לא ניפרד לעולם

לא ניפרד לעולם הוא רומן המעורר חיוך וסוחט דמעות בבת אחת, על חברוּת, על משפחה, על כוחה של אהבה ועל ההתמודדות עם האיום של אובדן נפש יקרה.

הספר כיכב ברשימת עשרת הגדולים של הסאנדיי טיימס.

ג’וזי קלרק היא אם ורעיה אוהבת. היא ובעלה ג’ף חיים מן היד אל הפה; היא מלצרית, הוא נהג מונית. ג’וזי מוכנה לעשות הכול למען משפחתה, וכשבנה נשלח לכלא על פשע שהיא בטוחה שלא ביצע ובתה עומדת להתחתן — היא חוששת מפני העתיד לבוא.

בל מונקטון היא אשת נדל”ן מצליחה, המתגוררת בבית פאר מעוצב ליד הים, בחלק העשיר של אותה עיירה. נראה שיש לה הכול, אך היא בודדה מאוד. צללי עברה, כולל מות אחותה התאומה, מאפילים על עתידה.

חייה של ג’וזי שונים בתכלית השינוי מחייה של בל, אך אותה מחלה איומה שקטלה את אחותה של בל תוקפת גם את ג’וזי. הגורל מפגיש בין השתיים, ומול חוסר ודאות ושברון לב, החברות האמיצה ביניהן עולה ופורחת

פרק 1
“אז מה נראה לך שקרה?” מלמלה ג’וזי קלרק, כמעט בינה לבין עצמה, כשהניחה את הטלפון.
“קרה איפה?” תהה בעלה מאחורי הגיליון החדש של לוח מודעות הרכב. יהיה נס אם יוכלו להרשות לעצמם מכונית חדשה, יד שנייה, כמובן, אבל לא יזיק לבדוק.
ג’וזי עפעפה לעבר ג’ף בעיניה הסגולות, עזות המבע. אף שלא יכלה לראות את פניו, פניה שלה השתקפו במראה שהיתה תלויה מעל האח המלאכותית, ומה שראתה היו תווי פנים קטנים ועדינים, עם סנטר מחודד ועם אף שהתאים יותר לילדה קטנה מאשר לאישה בת ארבעים ושתיים. היהלום שבכתר, כפי שנהג לומר אביה, היה ערימת תלתלים מבריקים בצבע דבש, שהתנחשלו על ראשה כאילו היו להם חיים משל עצמם.
“חצי מהנשים שאני מכירה היו מתות לשיער כזה,” מתלוננת כל הזמן השכנה שלה, קרלי. לא שהשיער של קרלי גרוע, אבל הוא פשוט לא בלונדיני טבעי, ולמען האמת, הוא גם לא כל-כך מלא חיים. אבל בערבי שבת שבהם יצאה עם הבנות, היא סידרה את השיער שלה במיומנות כזאת, שאיש לא היה מנחש כמה תוספות, הארכות, סיכות ותרסיסים החזיקו אותו יחד.
ג’וזי, שבקושי הגיעה ל-158 סנטימטרים, מעולם לא נחשבה גבוהה. מצד שני, גם ג’ף, עם ה-165 סנטימטרים שלו, לא היה ממש עוג מלך הבשן. אבל הוא היה, לפחות לדעתה, הבחור הכי הורס בכל קֶסְטֶרְלי-און-סי. או בכל אופן, ברחוב שלהם. אולי בכל השכונה. כי אף אחד מהבחורים שהכירה, צעירים או זקנים, לא הזכיר קצת את טום קרוז כשחייך או גרם ללבה להחסיר פעימה, כפי שעשה לפעמים ג’ף. וזה בהחלט אומר משהו, אחרי עשרים-ושתיים שנות נישואים. זה לא אומר שלא היו להם עליות ומורדות בדרך; היו גם היו. למעשה, הייתה תקופה שהיא חששה ברצינות שהם לא יחזיקו מעמד, אך כעת לא הרשתה לעצמה לחשוב על זה יותר מדי. אין טעם. הרי האישה האחרת, דוֹני הופקינס, עברה לגור בצפון לאחר שנחשף כל העניין איתה ועם ג’ף. זה קרה בחג המולד לפני חמש שנים והרס לגמרי את החג, זה בטוח. למעשה, חג המולד מאז כבר לא מה שהיה, בהתחשב בכל הזכרונות המכאיבים שהביא איתו סנטה קלאוס במקום שמחת חג.
חג המולד שעבר היה הגרוע ביותר, אם כי בפעם ההיא זה לא היה בגלל דוני. הנסיבות היו כאלה, שג’וזי אולי הייתה כבר מעדיפה שחברתה הטובה ביותר לשעבר הייתה חוזרת במפתיע. לא, מקור עוגמת הנפש בשנה שעברה היה ראיין, בנם בן השמונה-עשרה, שהתעלה על עצמו כל-כך כשהצליח להיקלע לצרה אחרי צרה, עד שג’ף כבר לא היה מסוגל לשמוע את שמו של הנער.
למרבה הפלא, נראה שהמשבר סביב המשפט של ראיין וכניסתו לכלא קירב בין ג’וזי לג’ף במשך פרק זמן, בעיקר מאחר שהיה להם נושא אחר לעסוק בו, במקום בנזק שעולל לנישואיהם הרומן שלו עם דוני.
היא עדיין לא הצליחה להימנע מלתהות, אם ג’ף לא התחרט על כך שנשאר.
היא לא שאלה, זה ממילא לא יעזור, ולא רק מאחר שחששה מתשובתו, אלא מאחר שהיא עצמה אסרה על השמעת שמה של דוני ברחוב גרינאייקר קלוז מספר 31. זה ביתם, בית דו-משפחתי קטן ומסודר, בקצר הרחוק של רחוב ללא מוצא, ליד שביל שהתפתל לעבר הגנים הציבוריים, ולא צריך לטנף את ניחוחו הרענן, הלימוני, בתזכורות מצחינות לבגידה מצד מי שהתיימרה להיות חברתה (ג’וזי לא תודה בכך לעולם, אך בעצם היא התגעגעה לדוני יותר מכפי שתיארה לעצמה, אם כי זה כנראה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהיו החברות הכי-טובות מיום היוולדן).
מה שרק אומר, שאסור אף פעם לסמוך על אנשים, גם לא על אלה הקרובים אלייך ביותר. זה היה לקח מכאיב מאוד עבור ג’וזי, כשהיא עצמה נאמנה כל-כך, עד שאפילו לא נעים לה לבטל תור לרופא השיניים.
משוש חייהם האמיתי היה לילי המלאכית, בתם בת העשרים-ואחת, שלומדת היסטוריה ומדעי המדינה לתואר ראשון באוניברסיטה, ועוד בהצטיינות. איש מבני המשפחה שלהם, הצד שלה או מהצד שלו, לא הצליח כל-כך יפה בלימודים. ולמעשה, אף אחד בכל הרחוב שלהם. אבל בעצם, לילי היא בחורה מיוחדת במינה; כולם אומרים זאת לאורך כמעט כל חייה המבורכים. היא קורנת, חיוך תמיד מתנוסס על שפתיה, והיא יודעת לגרום לכולם סביבה להרגיש בנוח. לא פלא שהאהבה פשוט מורעפת עליה מכל עבר.
“היא בול כמו אמא שלה,” דוני תמיד הייתה אומרת, אבל ג’וזי לא חשבה שהיא עצמה הייתה אי-פעם חמודה כמו לילי. נכון, גם היא נהנית לצחוק, ותמיד יש בפיה מילה טובה וכתף למי שצריך, אך היא לא ניחנה באותו זוהר פנימי, באותה אמונה מושרשת בטוב לבו של האדם, כמו זו שהקרינה תמיד בתה.
אולי פעם היא הייתה כזאת, אך בהחלט לא עכשיו.
כעת תקוותיה מצולקות וחלומותיה קודרים, אם כי כשמסתכלים עליה, או מדברים איתה, קשה מאוד לנחש זאת. היא פשוט המשיכה לנהל את חייה כרגיל, בדרכה העליזה, עם מטלית אבק וחומר הברקה בידיה בכל שני ורביעי, עם קנקן תה ומחבת בכל חמישי ושישי, ועד לאחרונה — גם עם אוזניות טלפון על ראשה, עסוקה בשיווק טלפוני בסופי השבוע. באזור שבו הם גרים, בשטחי מועצת טמפל פילדס הידועים לשמצה, אין שום קללה, ניבול פה או איום במוות שטרם שמעה, אבל רק כשהתחילה בעבודה הזאת חוותה על בשרה את הביטויים האלה. בחיי, הדברים שאנשים מסוימים אומרים כשאת מתקשרת אליהם ככה פתאום... היא מעולם לא חזרה על הקללות ששמעה, אפילו לא באוזני ג’ף, שלזכותו (או לחובתו) ייאמר שהוא מפגין אוצר קללות לא קטן בעצמו כשהמונית שלו מתקלקלת. ועדיף אפילו לא להזכיר לו את הנערים ש״פינקו״ את המושב האחורי שלו בהקאה רצינית, אחרי שהשתכרו כהוגן בשישי בערב. זה באמת לא היה מראה נעים, לאף אחד.
בסוף התברר כי עסקי הטלמרקטינג היו בזבוז מוחלט של זמנה; היא לא הרוויחה מהם אפילו אגורה שחוקה. לכן, בשני סופי השבוע האחרונים היא נהנתה מקצת זמן לעצמה. לא רע, בהתחשב בהתחייבות שהייתה לה בכל שבת שנייה, התחייבות שבשום פנים ואופן אי אפשר להפר.
היא נאלצה לתהות אם זו הסיבה לכך שהשתקפותה במראה מציגה אישה מודאגת, לחוצה, אפילו נפולת פנים. מוזר, מאחר שהיא לא הייתה מודעת לכך שהיא מרגישה עכשיו משהו מיוחד, למעט סקרנות קלה לגבי מה שעומד מאחורי שיחת הטלפון שסיימה זה עתה.
אז מה, עכשיו היא אמורה לרוץ למעלה ולארגן לעצמה מראה ייצוגי יותר לקראת הביקור? מריחה זריזה של קרם בסיס, כמה טפיחות קלות של סומק, משיחה או שתיים במטה הקסם של המסקרה? היא בדרך כלל אינה נוהגת להתאפר בימים של הניקיון, והואיל והיום יום רביעי, היא לא טרחה להתאפר הבוקר. ג’ף תמיד אמר, בדרכו הבוטה, שהיא לא צריכה להתאפר; היא יפה טבעית, "או נאטורל".
בדרך כלל הוא לא נוהג לתבל את מחמאותיו בביטויים בצרפתית, מן הסתם מאחר שזה הביטוי היחידי שהוא מכיר, אבל בהזדמנויות הנדירות שנזכר בכך גרם לה הדבר עונג בל-ישוער, בעיקר בעקבות מה שעבר עליהם.
“יש לך הזמנות לנסיעות היום?” שאלה בעודה חוצה את המטבח כדי להפעיל את מכונת הכביסה לסיבוב נוסף. בימים אלה פעם אחת כבר לא מספיקה, סימן אזהרה לכך שהעגלה העתיקה כנראה הולכת להתפרק. תענוג גדול! עוד הוצאה שהם לא יכולים להרשות לעצמם.
“מממ?” המהם ג’ף.
“זו הייתה לילי בטלפון,” קראה לעברו ג’וזי. “היא וג’ספר בדרך לכאן.”
ג’ף נשמע מופתע. “באמצע השבוע?” אמר. “למה אנחנו חייבים את העונג הזה?”
“היא לא הסכימה להגיד, אבל היא רוצה לדבר עם שנינו. אז אם יש לך נסיעות מוזמנות...”
“שום דבר בינתיים,” הודה בדכדוך. “אני אגש מאוחר יותר לתחנה ואבדוק מה קורה. את מעמידה קומקום?”
“אם אתה רוצה.”
לאחר שעשתה זאת, ניגשה לעמוד בפתח בין המטבח לסלון, מתענגת לרגע על הטפט החדש שלהם, עם הפסים האפורים המהודרים והבורדרים הפרחוניים. הם השיגו אותו בהנחה של שלושים אחוזים במכירת סוף העונה של חנות קנה-ובנה "בי אנד קיו", ולא ממש חשוב שלא הייתה כמות מספקת, כי אף אחד ממילא לא מסתכל מאחורי הספה, אז למי אכפת אם יש שם קיר חשוף?! מה שהיה חשוב לג’וזי זה שהטפט שקנו דומה מאוד לטפט בחדר ההסבה האלגנטי להפליא של ג’ון קרובר-קין. זה היה אחד הבתים הגדולים בצד השני של הגבעה המשקיפה על מפרץ טמפל. היא ניקתה שם בימי שני וכיבסה עבורו בימי רביעי. היא עבדה גם אצל כמה מהשכנים שלו, עד שביקשו ממנה להפסיק לבוא לאחר המקרה האומלל עם ראיין בשנה שעברה. מר קרובר-קין לא היה כמותם. הוא היה מתוק ומתחשב, ולגמרי הבין שאי אפשר להאשים אותה (אם כי היא כנראה כן אשמה, מבחינה מסוימת, אבל יפה מצדו שהוא התייחס אליה בנחמדות). למרבה הצער, הוא כמעט אף פעם לא בבית, מאחר שה”קלוז”, כפי שנקרא הבית שלו, משמש אותו למעשה רק לסוף השבוע, כך שהבית בדרך כלל ריק כשהיא מפזזת בתוכו עם מטאטא נוצות ועם שואב אבק.
תארו לעצמכם שיש לכם כל-כך הרבה חדרים — שישה חדרי שינה בסך הכול, כשלכל חדר צמודה יחידת שירותים — חדר כביסה נפרד, מטבח גדול כמו כל הקומה הראשונה של ביתה, דונמים של שטח מוריק ומעוצב, עם מגרש טניס, בריכה ונוף מרהיב של המפרץ, אבל אתם לא גרים שם כל הזמן. תארו לעצמכם איך זה להיות כל-כך עשיר, ורווק. אבל היא לא ממש קינאה בו, כי הוא תמיד נראה לה בודד, למרות כל החברים שהגיעו לבלות שם בסופי השבוע. לעתים קרובות חשבה על כך כשהיא וג’ף סבלו מחסרון כיס, מה שקרה רוב הזמן בימים אלה; לפחות הם בריאים, ויש להם הילדים שלהם, וזה את זה.
טוב, בכל אופן יש להם את לילי, שצלצלה לפני כמה דקות כדי להגיד שהיא בדרכה אליהם, היא צריכה לדבר איתם. וגם ג’ספר מגיע. ג’וזי אהבה את השם הזה, שנשמע כאילו הוא בא ממשפחה טובה, מה שנכון, בעצם.
ג’ף חשב שזה שם קצת הומואי, אם כי הוא מחבב מאוד את הבחור. ג’ספר ולילי חברים מאז השנה הראשונה שלהם באוניברסיטת מערב-אנגליה, וככל הידוע לג’וזי, בני משפחתו של ג’ספר, שמתגוררים בקנט, מאוהבים בלילי ממש כמו בנם. היא רק קיוותה שלילי לא תשתקע בסוף בדרום-מזרח אנגליה לאחר שתסיים את לימודיה, אם כי, כמובן, היא בחיים לא תגיד לה את זה. אחרי הכול, היא לא יכולה לרתק אותה לנצח לווסט קאנטרי, דרום-מערב המדינה, אף שזה יהיה ממש נחמד אם הם יצליחו למצוא עבודה בערים הגדולות הסמוכות, בריסטול או אקזטר. אף אחת מהערים האלה לא רחוקה מדי, רק כשעה ברכבת, קצת יותר במכונית, ובערים האלה יש ממש אקשן, כפי שאומרת לה לילי שוב ושוב.
בעצם, ג’וזי בילתה קצת יותר בבריסטול בחודשים האחרונים. אחרי שביקרו את ראיין בכלא, היא ולילי היו הולכות לקניות ומפטפטות להן, שותות יין בבתי קפה על המזח ובולעות את כל כמות התרבות שהצליחה לילי לדחוס לתוכן, עד שהגיע הזמן שג’וזי הייתה צריכה לתפוס את הרכבת בחזרה הביתה. בדיוק כך דמיינה לעצמה ג’וזי את חייה, אילו התאפשר לה ללמוד באוניברסיטה, אם כי באותה תקופה זאת אפילו לא הייתה אופציה. זה בהחלט לא היה משהו שהוריה עודדו. למעשה, אביה יכול היה לחיות מספיק זמן כדי לראות אותה קוטפת חמישה “טוב מאודים” וארבעה “טוב פלוסים” במבחני סיום התיכון, אלמלא לקה בהתקף לב באותה שבת אחר הצהריים בזמן משחק כדורגל, כשהייתה בת ארבע-עשרה, ואפילו לא הספיק להגיע לחדר המיון. באותה תקופה כבר היו הוריה גרושים כמעט עשר שנים, כך שאמה, איילין, לא הרגישה את עומק האובדן כמו ג’וזי. למעשה, איילין מלמלה משהו מחריד כמו “ברוך שפטרנו” כששמעה את הבשורה, ואפילו לא טרחה להגיע להלוויה. ג’ף היה שם, כמובן, והמון חברים של אביה מהשכונה. כולם הביעו צער על כך שביל “החזיר ציוד” בגיל כל-כך צעיר.
זה היה מאוד אופייני לאמא שלה, להיעלם בזמן קשה כל-כך; היא תמיד התעסקה בעיקר בעצמה. אביה לא היה כזה. כשהוא לא היה שיכור, וחייבים לומר שזה היה די נדיר, הוא תמיד התעניין בלימודים שלה, ובכל פעם שקיבלה ציון טוב הוא היה לוקח אותה לפיצה כדי לחגוג.
“אני מוכן להתערב שתהיי עורכת דין תותחית, או אפילו ראשת ממשלה, באחד הימים,” היה מקניט אותה.
“יופי. בדיוק בשביל זה יש בית ספר, כדי להרחיק אותך מצרות,” זה היה המקסימום שיכלה להפיק מפיה איילין, רגע לפני שיצאה לבילוי סוער בעיר, או לעבוד משמרת כפולה ברשת טסקו.
מאחר שלעתים קרובות היו צרות בחלק הצפוני של טמפל פילדס, תושבי החלק הדרומי חששו כל הזמן שהמסוממים, הפרחחים והפושעים, שהעסיקו כהוגן את משטרת קסטרלי, יחצו את הגבול שנוצר על ידי הרחוב הראשי ההומה וינסו לגייס לשורותיהם בני נוער. זה קרה לעתים נדירות בלבד, בעיקר מאחר שהצעירים מהדרום נהגו לעלות בעצמם צפונה, בחיפוש אחר הרפתקאות.
ג’וזי עצמה מעולם לא התרחקה צפונה מהרחוב הראשי, ואם ג’ף היה נקרא לנסיעה בכתובת ב”אזור”, כפי שקראו לזה לפעמים, הוא וידא שדלתות המונית וחלונותיה נעולים היטב, עד שיצא משם בבטחה. ג’ף האמין שצריך לאפשר לנהגי מוניות לשאת אקדח כשהם נכנסים לרחובות האלה, וג’וזי הסכימה איתו בשלווה, בידיעה שזה לעולם לא יוכל לקרות. אמא שלה נדנדה לג’ף כל הזמן להצטייד באלת בייסבול, לפחות, כי אין לדעת איזה חולירע הוא עלול לאסוף לנסיעה, אם זה ב”אזור” ואם זה בכל מקום אחר, בעצם.
איילין לראשות העיר!
היא החליטה שהביקור הבלתי צפוי של לילי וג’ספר מצריך לפחות החלפת בגדים מבגדי הניקיון שלה, ולכן פנתה לכיוון המדרגות, כשהנייד של ג’ף התחיל פתאום לצלצל.
“אם זאת הזמנת נסיעה,” אמרה, “אתה יכול לנסות לחזור תוך שעה? לילי כבר תגיע עד אז.”
הוא סימן לה ששמע, הרים את הטלפון וזמרר בעליזות: “הלו, המונית של ג’ף, בכל זמן, לכל מקום.”
ג’וזי, שהתפלאה על כך שזה עדיין מעלה חיוך על שפתיה, גם אחרי ששמעה את המילים האלה אלף פעם, המשיכה לעלות לחדר השינה שלהם. היא ניסתה לא לשים לב לכך שהמדרגות, וגם המישורת, זקוקים לשכבת צבע רעננה, והמכפלת של אחד הווילונות פרומה. כבר שבועות שהיא מבקשת מג’ף להוריד את הווילון כדי שתוכל לתקן אותו, אבל הוא עדיין לא הגיע לזה, וגם אם תאזור אומץ להתמודד עם הסולם — והיא חששה מכך, בגלל הזווית המוזרה של החלון — היא עדיין לא תצליח להגיע לקרניז.
כזה הוא ג’ף קלרק: לב של זהב, מוכן לעשות הכול בשביל כולם, בכל זמן, בכל מקום, אבל נראה שהוא אף פעם לא מגיע לסדר מה שטעון תיקון בבית. אלא אם כן זה למען לילי, כמובן. הוא היה מוכן לטפס על הרים, לשחות בנהרות ולגלם את הליצן למען ילדתו היקרה. למעשה, הוא אכן עשה את כל הדברים האלה במשך השנים, בניסיון לעזור לה לגייס כסף למטרות שונות, וג’וזי הייתה משוכנעת שלילי טרם סיימה איתו. יכול להיות שבגלל זה היא וג’ספר באים, כדי לנסות לשכנע את ג’ף להצטרף לרכיבת אופניים למטרות צדקה ללנד’ס אנד, או להתלבש כמו אישה ולרוץ לאורך כביש החוף בין סומרסט לדבון. אין סוף למזימות שבהן מעורבים לילי וג’ספר, או לארגוני הצדקה שהם קשורים אליהם, וג’וזי רק הצטערה על כך שהיא וג’ף לא יכולים להרשות לעצמם לעזור להם קצת יותר, לא רק איזו חמישייה או עשירייה בכל פעם.
“רכב למכירה,” בישר לה ג’ף כשנכנס לחדר השינה שלהם, עיתון הקסטרלי גאזט בידו האחת, עט באחרת. ג’וזי ידעה שהוא מחפש מכונית חדשה, במקום האופל אסטייט שלהם, שבזמן האחרון מבלה יותר זמן במוסך מאשר על הכביש. היא לא תשאל איך הם יכולים להרשות לעצמם, כי היא כבר יודעת - זה יצטרך להיות בתשלומים אינסופיים, והוא לא שש יותר ממנה לקחת על עצמו עוד חובות.
ובכל זאת, בשעת חירום עושים מה שצריך לעשות. ותודה לאל שהוא מצא דרך להתפרנס, אחרי שנסגרה חברת חומרי הבניין שבה עבד במשך חמש-עשרה שנה כנהג מלגזה.
אין הרבה עבודה באזורים האלה, והוא שנא לקבל דמי אבטלה; הוא היה הרוס מכך שהוא נזקק לחסדי המדינה. ג’ף תמיד היה גבר גאה, והעובדה שתמיד שילם את מסיו והיה זכאי לקצת עזרה בזמנים קשים לא גרמה לו להרגיש טוב יותר בקשר לזה. דמי הפיטורים שלו היו יכולים לעזור מאוד, אלמלא נאלצו לאכול את הכול, יחד עם חסכונותיהם, ולהוציא כסף על הבן שלהם.
“את הולכת אחר כך לקרובר-קין?” שאל ג’ף, צונח על המיטה ומותח את רגליו. הואיל והחדר לא היה מספיק גדול, המיטה הזוגית הייתה קטנה, אבל אף אחד מהם הרי לא ממש ענק, כך שהם הסתדרו עם זה. אם כי ג’וזי לא הייתה מתנגדת לעוד שטח ארונות, או לעוד שידה, כדי שלג’ף תהיה אחת משלו. אבל גם ככה בקושי היה מקום בחדר ללכת סביב המיטה, אז אין סיכוי להכניס לשם עוד משהו.
“לא, סיימתי להיום,” ענתה, מסירה את מכנסי הטרנינג הישנים הרחבים ושולפת זוג מכנסי ג’ינס של ג’ורג’. מחירם היה שמונה פאונד תשעים-ותשעה ברשת אסדה, מציאה אמיתית, והם לא עשו לה תחת גדול. לא שהתחת שלה גדול במיוחד, אבל היא בהחלט יותר רחבה באזור הזה מכפי שהייתה רוצה, ונראה שאף התעמלות או דיאטה לא עוזרת.
שאיבת שומן.
כן, בחלום בלילה...
“הבוס שלך יודע שאת חותכת פינות?” התגרה בה ג’ף, מניח את ידיו מאחורי ראשו בזמן שצפה בה מתלבשת.
“לידיעתך, הוא ביקש ממני לעבוד פחות,” ענתה בעודה סוגרת את רוכסן הג’ינס ומסירה את חולצת הסריג שקיבלה ליום הולדתה, או אולי לחג המולד, לפני כעשר שנים. היא עדיין בסדר גמור בשביל נקיונות, או כשהיא ממלצרת בקפה סיפרונט, בעיקר בתקופה הזאת. “הוא אמר לי שהזמין אנשים לקוקטיילים במוצאי שבת, אז הוא מעדיף שאבוא לפני כן, כדי לוודא שהכול מוכן לקראת האורחים שלו. וגם,” המשיכה בהטעמה, “הוא ביקש ממני לעזור להגיש באירוע ולנקות אחרי שהאורחים יעזבו, אז זה אמור להכניס לי עוד כמה שעות נוספות.”
“יופי, ואת יודעת למי להתקשר אם מישהו צריך מונית... אם כי אני לא מתאר לעצמי שהאינטליגנטים האלה יסכימו להיכנס למשהו פחות ממרצדס...”
“האופל שלך היא גאוות המודל שלה,” הרגיעה אותו. “אף אחד לא מחזיק מכונית כל-כך נקייה, או מתגאה יותר ממך בשטח המטען שלה.”
“או רוצה לבעוט בה חזק יותר ממני, כשהמכונית המחורבנת הזאת מתקלקלת... בכל אופן, מה הסיפור של לילי, לדעתך?”
“היא רק אמרה שהם בדרך ושהם יספרו לנו הכול כשיגיעו לכאן.”
הוא הזעיף פנים. “הכול?”
“זה מה שהיא אמרה.”
“אני מקווה שהם לא הולכים לבשר לנו שהוא הכניס אותה להיריון,” אמר, בעוד ג’וזי ניגשת לחדר האמבטיה כדי להסתדר קצת. “אם כן, יהיה לו עסק איתי.”
“הוא ממש ישקשק מפחד,” אמרה בלעג.
“ובצדק, כי הם הרבה יותר מדי צעירים בשביל להיתקע עכשיו עם ילדים. אם תשאלי אותי, הם אפילו לא צריכים לגור ביחד. אבל אף אחד לא טורח לשאול אותי.”
ג’וזי צחקה. “לא זכור לי שהתנגדת כשנסענו לשם לעזור להם לעבור דירה,” הזכירה לו.
“אני בטוח שאמרתי משהו, אבל כרגיל, אף אחד לא מקשיב. הם עוד לא גמרו ללמוד!” המשיך לנאום כשנכנסה שוב לחדר השינה, “ואיך הם יצליחו להשיג לעצמם עבודה טובה, אם יש להם תינוק בבית?”
“אם תהיה להם עבודה טובה, הם כנראה יוכלו להרשות לעצמם מטפלת,” ציינה ג’וזי. “בכל אופן, אני לא חושבת שזה העניין. לילי והוא מאוד רוצים לטייל בעולם לפני שהם מתמסדים, והיא לוקחת גלולות.”
הוא הזעיף פנים. “ועכשיו אני צריך לחשוב על הסיבה לכך?” אמר.
היא ידעה שהוא מתלוצץ, לכן השליכה לעברו מגבת ולבשה חולצת גולף בצבע תכלת, אבל החליטה במהירות שהחולצה צמודה מדי, והעדיפה במקומה חלק עליון של טרנינג שחור קטיפתי. “הניחוש שלי הוא,” אמרה בעודה מכניסה את הבגדים לסל הכביסה המלוכלכת, “שהם רוצים לערב אותנו באיזו פעילות צדקה, או שיש להם איזו תוכנית לחג המולד. אולי המשפחה של ג’ספר תזמין אותנו לשם לחג, כדי שנוכל להיות כולנו יחד.”
ג’ף פער עיניים. “נראה לך?” אמר, נשמע מפקפק ומתפעל בו-זמנית. “אני הייתי מסכים, אם הם יסכימו. את לא?”
לא, למעשה היא לא חשבה שתסכים. היא אהבה לחגוג את חג המולד כאן, בביתם. אבל היא רק אמרה: “נחכה ונראה לפני שאנחנו בונים מגדלים באוויר, טוב?”