תמונות יפואיות

תמונות יפואיות היא סדרת ספרים בהוצאת ספריית מעריב, על פי טור קבוע שכתב מנחם תלמי במוסף ״מעריב״.  לטורים נלוו איורים של שמואל כץ. שמות הספרים: "תמונות יפואיות" (1979), "תמונות יפואיות: סיבוב שני" (1982), "יפו סבאבה: תמונות יפואיות: סיבוב שלישי" (1983).

כל ספר מורכב מכ-20 סיפורים קצרים, לרוב בעלי פואנטה, הכתובים בסגנון דיבורי ועושים שימוש עתיר בסלנג ובז'רגון העברייני של "ג'מעת יפו". מסופר בהם על חייהם ומקומות הבילוי שבהם היו "הג'מעה" נוהגים לשבת, לאכול, לשתות, לדבר ולהשקיף על בחורות, ביניהם "הקפה של היווני", "המדרכה של ג'מילי", מסעדת הדגים של עזרא ועוד. כמעט לכל דמות ישנו כינוי – "הקפיץ", "הטורקי", "הדוחף", "הזורק החוצה", וכדומה. שמות דמויות נוספות הם סלומון הגדול, חזוקה, חצ'ורה הזקנה, שלמה הרומני, שמעון הסורי ארמנדו היפה ועוד.

הסיפורים עוסקים בהווי החיים ה"תחתיים" ביפו, בעיקר של גברים אשר לדידם פשיעה וישיבה בכלא אינם חריגים למציאות. בספר ניתן למצוא שלל ביטויים ודימויים רבים.

היומולדת של מושון
המסעדה היתה ריקה ורק השולחן שלנו הציל אותה משממון מוחלט. השמש, שהתלכסנה לכיוון בת־ים, היכתה בחזית והגבירה את הלהט. סמי אמר לאבו חסן, תפתח מחבובי את הדלת אל החצר, אולי תבוא עלינו קצת מזרחית. אבו חסן אמר, האויר עומד, אין מזרחית. ואף על פי כן ניגש ופתח את הדלת שמאחורי הדלפק, הציב ארגז בירה, שלא תסגר.

עתה אפשר היה לראות את החצר הפנימית הקטנה של המסעדה היפואית הזו. אשה זקנה, שנראתה כמו ציור דהוי, ישבה שם בשיכול ברכיים, קיצצה בזריזות בשעועית צהובה. ניחוח חריף־חמוץ של שתן פרץ פנימה.

ששון ציחקק ואמר, אני הולך לשפוך קצת בירה. קם מהשולחן העמוס פגרי ארוחה גדולה ותערוכה פרועה של בקבוקים ריקים והלך לעבר החצר הפנימית. בדרך, ליד הדלפק, עצר אותו אבו חסן ושאל, תגיד, מי משלם בשביל זה.

יא־אללה שלך, מה אתה דואג! טפח לו ששון על כתפו.

אני לא מדבר על האוכל, לחש לו אבו חסן כדי שסלמון לא ישמע, אבל היה לכם כבר חמישה־עשרה בירה אמסטל ושלושה עראק ובלאק־אנד־ווייט אחד. זה הרבה כסף.

בחייך, מה זה היום כסף, ליכסן עליו ששון מבט נוזף ונדחק אל החצר הקטנה. הזקנה הזיזה את רגליה, לפנות לו דרך אל הדלת המסויידת של בית השימוש המצחין. כשחזר משם, רוכס את כפתורי מכנסיו, אמר לו אבו חסן, תראה, אני לא מדבר על האוכל, אבל המשקאות...

ששון ציחקק ואמר, בחייך, זה יהיה בסדר. היום היומולדת של מושון. זה יהיה בסדר.

אבו חסן קינח את מצחו במגבת האפורה בה היה מנגב את הצלחות. תגיד לסלומון שהאוכל אין דבר, אמר, אבל המשקאות...

הגבר הקרח, עם גופיית קוקה־קולה, שקוראים לו סלמון, השתעשע ליד השולחן בשדרית ארובה של דג לוקוס ענקי. אצבעותיו העבות והשמנות פרטו על העוקצים האפויים. הוא ציחקק בינו לבינו ואמר, וואללה, אפשר לעשות מזה כינור של בדואים. מושון, גבר צנום עם פיאות לחי ארוכות ושפם עשוי בקפידה, היה שרוע על כסאו, מודבר מכובד הארוחה והמשקאות. עצבות נכלמת ועייפה רבצה על ישותו, מה הפלא. הבנאדם יושב חודש שלם במעצר, טוען כל העת בעקשנות לא הייתי, לא ראיתי, לא שמעתי, מה אתם רוצים מהחיים שלי. בסופו של דבר אומר התובע המשטרתי, מצדנו אפשר לשחרר אותו. הבנאדם מחייך חיוך של הקלה, אומר שלום לחברים שבפנוכו, אינשאללה נראה אתכם בקרוב בחוץ. הם אומרים לו תיגש פה, תיגש שם, תגיד לאשתי, תמסור לאחי. מושון אומר יהיה בסדר, אבל לא היום, רק מחר. היום הבנאדם מלא והוא הולך ישר הביתה, סוגר את הדלת ואת החלונות ולא איכפת לו שום דבר עד מחר. כולם מחייכים בהבנה. אומרים זה בסדר. מאחלים לו שיהיה בבריאות ובהצלחה. מושון לוקח אצל היומנאי את החבילה שלו והולך הביתה מלא־מלא, עם הזיות של התרוקנות פרועה. הה, אדונושם! איזה הרגשת דרור מתוקה. הכל בחוץ מרקד והשמש קופחת במלוא עוזה. כמה חם, כמה חם. מושון לוקח ספיישל. מי עושה חשבון על מאה לירות ביום כזה. בא הביתה. החלונות מוגפים. הדלת סגורה. וואלאק מרגו,. איפה את מרגו?! איננה. השכנים לא יודעים כלום. רגע נזכרים. לפני איזה שבוע יצאה בבוקר. יותר לא ראו אותה. התמיהה הופכת לזעם בוער, הזעם מפנה מקומו לחוסר אונים. הממזרתא! מצאה לה זמן להעלם.

הבנאדם הולך לסלמון. בשביל מי הוא ישב, בשביל מי הוא שתק, אם לא בשביל סלמון. סלמון הוא המוח, הסמכות. עם סלמון הכל איכשהו מסתדר. מה שאומר, עושים. נוסעים במכונית של סלמון לדוד של מרגו שגר בג׳סי כהן. הדוד הזקן והנפחד מושך בכתפיו. לא יודע, באמת לא יודע איפה מרגו. סלמון, שיודע איך מדברים עם זקנים נפחדים, לוקח אותו הצידה ופתאום הזקן מתחיל להזכר איך מרגו אמרה שנמאס לה מהעבריינות של מושון, שנשבר לה מהמכות שלו; נזכר שאמרה שאם עוד פעם אחת תבוא המשטרה לעשות חיפוש בבית ולעצור את מושון, היא חותכת את הענינים, נוסעת לדודה שלה בסלוניקי.

סלמון אומר למושון, תיקח סיגריה, חביבי. הציפור שלך הלכה ליוון. התעייפה מהמכות שלך. עכשיו תיקח נשימות גדולות מהסיגריה ותרגע.

מושון מתגונן. לא היו מכות משהו מיוחד. וחוץ מזה תראה לי מי לא מכה את האשה שלו לפעמים.

מפה לשם מוציאים מהזקן את הכתובת של הדודה בסלוניקי וגם את מספר הטלפון של בית המרקחת שמעליו מתגוררת הדודה. ואז מטלפנים לחתום מטה, אומרים לו תבוא למסעדה של אבו חסן, פותחים שולחן לכבוד השחרור של מושון וגם כן לכבוד היומולדת שלו. בן עשרים ושמונה הגבר, בדיוק ביום ששיחררו אותו. תגיד בעצמך אם זה לא כמו אצבע אלוהים. אז תבוא, הא? יהיו שיפודים ודגים ומשהו לשתות וגם כן סיפורים עלא־כייפאק. חוץ מזה תעזור לנו להוריד טלפון ליוון. צריכים לדבר עם מרגו.

מה הבעיה לטלפן ליוון? מנסה החתום מטה להשתמט, תטלפנו 18, יתנו לכם מה שאתם רוצים. אתה יודע, אומר סלמון, אנחנו בקושי מסתדרים לטלפן לטבריה. עם יוון אנחנו מתבלבלים כבר בהתחלה. וחוץ מזה פותחים שולחן יפה ואתה תרים שם כמה סיפורים טובים בשביל העתון שלך. אם סלמון מבקש, קשה לסרב. אפילו ביום חם שכזה.

על יד השולחן מסובים מושון העצוב בחולצה פרחונית שמחה; סלמון עם חולצת קוקה־קולה, מכנסיים ירוקים של המילואים, סנדלים חצי עור חצי גומי שמוכרים ביריחו שלושים לירות; יוסף הגרוזיני שנאלץ לצאת לגלות יפו מעירו אשקלון; ששון עם העין הסתומה וסמי הרזה שמשכיר בקיץ עגלות לממכר אבטיחים ועוד שני טיפוסים שרק אוכלים ושותים ולא מוציאים הגה מפיהם בכל אותן שעות ארוכות.

אבו חסן פותח שולחן יפה. שני תריסר מזטים. אחר כך שני לוקוסים גדולים, כל אחד שלושה קילו מינימום. ערימה של צלעות על האש. קערה עם אורז. מתחילים בעראק. העראק סוחב בירה, הבירה סוחבת ויסקי. אבו חסן מכין. הגיס הקטן שלו מגיש בשתיקה כנועה, מגניב מפעם לפעם מבטים נפחדים לעבר סלמון. לסלמון אין פנים יפים, אבל בהחלט לא מפחידים. ובכל זאת, כולם מפחדים ממנו. מי יודע למה.

כשאבו חסן מכין במטבח את התה בנענע, עוברת בחוץ ניידת. עוצרת בחריקה, נוסעת לאחור. שני השוטרים שבמושב הקדמי מתייעצים קצרות.

מדברים עלינו, קובע ששון.

זה הסמל ונטורה, יבלבל לנו את הביצים עכשיו, פורש סמי את תחזיתו. שני השוטרים נכנסים פנימה. כתמי זיעה רחבים על חולצותיהם. אהלן סמל ונטורה, אומר סלמון.

הולכת חאפלה גדולה, אומר הסמל הקרח שקוראים לו ונטורה. תפאדלו, תטעמו משהו, אומר סלמון נינוח ושליו.

הסמל בוחן את המסובים ומפטיר, אני רואה שכל הציפורים יושבות מסביב לצלחת, סלמון, מושון, ששון, סמי. ומי האדון הזה?

המבטים נחים על יוסף הגרוזיני, המתכווץ על מושבו ומחייך חיוך נואל. זה חבר שלנו, מאשקלון, אומר סלמון.

יופי של מקום אשקלון, מהנהן סמל ונטורה, אויר יבש בקיץ, ים עלא-כייפאק. שמעתי שמחלקים תעודות זהות באשקלון. לחבר שלכם יש תעודת זהות?

תתן לו את התעודה שלך, אומר סלמון.

יוסף הגרוזיני שולף תעודה קמוטה ומרופטת. הסמל מדפדף, משווה את התצלום לדיוקן המתכווץ מולו. תזהרו רק שהשולחן לא ישבר לכם מרוב בקבוקים, הוא אומר לבסוף ומטיל את התעודה אל בין הצלחות.

זה היומולדת של מושון היום, אומר סלמון.

לא להאמין, זוקף הסמל גבה אדמונית, בן כמה הילד?

עשרים ושמונה, אומר סמי.

ילד גדול, ילד גדול, מהמהם הסמל.

הגיס הקטן של אבו חסן מביא טס עם כוסות תה בנענע. הסמל מפנה את מבטיו לעבר הדלפק. הכל בסדר? הוא שואל, לא עושים לך בעיות?

למה שיעשו, רוטן אבו חסן.

באמת, למה, מצחקק הסמל, חבר׳ה טובים אלה, אחד אחד טובים.

השוטרים הולכים וסלמון מוצץ מהתה במשיכות קולניות, כשהוא דוחק לאחור בלשונו את עלי הנענע. ששון קם ואומר אני הולך עוד פעם לשפוך קצת בירה. מושון מביט בסלמון ואומר, מה יהיה, המשקאות גמרו אותי, עוד רגע אני נופל לישון. בסדר, בסדר, אומר סלמון, הולכים לטלפן ליוון.

קמים והולכים אל הדלפק. סלמון דוחף הצידה את קערת השקשוקה ואת צנצנת הזיתים ואומר לאבו חסן, תביא לפה את הטלפון. אבו חסן שולף את המכשיר מהתא שמתחת לדלפק ושואל: שיחה מקומית? חוץ לארץ, יוון, מפטיר סלמון בשלווה. אבו חסן מנסה לחייך. אתם עובדים עלי, הוא אומר. סלוניקי זה יוון, לא? שואל סלמון. אבו חסן מתחיל לנשום בכבדות. אבל הטלפון הזה לא דיבר אף פעם לחוץ לארץ, הוא מנסה בלי תקווה. אז היום הוא ידבר, קובע סלמון. זה המון כסף! מצריד אבו חסן. סלמון מציץ בו הצצה ארוכה, שראשיתה חומרה וקצה התחייבות. תגיד, הוא אומר, אנחנו לא משלמים לך? לא איכפת לי הארוחה, זה בסדר, אתם האורחים שלי, אומר אבו חסן, אבל המשקאות, חמישה עשר אמסטל, שני עראק...

יאללה, תטלפן, אומר לנו סלמון, הנה המספר.

סלוניקי על הקו. צועקים: יאללה, מושון, מהר! מושון מתנער מרביצתו הרפוסה, מגיע נרגש, תופס בשפופרת. האללו, האללו! מדבר יוונית. מהירה, צעקנית, נרגשת. מניף בידו הפנוייה, מעווה פרצופו. אחר כך חדל. מסמן שיגישו לו סיגריה. ששון שולף חפיסה. הגיס הקטן של אבו חסן ממהר להדליק גפרור. אבו חסן מניח את המגבת על הדלפק, נוטל לעצמו סיגריה. מה ענינים, שואל סלמון. הלכו לקרוא לדודה, אומר מושון. דממה. יא אללה שלכם, פורץ אבו חסן, כל רגע זה אולי מאה לירות. מה זה מאה לירות היום, מפטיר סלמון בהבעה של שאט נפש. האללו, האללו! צועק מושון. הזקנה באה מהחצר הפנימית עם סיר השעועית, מתחילה להגיד משהו לאבו חסן בערבית קולנית. סלמון אומר לה, יותר בשקט יא־סית, מדברים עם יוון. זה רחוק, את יודעת. ארשת פליאה יורדת על פרצופה הקמוט ונפול הפימה של הזקנה. יוון, היא מלהגת לאיטה, כמו מתוך חלום, איך שומעים? מה איכפת לך איך שומעים, פולט אבו חסן רגוז. שומעים כמו תל־אביב, אומר לה סלמון בנימה טובת לב. כמו תל־אביב, כמו תל־אביב, הומה הזקנה בינה לבין עצמה. מושון מדבר שוב במהירות. אחר כך משתתק, נועץ בסובבים אותו מבט חסר אונים ומטיל השפופרת לעריסתה. הדודה לא בבית, הוא אומר בקול שבור, לא יודעים איפה היא, לא יודעים מתי תחזור. שאלת על מרגו? דוחק בו סלמון. שאלתי, אומר מושון, לא יודעים מי זה מרגו.

תטלפנו לדואר, תשאלו כמה זה עלה, מעז אבו חסן. חבל על הטלפון, פוסק סלמון, יגיע חשבון, תתן לי אותו. אבו חסן כולא אנחת יאוש.

חוזרים לשולחן. כל כך חם אף פעם לא היה, קובע סמי. תגיד לילד שיביא עוד כמה בירות, אומר סלמון. מושון שוקע בכסאו כמו חבילה ריקה. הה, הה! הוא אומר. מה הה, הה, שואל סמי. הכי גרוע זה בלילה, אומר מושון, כשאתה מתעורר פתאום באמצע הלילה ואתה לבד על המיטה ואין לך שום דבר על ידך והדם עושה לך תזמורת שמשגעת את השכל, ואתה רוצה אז לאכול את הברזלים של המיטה. הכי גרוע זה באמצע הלילה... פתאום הוא מתחיל לשהק ודמעות נולדות בזוויות עיניו. נולדות, אך אינן זולגות.

מה יש לך? שואל סלמון. מושון שומט ראשו כלפי מטה. יבבות קטועות מתערבבות בשיהוקיו. סמי טופח לו קלות על שכמו. מסכן, אומר סמי, לא לקח טוב את המשקאות. מושון מיבב ומשהק. סלמון שואל, וואללה, מה יש לו? ששון אומר, הבנאדם היה חודש שלם בהסגר, הבקבוקים שלו מלאים, הציפור ברחה לו לדודה ביוון. זה מה שיש לו.

בחייך מושון, אומר סלמון, הציפור הלכה ליוון, אבל לא חסר ציפורים בתל־אביב. תיכף נלך, נסדר לך משהו. אולי הרומניה ההיא, מה שמה, שושנה, מציע ששון. חס ושלום, אומר סלמון, זה היומולדת שלו, מגיע לו סחורה יותר טובה. למה לא רוזטה? סמי מפריח שאגת נצחון. מה מצחיק, שואל סלמון. כל כך שמנה, בחום הזה, צוחק סמי. זה בדיוק מה שצריך הבנאדם שהיה חודש שלם בהסגר, רוטן סלמון, יאללה הולכים לחפש אותה.

pic
אבו חסן תופש עמדת המתנה ליד הפתח. מה עם החשבון, הוא שואל בלחש מנומס.

אתה דואג שלא נשלם? נועץ בו סלמון מבט נוקב. עווית דמויית בכי כובשת את סברו של אבו חסן. אגלי הזיעה שעל מצחו מתרבים. אני לא מדבר על האוכל, הוא אומר, אבל המשקאות, הטלפון...

סמי והגרוזיני מרימים את מושון מכסאו, גוררים אותו אל המכונית שבחוץ. סלמון מוסיף לנעוץ את מבטו החמור באבו חסן. לבסוף הוא אומר, אז תגיד כבר כמה החשבון?

זה בשבילכם, חוכך אבו חסן, אני לא לוקח רווח, כמה שזה עלה לי - כמה, כמה? דוחק בו סלמון.

חמש מאה לירות הבירה, והעראק, מאה שבעים לירות הוויסקי. אין דבר הסודה והקוקה־קולה.

זה הכל בירבורים, רוטן סלמון, תעשה חשבון על הכל, תגיד כמה. ותכניס בפנים גם את האוכל.

אבו חסן מחפש בפניו של סלמון את האמת, אולי את המלכודת. בחוץ דוחקים את מושון למושב האחורי. שיהוקיו גוברים. הגרוזיני מתפוצץ מצחוק. בחיים שלי, הוא אומר, לא שמעתי דבר כזה. זה מהלחץ, אומר סמי, חודש שלם בהסגר ועכשיו הציפור שלו ביוון. יאללה, תנוח, אומר ששון, הולכים להביא אותך לרוזטה, הכל יהיה בסדר.

הכל ביחד אלף שש מאות לירות, יורה אבו חסן וכולא את נשימתו.

אלף שש מאות? אומר סלמון, כשהוא מבטא במודגש את השש. זה ביחד עם האוכל. אמרת שנכניס בפנים גם את האוכל. זה בלי רווח. אלף שש מאות, אתה אומר, מאנפף סלמון בקול נטול חדווה.

אם אתה חושב שזה יותר מדי, נחתוך. כמה שתגיד נחתוך, אומר אבו־חסן.

אתה רוצה צ׳ק, או מזומן?

אבו חסן שותק בנביכות. מבטיו מבקשים תשועה בפניהם של האחרים.

הכי טוב שנשלם לך מזומן, אומר סלמון, אתה רוצה עכשיו, או שנעבור פה בערב ונשלם לך?

עכשיו, הכי טוב עכשיו... — מלעלע אבו חסן. הבעתו עייפה ומוכה. יותר ויותר מתחוור לו כי הוא מנהל קרב אבוד.

בכיו השהוק של מושון בוקע מהמכונית. סלמון מושיט את המפתחות לסמי. אתה יודע איפה גרה רוזטה, אתה תנהג, הוא אומר. אבו חסן ניצב עדיין בפתח מסעדתו חיוור ומובס. כולם נדחקים למכונית, רק סלמון נותר בחוץ, משלח חיוך לגלגני בבעל המסעדה. פתאום, כאילו נזכר במשהו, הוא תוקע את ידו לכיס האחורי של מכנסיו ואחר כך מושיט לעבר אבו חסן אגרוף גדול וקמוץ. מבין ריווחי האצבעות, מבצבצים שטרי כסף. על כמה שיש פה אנחנו סוגרים ענין, הה? הוא אומר.

אבו חסן נדהם, לא מניד עפעף.

כן או לא? שואל סלמון בחומרה.

אבו חסן מכריח עצמו להניע ראשו. עכשיו תספור, אומר סלמון.

משתרר שקט. אפילו מושון חדל מגיהוקיו. אבו חסן מיישר בחשדנות את חבילת השטרות שנתקמטה באגרופו של סלמון. תספור, תספור, דוחק בו סלמון, הבנאדם במכונית תיכף מתפוצץ, צריך להביא אותו מהר לרוזטה.

יש פה שני אלף... לוחש אבו חסן, אני אמרתי אלף שש מאות על הכל. שיהיה גם בשביל הטלפון, אומר סלמון בקול רך ומפייס, ותתן משהו גם לילד ולזקנה.

אבו חסן נותר אילם וקפוא, כשאצבעותיו לופתות את חבילת השטרות בחוסר אמון.

סלמון פונה אל המכונית. אבו חסן נעור מקפאונו ומזנק בעקבותיו לפתוח לו את הדלת.

יאללה, אומר סלמון לסמי, תדליק. נוסעים לרוזטה. זה היומולדת של מושון.