צבעים/ שירה דה רוי

אליה בראון תמיד אהבה אומנות. היא לומדת במגמת אומנות עם שתי החברות הכי טובות שלה ומנסה להיות האומנית הכי טובה שהיא יכולה להיות, אבל מאז החופש הגדול היא לא בטוחה בכישורי הציור שלה יותר.
היא הייתה רגילה ליצור רישומים יפהפיים ולקבל השראה במהרה, אבל לאחרונה, יש לה הרבה יותר חוסר ביטחון וחששות בכל הנוגע ליכולות שלה.
כשמורי המגמה מודיעים על הנושא של תערוכת אמצע שנה, התחושה הזאת רק מתעצמת, במיוחד כשאומן ידוע מבקר בצורה חמורה את היצירות שלה.
היא מתחילה לתהות האם היא צריכה לקחת הפסקה מעולם האומנות ולפרוש מהמגמה.
היא אמורה לספר את הסיפור שלה דרך ציור, אבל מה אם אין לה סיפור? מה אם היא לא נועדה להיות אומנית?
אז היא פוגשת את השכן של סבא וסבתא שלה, גבריאל דה לאון, נער שלומד בבית ספרה. יש לו סודות וצבעים שהוא מנסה להסתיר, אבל הוא גם יודע דבר או שניים על חלומות. אולי הוא יוכל לעזור לאליה ללמוד איזה סיפור היא רוצה לספר ואולי היא תוכל ללמד אותו דבר או שניים על צבעים.

פרק 1

בתור אמנית, תמיד ראיתי את העולם אחרת מהדרך שבה ההורים שלי או אחי הקטן ראו אותו. ידעתי שכל אובייקט שאני רואה ניתן לראות גם משלל זוויות ופרספקטיבות אחרות. כך הורגלתי לראות דברים. כבר באחד משיעורי הציור הראשונים שלי הסבירו לי למה זה חשוב כל כך לראות דברים מכמה זוויות, ולא רק אחת.
המילה פרספקטיבה תמיד נראתה לי קצת משונה, אבל כשלומדים אותה לעומק מבינים שאין להמעיט מהמשמעות שלה באמנות, ובמיוחד אין להמעיט בערכם של אלה ששברו את הכללים שלה.
כשאני מדברת על פרספקטיבה ונקודות מבט, אני לא מתכוונת רק לאובייקטים שעליהם אני מסתכלת, אלא על העולם, על אנשים. אנשים תמיד נראו בעיניי כיצורים מורכבים אך באותה המידה יפים ומסקרנים, שאין לי דרך אחרת להבין אותם מלצייר אותם על הדף, בכל גוון וצבע שהצלחתי לזהות. גם לאנשים יש זוויות. יש כאלה חדים יותר מאחרים, יש כאלה שאוהבים לעגל פינות ויש כאלה שנוהגים לשנות צורה עוד לפני שניתן לתעד צורה אחת שלהם.
העברתי את העיפרון שלי על אחד מדפי המחברת שלי, בזמן שציירתי את קווי המתאר של הדמות שניסיתי לצייר כבר מהבוקר, אך ללא הצלחה. בדרך כלל נהגתי לצייר בחדר שלי או במקום קצת שקט יותר, אבל הייתה לי הרגשה שגם אם לא הייתי יושבת בסלון של סבא וסבתא שלי, עדיין לא הייתי מצליחה להגיע לתוצאה הרצויה.
במשך שש עשרה שנות חיי תמיד גרתי קרוב לסבא וסבתא שלי. כשהייתי קטנה יותר גרתי במרחק בניינים ספורים מהם ועכשיו, כשההורים שלי החליטו לעבור דירה, גם הבית החדש עתיד להיות במרחק של עשר דקות נסיעה מכאן. אהבתי להיות קרובה למשפחה, כשהייתי קטנה ביליתי כאן יותר זמן מאשר בבית שלי.
כשההורים שלי קיבלו את החדשות שתהליך הבנייה מתעכב ושנוכל להיכנס לדירה החדשה רק בעוד חצי שנה בערך, הפיתרון היה שנעבור לגור זמנית אצל סבא וסבתא שלי. היה להם בית גדול מספיק כדי שכולנו נוכל להיות בו, ואני נהגתי לבוא לכאן כל יום אחרי הלימודים בכל מקרה, ככה שלא הייתה לי בעיה לגור אצלם לזמן קצר, להפך, שמחתי שאני יכולה לבלות עוד ערבים בשיחות או בצפייה בתוכניות קומדיה עם סבתא שלי, או בעזרה לסבא שלי בפתרון התשבצים שלו.
הבעיה היחידה הייתה שהבית היה עדיין מלא בארגזים, והדבר עורר ריב לא קטן בין דודתי תמי לאימא שלי. אף שהן רק "שוחחו" במטבח, היה אפשר לשמוע אותן בכל רחבי הבית.
"זה נראה לך הגיוני שהבית עדיין נראה ככה ושלא פרקתם את הארגזים שלכם?" שאלה תמי. "אימא ואבא הסכימו לארח אתכם, אבל לפחות אתם יכולים לשמור על הסדר. הם אולי לא אומרים כלום, אבל אני בטוחה שאפילו להם נמאס לראות את הבית שלהם מלא בארגזים ושדברים מפוזרים בכל פינה. מה אם אחד מהם ייפול או אם..."
"תמי, את מוכנה להירגע?" שמעתי את קולה של אימא שלי, שהיה קצת יותר מתון. "אנחנו נסדר עד מחר והכול יהיה בסדר. את צריכה להפסיק לקחת ברצינות כל דבר, יש לנו הרבה דברים לסדר וזה לוקח קצת יותר זמן ממה שציפינו, זה הכול."
אני כבר הפסקתי להתרגש מהריבים שהיו במשפחה שלנו. אני כבר לא יודעת מה להגדיר כריב ומה להגדיר כשיחה מגוחכת שלא מובילה לשום מקום. אני גם מכירה את המשפחה שלי כל כך טוב, שאני בטוחה שהדודה שלי, באותם רגעים ממש, התעסקה בהכנת סלט או ערבוב של תבשיל בסיר כדי לנסות להירגע. לדודה שלי תמיד הייתה נטייה להתעצבן מהר, בדיוק כמו סבא שלי, ואימא שלי ברוב המקרים הייתה מנסה לשמור על טון דיבור רגוע ולא להרים את הקול, אף שבכנות, אני מכירה את אימא שלי - אם מעצבנים אותה מספיק אז היא הבן אדם האחרון שמישהו ירצה לריב איתו.
הרמתי את מבטי מהדף כאשר סבתא שלי נגעה בידי וחייכה אלי חיוך רחב. "על מה שתי אלה רבות הפעם?"
גיחכתי ומשכתי בכתפיי, מה שגרם לסבתא שלי לצחוק, ולחזור ולצפות בתוכנית החדשות ששודרה בטלוויזיה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את סבתא שלי כועסת. תמיד הופיע אותו חיוך על פניה, ואף שהייתה מבוגרת יחסית, היא עדיין נראתה צעירה ויפה כל כך, כאילו לא נתנה לדאגות ולמה שקורה סביב להשפיע עליה. אני חושבת שהפעמים היחידות שבהן ראיתי אותה מתעצבנת היו על סבא שלי, אבל אף פעם לא ידעתי על מה הם רבו, כי רוב הריבים שלהם היו בעירקית או בתימנית או משהו באמצע. אבל כן ידעתי שהיא תמיד ניצחה בכל ויכוח, כי לסבא שלי תמיד הייתה אותה הבעה זועפת על פניו, ובמקום להשיב לה הוא היה מניד בראשו וחוזר לקרוא את אחד הספרים שלו, או פשוט חוזר למלא את התשבץ שעליו עבד במשך הרבה זמן.
נאנחתי וקמתי ממקומי, כשהבנתי שבסופו של דבר אימא שלי תצא מהמטבח ותגיד לי ולאחי לאסוף את הדברים שלנו שלא לקחנו עדיין כדי לפנות את המקום במסדרון. נשקתי לראשה של סבתי לפני שהתרחקתי ממנה וניגשתי לאחד הארגזים, שהשם שלי היה כתוב עליו בטוש שחור. עצרתי עם הארגז מול גרם המדרגות, אבל במקום לעלות דפקתי על הדלת שבצדו השני של המסדרון, שמעבר לה שמעתי רק צעקות. פתחתי את הדלת, וכפי שציפיתי מצאתי את אחי יושב מול המחשב ומניע את ידיו במהירות על המקשים במקלדת, בזמן שהוא צועק דברים, שהנחתי שרק מי שהכיר את המשחק הספציפי שבו שיחק הבין למה הוא התכוון באמת. הוא הרכיב אוזניות שמנעו ממנו לשמוע מה קורה סביבו, והמבט שלו, שהיה ממוקד במסך, רמז לי שהוא שוב מנותק לחלוטין מעולם החיצון. הנחתי שרוב הבנים בגיל שלו מבלים ככה בזמנם הפנוי.
חדר האורחים, שעכשיו היה החדר שלו, היה מלא בארגזים. אפילו לא הייתי מופתעת שהם מסודרים באותה הצורה בדיוק כמו בפעם האחרונה שהייתי כאן. במקום לומר לו משהו, פשוט סגרתי את הדלת ועליתי בגרם המדרגות שהוביל לחדר שבעבר היה של הדוד שלי. אני זוכרת שכשהייתי קטנה נזהרתי שלא להתקרב לחדר הזה, הדוד שלי תמיד נראה מאיים ומלחיץ, ואני ובני הדודים שלי פחדנו לעלות למעלה. מי היה מאמין שכמה שנים אחרי כן אמצא את עצמי ישנה כאן?
הדלקתי את האור בחדר והנחתי את הארגז על הרצפה, לצד שאר הארגזים שעדיין לא פרקתי. ברובם היו מחברות וספרי לימוד, או סתם אלבומים ישנים שאהבתי להביט בהם מדי פעם ולהיזכר בתקופות יפות מהילדות שלי. סבתא נתנה לי רשות מלאה לשנות מה שארצה בחדר, אפילו לצבוע את הקירות אם ארצה, אבל דווקא אהבתי את החדר כמו שהוא. הייתה שם שידת ספרים קטנה שבה יכולתי לסדר את הספרים והמחברות שלי, ועל שולחן העבודה שלי היו מונחות כמה כוסות עם מכחולים, שחלקם מלוכלכים וחלקם חדשים לחלוטין. עכשיו הנחתי גם את מחברת הציור שלי על השולחן לפני שהתיישבתי על המיטה.
השענתי על הקיר את תיק העבודות הגדול שלי, שגם כשסחבתי אותו בלי הרבה ציורים הוא עדיין היה כבד באותה מידה. נאנחתי כשהבטתי בפח האשפה שלי, שהיה מלא בדפים לבנים שקימטתי וזרקתי מפני שהרישומים שלי לא יצאו טוב מספיק. בדרך כלל נהגתי לבלות את רוב הלילות שלי בציור או ברישום, עד שהייתי מרוצה מהתוצאה הסופית, וידעתי שכשהלימודים יתחילו בעוד כמה ימים שוב נקבל משימות שהמורים במגמת האמנות יתנו לנו, וששוב אמצא את עצמי עובדת רוב היום על היצירות והפרויקטים שלי.
בכל שנה היו לי אותן חששות. לא הייתי מסוג האנשים שהצליחו ליהנות מהקיץ מבלי לתת לחששות להניח להם לתקופה קצרה. בכל יום התאמנתי בציור וניסיתי לאתגר את עצמי מחדש. אני חושבת שכל אמן הוא כזה. בדרך כזו או אחרת, אי אפשר להפסיק או להרגיש שהגעת לפסגה, ואתה יכול לעצור ולנוח כדי להביט בנוף. לא. תמיד צריך להשתפר, לנסות, לרשום ולמחוק שוב, ככה זה תמיד יהיה. לפעמים המחשבה שלעולם לא אהיה טובה מספיק יכולה להתיש אותי, ועוד יותר הפחידה אותי המחשבה כמה רציתי להצליח בתור ציירת.
הבטתי באחת התמונות שהיו תלויות על הקיר. רוב התמונות היו שלי עם חברים או בני משפחה שונים, כשלצד התמונות האלה היו גם תמונות של ציורים של אמנים מוכרים, שכבר מגיל צעיר הערצתי. תהיתי לעצמי כמה פעמים האמנים האהובים עלי מצאו את עצמם באותה נקודה. אם גם הם הרגישו שהציורים שלהם לא מרשימים, מבריקים או מעניינים מספיק. תהיתי אם אחרי שפיקאסו שבר לא מעט חוקי אמנות, גם הוא הרגיש שזה לא מספיק ושהוא צריך להמשיך להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב. תהיתי לעצמי אם כשמיכאלאנג'לו סיים את היצירה של "בריאת האדם" בקפלה הסיסטינית הוא הרגיש סיפוק, או דווקא להיפך, הוא הרגיש כאילו הוא צריך לעשות יותר, שהוא צריך לעשות משהו גדול ועוצמתי יותר.
העברתי את ידי בשיערי לפני שפניתי להחליף בגדים. לבשתי פיג'מה קצרה ופתחתי את החלון כדי שייכנס לחדר אוויר צח בלילה ושלא אזיע. בישראל תמיד חם, לא משנה באיזו עונה בשנה אנחנו נמצאים. לא אופתע אם גם בחורף אמצא את עצמי עושה את אותה פעולה ואשן עם חלון פתוח.
ציפיתי שבחוץ יהיה חשוך כמו תמיד, ושהדבר היחיד שאראה הוא את הכוכבים, אך שמתי לב לאור חלש יחסית, שנראה כאילו הוא בא מכיוון הגג של השכנים, מה שהיה בלתי אפשרי, כי השכנים הציעו את הבית למכירה והוא היה ריק בשבועות האחרונים. מצמצתי בעיניי כדי לוודא שלא דמיינתי את אותו אור, אך כשפקחתי את עיניי הוא עדיין היה שם.
יצאתי מהחדר, לא לפני שחיפשתי כלי שנראה כמו נשק ראוי, שאוכל להשתמש בו אם יקרה משהו. לקחתי את אחד מהמכחולים היותר גדולים שלי והדלקתי את האור בגג, לפני שהלכתי בצעדים אטיים לעבר הקיר שהפריד בין הגג של סבא וסבתא שלי לבין הגג של השכנים. נעצרתי מול הקיר וסרקתי את הגג, שהיה כמעט ריק מפני שהשכנים העבירו ממנו את רוב הדברים שלהם. חיפשתי במבטי אחר אותו אור שראיתי מחלון החדר, אור שחשבתי שהיה של פנס או נורה, אך היה חשוך בגג, כאילו אף אחד מעולם לא צעד שם. עמדתי על קצות אצבעותיי והבטתי מטה, בידיעה שכנראה לא יהיה שם כלום, אך להפתעתי על הקרקע עמד כלב קטן עם פרווה שחורה. כשהבחין בי הוא החל לנבוח בחוזקה.
"אההה!" צרחתי ברגע שהביט בי בעיניו היוקדות והכהות וחשף בפניי את שיניו, שבאותו הרגע אני בטוחה שנראו הרבה יותר חדות ממה שהן באמת. המכחול שהחזקתי מעל ראשי נפל לעבר הצד השני של הגג וכמעט פגע בפניו של הכלב. ידעתי שאני יכולה לקפוץ ולקחת אותו, אך לא התכוונתי להתקרב לכלב, שהיה אמנם קטן, אך עדיין מלחיץ באותה המידה. שמעתי קול צעדים ואז כל המנורות בגג נדלקו. מבלי לחשוב פעמיים, רצתי במהירות לעבר הדלת, כיביתי את האור ונעלתי אותה אחרי, לפני שנכנסתי חזרה לחדר. לבי דפק בחוזקה כאילו ראיתי רוח רפאים. נשכבתי במיטה והתכסיתי בשמיכה הדקה.