מאז ולנצח

“אביגיל, את לא צריכה לחשוב כל־כך הרבה. זה לא שאנחנו מדברים על המתווה להסכם השלום במזרח התיכון. זו רק ארוחת ערב ואני מבטיח שהיא תתקיים במקום מכובד וציבורי.”

מסלול חייה של אביגיל כתוב ומוגדר מראש כי ככה זה כשנולדים להורים בני העדה הקווקזית. כשהוריה מחליטים לשלוח אותה ללונדון היא יודעת שלא תהיה זו חופשה רגילה, אלא הזדמנות אחרונה לטעום את טעם החופש לפני שתיאלץ לחזור ארצה ולעמוד בהתחייבויות המשפחתיות שלה.

בלונדון אביגיל מחליטה להניח לעקבות ולהיות מי שהיא באמת. היא פוגשת את אדי ומאמינה שמצאה אהבה, אך עד מהרה המציאות טופחת על פניה ומשם הדרך אל ההתרסקות קצרה מתמיד.

מאז ולנצח הוא סיפור על ערכים, על משפחה ועל כבוד. זה סיפור על החשיבות שבקבלת החלטות אמיצות, על אהבת אמת ועל הקושי לחיות בלעדיה. הסיפור של אביגיל חושף את העוצמות הנסתרות שנמצאות בכל אחד מאיתנו, עוצמות שמעניקות לנו את החופש לחיות בדיוק כפי שאנחנו רוצים.

זהו ספרה השלישי של הסופרת אביבה סרור־בייגל; קדמו לו “ההחלטה שלי” ו”הקופסה”, שראו אור בהוצאת “יהלומים” וזכו לשבחים רבים.

פתח דבר

"מר שאולוב?" הקול מעברו השני של קו הטלפון נשמע צעיר ונחוש.
"מדבר," עונה מר שאולוב וצמרמורת חולפת בגופו.
הוא לא רגיל לענות לטלפונים ממספרים חסויים. למען האמת, הוא בכלל לא רגיל לענות לטלפונים, לשם כך יש לו מזכירה.
"הלו? אני מדבר עם מר שאולוב?"
"כן, מדבר. מי אתה?" הוא עונה וגל הקור שעטף את גופו הולך ומתעצם.
משפחת שאולוב היא אחת המשפחות העשירות בארץ. מר שאולוב הוא הבעלים של רשת חנויות תכשיטים שסניפיה פרושים ברחבי המדינה, ולכן כשמתקבלת שיחה לטלפון הפרטי שלו, ועוד ממספר לא מזוהה, הדבר מעורר בו דאגה.
"אנחנו צריכים להיפגש," אומר בעל הקול המסתורי.
"מי אתה?"
"זה בקשר לבת שלך," הזר שמעברו השני של קו הטלפון ממשיך בשלו ולא מתייחס לשאלה.
המילים מלחיצות את מר שאולוב, ברכיו רועדות וידיו מתכסות זיעה. הבת שלו היא הדבר החשוב ביותר בחייו. ביום שבו נולדה, בשנייה שבה ראה את פניה העגולות ואת שפתיה האדומות, הוא נשבע לעצמו שישמור עליה מכל משמר ושהיא לעולם לא תדע מחסור. הוא נשבע שיעשה הכול כדי שתהיה מוגנת, עטופה ואהובה, עד ליום שבו תתחתן, בעזרת השם, ואז הבעל שלה יהיה מי שישמור ויגן עליה.
"הלו?" הקול הזר מאיץ בו.
"מה יש לך לומר בקשר לבת שלי?" הוא עונה וקולו רועד קמעה.
"אל תדאג, מר שאולוב, לא קרה לה דבר, אלא אולי אפילו להיפך. בכל מקרה, נראה לי שתשמח לשמוע את מה שיש לי לומר לך. אז אנחנו יכולים להיפגש?"
"כן," מר שאולוב מתרצה לבסוף.
"יופי, אז בוא ניפגש בחוף הים של הרצליה. מתאים לך בשעה אחת במסעדת 'הלב הטוב'?"
"מתאים."
בשעה אחת בדיוק, היגואר השחורה של מר שאולוב נכנסת למגרש החנייה העמוס. לרגע רמי, הנהג של מר שאולוב, חושש שהוא לא יצליח למצוא חנייה, אך לפתע מתפנה מקום ממש מול דלת הכניסה של 'הלב הטוב'.
"להצטרף אליך?" רמי מפנה את מבטו לאחור, מצחו חרוש קמטי דאגה.
"לא, אני לא חושב שיש צורך." מר שאולוב מעביר את ידו על חגורת מכנסיו, אצבעותיו מרפרפות על קת האקדח שקנה לפני כמה שבועות, לאחר ניסיון השוד שכשל.
מר שאולוב מרים את הטלפון הנייד הזרוק לצידו על המושב, מכניס אותו לכיס מכנסי החליפה האפורה שלו ויוצא מהמכונית. מארחת צעירה מקבלת את פניו בכניסה למסעדה, מחייכת אליו במאור עיניים. הוא לא מחזיר לה חיוך, רק מציץ פנימה בחשד ובוחן את סביבותיו.
אומנם זה יום שישי וכבר שעת צהריים, אך המסעדה הומה והוא לא מצליח לזהות מישהו מהאנשים הסועדים בה.
"אני מניחה שהגעת לפגוש את מיכאיל. בבקשה בוא אחריי, מכאן." המארחת הצעירה מחווה בידה לכיוון הקצה המרוחק של המסעדה, ומר שאולוב מפנה את מבטו אל שולחן פינתי שבסמוך אליו יושב גבר צעיר, נאה ולא מוכר.
הגבר הצעיר נעמד לקראתו ומושיט את ידו ללחיצה, "נעים מאוד. אני מיכאיל, מיכאיל אברמוב."
מר שאולוב לוחץ את ידו של מיכאיל ומקמט את מצחו. "אתה הבן של לנה ואנדריי?"
"כן, בדיוק. קודם כול אני חייב לך התנצלות. נשמעת מודאג כששוחחנו, וחשוב לי שתדע שאין כל סיבה לדאגה. פשוט היה לי דחוף להיפגש איתך כי בעוד שעתיים עליי להיות בשדה התעופה בדרכי חזרה לבלגיה, ומה שאני רוצה להגיד לך לא סובל דיחוי."
"מה שלום ההורים שלך?" מר שאולוב מתיישב, מסדר את ז'קט החליפה ומנסה להסדיר את קצב נשימותיו.
"שלומם מצוין."
"קרה להם משהו?"
"לא, תודה לאל, עכשיו הכול בסדר. אתה יודע שהם פשטו רגל?" מר שאולוב מהנהן, עדיין תוהה מה הגבר הצעיר רוצה ממנו.
"כן, אני יודע, ואם באת להציע לי איזו פעילות עסקית אז אני מוכרח לומר שזה לא הזמן ולא המקום. תקבע בבקשה פגישה מסודרת. המזכירה שלי תשמח לעזור לך." לפתע מר שאולוב נזכר מדוע מיהר לפגישה. הוא מכחכח בגרונו ורוכן קדימה, "אם אינני טועה, אמרת משהו לגבי הבת שלי. זה לא עניין של מה בכך מבחינתי אז אשמח מאוד לשמוע מה באת לומר."
הגבר הצעיר נושם נשימה עמוקה, עוצם לשנייה את עיניו ואז שב ופוקח אותן, מישיר מבט חד ורציני ואומר במהירות, "אני רוצה לבקש את ידה של בתך."
"מה?!" מר שאולוב מעולם לא הופתע כך, גם לא כשדיווחו לו על השוד.
"אני מבין שאתה מופתע ושאולי לא ציפית, אבל בתך כבר בת שבע־עשרה. השנה היא אמורה לסיים את לימודיה בתיכון וזה הגיל שבו עליה להתחתן, כמקובל אצלנו בעדה. אני רוצה שזה יהיה איתי. ראיתי אותה בכמה אירועים משפחתיים והיא מצאה חן בעיניי מאוד. הייתי רוצה שנסכם את זה כבר עכשיו. חשוב לי לדעת שהעניין סגור לפני שאני חוזר לבלגיה."
מר שאולוב מוזג לעצמו מים מהקנקן שניצב על השולחן, ידו רועדת כשהוא מרים אותה כדי למשוך את תשומת ליבה של המלצרית ואומר, "'בלאק לייבל', בבקשה." המלצרית מהנהנת ומר שאולוב מוסיף, "בקבוק שלם ושתי כוסות."
שני הגברים יושבים זה מול זה, בוהים בחלל שביניהם ושותקים. כשהמלצרית חוזרת, היא חולצת את הפקק בתנועות מיומנות, מוזגת לשתי הכוסות וממהרת להתרחק מהשולחן.
מיכאיל נע במקומו בחוסר מנוחה. "ובכן, מר שאולוב – "
"אתה יכול לקרוא לי שלום," מר שאולוב מרים את כוסו, משתהה מעט ואז גומע בלגימה ארוכה את כל תכולתה. "עכשיו תחזור בבקשה על מה שאמרת." הוא מוזג לעצמו כוסית נוספת.
"אני מבקש את אישורך לכך שאתחתן עם הבת שלך. אני רוצה להקים איתה משפחה. אני בן עשרים ושש, יש לי עסק ליבוא ולשיווק יהלומים. כרגע חיי מתנהלים בבלגיה, שם העסק שלי ממוקם ושם גם המשפחה נמצאת. יש בבעלותי דונם וחצי של קרקע לבנייה על חוף הים, לא רחוק מכאן."
"או־קיי."
"העסק שלי מגלגל הרבה מאוד כסף. אני לא רוצה את הבת שלך בגלל הכסף שלכם, הוא לא מעניין אותי. אני רוצה אותה ואני מוכן לחכות עד שתסיים את התיכון."
"אם הכסף שלנו לא מעניין אותך, ואני נוטה להאמין לך מפני שידוע לי שיש בבעלותך נכסים רבים נוספים, למה בדיוק אתה רוצה אותה?"
"היא מצאה חן בעיניי."
"אמרת שראית אותה בכמה אירועים משפחתיים, אבל זה לא מספיק כדי לרצות להתחתן איתה." מר שאולוב לוגם מכוסית הוויסקי השנייה שלו.
"מפליא ככל שזה יהיה, לפעמים זה מספיק."
"ואם לבת שלי יש תוכניות אחרות?"
"כמו מה, למשל?"
"כרגע אני יודע בוודאות שהיא רוצה להתגייס. היא תלמידה מצטיינת, ואני לא רוצה שתכלית חייה תהיה להתחתן וללדת ילדים. אני מאמין שהיא יכולה לעשות הרבה יותר מזה." מר שאולוב מתמתח לאחור תוך שהוא נועץ את מבטו בגבר הצעיר, ממתין בסבלנות לתגובתו כדי לדעת אם הגבר שיושב מולו אכן מתאים לבתו.
"אם זה חשוב לה, אין לי בעיה שהיא תתגייס. היא תוכל לעשות כל דבר שתחפוץ בו כל עוד בסופו של דבר היא תתחתן איתי."
מר שאולוב לא עונה, ומיכאיל מכחכח בגרונו לפני שהוא ממשיך, "תראה, מר שאולוב, אומנם אני רוצה את הבת שלך ומוכן לעשות הרבה מאוד כדי שהיא תהיה שלי, אבל שיהיה לך ברור שחשוב לי מאוד שהיא תהיה מאושרת." הוא נושם נשימה עמוקה ואז אוזר אומץ ומוסיף, "בסופו של דבר אני מאמין ששנינו רוצים עבורה את אותו הדבר."
"ואם היא לא תרצה אותך?"
"זו שאלה מצויינת, וכדי לדעת את התשובה עליה עלינו לדאוג לכך שאביגיל ואני נכיר בדרך אקראית. כלומר, היא לא תדע שאני הוא זה שאמור לשאת אותה. ותאמין לי, יש לי הרגשה טובה," מיכאיל מציין ומעביר את ידו על שולי כוסית הוויסקי שמונחת לפניו. הוא מהרהר מעט, בוחן את פניו של האיש שיושב מולו ואז מרים את הכוס ולוגם ממנה לגימה ארוכה.
"אני צריך לשמוע את דעתה בעניין," קובע מר שאולוב.
"יש לה את הזכות לסרב, כמובן. אבל אני רוצה שנסכם בינינו, מר שאולוב, שתיתן לי עדיפות. אתה יכול לבדוק על אודותיי עם כל מי שתרצה; אין לי תיק במשטרה, עשיתי שירות צבאי מלא בחיל התותחנים, אני בריא לחלוטין ואף מוכן לתת לך את הטלפון של הרופא הפרטי שלי או לעבור כל בדיקה רפואית שתדרוש ממני. ולגבי העסקים שלי, אתה בעצמך כבר אמרת שאתה יודע שאין לי בעיות כלכליות."
מר שאולוב בוהה בכוסית הריקה, מתלבט אם למזוג לעצמו אחת נוספת. אצבעותיו נעות בחוסר סבלנות על המפה הלבנה, חוזרות פעם אחר פעם על עלי הכותרת הרקומים עליה כשהתובנה שהבת שלו כבר לא אותה תינוקת קטנה ושמנמנה, אלא אישה צעירה שהגיעה לפרקה, מכה בו.
אין ספק שהבחור הצעיר צודק, והגיע הזמן לחשוב על עתידה. עליו לוודא שהיא תכיר את הגבר הנכון, שיאפשר לה להגשים את חלומותיה במסגרת הגבולות המותרים במסורת שלהם, והגבר הזה שיושב מולו בהחלט נראה כמו האדם המתאים לה.
מר שאולוב מתרומם ממקומו, מוציא את הארנק מכיס מכנסיו וזורק כמה שטרות על השולחן. הוא מושיט את ידו אל מיכאיל, שממהר ללחוץ אותה וממלמל, "זה סגור?"
"סגור, כן, אבל..." מר שאולוב מעביר בהיסוס את ידו על עורפו, מודע לכך שמיכאיל מביט בו ובוחן את תגובותיו. במשך רגעים ארוכים הוא לא אומר דבר מפני שתחושה לא נעימה הופכת את קרביו, אך לבסוף הוא מרים אחת מגבותיו ואומר, "תראה, אנחנו יכולים להגיד שזה סגור," הוא מחייך במבוכה. "אך בסופו של דבר זה יהיה תלוי באביגיל, ורק בה." מר שאולוב נושף נשיפה ארוכה, מרגיש הקלה גדולה.
"אם כך, נדאג שהיא תסכים לכך." התשובה של מיכאיל קצרה ותכליתית.
"מה אמרת?" מר שאולוב מקמט את מצחו.
"אנחנו נדאג לכך שהיא תסכים," מיכאיל חוזר על דבריו ומהנהן בשביעות רצון בטרם הוא מושיט את ידו ללחיצה נוספת.
מר שאולוב לוחץ את ידו ומביט בו בחשדנות. אומנם הגבר הצעיר נראה בטוח בעצמו, ואולי הוא יודע על מה הוא מדבר, אך מר שאולוב מכיר את בתו טוב ממנו. היא אולי נראית תמימה ונאיבית, אבל היא ממש לא אחת שתסור למרותו של גבר בין שהיא מעוניינת בו ובין שלא, והיא אף לא תסכים להיות מובלת, אלא מובילה.

פרק 1

חמש שנים לאחר מכן
אביגיל
רעש גלגלי המטוס המתחככים במסלול האספלט שבשדה התעופה 'הית'רו' שבלונדון מעיר אותי משינה עמוקה. אני מזדקפת במקומי, מסדרת את שערי הסתור, מתבוננת סביבי ומנסה להתעשת. אני מציצה בשעון שעל מפרק ידי, השעה אחת־עשרה בבוקר, ובדיוק ברגע זה שעון העצר הדמיוני מתחיל למדוד את הזמן שנותר מארבעת השבועות שקיבלתי כפסק זמן מהבית, מהוריי ומהתוכניות שהם עשו עבורי.
אני מתרוממת על קצות אצבעותיי ונמתחת למלוא גובהי, מטר ושישים סנטימטרים בסך הכול, ואז שולפת את התרמיל מתא האחסון שמעל ראשי, מפהקת פיהוק רחב ונעמדת בפתח המטוס, ממתינה שהדלת תיפתח.
"בוקר טוב," נשמע קול עמוק ונמוך מאחוריי.
אני מסתובבת במהירות ומפנה את מבטי. קרוב אליי, אפילו קרוב מדי, עומד גבר נאה במיוחד. הוא גבוה ממני ורחב כתפיים.
"אומנם זו המחלקה הראשונה, אבל אנחנו עדיין במטוס ואת ישנת כאילו את במיטה רכה וגדולה באיזה מלון חמישה כוכבים," הוא מחייך ועיניו השחורות חולפות על פני גופי במבט חטוף, אך הוא מספיק כדי לגרום לי לזקוף את גבי ולנסות למתוח את חולצתי המקומטת.
"הייתי עייפה," אני ממלמלת ומהדקת לגופי את הסווטשירט האפור והישן, סוגרת את הרוכסן וכורכת את זרועותיי סביבי.
ברור לי שאני נראית מרושלת ואין לי ספק שגם הוא שם לב לכך, ובמיוחד לנוכח העובדה שהוא לבוש במכנסי ג'ינס שחורים חדשים ובחולצת כותנה לבנה ומגוהצת למשעי בעוד רק הזיפים הקצרים והשחורים שמעטרים את סנטרו ואת לחייו מאשרים שבדיוק כמוני, גם הוא בילה את רוב הלילה בטיסה.
גל חום חולף בגופי כשאני מגלה שהוא לא מסיר ממני את עיניו, והסומק שפושט בלחיי מאלץ אותי להפנות את מבטי במהירות.
"מה יכול לגרום לבחורה צעירה כמוך להיות עייפה כל־כך? זה לא שיש לך ילדים ובית לטפל בהם." הוא מושך בכתפיו ומנסה להתבדח, אבל אני לא יכולה שלא לתהות מהיכן האומץ לחדור כך לחיי הפרטיים.
"הייתי עייפה, שום דבר מיוחד," אני עונה בטון משועמם וממהרת להפנות את מבטי קדימה, מניחה שהוא יבין שאינני מעוניינת לנהל שיחות חולין עם אף אחד, ובטח שלא איתו.
תור ארוך של נוסעים משתרך בהמתנה לביקורת דרכונים, ואני מנצלת את הזמן כדי להתארגן. אני מניחה את התרמיל הכבד על הרצפה, מפשפשת בבלגן האדיר שבתוכו ושולפת את הפתק שעליו אימי רשמה את כתובתם של הדודים שלי, אלנה ואברהם, שבביתם אגור בזמן שהותי בלונדון.
ארבעה שבועות! קולה של אימי מצלצל באוזניי באופן חד וברור. ארבעה שבועות שבהם יהיה לך חופש מאיתנו, ולנו ממך, ואז את חוזרת ועושה את מה שהיית צריכה לעשות כבר מזמן; מתחתנת עם הגבר שבחרנו עבורך.
אני מעקמת את אפי ומנסה לנער את ראשי מהמחשבות. מצפים לי ארבעה שבועות של חופש לא מתוכנן, וזה הדבר היחיד שחשוב עכשיו. הבטחתי לעזור לאלנה ואברהם בחנות התכשיטים שלהם, אך אני מתכוונת לנצל את התקופה גם כדי לטייל ברחבי לונדון.
"את מתכוונת לעמוד ככה כל היום?" אותו קול נשמע מאחוריי שוב. מה, הוא עוקב אחריי? ליבי מחסיר פעימה ואני בוחרת לא להגיב וגם לא להפנות את מבטי לאחור. אני מרימה במהירות את התיק מהרצפה ומתקדמת.
אולם הטיסות הנכנסות הומה נוסעים מכל העולם. השעה היא שעת צהריים מוקדמת, ואנשים מתרוצצים ממקום למקום. אני מוצאת עגלה ונעמדת מול המסוע שעליו כבר מסתובבות המזוודות שהגיעו בטיסה שלי, מפהקת ומתמתחת.
"הו, הנה המזוודה שלי!" אני צוהלת לקראת המזוודה שלי, שמגיחה אל המסלול ומתחילה לנוע לכיווני.
אני מנסה להוריד את המזוודה מהמסוע, אך לא מצליחה. היא ענקית ולאכזבתי היא חומקת מידיי וממשיכה לסיבוב נוסף. חולפות דקות אחדות והמזוודה מגיחה שוב. הפעם אני מתכוננת ונעמדת הכי קרוב שאפשר למסוע, נחושה לתפוס אותה ולא להמתין סיבוב נוסף. רגע לפני שאני מספיקה לאחוז בה, יד גברית חזקה ושרירית מקדימה אותי, נשלחת קדימה ותופסת בה. אני צופה במזוודה, מתרוממת באוויר כאילו הייתה תיק ערב קליל, ומלווה אותה במבטי עד שהיא מונחת לרווחתי הרבה על העגלה שלי.
"תודה," אני ממלמלת בלי להפנות את ראשי, יודעת היטב מי הגבר שעזר לי.
"את לא צריכה להודות לי," הוא עונה. "אין סיכוי שהיית מצליחה להרים את המזוודה הענקית הזאת," הוא אומר בקול נמוך ובטון נעים, אך גם מתגרה.
אני מנסה לחשוב על משהו שנון, אך הדבר היחיד שחולף בראשי הוא העובדה שאני נראית מוזנחת, מרושלת, עייפה ולגמרי לא מושכת.
"הכול בסדר?" הוא שואל כשאני תוהה מניין הגיע הרצון הפתאומי להיראות מושכת מפני שדבר כזה עוד לא קרה לי.
לבסוף אני מתרצה ומפנה את מבטי לכיוונו, "ולמה שלא יהיה?" אני מנסה להישמע רגועה, אבל שומעת שקולי רועד ומרגישה שזיעה מכסה את כפות ידיי.
"את נראית בהלם. זאת פעם ראשונה שלך בחו"ל?" הוא מנסה לפענח אותי. אין ספק שהוא חד אבחנה כי אני אכן קצת בהלם, אבל זאת לא הפעם הראשונה שלי בחו"ל ואני בהחלט לא מתכוונת לשתף אותו בכך.
"לא!" אני נוהמת, אך ממהרת להניח את ידי על פי, מנסה להבין מה קורה לי וממתי אני מדברת ככה לאנשים שאני לא מכירה, אך כשאני לא מוצאת תשובה, אני מסובבת את העגלה, מנידה בראשי לכיוונו ומתחילה להתרחק ממנו בצעדים מהירים במיוחד.
ביציאה משדה התעופה מקבלת את פניי רוח קרירה ואני מותחת מעט את השרוולים בניסיון לכסות את כפות ידיי. אף שאינני מבינה מדוע, מבטי פונה לאחור, תר אחר הגבר הזר, אך הוא לא נראה בשום מקום. אני מושכת בכתפי ומתקדמת אל הכביש בחיפוש אחר מונית.
לאחר המתנה ארוכה נעצרת מולי מונית. אני ממתינה כמה שניות, אך כשהנהג לא טורח לצאת ולעזור לי אני ניגשת אל תא המטען, מוצאת את עצמי נאבקת שוב במזוודה הכבדה, מנסה ללא הצלחה להכניס אותה לתא המטען.
"כבר אמרתי לך. אין שום סיכוי שתצליחי להרים את המזוודה הזאת," הקול, שכבר הפך מוכר, נשמע מאחוריי. "תהרגי אותי אם אי פעם אצליח להבין למה אתן, הנשים, סוחבות איתכן מזוודות כאלו גדולות כשברור שאין לכן אפשרות להתמודד איתן. בואי, אעזור לך," הוא מוסיף וכבר אוחז בידית המזוודה שלי, נושא אותה אל תא המטען.
"אני לא זקוקה לעזרתך."
"לצערי את כן, אלא אם את בוחרת להישאר כאן לשארית חייך." הוא רוכן מעט לעברי. להפתעתי דבריו, שבאופן רגיל היו גורמים להתקוממות מצידי, מעלים חיוך על פניי.
אולי המבט החמים עם הזיק השובב הוא זה אשר שובר את הקרח וגורם לליבי להתרחב, ואולי זה פשוט קורה בלי שום סיבה מובנת.
"אכפת לך שנחלוק מונית?" הוא לא בדיוק מצפה לתשובה, אלא מרים את המזוודה שלו ומניח אותה בתא המטען, לצד המזוודה שלי.
"תגיד, לא משנה לך לאן אני נוסעת? אולי היעד שלי נמצא בצד השני של העיר?"
"אל תכעסי, אבל הצלחתי להציץ בפתק שאת מחזיקה ביד והכתובת מוכרת לי. את נוסעת לאזור הגולדרס גרין, אני טועה?"
"גם אתה צריך להגיע לשם?"
"לא רחוק משם," הוא עונה ופותח עבורי את הדלת, מאפשר לי להיכנס לפניו וממתין שאתיישב.
אני מושיטה לנהג את הפתק עם הכתובת ונצמדת לקצה המרוחק של המושב כדי למנוע כל מגע מיותר ביני לבין הגבר הזר, אך מדי פעם הכתפיים שלנו מתחככות זו בזו ואני לא יכולה לעצור את הגיחוך שנפלט מפי כשבראשי חולפת המחשבה על המהומה שאבא שלי היה מקים אילו רק היה רואה אותנו כך.
תחושה חדשה ומשכרת של חופש ושל שחרור אופפת אותי. אני מחייכת לעצמי בשביעות רצון, מרגישה שובבה באופן שאינו אופייני לי ומשננת בראשי שמה שקורה בלונדון, נשאר בלונדון.
"אדי, נעים מאוד," הוא שובר את השקט ומושיט את ידו ללחיצה.
"אביגיל שאולוב," אני לוחצת את ידו ותחושה מוזרה ושונה אך נעימה במיוחד חולפת בגופי.
"אדי? זהו?"
"כן, רק אדי. זה בהחלט מספיק. לא צריך את כל התוספות שמסביב ואת הקשרים המשפחתיים המעיקים," הוא עונה בחיוך. "ולגבי גודל המזוודה, סתם ניסיתי להתבדח, אבל אם את שואלת אותי, כדאי שתדעי שלא סוחבים מזוודה מלאה כזאת ללונדון. באים איתה ריקה וממלאים כאן."
"תודה על העצה." אני תוהה אם לומר משהו נוסף, אבל הוא חוסך לי את ההתלבטות כשהוא פונה אליי ואומר, "אם תרצי, אשמח להראות לך כמה ממרכזי הקניות מהמופלאים בעולם." הוא מביט לכיווני, משתהה מעט ומאפשר לעיניו השחורות לשרטט מסלול לאורך גופי, מעורר רטט עז ולא מוכר שגורם לשערותיי לסמור. אני מנסה להתכווץ במקומי, לא יודעת איך להתמודד עם התחושה המשונה.
הזיק השובב חוזר לעיניו ולרגע נראה שהאור המרצד בהן מאיר אותן מבפנים. ועתה הן נעוצות בפניי. לחיי מאדימות, אך אני לא אומרת דבר. הוא מפנה את מבטו לחלון, ולרגע אני חשה הקלה, אך לבסוף הוא שב ופונה אליי, "אז מה אביגיל עושה בלונדון?"
"הגעתי לחופשה. לארבעה שבועות, ליתר דיוק."
"ומה את מתכננת לעשות בזמן שהותך כאן?"
"לעבוד בחנות התכשיטים של הדודים שלי."
"אז זו לא חופשה," אדי מציין ביובש.
"תאמין לי שבשבילי זו חופשה. או לפחות שינוי."
"ומה התוכניות שלך לאחר שתחזרי לארץ? את בחורה צעירה שכל החיים לפניה, בטח יש הרבה חלומות שאת רוצה להגשים."
"אני בת עשרים ושתיים, ובאמת עוד לא הספקתי לעשות כמעט כלום, ממש כמו רוב בני גילי בארץ." אומנם השאלות שלו תמימות, אך הן שופכות אור על המציאות המוזרה של חיי ואני בהחלט לא מתכוונת לחשוב עכשיו על העתיד שמצפה לי ובטח שלא לחלוק את המידע עם איזשהו זר, שחולק איתי נסיעה במונית.
"ומה אתה עושה כאן?" אני מחליטה להפסיק להיות נושא השיחה ומפנה אליו את אותה שאלה ששאל אותי.
"עובד," אדי עונה בפשטות, מתרווח במושב ומפשק מעט את רגליו.
כעת גם הברכיים שלנו מתחככות וגל נוסף של חום בלתי צפוי מרטיט את גופי. אני נושמת נשימה עמוקה ומנסה לרסן את התגובה הנעימה והמפתיעה, שכמותה טרם הרגשתי.
שקט מתוח משתרר במונית. אני מתלבטת אם לומר משהו, ומציצה לעברו. הוא, להבדיל ממני, מפגין אדישות לקרבה ולמגע שנוצרו בינינו. מעולם לא נמצאתי לבד עם גבר זר, וברור שלא ניהלתי שיחה פרטית או התחככתי בגופו של אחד כזה. אצלנו, בעדה הקווקזית, זה לא מקובל.
"אם ארצה למצוא אותך, אביגיל, איך אוכל לעשות זאת?"
"אין לך שום סיבה לרצות למצוא אותי."
"את זה תשאירי לי להחליט," הוא אומר בטון שקט ורציני בעוד המבט החד שלו ננעץ בעיניי ולא מרפה.
"אז אין לך שום אפשרות למצוא אותי," אני משפילה את מבטי ובוחנת את כפות ידיי המונחות בחיקי.
למזלי המונית נעצרת בפתח ביתם של דודיי והנהג מכריז שהגענו.
אדי יוצא במהירות מהמונית וכשאני נעמדת על המדרכה, אני רואה שהוא כבר ממתין לי לאחר שהוציא את המזוודה שלי מתא המטען.
"הנה, בואי אעזור לך לסחוב את המזוודה אל פתח הבית."
"תודה, אבל לא תודה," אני אומרת בנחרצות והוא מרים גבה ומטה את ראשו.
אני מתעלמת מההפתעה שבעיניו, שולפת שטר מהארנק ומגישה אותו לנהג, אך אדי ממהר לאחוז בידי ולהזיז אותה. "עזבי שטויות, אני אשלם הפעם. תוכלי להחזיר לי בפעם הבאה שניפגש," הוא לוחש באוזני.
אני לא יודעת איך להגיב. יש לי הרגשה שהגבר הזה לא יוותר בקלות. אני מהנהנת לאיטי ונסוגה בעוד התחושה הנעימה מתפוגגת ואת מקומה תופס עצב. אולי אחרי הכול התחלה חדשה היא לא מה שהייתי זקוקה לו.
צעדיי מובילים אותי לעבר המקום שיהיה ביתי בארבעת השבועות הקרובים. אני מקפידה להביט קדימה ולא להפנות את מבטי מפני שהדמעות מתחילות להיקוות בזוויות עיניי ומאיימות לזלוג על לחיי.
אולי בחיים אחרים הייתי יכולה פשוט להפליג איתו לעבר האופק, אבל במציאות של חיי הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לספר לו למה זה לא יכול לקרות בינינו.
"אביגיל!" אדי צועק אחריי ואני נעצרת, מנגבת במהירות את הדמעות ומסתובבת. "אנחנו עוד ניפגש, אני מבטיח." הוא מנופף בידו ונכנס למונית, ואני נותרת על שביל הגישה ומביטה במונית המתרחקת עד שהיא פונה ימינה ויוצאת מטווח ראייתי.