סוד החיות הקסומות 3 - כיבוי אורות

זה היה בוקר קריר של יום שני, בסתיו, קצת אחרי שבע וחצי.

 

בֶּני עמד מול שער הגינה והביט סביבו בסקרנות. הוא עוד לא היה אף פעם אצל אֶדִי.

 

"נראה לי שהם נסעו מִפֹּה," הוא מלמל חרש בינו לבין עצמו. שער הגינה, שהיה צבוע באדום, ירוק וכחול, היה תלוי עקום על ציריו. תיבת הדואר, שעליה היה כתוב "פֶּטֶרְסֶן", הייתה גדושה בעלונים ובמכתבים. שביל חצץ, ששׂרכים תחמו אותו לכל אורכו, חצה בפיתולים גינה שצמחה פרא. חמניות שנבלו מזמן התרוממו לגובה של שני מטרים. סוס כחול גדול מפלסטיק ניצב בגינה ונעץ בו את עיניו.

 

הבית היה דומם לחלוטין. יש שם בכלל מישהו?

 

"הוא בטח עוד ישֵן," אמרה הצַבָּה הקטנה, שהציצה מתוך הילקוט של בני. הֶנְרִייֶטָה הייתה החיה הקסומה של בני, ולכן יכלו השניים לשוחח ביניהם. מאז שהיא נמסרה לו בכיתה של מיס קוֹרְנְפילד לא היה אפשר עוד להפריד ביניהם.

 

הצבה צחקקה. "אני חושבת שמר מוֹרִיסוֹן צריך להצמיד לאֶדִי תרנגול קסום שיקרקר לו כל יום 'בוקר טוב' בשבע בבוקר!"

 

מר מוֹרִיסוֹן היה הבעלים של חנות החיות הקסומות.

 

הוא ביקר לפעמים בכיתה של מיס קוֹרְנְפילד, ובכל פעם כזאת היו התלמידים שרויים במתח: מי יקבל היום חיה קסומה?

 

הכול התחיל עם אידָה ובני. אידָה קיבלה את רַבָּט השועל, ובני קיבל את הצבה המופלאה, הֶנְרִייֶטָה. בני ידע איזה מזל גדול היה לו: כל אחד בכיתה היה רוצה להתחלף איתו.

 

האם פעם יגיע גם תורו של אֶדִי?

 

בני צלצל עכשיו בפעמון בפעם השביעית. המורה, מיס קוֹרְנְפילד, הטילה עליו לאסוף את אֶדִי בכל בוקר. כן, את אֶדִי הישנוני. בשבוע שעבר אֶדִי איחר שלוש פעמים לשיעור, ומיס קוֹרְנְפילד קבעה שאי אפשר להמשיך ככה.

 

"את צודקת, הֶנְרִייֶטָה," נאנח בני. "אֶדִי צריך תרנגול שיעיר אותו. יש בכלל תרנגול בחנות החיות הקסומות?"

 

"אני בטוחה שיש," אמרה הֶנְרִייֶטָה. "בוא כבר, בני, ניכנס!"

 

בני לחץ בזהירות על ידית השער כלפי מטה והתקדם לאורכו של שביל החצץ.

 

הבית של אֶדִי היה צבוע בצהוב, ותריסי החלונות שלו היו ירוקים. הבית הזכיר לבֶּני משום מה את איטליה.

 

סבך של צמחי קיסוס כיסה את כל הצד הקדמי. אופניים אדומים ישנים בלי צמיגים היו תלויים מעל לדלת.

 

"אֶדִי, תתעורר!" הוא קרא בהיסוס כלפי מעלה.

 

ופעם נוספת, בקול רם יותר: "הֵיי, אֶדִי, אנחנו צריכים ללכת לבית הספר!"

 

לבסוף ניכרה תזוזה באחד הווילונות, ובחלון שמאחוריו הופיעה בלורית שיער פרועה.

 

החלון נפתח, ואֶדִי נראה ממצמץ בעיניו, מנומנם. "לבית הספר?" הוא מלמל, מבולבל. "אני כבר בא!"

 

בני התיישב על מדרגת האבן וקם מייד. קר מדי! רוח קרה כקרח נשבה באוויר הלח.

 

בני הביט בשעון היד שלו. כבר עשרים דקות לפני שמונה! בסוף שניהם עוד יאחרו לשיעור.

 

באותו הרגע פתח אֶדִי את הדלת בסערה. החולצה שלו התנופפה מחוץ למכנסיים, שרוכי הנעליים היו פתוחים, השיער עדיין פרוע כמו קודם.

 

"טוב, אנחנו יכולים ללכת," אמר אֶדִי והנהן אל הצבה. "הַיי, הֶנְרִייֶטָה."

 

בני הצביע על גבו של אֶדִי. "איפה התיק שלך?"

 

אֶדִי טפח על מצחו וחזר בריצה אל תוך הבית כדי להביא את התיק.

 

"ואל תשכח את בגדי הספורט שלך!" קרא בני אחריו.

 

הוא היה בטוח שאֶדִי ישכח חצי מהמחברות שלו.

 

אֶדִי הרי היה מגושם ושכחן.

 

 

בדרך לבית הספר נעצר בני ליד שלט ברחוב. אֶדִי התנגש בו, עייף ומנומנם. "הוֹפָּלָה," הוא אמר.

 

בני פנה אל הֶנְרִייֶטָה.

 

"תִרגול קצר בקריאה," הוא אמר והצביע על השלט.

 

להֶנְרִייֶטָה הצבה, שעברה הרבה דברים בחיים הארוכים שלה, היה זיכרון מעולה. אבל לקרוא היא לא ידעה, ובני רצה מאוד ללמד אותה.

 

הֶנְרִייֶטָה מתחה מייד בהתלהבות את הראש הקטן שלה מתוך הילקוט וצמצמה את עיניה.

 

"אֶדִי גר... רגע, תכף אני אצליח..." היא הביטה בבני בעיניים זוהרות. "אֶדִי גר ברחוב שְנִיצֶל!"

 

בני צחק. "השם של הרחוב הוא שְנִיצְלֶר!"

 

החברים המשיכו בדרכם לאורך רחוב שילֶר (הֶנְרִייֶטָה חשבה ששם הרחוב הוא "קִילֶר"), אחר כך לאורך שדרת התְרזוֹת ("שירת הרָזוֹת"), עד שראו לפניהם סוף־סוף את בית הספר אבן־חורף: מבנה מיושן עם שני מגדלים, אחד משמאל ואחד מימין.

 

בחזית בית הספר נופפה לעברם אָנָה־לֶנָה. על הכתף שלה ישב קַסְפָּר, הזיקית.

 

"אָנָה־לֶנָה השתנתה לגמרי מאז שיש לה את קַסְפָּר. לפני כן היא הייתה תמיד ביישנית כל כך," אמר אֶדִי.

 

"חיה קסומה באמת משנה הכול," ענה לו בני. גם הוא היה מאושר מאז שהצבה הייתה איתו! הֶנְרִייֶטָה החדירה בו אומץ לב בכל פעם שפחד, והייתה שם בשבילו תמיד.

 

בכיתה שלהם היו עשרים וארבעה תלמידים. לחמישה מהם כבר היו חברים קסומים: לו עצמו, לאידָה, לאָנָה־לֶנָה, לג'ו ולשוֹקי.

 

איזה מזל היה להם! ג'ו התנהג תמיד בטיפשות כזאת לפני שקיבל את יוּרִי הפינגווין. ושוֹקי עם כובע הגרב הסרוג הפך מייד לחבר בלב ובנפש של פֶּפֶּרוֹנִי, חזיר הנהרות האפריקני.

 

"לא היית רוצה חיה קסומה משֶׁלְךָ?" שאל בני ופתח את הדלת בפני אֶדִי. "היא הייתה יכולה להעיר אותך בבוקר, למשל, ו..."

 

אבל אֶדִי לא קלט גם הפעם את מה שהוא אמר. הוא מעד מעל מפתן הדלת, אמר "הופלה" וחייך אל בני.

 

בני שאל שוב, והפעם בקול רם יותר: "לא היית רו־צה חיה קסו־מה מִ־שֶׁלְ־ךָ?"

 

"כן, ברור!" קרא אֶדִי. "כל אחד מאיתנו היה רוצה חיה קסומה משלו! תאר לעצמך, ג'ירפה! זה היה יכול להיות מגניב."

 

הם פילסו לעצמם דרך בַּדוחק שבמעלה המדרגות, אל הקומה הראשונה. אף לא אחד מהתלמידים הרבים שהיו שם הבחין בהֶנְרִייֶטָה, שהציצה מהילקוט של בני. מר מוֹרִיסוֹן הסביר להם שרוב האנשים פשוט לא קולטים את הקסם המתרחש סביבם. הם תמיד עסוקים מדי.

 

אבל כדי שהסוד של החיות הקסומות יהיה בטוח ומוגן לחלוטין, מר מוֹרִיסוֹן המציא תחבולה נוספת, למקרי חירום: החיות יכלו "להתְאַבֵּן", ואז הן נראו כמו בובות בד רגילות לגמרי של חיות.

 

בכיתה בני צנח על הכיסא שלו והניח את הֶנְרִייֶטָה בתוך קופסת הנעליים שלה, שם היא אהבה לבלות את שעות לפני הצוהריים. מובן שהחיות לא היו צריכות להתאבן כשמיס קוֹרְנְפילד הייתה שם, וכך היה לכל אחת מהחיות מקום קבוע משלה בשיעור: רַבָּט השועל התרווח לו בדרך כלל מתחת לשולחן של אידָה, קַסְפָּר הזיקית רבץ על השולחן של אָנָה־לֶנָה, יוּרִי הפינגווין אהב להסתתר מאחורי קולב הבגדים.

 

פֶּפֶּרוֹנִי חזיר הנהרות התרוצץ ברחבי החדר ורחרח, בתקווה למצוא שם תפוח או חטיף שוקולד. כשסיים את הסיור הוא הניח את האחוריים שלו על רצפת הפרקט, וכך ישב והקשיב בתשומת לב לשיעור. כמו כל החיות הקסומות, הוא היה יכול להבין את שפתם של בני האדם.

 

החיות הקסומות יכלו גם לשוחח ביניהן ולהבין זו את זו. אבל רק לעיתים רחוקות הן דיברו ביניהן על התקופה שבה בילו יחד בחנות החיות הקסומות של מר מוֹרִיסוֹן: איך הוא לימד אותן להתאבן או איך הכין אותן לקראת המשימה העתידית שלהן.

 

"אני אמצא בשבילכן את החבר הכי טוב," הוא הבטיח להן. "ואתן תעזרו לחבר הזה בכל הזדמנות אפשרית." רוב החיות הקסומות רצו מאוד להכיר את החברים שלהן לעתיד. "החבר שלכן הוא האדם היחיד מלבדי שיכול להבין אתכן," המשיך מר מוֹרִיסוֹן ואמר. "אל תשכחו את זה, אחרת אתן עלולות לגרום לתסבוכת רצינית."

 

וכך, בכל פעם שפֶּפֶּרוֹנִי השמיע איזושהי הערה במהלך השיעור — "איזה שטויות!" למשל — שוֹקי שמע את ההערה שלו, אבל לא המורָה. ואם שוֹקי ענה לו — "כן, אתה צודק, אלה סתם בלבולי מוח!" — הוא זכה למבט נוזף ממיס קוֹרְנְפילד. כי אותו היא הצליחה לשמוע ולהבין מצוין.

 

 

כמה דקות לפני שמונה נכנסה מיס קוֹרְנְפילד בסערה לכיתה והביטה מייד לכיוון הכיסא של אֶדִי. היא נאנחה בהקלה כשראתה אותו יושב שם, והנהנה לעבר בני.

 

"יפה מאוד, בני, תודה רבה לך! ומחר תעשה את זה כבר בעצמך, אֶדִי, בסדר?"

 

אֶדִי לא שמע אותה. באותו הרגע הוא שרבב את הראש מתחת לשולחן וניסה לתפוס את המחק שלו, שנפל וקיפץ על הרצפה.

 

מיס קוֹרְנְפילד נאנחה והתחילה את השיעור.

 

"להוציא את מחברות החשבון! נבדוק עכשיו את שיעורי הבית."

 

ראשו של אֶדִי התרומם עכשיו מעל השולחן, אדום לגמרי, אבל מייד שב ונעלם כדי לחפש את המחברת בילקוט שלו. אך הוא מצא שם רק את מחברות הסִפרוּת, המדעים והמוזיקה.

 

"כל כך אופייני לאֶדִי," צחקקה הֶנְרִייֶטָה.

 

אם אֶדִי היה אורז את כל מה שצריך בילקוט שלו, הייתה מחכה לו שם הפתעה עכשיו.

 

כי אילו זכר לקחת את מחברת החשבון, הוא היה יכול לקרוא את ההודעה הקסומה שזהרה באותו הרגע בבוהַק יציב. וזה מה שהיה כתוב בה:

 

 

 

 

 

 

 

אבל המחברת נשארה בבית, על שולחן הכתיבה של אֶדִי, בקומה הראשונה של הבית האיטלקי הצהוב. האותיות זהרו בירוק בוהק על העטיפה: "תתכונן! תתכונן!"

 

הן זהרו וזהרו, בלי הפסקה, אבל אף אחד לא ראה אותן.