תמונות יפואיות – סיבוב שני

תמונות יפואיות היא סדרת ספרים בהוצאת ספריית מעריב, על פי טור קבוע שכתב מנחם תלמי במוסף ״מעריב״.  לטורים נלוו איורים של שמואל כץ. שמות הספרים: "תמונות יפואיות" (1979), "תמונות יפואיות: סיבוב שני" (1981), "יפו סבאבה: תמונות יפואיות: סיבוב שלישי" (1983).

תמונות יפואיות הפכה לקלסיקה ספרותית שסוחפת אחריה עד היום עדת מעריצים גדולה.

הסיפורים עובדו לסדרת טלוויזיה שהפכה לקאלט בליבו של הקהל הישראלי, הומחזו למופע תיאטרלי-מוזיקלי שהוצג ברחבי המדינה ועכשיו לראשונה – עיבוד קולנועי מלא.

כל ספר מורכב מכ-20 סיפורים קצרים, לרוב בעלי פואנטה, הכתובים בסגנון דיבורי ועושים שימוש עתיר בסלנג ובז'רגון העברייני של "ג'מעת יפו". מסופר בהם על חייהם ומקומות הבילוי שבהם היו "הג'מעה" נוהגים לשבת, לאכול, לשתות, לדבר ולהשקיף על בחורות, ביניהם "הקפה של היווני", "המדרכה של ג'מילי", מסעדת הדגים של עזרא ועוד. כמעט לכל דמות ישנו כינוי – "הקפיץ", "הטורקי", "הדוחף", "הזורק החוצה", וכדומה. שמות דמויות נוספות הם סלומון הגדול, חזוקה, חצ'ורה הזקנה, שלמה הרומני, שמעון הסורי ארמנדו היפה ועוד.

הסיפורים עוסקים בהווי החיים ה"תחתיים" ביפו, בעיקר של גברים אשר לדידם פשיעה וישיבה בכלא אינם חריגים למציאות. בספר ניתן למצוא שלל ביטויים ודימויים רבים.

אידי אמין חי ומרגיש טוב בנהריה
איפה אידי אמין? בלוב? בעיראק? הבנאדם איננו. כולם רוצים לדעת איפה הוא, לסגור איתו חשבון. מחפשים אותו בטריק־אל־שאראמיט ובטיז־אל־נבי והוא בסך־הכל יושב במלון הזה, מה שמו, על־יד הרחוב הראשי של נהריה. וואלאק, מי השתין לך צחוק כזה על הפנים שלך? אם אני אומר לך אידי אמין בנהריה, תיקח את המלה שלי בלאיינד. סוחתו, איך ברח לי השם של המלון מהראש. אבל אני אגיד לך איפה זה. נגיד שאתה יורד מהרכבת בנהריה. תרד, תרד. יותר רחוק היא לא נוסעת. אז אתה יורד בנהריה. ירדת? טייב. עכשיו אתה נותן סחיבה ימינה, עובר את הקפה אספרסו, אחרי המספרה שבפינה אתה שובר עוד פעם ימינה, רואה ממול מלון. לא משהו מיוחד גדול. אתה נכנס בחצר. יש שם כמה שולחנות מתחת לעצים. על השולחנות יש מלא פחיות של בירה. על הפחיות יושבים פנאן ג'מעת יוניפיל. אתה יודע, שוודים, הולנדים, צרפתים, כל מיני. שותים, מעשנים, שותקים. תשאל אותם איפה אידי אמין והם יצחקו, יגידו לך: וואל־קאם, וואל־קאם, גם אתה פה בשביל אידי אמין?

תתפוס כסא, תיקח שתיים־שלוש בירה, תחכה כמו כולם. רק שלא תעשה להם חכמות עם התור. אם תנסה להידחף, יעלו עליך. למה לך צרות. אתה אחד, הם חמישה, אולי עשרה. והם קצת עצבנים גם כן. היו איזה שבועיים רצוף בקו בלבנון. עכשיו באו חזרה לנהריה. בקבוקים מלאים. גם כן יש להם ראש מלא עם הסיפורים על אידי אמין, איזה תרגילים שגעון עושה זותהי לקליאנטים שלה.

נכון, אמרתי זותהי. בטח אידי אמין. מה חשבת, אני מדבר על בחור? בטח בחורה. השוודים האלה מהיוניפיל נתנו לה את השם אידי אמין. אתה בטח מכיר אותה. ימימה מיפו. הבת של רחמו. תודה רבה. מרגיש טוב. הילדים שלו כולם בחוץ עכשיו. מלבד דוד, שעבר בשבוע שעבר מכלא רמלה למעשיהו, לגמור שם שנה אחרונה. אז ימימה, אתה מכיר אותה בטח, זאת שהיתה אשתו של ז'וז'ו מג'מעת בת־ים, עכשיו משגעת ליוניפיל את השכל. זוכר אותה? קצת שחורה, גדולה כפול כפול. שגעון איך השוודים משתגעים עליה. אם אתה יודע משהו פסיכולוגיה אתה מבין איך נשבר להם מבלונדיניות. כל החיים שלהם דורכים על בלונדיניות. איפה שהם מביטים רואים עור לבן, עיניים כחולות. לבנאדם נשבר מזה התחת. פתאום באים לישראל, מגיעים לנהריה, מה העיניים שלהם רואות? בחורה אחת גדולה כמו שתיים. עיניים שחורות כמו פחמים. עור גם כן שחור. איך שרואים דבר כזה, כל האוקטאן נדלק להם.

באמת, אף אחד לא יודע איך נולדה כזאת שחורה. דווקא רחמו והאשה שלו לבנים כמו אשכנזים. יש כמה סיפורים. יש סיפור אחד על הסודאני הזה, אבו־חמיד, שעובד דייגות בחוף של ג'בלייה. בן־לולו אומר שפעם, לפני איזה עשרים שנה, הלכה האשה של רחמו לקנות אצל הסודאני הזה דגים. מלה פה, מלה שם, חטפה סיבוב. ככה נולדה ימימה כל־כך גדולה, כל־כך שחורה. בת חמש־עשרה כבר היתה מטר שמונים גובה. בת שש־ עשרה וחצי התחתנה עם ז'וז'ו מבת־ים. אבל זה היה שם לה ברזים מאחורי הגב. יום אחד תפשה עצבים, ישבה עליו איזה חצי שעה, קימטה לו את העצמות. שבועיים לקח להם בבית־החולים לתקן אותו. עוד שהלך על קביים התגרשו. רק התחילו העניינים בלבנון, הלכה לשבת קרוב על־יד הקופה של הדולארים. איך שהשוודים ראו אותה, כזאת גדולה, כזאת שמנה, כזאת שחורה - נתפשׂו עליה. מפקיעה מחירים השחורה הזאת, אומרים עליה אלה, אבל נותנת לך תוצרת על כל דולאר שאתה משקיע בה. אתה חושב שמכירים אותה רק בנהריה? איפה! יש לי חבר, קוראים לו יחזקאל, זה נוסע כל הזמן בעולם, גם כן בשוודיה. איפה שמסתובב בשוודיה ואומר שהוא מישראל, תיכף שואלים אותו - תגיד את אידי אמין מנהריה אתה מכיר? שגעון איזה פרסומת יש לה. כשבאים חדשים משוודיה לישראל, דבר ראשון רוצים את אידי אמין.

למה קוראים לה אידי אמין? זה דווקא סיפור מהחיים. יום אחד בא אצלה איזה שוודי אחד מה שקוראים לו לינקוויסט. אומר לה תראי מותק, התיבשה לי כל המשכורת על משקאות. בסוף השבוע יש משכורת חדשה ואז אני משלם לך. אמרה לו וואל־קאם, וואל־קאם. מכירה אותם כבר. בחורים זהב השוודים האלה. גם כן לארג'. אבל בכל מקום יש חרא אחד שמקריץ נאחסים. והלינקוויסט הזה אוואל חרא, מקריץ נאחסים בכפול. עד שנגמר השבוע לקח שלושה סיבובים בהלוואה. בסוף השבוע, במקום לבוא ולנקות את החוב, חזר ללבנון. אמרה ימימה לשוודים תגידו למלוכלך ההוא שלא יעזור לו לברוח, יום אחד אני תופשׂת אותו, רחמנות על הברוך־הבא שלו. אז הלינקוויסט הזה, במקום לשלוח לה את החוב ולסגור חשבון, מפסיק לבוא לנהריה, מתחיל לקחת את החופש שלו בביירות. אם אתה מכיר את רחמו מיפו, אתה מכיר גם כן את ימימה. לא נשאר אצלם חשבון פתוח. באה אצל השוודים שמשתגעים עליה, אמרה אתם לוקחים אותי ללבנון שאני אתפוש שם את הבנזונה הזה לינקוויסט; מי שעוזר לי מקבל אצלי אחר־כך קרוסלה און־דה־האוז. תשאל את השוודים האלה איך היא נותנת קרוסלה, יספרו לך. רק שומעים אלה קרוסלה, מוכנים לעשות בשבילה הכל. אבל איך יקחו אותה ללבנון? חשבו חשבו, הביאו מדים של קצין וגם כן כובע. נתנו לה שתלבש. מי שראה אותה, תיכף ומיד אמר: וואללה, ימימה ואידי אמין דומים כמו שתי טיפות בנזין.

עכשיו, שלבשה את המדים, הכל היה בסדר. נכנסו למכונית, אבל לפני כן אמרה תעצרו רגע על־יד החנות מכולת. ירדה, חזרה עם צנצנת דבש. שאלו אותה מה פתאום דבש. אמרה להם, בחור נחמד החבר שלכם לינקוויסט. מגיע לו משהו מתוק. עברו את הגבול. באו למחנה של יוניפיל בלבנון, אמרה להם עכשיו אני צריכה שתביאו את הבנזונה הזה לינקוויסט ותסדרו שאני אהיה אתו לבד במקום שאף אחד לא רואה. הלכו אלה אצל לינקוויסט אמרו לו, תשמע יש פה איזה קצין שחור, אתה לוקח את הג'יפ ונוסע איפה שיגיד לך. איך שראה את ימימה בבגדים של הקצין בכלל לא הכיר אותה, אמר לחברים שלו: וואללה, אם לא היינו עכשיו בלבנון, הייתי בטוח שאנחנו באוגנדה, רואים את אידי אמין בגודל טבעי.

Pic
עלתה ימימה על הג'יפ. לינקוויסט הצדיע, אמר לאן נוסעים, אדוני? אמרה לו תיסע ישר, אני אגיד לך כבר. נסעו. אחרי איזה שעתיים חזרה ימימה עם הג'יפ. שאלו אותה איפה לינקוויסט. אמרה עכשיו תיקחו אותי חזרה, נבוא לנהריה אני אגיד לכם. באו לנהריה, קיבלו כל אחד קרוסלה. מלה של ימימה זה מלה. היו מבסוטים, אמרו אחד לשני איזה שגעון, הה? בסוף שאלו איפה לינקוויסט. צחקה, הוציאה מהארנק שלה את הצנצנת דבש, ראו חסר כמעט חצי מהדבש. אמרה להם תלכו חזרה בלבנון תחפשו את הבנזונה הזה, הוא כבר יראה לכם איפה הדבש. רק למחרת מצאו אותו באיזה ואדי. קשור לעץ. ערום לגמרי. וכל הברוך־הבא שלו מלא דבורים וזבובים ויתושים. שלא נדע מה עשו לו אלה על המה־שמו. מה זה? שאלו אותו החברים.

מרחה לי אותו בדבש, היה השוודי בוכה מרוב כאבים, התעלף להם בידיים.

מאז התחילו כולם לקרוא לה אידי אמין. וכל שוודי שבא לישראל יודע את הסיפור. ומי שלא יודע הם אומרים לו תיזהר שלא תתפוש עליך עצבים האידי אמין הזאת, נשארה אצלה עוד חצי צנצנת דבש.

Pic