האוטובוס טִרטֵר על פני משטח הקרח, ונעצר בשאגות רמות. האיש שירד ממנו היה עטוף בשכבות עבות מלמעלה עד למטה.
הוא הביט סביבו. מעל משטחי המים החלקים הזדקרו קרחונים לעבר השמיים הכחולים. הרים לבנים מכוסי שלג, שהתרוממו בצורת קשתות מעוגלות, נצצו בשמש. דממה מוחלטת שררה בכול.
פתאום נשמעו מאי־שם קול נחירה חרישי וקריאות שדמו לצלילי חצוצרה. האיש חייך. הוא יישר את הכובע המרופד שלו על ראשו, והתחיל לפסוע בכבדות בשלג. כעבור חצי שעה של צעידה הוא הגיע למושֶבֶת הפינגווינים.
מבטו חלף על פני המון הראשים השחורים, והוא כרע על ברכיו והתחיל לדבר בקול שקט: "זה אני, מורטימֶר מוריסון," הוא מלמל. "הבעלים של חנות החיות הקסומות. אני מטפל שם יפה בחיות קסומות. מי שרוצה יכול להצטרף אלי."
הוא המתין. בינתיים שום חיה לא הקדישה לו תשומת לב. "חיות קסומות הן מיוחדות במינן," הוא המשיך לדבר. "מי שמרגישה בתוך תוכה שהיא מיוחדת במינה, שתיגש אלי."
מורטימֶר מוריסון המתין.
ואז, פתאום, הורגשה תזוזה במושבת הפינגווינים. כן, מישהו זז שם! אחד הפינגווינים פנה לאחור. הוא פילס לעצמו דרך בין החיות האחרות ונעצר מול האיש עם הכובע המרופד.
הם הביטו זה בזה בתשומת לב.
"אז אתה מבין את מה שאני אומר?" שאל מורטימֶר מוריסון בסקרנות.
הפינגווין הנהן והקיש במקורו. הוא השמיע "קרררך."
"נסה עוד פעם," עודד אותו מורטימֶר מוריסון.
"קררריך," נחר הפינגווין ושאף אוויר. "לא ידעתי שיש עוד מישהו שמדבר בשפה שלי," הוא אמר בהיסוס. הוא הניף את הכנף הימנית שלו והצביע לכיוון מושבת הפינגווינים, שם עמדו החיות דחוקות זו בצד זו. "הרגשתי בודד כל כך." דמעה התגלגלה במורד לחי הפינגווין השחורה שלו.
"מעכשיו לא תהיה בודד יותר," הצהיר מורטימֶר מוריסון בקול רך. "אם תבוא איתי, יהיו לך חברים."
"יש עוד יצורים שיודעים לדבר בשפה שלי?" שאל הפינגווין בהתרגשות.
"כן, בהחלט." האיש הנהן. "כל החיות הקסומות מבינות זו את זו, אבל בדרך כלל הן לא מוצאות זו את זו, ולכן אני נוסע עם האוטובוס שלי ואוסף אותן. אצלי הן מוצאות בית חדש. איך קוראים לך?"
"יוּרִי," ענה לו הפינגווין.
מורטימֶר מוריסון חייך. "ברוך הבא, יוּרִי! מעכשיו לא תרגיש יותר בודד אף פעם."
הפינגווין ניער את נוצותיו, ואז הפנה את מבטו קדימה וצעד בעקבות האיש עם הכובע המרופד.
