומביט לתוך עיניו. "רק עכשיו אני מבין באיזו בועה מנותקת חייתי. הלבנים, הזרים, חיים במקומות ההם כמו מלכים. יש לי כסף יותר משיכולתי לספור. כשלא הייתי בשטח, במכרות, חייתי בווילה שהשתרעה על פני דונמים רבים עם מנחת מסוקים, בריכה, צוות ענק של משרתים וכל מה שאתה רק מסוגל לדמיין ואפילו יותר מזה. התפכחתי, הבנתי שהכול, כל מה שיש לי, מגיע מניצול אחרים, וזה דבר שמדיר שינה מעיניי. ולענייננו, שאלתי קודם..." אני נועץ בו את מבטי, לא ממצמץ לשנייה. "האם יונתן רווק?"

"עניתי כבר שכן."

"מצוין."

"אבל למה זה שהוא רווק זה מצוין? ואיך בכלל הבן שלי משתלב בכל הסיפור הזה?"

"אני מעדיף אותו רווק, כדי שלא תהיה לו התחייבות למשפחה. אני צריך שהוא יהיה שם במקום הנכון, בזמן הנכון. אין טעם שאלאה אותך בפרטים." אני תוחב את ידי לכיס הז'קט שלי, מוציא ממנו תמונה. "זו מִיָה," אני מכריז בגאווה ומושיט לרונן את התמונה המקומטת.

רונן מביט ארוכות בתמונה, מחייך חיוך רחב ומרים את עיניו. "בול אימא שלה."

אני מהנהן ועונה בעצב בשעה שאני שולף מהכיס מפתח רב־בריח ומניח אותו בידו, "עכשיו אתה מבין למה הייתי חייב להתרחק?"

"של מה זה?"

"של הבית שלי ברחוב נחמני עשר, דירה מספר תשע. תן את המפתח ואת התמונה ליונתן."

"ומה הוא צריך לעשות איתם?"

"שום דבר. התמונה היא כדי שהוא ידע לזהות את מִיָה אם הוא אי פעם יפגוש אותה, והמפתח..." אני משתהה, נושם נשימה עמוקה. "אני רוצה שהוא יעבור לגור בדירה הזו. אם ארגיש שמִיָה מאוימת בדרך כלשהי, אדאג שאני או עורך הדין שלי יכוונו אותה להגיע לשם כסוג של מקום מפלט."

"ולְמה, למעשה, אתה מצפה? יונתן הוא לא בדיוק ג'יימס בונד." רונן מחייך חיוך רחב, ולראשונה מאז שנפגשנו, גם אני.

"מִיָה לא זקוקה לג'יימס בונד. היא זקוקה למישהו שהיא תוכל להישען עליו, ומי יותר טוב מאשר הבן של חבר הילדות היחיד שאני יכול לסמוך עליו?"

"זה מה שאתה רוצה? ברצינות, דן, נראה לי שהשנים והבדידות באפריקה עשו אותך מוזר."

אני מתעלם מדבריו. הוא יודע, ובביטחון רב, שאינני מוזר. הוא מכיר אותי מספיק טוב, בסופו של יום, התחנכנו באותה הדרך, והוא יותר מכולם אמור לדעת שכאשר יש לי משימה אני לא נוטש אותה באמצע. "אני חוזר לשם. בטח תתקשה להבין, ואין לי אפשרות להסביר, אבל אני חייב לסגור כמה פינות. הפושעים חייבים להיענש. מִיָה לא צריכה לסבול מכך. לכן, אם יקרה לי משהו, ואם מִיָה תזדקק לעזרה, אדאג לכך שזו תהיה הכתובת שאליה היא תגיע. אני רק צריך לדעת שיונתן מסוגל לעשות זאת?"

"מה לעשות? ולמה דווקא הוא? אני יכול לעשות זאת."

"להיות סלע איתן עבורה, ו... אתה לא יכול כלום." צחוק נפלט מפי למראה מצחו המתקמט ופרצופו המאדים של חברי משכבר הימים. "אנחנו כבר לא בני שמונה־עשרה, כפי שבוודאי שמת לב. יש לך אישה חולה, שאתה צריך לטפל בה, וגם... לא יודע להסביר, יש לי הרגשה שהבת שלי תסמוך על מישהו שהוא פחות או יותר בן גילה מאשר על איזה זקן תימהוני."

"אז אתה יכול לעדכן אותה בכל הפרטים," מתעקש רונן.

אני מתרומם מכיסאי, מתמתח וחוזר להרכיב את משקפי השמש הכהים, אף שהשמש כבר שקעה, מביט ברונן מבט ארוך, כאילו נפרד ממנו פרידת עולמים. "רונן," הטון שלי רציני להחריד. "אני צריך לדעת שאני יכול לסמוך עליך, עליו."

רונן מחזיר לי מבט יציב, טומן את המפתח עמוק בכיס הקדמי של מכנסיו, תוחב את התמונה בכיס האחורי בתנועה איטית ומחושבת ומישיר את מבטו.

"שלא יהיה לך ספק. יונתן יהיה שם."

מבטינו מצטלבים, ודממה עמוקה משתררת. שנינו יודעים שזו פגישתנו האחרונה. יהיה מה שיהיה, כפי הנראה, לא נתראה שוב.

פרק 1
תל־אביב, יונתן
אבא דוחף לידי תמונה, ואני מרים גבה, בוהה בו ולאחר מכן בתמונה. בחורה צעירה בשנות העשרים נשענת על גדר של בניין רב קומות, שקירותיו עשויים לבנים אדומות. פניה החיוורות מוקפות בתלתלים חומים זהובים רכים שמגיעים עד כתפיה. היא מביטה ישירות למצלמה במבט רציני. אין חיוך בעיניים הגדולות והחומות. המבט הישיר והחד משרה עליי תחושה עזה של אי נעימות, כאילו אני חודר לרגע פרטי במיוחד. אני מסיט את מבטי ועוצם את עיניי. פניה האליפטיות ובעיקר פיה עם השפתיים העבות חוזרות ועולות לנגד עיניי, כאילו אני עדיין מביט בתמונה, דבר שמיהרתי להפסיק לעשות. יש משהו מיוחד בפנים האלה. משהו שמעורר את תשומת ליבי וגורם להן להיחרת במוחי.

"תסביר לי שוב," אני רוטן ומנסה להכניס את התמונה לכיס האחורי של מכנסיי. הכיס קטן מדי, והתמונה עלולה להוסיף ולהתקמט, לכן אני מניח את התמונה על השולחן ומקפיד להפוך אותה עם הפנים כלפי מטה.

"יונתן, אתה בחור נבון, לא ביקשתי משהו שקשה להבין. אתה אורז את החפצים שלך ועובר לגור בכתובת שנתתי לך."

"וזהו?"

"בגדול, כן." אבא מושך בכתפיו, ואני בשום צורה לא מצליח להבין.

"כאילו יושב ומחכה?"

"לא, אתה לא יושב ומחכה. אתה עובר לגור שם וממשיך בחיים רגיל, לעשות את מה שאתה לא עושה..."

"זו שוב עקיצה?" אני פולט ומייד מתחרט, לא כל מפגש עם אבא צריך להפוך לדו־קרב. הוא לא ממש מרוצה מהחיים שלי, רצה שאלך כמו כולם לאוניברסיטה, שאוציא תואר באיזה מקצוע מכובד. מבחינתו, הייתי צריך להיות רופא או מהנדס, אפילו על רואה חשבון הוא היה מוכן להתפשר.

"זו לא הייתה עקיצה." אבא מרים את עיניו מהרצפה ומביט בי, מבטו ממוקד. עיניו הירוקות שצבען זהה לצבע עיניי, חודרות לתוכי, ואני כמו תמיד מרגיש צורך להתקפל.

"את העובדה שאתה מאבטח מטוסים הבנתי, זו פרנסה. את השעות שבהן אתה מבלה עם שרון והמחשבים, לא." הוא ממהר להוסיף, "שעות יקרות שבהן יכולת לסיים תואר או אפילו שניים באוניברסיטה." זהו. הוא אמר בפעם המי יודע כמה את מה שהוא רוצה לומר. "אתה כל כך מוכשר..."

אני משפיל את מבטי. ברור שהוא רוצה בטובתי, אבל רק בדרכו שלו. אבא לא מצליח להבין. הוא מגיע מדור אחר, מעולם מושגים שונה לחלוטין משלי. הדבר היחיד שאני יכול לקוות הוא שהסטארט־אפ שהקמתי עם שרון אכן יקרום עור וגידים, ואז אולי אבא ילמד להעריך אותי. התמונה שעל השולחן ממשיכה להציק לי, ורק בכוח הרצון אני מצליח להתאפק מלהפוך אותה ולהתבונן בבחורה המצולמת פעם נוספת.

"טוב." אני נאנח. "אמלא את הבקשה שלך ושל החבר המוזר שלך, אבל קח בחשבון, שהערב אני מאבטח את הטיסה לצרפת ותכננתי להישאר שם מספר ימים."

"אמרתי לך, תמשיך לחיות את חייך. אתה לא צריך לשבת כל היום בדירה ולהמתין. גם ככה הטיסות שלך בדרך כלל קצרות. אם היא תגיע, ואתה תהיה שם טוב, ואם לא אז..." אבא נאנח, ואני מרגיש צורך להתקשר לימית ולבטל את הטיסה הצפויה. הצורך שלי באישורו של אבא חזק ממני. "תשאיר את מספר הטלפון שלי על דלת הדירה. נתתי לדן את הבטחתי, ואותה אקיים."

בדרך הביתה אני מביט ארוכות בבחורה שבתמונה. העיניים נראות לי פתאום פחות חודרות והרבה יותר חמימות, אפילו מזמינות. מי את מִיָה גבע, הבחורה הרצינית שאולי אצטרך לעשות לה בייביסיטר?

הטלפון מצלצל ומסיט אותי ממחשבותיי. אני ממהר לענות.

"איפה אתה?" שרון תוקף ללא הקדמה. "קבענו בעשר, ועכשיו עוד מעט אחת־עשרה. אתה יודע שאנחנו לפני הנפקה."

"הייתי חייב להיפגש עם אבא שלי. תקשיב," אני עוצר ותוהה כיצד לעדכן אותו שבמקום להיפגש ולקדם את הסטארט־אפ שלנו, אני צריך לעבור דירה.

"קרה משהו?" הדאגה בקולו מעודדת אותי להמשיך.

"אני מגיע עוד חמש דקות, אבל אני חייב לארוז כמה דברים ולעבור דירה."

"אתה עוזב אותי?" שרון שואל, ואני לא יודע אם הוא מתבדח או רציני. "יש לך מישהי חדשה? אני מעדיף לא להתבטא במילים גסות, אבל זה בשום צורה לא מכבד אותך. המהירות שבה אתה מחליף נשים וגם הסיפור עם דלית, לא עושים לך טוב, לא מתאימים לך."

"החלטת להחליף את אבא שלי? ככה אני אוהב. מה לעשות שאני לא כבד כמוך." אני נוהם, והתמונה שבידי מרגישה כמו תפוח אדמה לוהט.

"אני לא כבד, רק מחפש משהו שהוא יותר מאירוע חד־פעמי או מגע מיני בלבד. אתה יודע, לפעמים יש גם ענייני רגש."

"הרצל חמישים וחמש, בבקשה," אני אומר לנהג המונית. "כמה דקות אני אצלך, אסביר הכול," אני אומר לשרון לפני שאני סוגר את הטלפון ומביט בתמונה ארוכות. התחושה הלא נעימה, כאילו הבחורה בתמונה מביטה בי, מביטה לתוכי, גורמת לי להפוך את התמונה. פעמון אזהרה קטן נדלק במוחי. הבקשה המוזרה של החבר של אבא שלי מטרידה את מוחי. מי שולח את הבת שלו לגור עם אדם שהיא לא מכירה? איך זה בדיוק שומר עליה וממה?

עליי להיות בייביסיטר, כמו שאבא שלה ביקש, ואבא שלי הבטיח, ולא יותר מכך.

שומר נפשו ירחק.  

פרק 2
לונדון, מִיָה
צלצול טלפון רם וצורמני חודר לתוכי ומנער אותי משינה עמוקה. אני מתרוממת במהירות. עודף האלכוהול שבדמי ומעט שעות השינה גורמים לראשי להסתחרר, ואני חוזרת וצונחת על המיטה. צלצול הטלפון לא פוסק, ואני נאנחת, מתרוממת מהמיטה ופוסעת על קצות אצבעותיי על הרצפה הקפואה, מתפללת שהשיחה לא מגיעה מבית האבות של הסבים שלי. הלוואי שלא קרה להם כלום.

מבטי חולף על פני החדר החשוך בחיפוש אחר נעלי הבית או זוג גרביים, אך דבר מכל אלה לא נמצא, והטלפון ממשיך לצלצל. אני מדליקה את האור בסלון ומרימה את התיק הזרוק על הרצפה, מוציאה ממנו את הטלפון הנייד, מאזינה לשקט ולבסוף פולטת, "הלו."

מעבר לקו נשמעים רעשים לא ברורים.

"הלו!" אני מרימה את קולי ומייד מתחרטת. הבילוי בפאב נותן את אותותיו, ובחילה עזה מתחילה ללוות את כאב הראש והסחרחורת.

"מִיָה?" הקול מעבר לקו נמוך ובעל מבטא זר בולט במיוחד. זה לא מבית האבות. אני כמעט נאנחת בהקלה. "מיה?"

"כן, זו מיה."

"אבא שלך חולה מאוד."

אבא שלי. האבא שנטש אותי לאחר שאימא נפטרה ונסע לעבוד באפריקה. הגבר הזר, שהחליט לפתע לפני מספר חודשים שמתחשק לו להכיר את בתו והופיע בחיי.

"מי זה? אה... לא הבנתי." כפות רגליי נוגעות ברצפה הקרה, וצמרמורת חולפת בכל גופי. צמרמורת שאין לה שום קשר לקור.

"אבא שלך ביקש שיודיעו לך אם יקרה לו משהו, ואני מודיע." המילים התמציתיות והמבטא הזר עושים את שלהם, ואני מתרוממת מהכיסא.

"מה קרה לו?" הרעשים מעבר לקו מתחזקים, ולרגע נדמה לי שהאדם שעימו דיברתי ניתק את השיחה.

"אני לא יודע. תגיעי לכאן, אם את רוצה לראות אותו." הוא לא הוסיף פעם אחרונה. הוא לא היה צריך.

"לאן?"

"לבית החולים שבפריטאון, בסיירה לאון."

לסיירה לאון? מעולם לא יצאתי לבד מתחומי לונדון, ועכשיו אני צריכה להגיע לבד לסיירה לאון?

"אבל..." אני מנסה למשוך את השיחה, אולם מעבר לקו נשמעת רק דממה מטרידה.

אני ממשיכה לאחוז בנייד מתוך תקווה מטופשת שיהיה שם מישהו שימסור לי פרטים נוספים, אך הטלפון נותר דומם, השיחה נותקה. אני בוהה בחלל הדירה הקטנה והמאוד לא מסודרת שלי. איך אגיע לסיירה לאון? איפה זה בכלל?

אני מניחה את הטלפון ופוסעת לחדר האמבטיה. החלון הפתוח שהותרתי אתמול מאפשר לרוח קרירה לחדור לדירה. האלכוהול מליל אמש עדיין משפיע עליי, ואני שוטפת את פניי במים קרים ומצחצחת את שיניי. סיירה לאון, סיירה לאון... אני פוסעת בדירה לאורכה ולרוחבה. אין לי מושג קלוש מאין אני מתחילה. איך אני מזמינה כרטיסים, מגיעה לבית החולים, מזמינה אולי חדר בבית מלון...

איימי. כן, הפתרון הוא איימי. איך לא חשבתי על זה? איימי, החברה הכי טובה שלי, הכלה לעתיד שסחבה אותי באמצע השבוע יחד עם עוד חברות שלה כדי לחגוג לה מסיבת רווקות, עובדת בחברת נסיעות. היא תעזור לי. אני מתיישבת על המיטה, גורבת את הגרביים החמים שמצאתי בפינת החדר, ובלי לחשוב יותר מדי מתקשרת אליה.

"תגידי לי, השתגעת?" תשובתה מנחיתה אותי על קרקע המציאות. השעה בקושי ארבע וחצי לפנות בוקר.

"סליחה, אבל זה מצב חירום," אני מנסה להתנצל, אולם מייד ממשיכה. "אני צריכה לנסוע, כלומר לטוס לסיירה לאון."

"ואת מתקשרת עכשיו, כאילו שברגע זה את צריכה לטוס? עוד לא התפכחת? שתי כוס קפה!"

"איימי, בבקשה תהיי איתי," אני ממהרת לומר לפני שהיא תחשוב לנתק את השיחה. "אבא שלי מאוד חולה, הוא גוסס..." את שתי המילים האחרונות אני לוחשת. מעבר לקו נשמע רחש של תנועה. איימי כנראה מתרוממת מהמיטה. המילים חדרו לראשה.

"והוא בסיירה לאון, אם הבנתי נכון?"

"כן, איך מגיעים לשם?"

"תני לי חמש דקות לחזור אלייך." איימי מנתקת את הטלפון.

אני צונחת לאחור על המיטה שהספיקה להתקרר. איימי תעזור, היא תמיד עוזרת, היא האחות שמעולם לא הייתה לי.