סדרת האחים וינסטון 2 - האמת והגבר עם הזקן

זה נכון שבו ודוויין וינסטון הם תאומים זהים, ושניהם יפים וגבוהים וחתיכים בטירוף, אבל בו תמיד היה חייכן וחברותי ואילו דוויין היה התאום הרציני והמהורהר יותר. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מאוהבת בבו, כשהייתי ילדה הוא היה הגיבור השכונתי, זה שתמיד יציל עלמות במצוקה ואת החתולים שלהן, וכשחזרתי הביתה, לזמן מוגבל בלבד, כמובן, ציפיתי למפגש המחודש.

כשזה קרה עפו שם ניצוצות, אבל... רגע אחד, זה לא היה בו בכלל, זה היה דוויין!

אבל דוויין ואני... אנחנו בכלל לא מתאימים! אנחנו לא רוצים את אותם דברים בחיים. דוויין רוצה גדר עץ לבנה ונדנדת צמיג בחצר ואני רוצה לראות עולם.

אין סיכוי שאשאר בעיירה הקטנה הזאת, וזה לא הדבר היחיד שניצב בינינו. כשדוויין מציע לי הצעה שקשה לי לסרב לה, זה נראה לי כמו חלום. מה שאני לא מביאה בחשבון זה שהוא ישתלט על כל הרגשות שלי בזמן קצר מאוד, ואז ירחיק אותי ממנו בעזרת כל הסודות שהוא מסתיר מאחורי הניצוץ הזה בעיניו התכולות והחיוך המסתורי הזה שמאחורי הזקן.

האמת שמאחורי הגבר עם הזקן מאת סופרת רבי המכר פני ריד הוא רומן מקסים ונוגע ללב על אהבת ילדות שמתפתחת לאהבה עצומה בצל סודות וסיבוכים. זה הספר השני בסדרת האחים וינסטון. כל ספר עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר בודד. הסדרה כיכבה בראש ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה לאהבה גדולה. נכון ליום הוצאת הספר יש לסדרה 198 אלף דירוגים בגודרידרס.

פרק 1
"לא כל המשוטטים אבודים."

ג'יי. אר. אר טולקין, 'אחוות הטבעת'

ג'סיקה
נכנסתי לחניה של המרכז הקהילתי של גרין ואלי והבהלתי כהוגן חמישה קשישים.

אפילו שהיה זה ליל כל הקדושים, לגרום התקפי לב לאוכלוסייה הגריאטרית לא עמד על סדר היום שלי.

לצערו הרב של כל מי שהיה במרחק שמיעה, הטנדר שלי השמיע רעש נוראי. זה קרה בכל פעם שהוא נעצר. חמישתם קפצו בבהלה ונעצו בי מבטים זועמים. תוך זמן קצר המבטים הזועמים התחלפו במצמוצים מבולבלים. נדרשו להם כמה דקות, אך הם זיהו אותי.

כל האנשים בגרין ואלי, טנסי, ידעו מי אני, אך בוודאי לא ציפו לראות את ג'סיקה ג'יימס, בתו בת העשרים ואחת של השריף ג'פרי ג'יימס, ואחותו של סגן השריף, ג'קסון ג'יימס, עוטה זקן לבן וארוך ויושבת מאחורי ההגה של טנדר 'פורד' מפלצתי למראה.

להגנתי ייאמר שזה לא היה הטנדר המפלצתי שלי, אלא של אימי. הייתי באותו שלב בין מכוניות והיא בדיוק שדרגה לדגם חדש, גדול ומפחיד יותר, משהו שיכלה להדביק עליו מדבקות כמו 'האם נישקת את השריף שלך היום?' וגם 'אל תשתו ותנהגו, אלכוהול והכביש לא מסתדרים', או 'איכלו סטייק! המערב לא נכבש בעזרת סלט'.

כאשתו של השריף המקומי, אימם של סגנו (אחי) ושל מורה למתמטיקה (אני), ובתו של חוואי בקר, אני חושבת שהיא הרגישה שזו חובתה להשתמש בטנדר שלה כשלט חוצות שתומך במשרד השריף, בחינוך ובבקר.

חיכיתי בסבלנות עד שיסיימו לבהות בי וחייכתי אליהם חיוך קטן שהם לא הצליחו לראות מאחורי הזקן שלי. לאחר מספר דקות של בהייה מבולבלת חבורת הקשישים מיהרה לכיוון הכניסה למרכז הקהילתי. הם הביטו לאחור מדי פעם במבטים מבולבלים וזהירים.

הכנסתי את המפלצת לחניה בשולי החניון כדי שלא אהיה המנוולת שתופסת שני מקומות בעזרת הטנדר הענקי שלה.

סידרתי את זקני הלבן והארוך, השלכתי אותו מעבר לכתף ולקחתי את הגלימה האפורה ואת כובע הקוסם. בירידה ממושב הנהג ניסיתי לא ליפול לכביש או לחשוף את התחתונים. למזלי הרב, התחפושת שלי דרשה גם מקל ארוך, ונעזרתי בו כדי לרדת. שאר התחפושת הייתה משעממת, שמלת מיני בעלת מחשוף נמוך, אך היה קל להסתובב איתה.

כבר הספקתי לחצות כמעט את כל החניון ולשקוע בהכנות נפשיות לקראת הפרצופים הזועפים מכעס של אבי ושל אחי כששמעתי מישהו קורא בשמי.

"ג'סיקה, חכי רגע!"

הסתובבתי. חברתי קלייר, שגם עבדה איתי, רצה לקראתי. הנחתי על הראש את כובע הקוסם שכלל גם פאה ונופפתי לה.

"חשבתי שזו את. ראיתי את הזקן ואת המקל שלך." היא האיטה כשהתקרבה וסקרה את התחפושת שלי. "עשית כמה שינויים."

"כן." הנהנתי וחייכתי כשראיתי את הבעתה הזהירה והמשועשעת. שמתי לב שקלייר לא החליפה בגדים לאחר העבודה. היא הייתה עדיין לבושה בתחפושת בילבי מקסימה. כבר היה לה שיער אדום ונמשים, היא רק הייתה צריכה לקלוע צמות ולהוסיף אוברול וכובע לבן.

"את אוהבת את מה שעשיתי?" הסתובבתי מצד לצד כדי להשוויץ בשמלה החדשה ובסנדלי העקב שלי.

"את עדיין גנדאלף? מה את אמורה להיות?"

"כן, אני עדיין גנדאלף, אבל עכשיו אני גנדאלף סקסית." הנעתי את הגבות.

קלייר כיסתה את פיה ביד עטויה בכפפה לבנה ונחרה בלגלוג. "אלוהים אדירים, את מטורפת!"

צחקוק מרושע נפלט מבין שפתיי. אני לא מהמצחקקות, אלא אם כן עשיתי משהו מרושע. "טוב, לא יכולתי ללבוש את זה לעבודה, אבל אני אוהבת את האירוניה שבזה, את יודעת? כל תחפושות ליל כל הקדושים המטומטמות שמצפים מנשים ללבוש, כמו אחות סקסית, מכשפה סקסית, דבורה סקסית. ראיתי במו עיניי תחפושת של דבורה סקסית. אני מפספסת משהו? האם יש גברים שממש גומרים מהמחשבה על מאביקות?"

"מסכימה. את לא יכולה ללבוש תחפושת גנדאלף סקסית לעבודה. מלבד העובדה שזה נוגד את קוד הלבוש, את גם ככה כבר מככבת בפנטזיות הסקס של כל התלמידים שלך כמורה הסקסית שלהם למתמטיקה. אם היית לובשת את גנדאלף הסקסית לבית הספר במקום גנדאלף הרגיל, אני חושבת שהם היו הולכים הביתה מבולבלים מבחינה מינית."

צחקתי והנדתי בראשי כשאני חושבת על שלושת החודשים המוזרים שעברתי. כמוני, קלייר ילידת גרין ואלי וחזרה לגור בעיר אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטה.

אפילו שאני הייתי כאן רק לכמה שנים עד שאסיים לשלם את הלוואת הסטודנטים שלי, קלייר חזרה לתמיד. במהלך השנה האחרונה שלי בתיכון היא התמנתה להיות המורה לדרמה ולמוזיקה וכעת היינו חברות לעבודה. עם שערה האדום והמשגע, עיניה הכחולות ופניה היפהפיות, היא תויגה כמורה החתיכה לדרמה בשנה האחרונה שלי בתיכון, והיא כזאת גם עכשיו.

רעדתי כשמשב רוח סתווי פגע בעורי החשוף. "בואי." קלייר שילבה את זרועה בזרועי. "בואי ניכנס לפני שיקפא לך הזקן."

הלכתי אחריה לתוך בית הספר הישן. כשהתקרבנו שמעתי צלילים מוכרים של מוזיקה עממית מעבר לדלתות הכפולות הפתוחות.

זה היה שישי בערב, וזה אמר שכמעט כל אדם שכוחו במותניו ברדיוס של חמישים קילומטר התאסף לג'ם סשן במרכז הקהילתי. היה זה ליל כל הקדושים והמקום היה מקושט בשלדי נייר, דלעות מגולפות ושרשראות כתומות ושחורות. בית הספר הישן עבר שינוי לפני שבע שנים והג'ם סשנים התחילו זמן קצר לאחר מכן.

כל תושבי גרין ואלי יתחילו את הערב שלהם פה. גם אם זה לא היה ליל כל הקדושים, זוגות נשואים עם ילדים כנראה יעזבו ראשונים, ואחריהם הזקנים, ואז בני־העשרה המבוגרים יעזבו וילכו לשדה של קופר לקומזיץ עם אלכוהול. המבוגרים, הלא נשואים וחסרי הילדים יעזבו לאחר מכן.

אני, באופן מגושם ומהסס, ניסיתי למצוא את דרכי בתת־הקבוצה החדשה הזאת של רווקים בוגרים. לפני שעזבתי לאוניברסיטה, כמתבגרת הייתי חלק מהקבוצה של שדה קופר והשתתפתי בקומזיצים השיכורים, אפילו שבדרך כלל לא נשארתי עד שעה מאוחרת מדי ואף פעם לא השתכרתי, אך תמיד הצלחתי למצוא בחור לנשק לפני שהלכתי הביתה.

לעומת זאת, המקום שבו סיים את הלילה כל אחד מהרווקים הבוגרים בקבוצה שאליה הייתי שייכת כעת, היה תלוי במטרה שלו. אם המטרה הייתה ליהנות בכיף, המקום ללכת אליו היה בדרך כלל 'ג'ני קאנטרי וסטרן בר' כדי לרקוד ולשחק בחיצים. אם המטרה הייתה זיון, הכתובת הייתה 'וודן פלאנק', בר אופנוענים בקצה העיר. אם המטרה הייתה למצוא זיון וגם לעשות בעיות, אז המקום לבקר בו היה 'דרגון בייקר בר', שהיה ממוקם כמה קילומטרים מחוץ לעיר וביתם של מועדון האופנוענים 'מסדר הברזל'.

ואם הבחורה הייתה דומה לי, רווקה צעירה שהיא כבר לא מתבגרת חרדתית ומתמרדת שמחפשת בנים לנשק, מטרתה הייתה להירגע ולבדוק עבודות בחשבון שהצטברו לה כל השבוע. במקרה כזה מה שנהגתי לעשות היה ללכת הביתה, ללבוש את פיג'מת הפלנל שלי ולהדליק את הטלוויזיה על ערוץ הטיולים בשביל קולות הרקע וההשראה.

הבחנתי באבי לפני שהוא הבחין בי כשהקהל החל להתאסף. הוא דיבר בצורה נלהבת אל מישהו שלא הצלחתי לראות. אבי עמד ליד השולחן בכניסה שעליו הונחה קערת זכוכית גדולה לאיסוף תרומות. הוא היה לבוש כרגיל במדים שלו.

קלייר נעמדה על הבהונות וניסתה לרכון הצידה כדי להבין את פשר ההתקהלות. "נראה שעושים שם ממתק־או־תעלול. אני רואה חבורה של ילדים בתחפושות ודלי של ממתקים על השולחן."

הנהנתי והבטתי במורד אחד המסדרונות. מוזיקה נשמעה מחדר אחד בלבד, אך היו די הרבה ילדים שיצאו ונכנסו מחמש הכיתות האחרות, כשכל אחד מהם אוחז בציפית מקושטת או בדלי בצורת עששית כדי לאסוף את הממתקים.

התקרבתי לקלייר כדי להציע שנדלג על התור ונתרום את התרומה שלנו מאוחר יותר, כשהבחנתי בגבר ג'ינג'י מזוקן יוצא מאחת הכיתות, מחזיק בידה של ילדה בלונדינית בת שבע, לכל היותר, שהייתה מחופשת לטינקרבל.

הלם התפרץ מגרוני והתפשט במורד עצם הבריח לקצות אצבעותיי. שחררתי נשימה מבוהלת. לאחר ההלם הראשוני חמימות התפשטה בי והרגשתי מודעות עצמית עזה, בעוצמה שלא חוויתי שנים.

עיניי טיילו בתאוותנות על כל סנטימטר ממנו. הוא היה לבוש בסרבל כחול שהוא הוריד מהחזה המסותת שלו, וקשר את השרוולים הארוכים סביב מותניו כדי למנוע מהאוברול ליפול מטה. המכנסיים היו מוכתמים בשמן ובלכלוך באזור הברכיים והירכיים. הוא לבש גם חולצת טי לבנה ונעל נעלי עבודה שחורות. שערו הג'ינג'י העבה היה ארוך ונראה כאילו הוא בדיוק העביר בו את אצבעותיו... או שמישהי אחרת בדיוק העבירה בו את אצבעותיה.

בו וינסטון.

ידעתי שזה בו ולא התאום שלו, דוויין, משלוש סיבות. הוא חייך לילדה הקטנה, ובו תמיד חייך בעוד דוויין אף פעם לא חייך.

נראה שהוא עזר לילדה במשהו. בו היה חברותי ופתוח. דוויין היה מצוברח, שקט ורציני.

ואחרון חביב, הגוף שלי ידע להבדיל. בכל פעם שראיתי את בו, הפכתי לנערה מתבגרת ומגמגמת שטופת הורמונים. אפילו שהם היו בעלי מראה זהה, דוויין לא עשה לי כלום מלבד להעלות לי את לחץ הדם מרוב עצבים.

התאהבות הנעורים שלי, לא – אובססיית הנעורים שלי – התקדם לעברנו, כשתשומת ליבו ממוקדת לגמרי בילדה שלצידו. הוא נראה כמו ג'יימס דין, רק עם זקן ג'ינג'י, גבוה יותר, רחב יותר, והרבה יותר סקסי. נראה לי ששכחתי איך נושמים. הוא היה כזה חלומי, ששכחתי כמה שנאתי את המילה 'חלומי'.

"ג'ס." קלייר דחפה אותי במרפקה. "ג'סיקה, מה קרה?"

תמיד איבדתי את הראש בגלל בו, בדיוק כמו שילדות ונערות מאבדות את הראש כשהן רואות את להקת הבנים האהובה עליהן, או כוכבי רוק וסלבריטאים חתיכים.

הכול החל כשהוא טיפס על עץ והציל את החתול שלי. הייתי בת שבע והוא היה בן עשר. הוא נישק אותי על הלחי וניגב לי את הדמעות ואז החזיק לי את היד וחיבק אותי.

הוא היה הגיבור שלי.

תהיתי לרגע אם משהו באמת לא בסדר איתי, ואם היו עוד נשים בנות עשרים ואחת אי שם שחוו שיתוק בכל פעם שראו את האהבה הראשונה שלהן.

לא הייתי אמורה להתגבר על זה כבר?

קולי היה כלחישה חלושה ופי היה יבש כשעניתי לקלייר, מטה את ראשי בעדינות לכיוון הזוג. "זה בו וינסטון."

שתיקה קצרה השתררה וידעתי שקלייר הביטה מעבר לכתפי לכיוון שאליו סימנתי.

"לא." היא לחצה על זרועי. "לא, זה דוויין וינסטון."

הנדתי בראשי והכרחתי את עצמי להסיט את עיניי כדי לפגוש במבטה של קלייר. "לא, זה בו."

פיה התעגל הצידה כשבחנה את פניי. אני בטוחה שפניי האדימו, תוצר לוואי של הנמשים וההתאהבות העיקשת שלי בבחור הכי מקסים, מתוק ומצחיק בעולם. לא הרגשתי נבוכה, אבל הייתי די סמוקה. בילדותי, בכל פעם שהייתי באותו חדר עם בו, הייתה לו את אותה השפעה עליי. פרפרים בבטן ומוזיקה שרק אני הצלחתי לשמוע.

"אני אומרת לך, זה דוויין. השיער של בו קצר יותר."

"לא." הנדתי שוב בראשי, והפעם בנחישות רבה יותר. "אני יוצאת מדעתי בצורה אחרת בסביבת דוויין. זה בו."

דוויין ואני לא הסתדרנו. בתקופה שבה התגבשה ההערצה שלי כלפי בו, התגבשה גם הדחייה שלי כלפי דוויין. בזמן שבו טיפס על העץ כדי להציל את החתול שלי, דוויין זרק אבנים על הענף. בזמן שבו נישק את לחיי, דוויין גלגל עיניים.

קלייר ניסתה לא לצחוק כשהוסיפה, "בחיי, לא צחקת כשסיפרת לי שאת מאוהבת בו. זו הפעם הראשונה שאת רואה אחד מהם מאז התיכון?"

"לא. ראיתי אותו פעם אחת בסופר, כשהייתי בשנה השנייה באוניברסיטה וביקרתי פה בחופשת החורף. הוא קנה בייקון ושעועית ועמדתי בתור מאחוריו."

היא הפסיקה לנסות להסתיר את החיוך שלה. "פשוט מרתק לצפות בזה."

"במה?"

"בך, משתגעת. זאת אומרת, את ג'סיקה ג'יימס. יש לך תוכנית שמבטיחה חופש ממחויבות לכל החיים. הדבר היחיד שאת מדברת עליו זה לטייל בעולם. חזרת הביתה רק עד שתסיימי לשלם את ההלוואות שלך ותרכשי ניסיון להוסיף לקורות החיים, והנה את, נושאת איתך זיכרון יקר מפגישה בסופר של גרין ואלי עם בו וינסטון. אני בטוחה שאת יכולה לשחזר את השיחה ההיא מילה במילה."

בהיתי בה ורציתי להכחיש את זה, אבל גם לא רציתי לשקר. היא צדקה. הוא הסתובב אליי ושאל אם אכפת לי להעביר לו חפיסת מסטיק שלא הצליח להגיע אליה. ניסיתי למשוך בכתפי, אבל בטח נראיתי כאילו חוויתי אירוע מוחי. ניסיתי לקחת את המסטיק והפלתי בטעות לרצפה מדף של סוכריות מנתה.

הוא התכופף ועזר לי להרים את הסוכריות. ידינו נגעו וכמעט התעלפתי. ואז הוא חייך אליי וכמעט התעלפתי שוב. כשהוא עזר לי לעמוד כמעט חטפתי התקף לב.

"היי, ג'ס," הוא שאל, "את בסדר?"

הוא הטה את ראשו קרוב אליי ועיניו הכחולות והמדהימות נצצו בדאגה מקסימה. הנהנתי ולא הצלחתי לדבר כי ידיו עדיין אחזו בזרועותיי, אז הרמתי אליו את עיניי. פרפרים ומוזיקה שרק אני הצלחתי לשמוע, הפעם היה זה 'להבה נצחית' של ה'בנגלז', הטביעו את המילים הבאות שאמר. יכולתי לראות ששפתיו התעגלו בכמעט חיוך כשבחן אותי.

ואז אחי ג'קסון הופיע והרס הכול כשאמר לבו להתעסק בעניינים שלו. בו משך בכתפו, אבל באמת, לא בזיוף כמוני, והסתובב לקופאית, שילם ויצא מהחנות.

הקטע הוא שאני לא ביישנית כלל. החשבתי את עצמי כבחורה בעלת ביטחון עצמי וראש על הכתפיים. היה לי אח, כך שבנים לא היו תעלומה בעיניי, אך בו וינסטון תמיד גרם לי להפוך לאילמת. הרבה יותר מזה, הוא גרם לי להפוך לטיפשה.

הייתי, במילה אחת, לגמרי מגוחכת.

טוב, אלה שתי מילים. הייתי כזאת מגוחכת שאיבדתי את היכולת לספור.

"ג'ס, ברצינות, את בסדר? הפנים שלך אדומות לגמרי."

קלייר לחצה על זרועי והסיטה את תשומת ליבי מהרעש שהשמיע באוזניי לחץ הדם שלי.

"כן." ידעתי שנשמעתי חלושה. "רק תגידי לי כשהוא הולך."

"את לא הולכת לדבר איתו?"

הנדתי בראשי במהירות. היא עיקמה את האף ועיניה רפרפו לרגע אל משהו מאחורי גבי. היא לחצה שוב על זרועי. "אף פעם לא ראיתי אותך ככה. זו לא ג'סיקה ג'יימס שאני מכירה."

"אני לא שולטת בזה. אם אדבר איתו, אני עלולה להתעלף."

קלייר צקצקה בלשונה. "לפני שבועיים, כשהיינו בנאשוויל, ניגשת לזר סקסי מחוץ למועדון ונישקת אותו."

"התערבת איתי על עשרה דולר שאעשה את זה. וזה ממש לא ככה עם בו. הבחור ההוא פלרטט איתי. חוץ מזה, אני אוהבת להתנשק."

"את מתכוונת לומר שאת לא רוצה לנשק את בו?"

"ברור שאני רוצה לנשק אותו," לחשתי בלחץ, "אבל רק בתיאוריה. מי המפורסם שאת דלוקה עליו? אם השחקן ההוליוודי האהוב עלייך היה רוצה לקחת אותך הביתה, והאורות היו צריכים להישאר דלוקים בשעת המעשה, מה היית עושה? ולא בתיאוריה, אלא באמת, מה היית עושה?"

קלייר התבוננה בי לרגע ארוך. "אקבל התראה של כמה חודשים לפני כן כדי שאוכל להוריד פחמימות ולהתחיל להתעמל?"

"לא."

"אם ככה... הייתי רצה לכיוון השני."

"בדיוק! אני לא יודעת איך לתאר את זה. אם הוא היה רוצה לנשק אותי, נראה לי שהייתי מתה מפחד."

"אז את רואה את בו כסלבריטאי או משהו כזה?"

"זה מורכב. יש לי רגשות דומים פחות או יותר כלפי אינטרפיד אינגר, גוטפריד וילהלם לייבניץ וטינה פיי."

"אינטרפיד אינגר? זו לא הבלוגרית ההיא שמטיילת לבד?"

"כן. זו היא."

"מי זה גוטפריד וילהלם לייבניץ?"

"אבי המתמטיקה. הוא מת."

קלייר עיקמה את שפתיה וניסתה שלא לצחוק.

משכתי בכתפי בחוסר אונים. "אני יודעת. אני חנונית של מתמטיקה."

"כן, את חנונית של מתמטיקה שלגמרי מצליחה להיראות סקסית בתחפושת של גנדאלף."

"אוי, אלוהים, שכחתי!" הרמתי את היד לזקן. "אולי הוא לא יזהה אותי."

קלייר צקצקה בלשונה. "תני לי להבין, את מוכנה לנשק גבר זר באמצע הרחוב בלי להניד עפעף, אבל אם תצטרכי לדבר עם אחד הגיבורים שלך שכוללים בלוגרית מפורסמת, גאון מתמטי עתיק יומי, קומיקאית ואת בו וינסטון, תתעלפי?"

הנהנתי.

"חמודה, בו וינסטון לובש מכנסיים כמו כולם. למה כל ההערצה הזאת? לכי דברי איתו."

"בכל פעם שראיתי אותו בילדות הוא היה באמצע מעשה נועז או שהוא היה פשוט נדיב. סיפרתי לך שהוא הציל את החתול שלי? פעם אחת ראיתי אותו מציל שני ילדים מנחש צפע. והייתה את הפעם ההיא שבה — "

"הבנתי. בילית שנים בהאדרת שמו."

"אני לא יכולה לדבר איתו. עדיין לא. אולי יום אחד, אחרי הכנה נפשית קיצונית."

"את יכולה."

"לא. באמת שלא." עיניי נפקחו למקסימום שלהן. "מעולם לא הצלחתי לדבר עם בו וינסטון. זה לא רק העובדה שהאדרתי את דמותו בראשי. יש לי עבר נוראי של כישלונות בכל הקשור אליו. בכל פעם שאני מנסה לדבר המוח שלי שוכח אנגלית ואני מתחילה לברבר בסווהילית. או שאולי זו שוודית או שוויצרית. הוא חושב שאני סתומה."

"אין שפה כזאת, שוויצרית. שוויצרים מדברים גרמנית, צרפתית, איטלקית."

"רואה? בקרבתו אני נעשית סתומה."

יכולתי לשמוע את קולו כעת. הוא דיבר אל הילדה ונשמע מקסים. הבטן שלי התהפכה ואז קפצה כאילו הייתי על סירה קטנה בלב ים. הנחתי את היד על הבטן ונעמדתי בפישוק.

כשהוא נכנס לשדה הראייה שלי, תשומת ליבי נמשכה אליו כמו מגנט. הוא עדיין חייך, אך זה היה חיוך קטן יותר, מנומס. הוא העביר את הילדה לגברת מקינטייר, הספרנית הראשית בספרייה. טינקרבל כנראה הנכדה שלה.

היא אמרה משהו על תרנגולת. הוא אמר משהו בתגובה. הם צחקו. הנחתי לצליל הקטיפתי לשטוף אותי. פעם נוספת נתקעתי על גל ענק באמצע האוקיינוס והבטן שלי התהפכה.

ואז זה קרה. הוא כנראה הרגיש את המבט שתקעתי בו והעביר את עיניו אליי. נדרשה לו שנייה עד שנפל לו האסימון. הפכתי לגל חום של מבוכה. רציתי להסיט את מבטי, אך לא הצלחתי. הרגשתי שאני נופלת והכול סביבי החל להתפוגג. הכול מלבדו, מלבד טוב הלב ורוחב הלב שלו, ועיניו הכחולות.

למרבה הצער, המוזיקה שרק אני יכולתי לשמוע בכל פעם שהוא היה בסביבה החלה להתנגן באוזניי. הפעם זה היה השיר 'טוות החלומות' של גארי רייט, כך שפספסתי אותו אומר לי, "היי, ג'סיקה."

אבל ניחשתי מה הוא אמר על פי תנועות שפתיו וניסיתי בכל כוחי להחליש את הווליום בראשי. הנהנתי אליו, עדיין לא מצליחה להסיט את עיניי.

התבוננתי בו נפרד מגברת מקינטייר ומטינקרבל וצועד לעברנו. התנודדתי מעט ונרתעתי כשהוא התקרב. קלייר תפסה בזרועי ונצמדה אליי מהצד, כנראה חשבה שאתעלף או שאנסה לברוח.

"היי, בו," קלייר אמרה ונשמעה מהוססת. "אתה בו, נכון? או שאתה דוויין?"

הוא העניק לנו חיוך ובחן את שתינו. "את לא מצליחה להבדיל?"

קלייר החזירה לו חיוך. הקסם שלו היה ממכר. פעם שמעתי את אבא אומר לאימא שששת בני וינסטון ירשו את היכולת של אבא שלהם להקסים נחשים, נשים ואת מס הכנסה.

גם אני חייכתי, אפילו שהחיוך שלי היה כנראה מעורפל והזוי. שמחתי על הזקן הארוך שסביב שפתיי. קיוויתי שזה הסווה את הבעת ההערצה החולמנית שלי.

"אני בטוחה שאתה דוויין," קלייר אמרה, "אבל ג'ס חושבת שאתה בו."

עיניו עברו אליי, אינטנסיביות יותר איכשהו, מעוניינות, חודרות יותר מאי פעם. ראיתי את מה שנראה לי כהערכה, ואז נזכרתי שהייתי לבושה בתחפושת גנדאלף הסקסית והאירונית שלי, שלא כיסתה דבר מלבד פניי ושערי.

התחפושת נועדה לעצבן את אבא ואת ג'קסון ולשעשע את עצמי באירוניה מהנה. אני אולי כבר לא הפרחחית המתבגרת שעזבה את הבית לפני ארבע שנים, אבל עדיין נהניתי ממחוות קטנות של מרד נגד הזכרים המגוננים מדי במשפחתי. לא חשבתי עד לרגע זה שמישהו שחשוב לי יסתכל עליי בחתיכת הבד הזאת ויראה יותר סקסיות מאירוניה.

"למה התחפשת, ג'סיקה? לקוסמת?" שפתיו התעגלו, אך קולו העמיק כשהוסיף, "אני אוהב את זה."

הרגשתי כאילו קיבלתי מכת חשמל בכל הגוף, אך זה היה שונה לגמרי מכל מה שאי פעם חשתי בקרבתו. זה לא היה משיגעון של אהבת נעורים, ההרגשה הזאת הייתה... בוגרת. אחזתי בקלייר חזק יותר.

"היא גנדאלף סקסית. היא רצתה להתחפש לדבורה סקסית, אבל כל התחפושות של דבורה מאביקה אזלו בחנות."

בו צחק והושיט יד לזקן באזור הטבור שלי. מסיבות לגמרי לא ברורות, הרגשתי את הצליל ברחם. אצבעותיו רפרפו על הבטן שלי כשהוא הרים שערות זקן סינטטיות מבד התחפושת.

"הזקן מוסיף מעין נופך כזה..." הוא משך בעדינות וקרץ לי.

ברור שהתגובה שלי הייתה לבהות בו. במקום להתגבר על ההתאהבות הילדותית שלי, בלי להתכוון הוספתי להערצה שלי כעת גם רגשות חדשים ובוגרים. בפינה נידחת במוחי רצה המחשבה על הלוגיסטיקה הכרוכה בעטיית הזקן הזה מדי יום.

"היי, אם אתה מושך לה בזקן, גם היא יכולה למשוך בשלך," קלייר הקניטה.

הג'ינג'י חייך חיוך רחב יותר ונכנס למרחב האישי שלי, עיניו העצומות למחצה בוהקות אליי מלמעלה. "קדימה, ג'סיקה. תיגעי בו."

הוא אמר את שמי כאילו היה סוד והתיק ממני את נשימתי. יכולתי להריח אותו וזה גרם לי לרצות... אני אפילו לא יודעת מה.

היו לי חברים בעבר, בחורים שחיבבתי, אך העוצמה וההיקף הפתאומי של מחשבות הזימה והתועבה שלי הפתיעו אותי והרגשתי גל של חרדה לוהטת ומבלבלת.

עיניו של בו ירדו לשפתיי וגל חדש של משהו שממש לא הזכיר הערצה עיוורת הפך לי את הבטן. התגובה הנשית שלי לגבריות שלו הייתה חסרת כל היגיון!

טוב, היה בזה היגיון כלשהו.

שני תאומי וינסטון היו חתיכים רציניים. לא פספסתי את האופן שבו הלך לפני כמה רגעים, איך הניע את ירכיו, איך חולצת הטי שלו נצמדה לשרירי החזה שלו ושרווליה הקצרים נמתחו בנקודה שבה פגשו את שרירי הזרוע שלו.

"אני מצטער על אימא שלך, בן." קול מימיני ולשמאלו משך את תשומת ליבנו זה מזה. שנינו סובבנו את הראש וגילינו את מר מקלור, ראש מחלקת לוחמי האש המקומית שלנו וחמה של קלייר, עומד שם ביד מושטת.

בו הוריד את מבטו אליה, התרחק ממני, וקיבל את היד המושטת כשהאיש אמר, "היא הייתה אישה טובה, והיא תחסר מאוד."

ניערתי את עצמי כשניצוץ קטן ופיכח פילח את דרכו דרך השיר שהתנגן בראשי, 'טוות החלומות'.

בני משפחת וינסטון איבדו את אימם לפני כארבעה שבועות. בת'אני וינסטון הייתה בת ארבעים ושבע בלבד. זה היה עצוב מאוד וקרה באופן פתאומי. לא הלכתי ללוויה כי הייתי חולה בשפעת, אך כל יתר אנשי העיר הגיעו כדי להביע את תנחומיהם בפני בני המשפחה.

"תודה, אדוני." בו הנהן פעם אחת. החום שבהבעתו הקודמת כבה כעת והוחלף בחיוך מתוח ובמבט סגור.

מר מקלור הנהן ואז הסתובב לקלייר ואליי ובירך אותנו בחמימות, ולאחר מכן התקרב כדי לתת לקלייר נשיקה על הלחי. בפסק הזמן הזה הרגשתי את עיניו של בו עוקבות אחר תנועותיי. נתתי לעצמי טפיחה על השכם על כך שהשארתי את תשומת ליבי על מר מקלור.

לאחר שהסתיימו הברכות מר מקלור הצר את מבטו לקלייר. "קלייר, נעלת את הרכב שלך?"

זה נראה לי מתוק כל־כך, שמר מקלור דאג לקלייר כאילו הייתה בתו. זה חימם את ליבי. קלייר התחתנה עם אהבת נעוריה, בן מקלור. הוא היה נחת בצבא ונהרג מעבר לים לפני כמה שנים.

קלייר הנהנה ושפתיה התעגלו בחיוך חם וסבלני. "כן, אדוני. נעלתי את הרכב."

להפתעתי, מר מקלור הפנה אליי את עיניו הכחולות, "ג'סיקה, ואת נעלת את הרכב שלך?"

מצמצתי בהפתעה והסתכלתי על קלייר.

"היו כמה מקרים של גניבות," קלייר הסבירה, "ולא רק מתיירים, כמו בדרך כלל. ה'בי־אם־וו' החדשה של ג'ניפר סילבסטר נעלמה בשבוע שעבר."

"אימא שלה סיפרה לי שהייתה לה גם עוגת בננה במושב הקדמי." מר מקלור צקצק בלשונו, כאילו הפשע האמיתי היה טמון בעוגת הבננה הנעלמת, ואז הפנה את תשומת ליבו בחזרה לבו. "האחים שלך כאן?"

"כן, אדוני. כולם, מלבד..." עיניו רפרפו לעיניי ואז חזרו למר מקלור, "כולם מלבד התאום שלי."

"אני מבין." הוא הנהן והסתכל במורד המסדרון לכיוון שממנו הגיעו צלילי המוזיקה. "אני צריך לדבר עם אחיך, קליטוס, על העבודה שעשה ברכב שלי."

בו התיישר. "משהו לא בסדר?"

בו, דוויין, ואחיהם הבכור, קליטוס, היו הבעלים של 'מוסך האחים וינסטון' בעיר. זו הייתה הסיבה לבגדי העבודה הכחולים והמוכתמים בשמן שלבש. בילדותי, רוב האנשים החדשים שעברו לגור בעיר התקשו לזכור את שמותיהם של כל בני וינסטון. נהגתי לתאר את המשפחה ככה:

לג'תרו היה שיער חום ועיניים בצבע אגוז לוז, אפילו שלפעמים הן נראו כמעט אפורות. הוא הבכור והכי סביר שיעניק לך חיוך מתוק בזמן שהוא גונב לך את הרכב או את הארנק.

בילי הוא השני. שערו כהה יותר מזה של ג'תרו ועיניו כחולות ומהממות. הוא הרציני והאחראי ביותר מכל החבורה, וגם העצבני ביותר.

קליטוס הוא השלישי, והוא נמוך משני אחיו הגדולים, זקנו חום ועיניו ירוקות כזית. קל להבדיל בינו לבין ג'תרו כי הוא לא מחייך לעיתים קרובות והזקן שלו ארוך יותר. במקום לגנוב לך את הרכב הוא כנראה יפרק לך את הטוסטר ויספר לך איך הוא פועל.

הוא תמיד היה קצת מוזר. מתוק, אבל מוזר. לדוגמה, הוא החל להשתתף לפני חודשיים בקורס מתמטיקה למתקדמים שבו אני מלמדת. הוא ככל הנראה דיבר עם המנהל שלי וקיבל אישור להשתתף בקורס כל השנה.

אשלי היא הרביעית. היא נראית בדיוק כמו גרסת מלכת היופי של בילי.

אחרי אשלי יש את התאומים הזהים בו ודוויין, בעלי הזקנים הג'ינג'ים והעיניים הכחולות. קשה מאוד להבדיל ביניהם כשהם שותקים, אך כשהם מדברים קל להבחין מי זה מי כי בו חברותי יותר.

ואחרון חביב הוא רוסקו. הוא שילוב של ג'תרו ובילי, חיוכים גדולים שמסווים טבע רציני יותר. הוא גם פלרטטן רציני, או לפחות כך היה כשהכרתי אותו.

ראש מחלקת לוחמי האש הניד בראשו. "לא, לא. לא מדובר בטנדר שלי, בן. מדובר במכונית הכיבוי הישנה, 'רד'. הוא עוזר לי להשמיש את הענתיקה הזאת לכבוד מצעד חג המולד."

"אני מבין. כן, קליטוס פה, מנגן בבנג'ו." בו הניף את האגודל אל מאחורי כתפו. "כרגע מנגנים רק בחדר אחד. נראה לי שכל היתר מחכים שיסיימו עם הממתק־או־תעלול."

מר מקלור הסתכל לכיוון שאליו הוא הצביע. "אז אכנס לשבת ואחכה להפסקה." הוא הפנה חיוך ידידותי לקלייר ולי. "בנות, זה כבוד מבחינתי ללוות אתכן."

קלייר הנהנה בשביל שתינו, אך לפני שהספיקה לקבל את ההצעה מילולית, בו הושיט את ידו ותפס בזרועי.

"קלייר, לכי את." בו משך אותי מהחברה שלי בתנועה מהירה. "אני רוצה להתעדכן עם ג'ס. נתראה מאוחר יותר."

הוא לא חיכה שקלייר או אני נגיב ולפני שידעתי מה קורה, הוא החליק את כף ידו המחוספסת על ידי, אחז באצבעותיי והסתובב לכיוון הקפטריה המאולתרת כשהוא מושך אותי איתו.

הייתי כה המומה מהמגע שלו ומהזרם החשמלי שהרגשתי בזרועות, שהלכתי אחריו כאילמת, מצליחה להתמקד אך ורק בנקודה שבה כפות ידינו נפגשו. אהבתי להרגיש אותו ורציתי לטפס עליו. רציתי להיות לידו, לגעת בו, להתכרבל לצידו. הוא היה מפתה בצורה מטריפה.

פילסנו דרך בקהל בזמן שניסיתי לשמור בזיכרון את התחושה של ידו אוחזת בשלי. היה לי קשה לנשום. הרגשתי כאילו בבטן שלי יש התפרצות של פרפרים מאוהבים. אנשים אמרו שלום לשנינו, אך לא השתהינו. הייתי הצל שלו כשבו הוביל אותי למזנון. פחדתי להגיע לשם כי הוא כנראה ישחרר אותי, אך להפתעתי המשכנו ללכת.

הוא לא הביט לעברי כשעקפנו שולחן עמוס בלימונדה ובתה מתוק והלכנו מאחורי הווילון שהיה תלוי לכל אורכו של קיר מהתקרה ועד הרצפה והסתיר מדרגות שהובילו לבימה קטנה. גם הבימה הייתה מוסתרת מאחורי הווילון. בו לא נעצר כשעלינו במדרגות, הוא המשיך למשוך אותי עד שהביא אותי אל מאחורי הקלעים.

היה חשוך ונדרשו לעיניי כמה שניות להסתגל. כמעט מעדתי על עצמי כשבו הסתובב, הניח את ידיו לפתע על מותניי והצמיד אותי לקיר.

עיניו המנצנצות לכדו את עיניי. הייתי מבולבלת ואובדת עצות והרגשתי כאילו זה קטע מתוך פנטזיית וידיאו מוזיקלית.

האם שכחתי לציין שהחלומות שלי בהקיץ נראו כמו סרטוני וידיאו בסגנון השיר של פאולה עבדול 'מהר, מהר' שכללו פילטר מטשטש פגמים? יכולתי רק להרים את מבטי אליו בתדהמה. הוא רכן קדימה והמצח שלו פגע בשולי הכובע שלי. הוא משך אותו, את הפאה ואת הזקן מראשי וזרק אותם לרצפה.

"אני אוהב את התחפושת, אבל אני לא מרוצה מהכובע הזה," הוא אמר בקול שקט כשאגודליו שפשפו את עור מותניי כאילו הייתה לו זכות לגעת בי. כפות ידיו החמות העבירו צמרמורות בבטני התחתונה.

הכרתי את בו כמעט חמש־עשרה שנה ומעולם לא דמיינתי, גם לא בחלומותיי הפרועים ביותר, רגע כזה. לא שיקרתי לקלייר כשאמרתי שההתאהבות שלי בבו הייתה מורכבת. חלומותיי בהקיץ כללו אותו ואותי מצילים אנשים יחד, כמו בפעם ההיא, שצפיתי בו מציל שני ילדים מנחש צפע. בעיקרון היו אלה פנטזיות המסורסות של בחורה צעירה עם תסביך קיצוני של הערצת אליל.

אך בו לא נראה סבלני או אליל ברגע זה. גם באפלוליות המעורפלת עיניו בהקו כמו אבני ספיר, כאילו הייתה להן קרינה פנימית. חשבתי בלב כבד על עיניי החומות והפשוטות, ומפני שהייתי כזאת מוזרה, קיוויתי שילדינו הדמיוניים יירשו את העיניים שלו.

ידיו החליקו במעלה גופי והורידו את הגלימה מעל כתפיי בנגיעה רכה כלחישה. הוא הוציא את המקל מידי והשעין אותו על הקיר.

"ג'סיקה ג'יימס, את מביטה בי במבטים לוהטים שקשה להתעלם מהם."

הוא אמר זאת בנהמה ורכן קרוב יותר. לא הגבתי. לא ידעתי מה זה אומר, מבט לוהט, או איך לעשות את זה בכוונה. ליבי התכווץ ואז זינק כשהוא הרטיב את שפתו התחתונה ואז סגר עליה את שיניו. כמעט גנחתי. הייתי מגורה בטירוף ולא היה לי מושג קלוש איך להתמודד עם הרגשות האלה.

קרום הבתולים שלי בותק תוך כדי רכיבה על סוס כשהייתי בת שלוש־עשרה. חוויתי הרבה נשיקות עם כל מיני בחורים אקראיים רק בשביל הכיף והאימון וכמה מזמוזים חסרי משמעות בתיכון ובאוניברסיטה. הייתה בשנה שעברה הזדווגות שתויה ולקונית בחדר שלי במעונות עם עוזר ההוראה לפיזיקה, וזה היה הסיכום העלוב של הישגיי המיניים כבוגרת.

למען האמת, נהניתי יותר לרכוב על סוסים מאשר לרכוב על גבר. לפחות הסוס היה סוס הרבעה ואילו עוזר ההוראה ההוא היה יותר כמו סוס פוני, קטן ושעיר.

לא ידעתי מה אני עושה. מה אנחנו עושים. זה היה מעבר להזוי. אם אבי המתמטיקה המודרנית או אינטרפיד אינגר היו מביאים אותי אל מאחורי הקלעים במרכז הקהילתי, אני בספק אם היו עולים בראשי כאלה מחשבות.

הדחף אמר לי להתנפל עליו ולמחוץ אותו לפני שיתעשת ויפרע את שערי כאילו אני עדיין ילדה בת שתים־עשרה. רציתי לפתות אותו להעביר את פיו מטה, אל החזה שלי. שום דבר נפלא לא קרה עד היום לפטמות שלי והייתי בטוחה שאמות אישה מאושרת אם בו יעשה משהו פנטסטי לפטמות שלי.

לא קלטתי שהזזתי את ידו של בו ממותניי לעבר שדיי עד שניצוצות חמים של תשוקה התפרצו מהם וחמקו ממחסום חזיית התחרה והבד הדק של שמלתי.

בו פער את עיניו לנוכח המחווה הישירה שלי ואילו גופי התקמר מעצמו וללא כל כוונה מודעת מתוך רצון לסגור את הפער בינינו ולהרגיש את החוזק שלו מול הרכות שלי.

ואז למדתי מה זה מבט לוהט. רציתי לתייג אותו כ'משלהב יצרים', אך זה היה המבט הלוהט הראשון שאי פעם קיבלתי, לכן החלטתי להשתמש בו כבסיס להשוואה לכל המבטים הלוהטים שאולי יבואו אחריו. לא היה לי זמן רב לשקול איך אאמוד את המבטים הלוהטים – בצלזיוס? בקלוריות? בוואט? בוולט? בלומן? – כי בו עשה שלושה דברים שהעיפו כל מחשבה הגיונית מראשי.

ראשית, אצבעותיו עיסו וליטפו את השד שלי בזמן שהאגודל שפשף את הפטמה.

שנית, ידו האחרת תפסה בישבני ומעכה כשהוא הצמיד אותי אליו.

שלישית, הוא נישק אותי. בו וינסטון היה נשקן מעולה. חלקים ממני התכווצו, נלחצו ונתפסו בצורה חדשה לחלוטין ולא הגיונית כלל, ששלחה פרפרים מאוהבים ישירות לאגן הירכיים שלי, וחום לוהט לריאותיי. לפתע הייתי הכוכבת בסרטון הווידיאו של ביונסה, הילדה הרעה שנואשת להסיר מבו את כל בגדיו.

ידיו היו מתחת לשמלה שלי כשחפנו את ישבני ולא היה בהן שום דבר רך. הוא היה מחוספס, מוצק בכל מקום שבו נגעתי. ונגעתי. נגעתי בו בטירוף משולהב כי לא ידעתי מה, לכל הרוחות, קורה או מתי זה ייפסק. קיוויתי שלעולם לא. ברקע שמעתי את המקל שלי נופל לרצפה.

תמיד חשבתי על בו כעל בחור נחמד, אבל הוא לא נישק כמו בחור נחמד. הוא נישק ברעב מסוכן ומעניש, בפה תאב ודורש. הוא נשך את השפה התחתונה שלי ואז הרגיע וטעם את הבשר הפצוע בלשונו כשמותניו מתחככים במותניי והזקפה הקשה שלו צמודה לבטן שלי.

"פאק, ג'ס," הוא נהם והרחיק את פיו מפי, נשימותיו מאומצות. הוא התכופף כדי לנשוך את לחיי, ללקק את אוזני ולמצוץ את העור העדין כשיד אחת דוחפת את השמלה האפורה והקטנה שלי מעלה וחושפת את שדיי המכוסים תחרה. אצבעות ידו האחרת רקדו סביב מכפלת תחתוניי, אך לא המשיכו להתקדם. הרגשתי את ההיסוס שלו וחפרתי בציפורניי בכתפיו, נצמדת אליו, משתוקקת שייגע בי.

החלק השפוי במוחי אמר לי שאצטער על ההתנהגות שלי בשלב כלשהו בעתיד, אך טירוף היה כעת הרוב המוחלט ושפיות איבדה את כוחה.

הוא הוריד את חזייתי ואז פיו הרטוב נצמד לפטמה. לשונו חגה סביבה במעגלים ואנקה מתייסרת הדהדה מגרונו. התנשפתי כי זה היה ממש פנטסטי.

אחזתי בחולצה הלבנה שלו ומשכתי אותו אליי בניסיון להוריד אותה ממנו. הוא עזר לי להוריד את הבד בזמן שאצבעותיי התעסקו בגומי של תחתוני הבוקסר שלו ונכנסו לתוכם. ידי נסגרה סביב הזקפה הקשה שלו והוא משך אוויר לריאותיו בחדות ושחרר אותו לאט כשליטפתי אותו.

"אלוהים..."

הוא התנשף ועיניו ננעלו על עיניי. ציפיתי למצוא אותן מעורפלות מתשוקה, אך במקום זה הוא נראה בהלם, אפילו מבוהל מעט.

"חכי, חכי רגע."

הוא אחז בכף ידי וראיתי את הכוונה שלו בבירור. התקדמנו מהר מדי והוא התכוון לעצור את זה, אבל הקטע הוא שטירוף לא רוצה לעצור. טירוף רוצה להאיץ. טירוף רוצה מהירות, טירוף רוצה סקס פזיז וחסר אחריות, מטורף ומלא תשוקה וטירוף רצה את זה עכשיו, על הקיר של המרכז הקהילתי, בזמן שהילדים משחקים תעלול־או־ממתק וגברת סילבסטר מחליפה מתכונים של מאפי אוכמניות בחוסר מודעות מוחלט לרגע הארוטי והיצרי שמתחולל בצד השני של הקיר.

ליטפתי אותו שוב והצמדתי את החזה שלי אליו, מתרוממת על קצות האצבעות כדי לנשוך את צווארו. הוא הצטמרר וגנח, וירכיו נעו קדימה באופן אינסטינקטיבי לתוך כף ידי גם בזמן שאצבעותיו התהדקו סביב כף ידי וניסו בעדינות לכפות עליי להתרחק.

התחככתי בו וסובבתי את אגודלי סביב קצה הזקפה שלו. בידי האחרת החזרתי את אצבעותיו לתוך התחתונים שלי והצמדתי אותן לחריץ שלי בזמן שנשכתי את שפתו.

הוא שוב גנח וקילל. עיניו היו עצומות בחוזקה כאילו ניסה לחזק את הנחישות שלו, או כאילו איבד שליטה.

ואז, תוך כדי גניחה קולנית, הוא משך את ידי מתחתוניו, הסתובב והתרחק עשרה צעדים פנימה אל מאחורי הקלעים. לא ניסיתי לרדוף אחריו כי הרגשתי סחרחורת, בלבול וקושי לנשום. נשענתי על הקיר ועצמתי את עיניי. גופי המהם ומחה על האובדן. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם וניסיתי להבין מה בדיוק קרה ולמה זה נגמר.

"לכל הרוחות..." הוא מלמל כשאגה מאופקת, קולו היה קרוב יותר משציפיתי.

פקחתי את עיניי ומצאתי אותו עומד לא רחוק ממני, ידיו על מותניו ומתנשף. מבטו רפרף על גופי ואז ירד לרצפה.

סידרתי את החזייה ואת השמלה כשאני מאפשרת לעצמי לטרוף בעיניי את פלג גופו העליון והשרירי, את בטנו המשורגת בשרירים ואת חזהו הקשה. רציתי לגעת בו שוב.

"ג'סיקה, את חייבת להפסיק להסתכל עליי ככה."

הוא נשמע מעוצבן ונואש. הרמתי את עיניי אל עיניו והופתעתי לראות שהוא חרק בשיניו. למרות העובדה שבדיוק גער בי, הוא העניק לי מבט לוהט ביותר. אפילו שהוא היה זה שסיים את פסטיבל המזמוזים שלנו, הוא נראה קרוע.

בהיתי בו, מרותקת. מה שקרה בדקות האחרונות נחת עליי בבת אחת. הוא הסתכל עליי כמו שאני הסתכלתי עליו. הוא רצה אותי כמו שאני רציתי אותו. חיכיתי בדממה, עדה לנחישות המהססת שלו. הוא פסע קדימה כמו אדם שנמשך על ידי כוח עלום ומילים נפלטו מבין שפתיו במהירות.

"ג'סיקה, אני לא מי שאת חושבת שאני. אני רוצה אותך ותמיד רציתי, אבל אני לא יכול לעשות את זה בלי שתדעי — "

"דוויין, טמבל, אתה פה מאחור?" גבר קרא משמאלי ושמעתי סימנים מסגירים של מגפיים על המדרגות.

עיניי יצאו מחוריהן, פי נפער לרווחה ונשימתי נתקעה בגרוני כשהזר התקרב. זה לא שפחדתי שיתפסו אותי על חם, ממש לא. הסיבה להלם המוחלט שלי היה הקול של מי שהתקרב. זה היה קולו של בו.

"אתה כאן מאחור?" הצעדים האטו ואז נעצרו. בו שוב קרא לדוויין. "כדאי ש... אה, אתה זקוק לפרטיות?"

נדרכתי כשהבנה נחתה עליי כמו אגרוף בבטן. דלי הקרח של המציאות הטביע כל מבט לוהט או רגשות לוהטים ונותרתי קרה. הפניתי את תשומת ליבי בחזרה לגבר חלומותיי, רק שזה לא היה הוא. זה בוודאות לא היה בו וינסטון – גיבור, הבחור הכי נחמד בעולם.

לא, לא, לא. הגבר הזה לא היה בו. הגבר הזה היה דוויין.

והגבר הזה עשה דברים מדהימים לגמרי לפטמות שלי.