כשהמורה, מיס קוֹרְנְפִילְד, נכנסה לכיתה ביום חמישי ההוא, היא לא הצליחה לכבוש פיהוק ענקי.
לָמה מוֹרְטִימֶר היה חייב להוציא אותה מהמיטה באמצע הלילה? הבעלים של חנות החיות הקסומות היה בעיצומה של הפלגה על ספינה מאוסטרליה, ועכשיו כבר היה קרוב לגרמניה. אבל במהלך ההפלגה הוא השתעמם עד כדי כך שהתקשר אליה שוב ושוב.
נו, טוב, העיקר שהוא מגיע הביתה בסוף השבוע כמו שסוכם... מיס קוֹרְנְפִילְד פיהקה שוב.
"אז מה, מיס קוֹרְנְפִילְד, הסתכלת אתמול בלילה יותר מדי זמן על הכוכבים?" שאל ג'ו שעבר באותו רגע בפתח הדלת בלוויית פינגווין. על פניו התפשט גיחוך חצוף, והפינגווין שלו הצטרף אליו בגעגוע שובבני. "או שטיילת לך לאור הירח?" הוסיף זִילָאס, חברו של ג'ו. "לא, עכשיו אני יודע! בלילות של ירח מלא את הופכת לאדם־זאב, נכון? אדם־זאב קסום, כמובן..." זִילָאס נעץ את מרפקו בצלעותיו של ג'ו, ופרץ בצחוק.
"מצחיק מאוד, זִילָאס," ענתה לו המורה. היא הייתה עייפה מכדי להגיב בקשיחות. "לצערי הרב, הערב שלי לא היה מצחיק כל כך. קודם כול תיקנתי את המבחנים שלכם במתמטיקה, ואחר כך הייתה לי שיחת וידיאו עם..."
"מר מוֹרִיסוֹן?" קראה בהתרגשות אִידָה, שנכנסה באותו רגע לכיתה עם רַבָּט, השועל שלה. "הוא עדיין מטייל לו בעולם? יגיעו בקרוב עוד חיות קסומות?" הצמות של אִידָה התנודדו מצד לצד מרוב שמחה. "אני חושבת," היא הצביעה לעבר זִילָאס, "שהוא צריך לקבל סוף־סוף את החשופית שהוא הרוויח ביושר. או תולעת. ואולי עכביש גדול ושעיר?"
"מגניב!" השיב לה זִילָאס ודחף אותה בכוח כשעברה לידו. "כל דבר יהיה טוב יותר מהשועל המסריח הזה שלךְ או מהצבה המטופשת שלךָ שבקושי זזה!" הוא קרא אל בֶּנִי, שנכנס באותו רגע לכיתה כשהוא אוחז בקופסת נעליים מתחת לזרועו.
בֶּנִי הסמיק. "מטומטם," הוא נהם.
"תנשום עמוק," בקע קול קטן מתוך קופסת הנעליים. "אל תיתן לו לעצבן אותך!"
הקול היה שייך להֶנְרִייֶטָה, הצבה הקסומה של בֶּנִי.
"כרטיס צהוב, זִילָאס!" הטיחה מיס קוֹרְנְפִילְד בזִילָאס. בכל הנוגע לחיות הקסומות, היא לא הייתה סלחנית כלל ועיקר.
עשרים וארבעה ילדים למדו בכיתתה של מיס קוֹרְנְפִילְד. שנים־עשר בנים, שתים־עשרה בנות. לכמה ילדים, ביניהם אִידָה, בֶּנִי וג'ו, כבר היו חיות קסומות. כל היתר המתינו בכיליון עיניים לתורם. כל אחד מתלמידי הכיתה חלם שהוא יהיה הבא בתור.
עם חיה קסומה היה אפשר לחוות הרפתקאות מותחות ולזכות בחבר הכי טוב בעולם, כי עם החיות הקסומות האלה היה אפשר לדבר!
אבל כל אחד היה יכול לדבר רק עם החיה הקסומה שהייתה שייכת לו. לכן בֶּנִי היה עכשיו היחיד שיכול לשמוע את קולה של הֶנְרִייֶטָה, שבקע מתוך קופסת הנעליים: "תנשום עמוק!" בֶּנִי העיף מבט זועם לעבר זִילָאס והמשיך בדרכו אל הכיסא שלו.
מיס קוֹרְנְפִילְד חילקה דפי עבודה. בשעה שהכיתה התחילה לענות במהירות על השאלות, היא הלכה לחדר המורים והביאה משם ספל קפה חזק. ככה הרבה יותר טוב, היא חשבה בינה לבין עצמה כשניחוח הקפה חדר לאפה. מצב הרוח שלה החל להשתפר. היא התיישבה על השולחן שלה, נדנדה את רגליה ולגמה מספל הכוכבים הכחול־זהוב שלה.
אִידָה, שסיימה לענות במהירות הבזק על השאלות בדף העבודה שלה, הביטה במורה מזווית העין. מיס קוֹרְנְפִילְד הייתה המורה הכי מוזרה שאִידָה פגשה אי־פעם. היום היא לבשה מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו ארוכה עם פסים רחבים, ומעליה מעיל הקטיפה הסגול שלה. מסנדלי העץ שלה בצבצו ציפורניים צבועות בלָק בגוונים שונים. ואין לשכוח גם את שתי המסרגות הנעוצות בתלתלים שעיטרו את ראשה.
המורה אהבה לדבר על "פלאי העולם", כמו שנהגה לקרוא להם. דברים שעדיין לא נחקרו עד תום. היא אהבה לדבר על מטאורים, על אבק כוכבים, על מערכות כוכבים. אבל בראש ובראשונה היא הזמינה לכיתה את מר מוֹרִיסוֹן, הבעלים של חנות החיות הקסומות.
מיס קוֹרְנְפִילְד אספה עכשיו את דפי העבודה, ואִידָה הצביעה.
"מר מוֹרִיסוֹן יגיע בזמן כדי שיוכל להסיע אותנו לאכסניית הנוער באוטובוס שלו?" היא שאלה.
"אני מאוד מקווה," רטנה מיס קוֹרְנְפִילְד. "חסר לו שלא!"
הכיתה צחקקה. מיס קוֹרְנְפִילְד ומר מוֹרִיסוֹן — השניים האלה היו זוג מוזר בהחלט. לפעמים הייתה לאִידָה הרגשה שהשניים הם קרובי משפחה. בכל מקרה, לשניהם היו אותן עיניים כחולות.
אִידָה שמחה לקראת הנסיעה לאכסניית הנוער. הם ייסעו כבר ביום שני הקרוב! רק הכיתה שלה, עם מיס קוֹרְנְפִילְד ועם מר מוֹרִיסוֹן בתור נהג — כלומר כל אלה שידעו את הסוד של חנות החיות הקסומות. במשך שבוע שלם אִידָה לא תצטרך להסתיר את רַבָּט, השועל שלה, מפני איש.
לולא החיה הקסומה שלה, אִידָה הייתה בוודאי חשה עצבנות לקראת הנסיעה: עם מי היא תהיה בחדר? היא תתגעגע מאוד הביתה?
אבל בחברת השועל שלה, אִידָה הייתה רגועה לגמרי. רק עוד ארבעה לילות, ואז יוצאים לדרך!
אחרי שהמורה אספה את כל דפי העבודה, היא נעמדה ליד הלוח ונטלה בידה גיר.
"טוב, אז לְמה אנחנו זקוקים באכסניית הנוער?"
מייד נשמעו קריאות מכל עבר.
"המון־המון ממתקים!"
"תחתונים להחלפה!"
"אטמי אוזניים, למקרה שמישהו ינחר!"
"חדר ליחיד!" קראה הֶלֶנָה, שתמיד התנשאה על פני שאר הילדים בכיתה. קָרָאיָאן, החתול הקסום שלה, השמיע יבבה של הסכמה.
"לא יהיו שם שום חדרים ליחידים," אמרה מיס קוֹרְנְפִילְד. "אז אולי את רוצה לבלות שם במחסן הציוד?"
הכיתה צחקקה.
"עוד הצעות?" קראה מיס קוֹרְנְפִילְד.
"חיות בד!" פלטה פִינְיָה. "למקרה שמישהו ירגיש בודד," היא הוסיפה בשקט.
"איזה תינוקת!" לעג זִילָאס.
פִינְיָה, שאף פעם לא התבלטה במהלך השיעורים, הסמיקה עכשיו. היא נמנתה עם קבוצת החברות של הֶלֶנָה ובדרך כלל נותרה ברקע.
מיס קוֹרְנְפִילְד כתבה על הלוח "חיות בד!" ופנתה אל זִילָאס. "אז מה אתה מתכוון לארוז בתיק שלך, זִילָאס?" היא שאלה. "מלבד אטמי אוזניים ותחתונים?"
הכיתה צחקה, וזִילָאס היסס.
"אולר שווייצרי, מצפן, פנס כיס, כריות שעושות קולות של פלוצים," הוא אמר.
ג'ו פרץ בצחוק.
מיס קוֹרְנְפִילְד נאנחה. "אולר שווייצרי וכריות עם קולות תשאיר בבית, את יתר הדברים מותר בהחלט להביא. רעיונות נוספים?"
"ספרי לימוד, מחברות, בלוק ועפרונות," הציעה אִידָה.
הכיתה נאנחה בקולי קולות.
"כדורסל!" קרא ג'ו.
"כדורגל!" קרא זִילָאס.
"תכשירי איפור," הוסיפה הֶלֶנָה.
"לק לציפורניים!" קרא זִילָאס.
"סמארטפונים?" ביקשה פִינְיָה לדעת.
מיס קוֹרְנְפִילְד ציינה פריטים נוספים על הלוח: כלי נגינה ותקליטורים לערב הכיף, טניס שולחן וגם מחבטים לכדורי נוצה לשעות אחר הצהריים, גרביים נוחים ומכנסי ריצה, סיפורי אימה, ספרי בדיחות...
עכשיו היא פנתה אל פִינְיָה. "סמארטפונים אסור להביא. מי שירצה לטלפן הביתה יוכל להשתמש בטלפון הציבורי באכסניית הנוער. לצורך זה אתם צריכים לרכוש בדואר כרטיס לטלפון."
פִינְיָה הנהנה במרץ.
"וקחו איתכם נעלי הליכה טובות!" אמרה מיס קוֹרְנְפִילְד. "אכסניית הנוער שלנו שוכנת במיקום מצוין, בין הרים גבוהים מאוד. אפשר לצאת שם לסיורים למיטיבי לכת. ויש שם גם מחצבות שאפשר לחפש בהן מאובנים."
"מאובנים?" שאל זִילָאס, מופתע.
"לפני מיליוני שנים האזור שם היה ים אלמוגים ענקי," הסבירה מיס קוֹרְנְפִילְד. "ועד היום מוצאים שם עקבות של דינוזאורים, של תנינים קדומים ושל סרטני פרסת הסוס."
"יש שם גם טירָנוֹזָאוּרוּס רֶקס?" קרא זִילָאס. "או סְטֶגוֹזָאוּרוּס?"
"יכול להיות, בהחלט," ענתה המורה. "את כל אלה נוכל לראות במוזיאון."
אִידָה תכננה ללכת לספריית בית הספר מייד אחרי השיעור, כדי לשאול שם כמה ספרים על יצורים שנכחדו. היא רצתה להתכונן היטב לנסיעה.
היא הרגישה שמצב הרוח של מיס קוֹרְנְפִילְד מרומם יותר מהרגיל. יכול להיות שגם היא שמחה ונרגשת לקראת השבוע באכסניית הנוער? לקראת שבוע בלי מערכת שעות נוקשה, בלי שיעורי בית, בלי המורות והמורים האחרים ובלי המנהל, מר זיגמן?
"אני אביא איתי חמש חפיסות שוקולד," הודיע שוֹקי, והעניק בזה פעם נוספת את הכבוד הראוי לכינוי שדבק בו. "בשבילי ובשביל פֶּפֶּרוֹנִי!" פֶּפֶּרוֹנִי היה שמו של חזיר הנהרות הקסום שלו.
"ואני אקח את רובה המים שלי בשביל יוּרי!" קרא ג'ו.
הפינגווין שלו געגע בעונג. יותר מכול הוא אהב דגדוגים בבטן עם רובה המים.
"טוב מאוד," הנהנה מיס קוֹרְנְפִילְד. "אלה רעיונות טובים גם לאחרים: אל תשכחו לקחת ממתקים וצעצועים בשביל החיות הקסומות שלכם!"
"מה דעתך על עוגיות שוקולד, ג'ינג'ית?" נהם רַבָּט מתחת לשולחן.
אִידָה התכופפה וליטפה את השועל שלה על הגב. "כן, לא אשכח לקחת," היא הבטיחה.
מאז תחילת שנת הלימודים הוצמדו חיות קסומות לְתלמידים בכיתה.
אִידָה הייתה הראשונה שקיבלה חיה משלה: רַבָּט, השועל. בעצם, בֶּנִי קיבל במקביל חיה משלו, את הצבה הֶנְרִייֶטָה.
ג'ו קיבל את יוּרי הפינגווין כחבר. שוֹקי קיבל את חזיר הנהרות פֶּפֶּרוֹנִי. אָנָה־לֶנָה וקַסְפַּר, הזיקית שלה, היו בלתי נפרדים ממש כמו אֶדִי ואֶאוּגֶניָה, העטלפית שלו. ואפילו הֶלֶנָה המתנשאת וקָרָאיָאן, החתול היהיר, כבר למדו להסתדר איכשהו יחד מאז שקיבלה אותו.
קודם כול הגיעה הודעה, אחר כך הגיע מר מוֹרִיסוֹן, הבעלים של חנות החיות הקסומות, ומייד לאחר מכן התחילה ההרפתקה.
עכשיו מיס קוֹרְנְפִילְד הצביעה על הלוח. "תעתיקו לכם בבקשה," היא אמרה והנהנה בחביבות אל הכיתה. "אחר כך נצא להפסקה."
כולם אחזו בעטים שלהם והעתיקו את הרשימה הארוכה: נעלי התעמלות נוחות, תרמיל גב קטן, משחקים, מחבטים לטניס שולחן, סבון, מגבות וספוג, ממחטות, שירונים, כלי כתיבה, גרביים, לבנים, קצת כסף מזומן...
אִידָה הביטה אל מעבר לכתפה וראתה את זִילָאס מגחך מאוזן לאוזן בשעה שהעתיק את הפריטים מהלוח. את המילים "כסף מזומן" הוא מרח על פני כל העמוד. את המילה "קצת" הוא השמיט. במקומה הוא שרבט "הרבה מאוד" על הדף שלו.
.jpg)
