מחול התודעה והנפש - מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחו

"בפנינו ספר שהוא אתגר לחשיבה. אם תרשו לעצמכם לנוע ולרקוד עם התודעה והנפש שלכם דף אחר דף, תוכלו לגלות עוד נדבכים של עצמכם, לחברם לקיימים ולצמוח לחוויה פנימית יותר שלמה ואינטגרטיבית."
ד"ר מרים פסקין, מומחית לפסיכיאטריה כללית ובנוסף מומחית לפסיכיארטיה של הילד והמתבגר. היא מנהלת חטיבת ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש "גהה" המסונף לאוניברסיטת תל אביב ויושבת ראש ועדת בחינות שלב ב' בפסיכיאטריה של הילד מטעם המועצה המדעית.

בתקופת הקורונה עברנו ואנו עדיין עוברים שינויים רבים. מאז פרוץ המגיפה אין תחום בחיינו שלא עבר טלטלה ועולה בנו הצורך למצוא מחדש את האיזון הפנימי, הבין-אישי והחברתי.

הספר שלפניכם מיועד לכל מי שמעוניין להוציא את המיטב מעצמו ,לעבור שלב נוסף של התפתחות בחיים, להקשיב לתוכנה הייחודי של נפשנו ולממשה. בספר תוכלו לקרוא כיצד ניתן לעשות את זה, איך עובד מוחנו, מדוע אנו נתקעים בתבניות חשיבה המשפיעות על חיינו ומהי הדרך לשנותן: בתוכנו, בזוגיות, בהורות, בקריירה וגם בתהליכים לאומיים, חברתיים ופוליטיים. בספר ניתן דגש למקום היסוד הנשי והתפתחותו כמו גם לתהליכי קבלת החלטות בקרב.

לכל אורכו מחולל הספר את מחול ההתפתחות, נע בתנועה ספירלית קדימה ואחורה, החוצה ופנימה ומציג שינויים בזמן, ברעיונות ובהיסטוריה של אנשים ושל חברות אנושיות. הוא מביא תיאוריות פסיכולוגיות, פיזיקליות, חברתיות וכלכליות וגם כאלה הנוגעות לתקשורת המונים ולהתפתחות שעברנו כעם ישראל.

בספר מוצגים סיפורים אישיים מרתקים הממחישים את תהליכי ההתפתחות שלנו, את הקשיים שאנו עוברים וגם את ההתגברות עליהם, והוא משמש מודל למציאת הדרכים לממש את עצמנו ולפתור מצוקות חיים שאנו נתקלים בהן.

תודות
חיבורים - זה העיקרון שהספר שלפניכם מחזיק ונשען עליו
כאשר הייתי ילדה לא שמעתי על השואה מאבי. למרות שהוא עבר את השואה בגטו ורשה ולאחר מכן במקומות מסתור, למרות שחווה את מוראות השואה הוא לא הירבה לדבר איתנו, עם בנותיו, על מה שעבר.

אבי, דב ענבר, היה איש חסון בגופו ובנפשו, שהיה שמח על החיים שניתנו לו שנית, על משפחתו, על חבריו ועל עבודתו. מעודי לא ראיתי אותו בוכה, למעט הפעם היחידה שבה סיפר על המפגש האחרון שלו עם גיסתו ועם אחיינו בן השלוש. הוא ראה אותם נכנסים בשעריו של גטו ורשה, משם לא שבו.

במשך שנים תהיתי מדוע אני בוכה מול סיפור, סרט או אירוע המזמן מפגש בין אנשים. "הרי זה מצב שמח", אמרתי לעצמי, עד שיום אחד הבנתי שהחיבור בין האנשים, זה שלעתים לא מתאפשר עוד לעולם, הוא המרעיד את נימי נפשי. נפשי התמודדה בדרך עלומה עם הסיפור הקשה של הפרידה של אבי מאחיינו - ילד קטן שכל עתידו היה אמור להיות לפניו, פרידה סופית ומוחלטת של מוות. נפשי כיוונה את הרגש הנורא למפגשים שיקרו בעתיד, בניסיון לתקן את הסכין שהונפה ברגע הפרידה וחתכה לעד את החיבורים.

מהות ספר זה היא חיבורים וזו גם מהות חיינו.

חיבורים עומדים בבסיס תהליכי החשיבה האחראים לכתיבת ספר זה. תהליכי חשיבה מתעצבים כל העת, מתוך תנועה ספירלית הם נסמכים על כל הסובב אותנו וגם על מה שבתוכנו: בית ההורים, המשפחה שהקמנו לעצמנו, העם שאנו חלק ממנו, כמו גם המקצוע שבחרנו. על תהליכי התפתחותי השפיעו כל אותם נשים ואנשים בכל הגילים שפגשתי במהלך חיי - פנים אל מול פנים, דרך ספרים, תמונות ומסעות.

בשמם של כמה מהם אני רוצה לקרוא. בראש וראשונה הוריי גלילה ודב ענבר והוריהם, אלה שהכרתי מצד אמי - דורה ומשה גנסין ואלה שלא הכרתי אלא דרך סיפוריו של אבי - שרה ומשה בורשטין. השפיע עליי מייק ענבר שאותו הכרתי בשם סילבן. סילבן-מייק היה בן דודי, מבוגר ממני בשנים רבות. כשהיה מגיע לבקר את הוריי שאלה אותי אמי מדוע אני מסרבת ללכת לישון בשעה היעודה, ואני השבתי לה שמעניין לי לשמוע אותו. הוא היה איש מלא חום ושמחת חיים, חכם ומעניין, ששרד את השואה כילד בצרפת. לאחר המלחמה הגיע לארץ לתחרות שח-מט, הכיר בכך שזהו המקום הנכון לבנות בו את חייו ועלה לארץ. בעקבותיו עלו דודי ודודתי וגם אחיו הצעיר ממנו.

כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, מייק כיהן כראש החוג הפקולטה למדעי החברה שבה למדתי. את תעודת המאסטר העניק לי בן דודי בתוקף תפקידו. עליתי במדרגות האמפיתיאטרון בהר הצופים לבימת הכבוד, אל השולחן הארוך שלידו ישבו כל ראשי החוגים ופרופ' מייק ענבר באמצעם. מייק-סילבן קם ממקומו, הקיף את השולחן הארוך וחיבק אותי חיבוק עז כאשר העניק לי את תעודת ההצטיינות בתואר. מכיוון שאבי כבר לא היה אז בין החיים, חשתי דרך בן דודי חיבור אמיץ אל אבי ואל משפחתו, חשתי את נוכחותו מלווה אותי בחיבוק הזה, את אהבתו אליי ואת הביטחון בי ובדרכי.

באותו אירוע השתתף אדם אחר שהשפיע רבות על חיי המקצועיים. היה זה פרופ' שלום שוורץ שבאותה העת כיהן כראש החוג לפסיכולוגיה. את סיפור היכרותי עם פרופ' שוורץ אביא בפרק 22. חשוב לי להודות לו על ההזדמנות שנתן לי לחשוב, לחלום וליצור יש מאין.

מייק ענבר ושלום שוורץ היו קולגות שהכירו במסגרת עבודתם באוניברסיטה העברית וידידים. שניהם היו אנשים שמחים וטובי לב, נדיבים, מלאי ידע שהיו נכונים לחלוק את הידע ואת החשיבה שלהם גם עם אחרון הסטודנטים. האווירה שהשרו שניהם, אווירה של לימוד תמידי, מילאה אותי אושר. היא הניעה ספירלה של סקרנות, בדיקה, חשיבה והתפתחות. לאנשים כאלה נמשכתי כמו אל מגנט והם אפשרו לי לשוט בעוד נתיב מנתיבי מסע החיים.

כזו הייתה ועודנה רינה פורת - מדריכה, מנטורית וחברה בוגרת. רינה הושיטה אליי את ידיה ופתחה בפניי את עולמם של יונג ונוימן, אבל יותר מכל את עולם הנפש והנשמה. בדומה למפגשים עם בן דודי האהוב סילבן, כך גם עם רינה: כל מפגש מניע חשיבה ורגש, תמיהה ובדיקה, הבנה וחוסר הבנה וכל מפגש מניע חיבור.

אנשים ונשים נוספים השתתפו בתהליך כתיבת ספר זה. אלה הם שהסכימו לשתף אותי ואתכם בסיפור שעברו בחייהם: סיפור של רגע או סיפור חיים, סיפור קשה או סיפור נעים - סיפורים שהם רואים בהם נקודת התנעה לחשיבה חדשה ולהתפתחות. תפגשו אותם בדפי הספר, תתוודעו אליהם, תכירו את האפיזודה או את המסע שהם הסכימו לשתף בו כדי לעזור לי להמחיש את תהליכי התפתחותנו. על כך נתונה להם תודתי העמוקה.