מבעד לכאב

את הכאב הזה יותר מדי נשים מסתירות, והגיע הזמן לדבר עליו.

צופיה, צעירה ממשפחה דתית שמרנית, בטוחה שהיא פגומה. הכאב הזה, שהיא מסתירה, מביא להתפרקות נישואיה. היא מאמינה שלא תוכל להיות בת זוג ראויה ומאהבת מספקת ושאף פעם לא תביא לעולם ילדים משלה.

היא גוזרת על עצמה בדידות, ואז…

היא פוגשת את ארז, שיודע דבר או שניים על בדידות. הוא רגיל להשיג כל אישה שהוא רוצה, אבל דווקא צופיה לא משחקת את המשחק שלו.

האם הוא יצליח לחדור את הגנותיה ולגלות את הסודות שהיא מסתירה? האם הם יצליחו למצוא את המתנה שבאתגר?

“מבעד לכאב” הוא סיפור רומנטי, ארוטי ושובר מוסכמות שמציב את העונג הנשי בקדמת הבמה. זהו מסע מרגש של אישה שלומדת לגלות שגם היא ראויה לאהבה.

3
צופיה
"אנחנו צריכות לדבר," אמא שלי מתפרצת לחדר, "ואני צריכה שתהיי רגועה ושתקשיבי עד הסוף."

אוי לא. מה עכשיו?

"אני שומעת," אני נאנחת ומרימה את עיניי מספר הפסיכומטרי.

אמא שלי נושמת עמוק, "דיברתי עם רבקה. היא אמרה שיש לה בחור בשבילך."

כמובן. מצאו לי בחור. פשוט נהדר. "כבר אמרתי לך, א–"

"לא. חכי רגע. הוא אלמן. ויש לו ילדה. הוא בן אדם טוב, ושמעתי עליו הרבה דברים טובים."

"אני לא מוכנה להתחתן!" הדם עולה לי לראש והאוזניים שלי מצלצלות.

היא מתיישבת על המיטה שלי, הבעת פניה מלאת רחמים. "מתוקה, אני מבינה שזאת הייתה חוויה ממש לא נעימה. לא קל לעבור גירושים. זה בטח משאיר טראומה ופחדים וחששות. ברור לי שזה לא צעד קל. אבל את יודעת מה אומרים על טראומות? שכדאי לעלות מיד חזרה על הסוס. אל תפחדי מנישואים רק כי שלכם לא החזיקו מעמד."

המילים הרכות שלה מפתיעות אותי. אולי אני צריכה להגיד לה את האמת?

היא אוחזת בזרוע שלי. "אני חושבת על טובתך. אנשים מדברים ומרכלים ומשערים למה התגרשתם. את צריכה להגיד תודה שאת עוד מקבלת הצעות, זה ממש לא מובן מאליו. ככל שעובר יותר זמן זה נראה כאילו משהו לא בסדר אצלך. אני גם רואה איך את מאבדת כיוון כשאת ככה בלי בעל. תאמיני לי שזה לטובה. תצאי איתו, תנסי להכיר אותו."

לעולם לא אוכל לספר לה את האמת.

"אמא, אני באמת לא מתכוונת להתחתן שוב. אמרתי לך. הריכולים של השכנים לא ישנו את זה, אני לא רוצה להתחתן."

"מה את מדברת שטויות?" היא מתפרצת, פניה אדומות מכעס, "הבת שלי לא תתחתן? למה? איזו סיבה יש לך לא לרצות להתחתן?"

היא מסתכלת עליי ולפתע עיניה מתרחבות באימה. "את חושבת שאת מהאלה? את נמשכת לנשים?"

"מה? לא!" אני מזדעקת. אבל כשאני חושבת על זה, אולי אם הייתי לסבית היה לי יותר קל בחיים.

"אז מה הבעיה?"

"ניסיתי נישואים והבנתי שזה לא בשבילי. אני רוצה להיות רופאה בעזרת השם. להציל חיים ולרפא אנשים. זה ימלא את החיים שלי מספיק. אני לא צריכה יותר מזה."

"כל אישה שואפת להתחתן, צופיה. 'לא טוב היות האדם לבדו'. אולי את צריכה לצאת ולהכיר בחור טוב כדי להבין את זה. מה אכפת לך? אני אגיד לה שתיתן לו את המספר שלך. את לא חייבת לפגוש אותו, קודם תדברו ו–"

"שלא תעזי!"

היא נרתעת לאחור, ואני מבינה שעברתי את הגבול. "אני מצטערת. אני צריכה עוד קצת זמן. אולי את צודקת ואני ארצה את זה יותר בהמשך, אבל אני לא מוכנה לזה עדיין. בבקשה תתאזרי בסבלנות עוד קצת."

"אני מוותרת לך הפעם, אבל אני לא אדחה עוד בחורים טובים שמוכנים לצאת איתך."

אני מהנהנת, שמחה שהצלחתי להתחמק שוב בעור שיניי ולהרוויח עוד קצת זמן. עם מעט סייעתא דשמיא, זו תהיה ההצעה האחרונה שאקבל.

הדבר הבא שמפריע לי ללמוד הוא צלצול הודעה ממספר לא מזוהה.

היי, זה ארז מבית הקפה. אני מבין שמועדונים וברים פחות הקטע שלך, אבל אני בטוח שארוחת ערב את אוכלת. מה את אומרת על הערב, במסעדה החדשה במתחם התחנה?

אני בוהה בהודעה במשך כמה דקות, מנסה לארגן את המחשבות. מעולם לא התחילו איתי. חנוך לא היה צריך לחזר אחריי, המטרה של השיחות ושל המפגשים בינינו הייתה ברורה. כשאני חושבת על זה, עוד לפני שדיברנו כבר ידעתי על כל ה"מעלות" שלו. החיזור של ארז מחמיא לי, אבל לא רלוונטי. שום דבר לא יכול לקרות בינינו בכל מקרה. אבל הבחור פשוט לא מבין את המסר. למה הוא מתעניין בי כל כך? אני סתם בחורה.

מה היה קורה אם הייתי אומרת לאמא שלי שמצאתי בחור שאני מוכנה לצאת איתו, אבל הוא חילוני? צחוק מתפרץ מתוכי. היא הייתה מתעלפת.

אין סיכוי שאצליח לחזור ללמוד עכשיו. קירות בית ילדותי סוגרים עליי. אני חייבת לעבור לגור בדירה משלי. כל עוד אני גרה כאן, הם ימשיכו להתערב לי בחיים. אני צריכה אוויר. אני צריכה לחשוב. אני צריכה לצאת מפה.

aur
ספיר פותחת את הדלת בגופייה שחורה ובמכנסיים קצרצרים בצבע תכלת. כמה נוח לה עם הגוף שלה. היא בוחנת את הבעת פניי ואוספת אותי אליה לחיבוק. השיער המתולתל והשופע שלה, שצבעו חום אדמדם, מדגדג את פניי.

"מה קורה? לא נשמעת טוב בטלפון."

"סליחה שאני נופלת עליכן ככה בערב. פשוט אמא שלי ואני רבנו. הייתי צריכה להתרחק מהבית."

"את תמיד יכולה לבוא לפה," היא מהדקת את החיבוק מעט ואז מרפה ומובילה אותי אל ספת הסלון.

"היי, מה נשמע?" בר מגיחה מהמטבח, לבושה גם היא בשורטס ובגופייה, שערה השחור והחלק מושלם ומבריק כמו תמיד. השיער הזה הוא הדבר הראשון שהבחנתי בו בפעם הראשונה שראיתי אותה, כשישבתי בשולחן מאחוריה במכינה לשיפור ציוני הבגרות. "כיף שבאת. בדיוק תכנַנו לראות סרט." היא מניחה קערת פופקורן עמוסה על השולחן ומצביעה על המסך שבו מתנוסס דף הבית של נטפליקס.

"אולי תעזרי לנו להכריע," ספיר מגחכת, "בר רוצה אקשן ואני רוצה משהו רומנטי סקסי כזה."

רומנטי? סקסי? פחות בתפריט שלי.

"אם ככה, אני מכריעה אקשן," אני מחייכת במבוכה.

"את תמימה מדי אם את שואלת אותי. לא יזיק לך לראות קצת פורנו רך."

עיניי נפערות כשהקדימון הארוטי והבוטה של הסרט שספיר רוצה לראות רץ על המסך. היא צוחקת.

"ספיר, תפסיקי, את מביכה אותה! לא רואים אצלם דברים כאלה."

"זה לא שהיא בתולה, היא הייתה נשואה שנתיים." למרות שאת בר הכרתי קודם, ספיר ואני הפכנו קרובות במיוחד מאז שסידרה לי את העבודה בבית הקפה.

"נו, אז מה? יש הבדל בין לעשות בחושך לבין לראות אנשים בטלוויזיה."

הן ממשיכות להתווכח, אבל אני כבר לא שומעת דבר מלבד את קצב פעימות ליבי. הפנים שלי מסמיקות. בטוח.

בבית הוריי מעולם לא הייתה טלוויזיה. עבורנו סרטים נחשבים תועבה, בייחוד אלו שאינם צנועים, גם אם יש בהם נשיקות בלבד. אבל מאז שהתחלתי בחיים החדשים שלי ראיתי גם סרטים עם סצנות בחדר המיטות. זה לא היה דומה בשום צורה למה שאני חוויתי. למה משקרים ככה לאנשים? יחסי אישות הם דבר כואב, לא נוח, מלוכלך.

"אני לא מבינה איך יש לך עוד חשק לראות סקס כשאת עושה אותו שבע פעמים בשבוע, כל פעם עם בחור אחר," בר חורצת לה לשון.

"את סתם מגזימה. אבל כן, אני אוהבת סקס. מה רע בזה?" היא מושכת בכתפיה.

"גם אני. ההבדל הוא שאני לא רואה את עצמי מתפשטת מול מישהו שהרגע פגשתי."

אני בוהה בהן בהלם. הן מדברות בשפה אחרת על משהו שאני לא מכירה. או שאולי אני מעדיפה להעמיד פנים שהנושא הזה לא מוכר לי בשום צורה, חוויה שלא חוויתי ושלעולם לא אחווה. ככה המחשבה לא מכאיבה.

"דווקא זה נחמד כשלא מכירים. את לא צריכה לחשוש ממה שהוא יחשוב עלייך, ממילא לא תפגשי אותו שוב. וחוץ מזה אני לא מבינה איך את לא משתעממת מסקס עם אותו בחור כבר שש שנים."

צל חולף בעיניה של בר ונעלם מיד. אולי, כמוני, גם היא רואה בקיום יחסי מין משהו שמוערך יתר על המידה?

"את בסדר, צוּפ?" ספיר שואלת אותי פתאום. "סליחה, בטח אין לך מצב רוח לפטפוטים שלנו בכלל."

נכון שהנושא מביך ונוגע בפצעים הכי כואבים שלי, אבל זו הפעם הראשונה שאני שומעת נשים מדברות על זה בחופשיות ובפתיחות כאלה, קוראות לדברים בשמם ולא במילים גבוהות ומעורפלות. זה מרענן.

"האמת שאני דווקא שמחה על הסחת הדעת."

"אגב, אם כבר מדברים על סקס, מה דעתך על ארז החתיך?" היא מחייכת בשובבות.

בר מרימה אליי גבה שואלת.

מה דעתי?

שהוא מעורר בגוף שלי תחושות שמבהילות אותי. שהקרבה אליו ערערה אותי לגמרי. שאני לא מפסיקה לחשוב עליו.

"ארז? הוא בסדר, אני מניחה," אני מעמידה פני אדישה.

"בסדר?" היא מגחכת, "הוא בעשירון העליון של חתיכי העולם, לא יכול להיות שלא שמת לב."או־קיי, אני מודה שהוא חתיך."

"ידעתי! ראיתי איך את מגניבה אליו מבטים."

"רגע, רגע, רגע, על מי מדובר?" בר עוצרת את השיחה שלנו.

"הבן החתיך של הבוס שלנו," ספיר אומרת בו־בזמן שאני אומרת, "סתם בחור בעבודה."

ספיר מגלגלת עיניים. "נשמה, הגיע הזמן לחזור לשוק. אולי תתחילי איתו בפעם הבאה שתיפגשו? את כוסית־על. ראיתי איך הוא מסתכל עלייך. קצת פלירטוט, כמה נגיעות אקראיות והוא על הברכיים."

אין סיכוי.

אבל הן לא יבינו, אז אני לא מנסה להתווכח.

"ספיר! הבחורה דתייה. וארז לא. זאת לא הדרך שבה הן מכירות בחורים."

"את רוצה להתחתן שוב בשידוך?" ספיר שואלת ברכות.

"ממש לא! אני לא רוצה שידוך וגם לא רוצה את ארז. אם הייתי רוצה, כל מה..."

שתיהן מביטות בי בציפייה. אני יכולה לספר להן. אפשר לבטוח בהן.

"אם הייתי רוצה, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להסכים. הוא הציע לי לצאת איתו."

"מה? ברצינות?" הן קוראות בהתרגשות, "מתי?"

"האמת היא שהוא הציע פעמיים כבר. וגם שלח לי הודעות."

"דייי! מה הוא כתב?" ספיר חוטפת את הנייד שלי.

דוקטור צופיה, מה אני צריך לעשות כדי שתסכימי לצאת איתי?

היא מקריאה בקול עבה את ההודעה שארז שלח לי אחרי שלא הגבתי להודעה הראשונה.

שתיהן צווחות עד שהתקרה כמעט עפה ממקומה.

"וואו, אני בשוק! הוא ממש רוצה אותך." בר מתלהבת ומוחאת כפיים.

"למה לעזאזל לא ענית?" ספיר מצמצמת את עיניה.

"כי אני לא מעוניינת."

ההתלהבות דועכת, והן מסתכלות עליי כאילו אני חייזר מהחלל.

"בגלל שהוא חילוני?" בר מקמטת את מצחה.

"גם אנחנו חילוניות, ואין לה בעיה לבלות איתנו," ספיר יורה.

"זה לא אותו הדבר, בזוגיות זה הרבה יותר משמעותי."

אני מתה על איך שהן מתווכחות עליי לידי.

ספיר נועצת בי מבט. "זה שתצאי איתו לא אומר שאת צריכה להתחתן איתו, או אפילו לשכב איתו, אם את לא רוצה. את יכולה סתם להירגע ולבלות."

אולי היא צודקת, כשמדובר בבחור אחר. "משום מה קשה לי להאמין שארז מעוניין בקשר לא מיני עם בחורה," אני מגלגלת עיניים, "ראיתי איך הוא מפלרטט עם כל אחת שהוא פוגש."

"את צודקת שהוא רגיל שבחורות נופלות לרגליו, אבל זה לא אומר שאת חייבת. הוא גם מצחיק ומקסים. מקסימום, אם זה יתחיל ללכת לכיוון שלא תרגישי בו נוח, תחתכי. למרות שאם תשאלי אותי, אין שום דבר רע בקצת אקשן עם החתיך האלוהי הזה."

"אני לא כמוך, אני לא מסוגלת להיכנס מהר למערכות יחסים... פיזיות."

"רוצה לשמוע מה אני חושבת?" ספיר כמובן לא מחכה לתשובה, "את כבר לא נשואה, את בחורה צעירה וכל החיים לפנייך, וזה בדיוק הזמן שלך ליהנות, להתנסות ולחוות. והכי חשוב, אין לך בתולים לשמור לחתונה. זה מושלם! אף אחד לא יֵדע איפה ועם מי השתוללת." החיוך השובב שלה נמתח על שפתיה.

השם ירחם. הבחורה הזו משוגעת. אני צוחקת ומכסה את עיניי בשתי ידיים.

"קחי את הזמן שאת צריכה, אבל יום אחד את עוד תספרי לנו דברים עסיסיים. בינתיים ניאלץ לצפות ב־'365 ימים'." היא שולחת את ידה אל השלט ושלושתנו מתגלגלות מצחוק.

aur
השעה כבר כמעט חצות כשאני יוצאת מהדירה של ספיר ובר. אני עדיין לא מוכנה להגיע הביתה ולכן אני הולכת ברגל, כדי שיהיה לי עוד זמן לחשוב. בחורות בנות גילי, שמקיימות יחסי מין בתדירות גבוהה שלא במסגרת נישואים. שאוהבות את זה ונהנות מזה. זה לא סרט או סדרה, זו המציאות.

אני כנראה ממש פגומה. טעות טבע. פשלה של הבורא.

רק שלהבדיל ממוגבלויות אחרות, את ה"מוגבלות" שלי לא רואים. וגרוע מכך, לא מבינים.

מה אם הייתי נותנת לארז הזדמנות? רואה איך הוא נראה מתחת לחולצה, נוגעת בו, חוקרת את החום בתחתית הבטן, את הצמרמורות, את מה שהמגע שלו עשה לי כשלחץ לי את היד בידידותיות...? מעניין איך ארגיש כשייגע בי במקומות אחרים.

אני נאנחת. זה לא באמת הולך לקרות. לא אוכל לשכב עם מישהו שוב. אבל אולי אצליח לחקור קרבה עם מישהו שלא מכיר אותי, עם מישהו שלא יראה אותי שוב. בלי לחץ וציפיות, ואף אחד לא יֵדע.

אולי בחיים בעולם אחר היה שווה לנסות. אבל לא בחיים האלה.

המחשבות מסיחות את דעתי מהדרך. אני מגיעה לגן סאקר ומבינה שעשיתי טעות. אסור היה לי ללכת ברגל. באור יום ההליכה בפארק סבירה, אבל בשעה כזו נראה כאילו כוחות אפלים עולים מתחת לפני הקרקע. אני מחישה את צעדיי, חוצה את הפארק החשוך כדי לעבור את האזור המפחיד כמה שיותר מהר.

לפתע נדמה שצללים זזים מאחוריי.

אני מקשיבה בדריכות לקולות הצעדים המסתנכרנים עם קצב הצעידה שלי. שני גברים הולכים מאחוריי. אולי אפילו יותר. הלב שלי הולם בחוזקה כשהמהירות שלי מתגברת.

"היי חמודה, לאן את הולכת?" קול בס נשמע מאחוריי. אני לא מסתובבת, רק מגבירה את קצב צעדיי.

"בואי לבלות איתנו קצת," מצטרף קול נוסף.

לא, לא, לא. אני חייבת לברוח.

"חמודההה."

אולי הם תחת השפעה של איזשהו חומר? הלב שלי דופק.

טיפשה! טיפשה!

"אל תתביישי, אני יודע איזה שובבות אתן הדתיות. מתלבשות צנוע אבל נמרות במיטה." צחוק מרושע.

כשאחד מהם נוגע בכתפי ומנסה לעצור אותי, אני מתחילה לרוץ באמוק.

הם רצים אחריי.

אני לא רוצה לגמור ככה, להיאנס באמצע הלילה על ידי שיכורים או מסוממים. אני מפשילה מעט את חצאית הג'ינס הצמודה שלי ומתחילה לרוץ כאילו חיי תלויים בכך. אחד מהם תופס לי את היד ואני כמעט מועדת. צחנת זיעה ואלכוהול עולה באפי. אני מתקדמת מהר ככל שאני יכולה, מושכת את ידי ומנסה להשתחרר.

"הצילו!" אני צורחת כשהאחיזה שלו מתהדקת. אף אחד לא נמצא בסביבה. הוא מנסה לתפוס אותי במותן ולמשוך אותי אליו, אני משתוללת, בועטת, צורחת. אחת הבעיטות האקראיות שלי סוף־סוף פוגעת במטרה.

"בת זונה!" התוקף מרפה את האחיזה ואני חוזרת לרוץ בטירוף. אני מתקרבת לאורות הכביש הראשי. הם עוד לא השיגו אותי. תודה לאל שהם לקחו משהו, זה כנראה מאט אותם. אני מביטה לאחור. הם עדיין שם. אני מוסיפה לרוץ, משקיעה את כל הכוחות שלי עד שהריאות שלי בוערות בכאב ורגליי מאיימות לקרוס.

אסור לי לעצור.