סוקרטס מחפש עבודה

פילוסופיה במיטבה נצחית כמו העולם ויפה כמותו. היא רלוונטית לימי מלחמה ולימי שלום, להלכי רוח של אהבה ופיוס ולהלכי רוח של זעם וייאוש, לעשירים ולעניים, לנשים ולגברים, למאושרים ולאומללים, לבני תרבות המזרח ולבנות תרבות המערב. מנגד, יש הרואים בפילוסופיה תשקיף של תרבות ושל הלכי רוח אשר שוררים רק באותו זמן שבו נהגתה, נכתבה ונקראה. פילוסופים, גם אם הם מתריסים נגד זמנם, בכל זאת שייכים לזמנם ולא ייתכן אחרת. אלה אף אלה דברי אמת. ככה זה בדיאלקטיקה: שתי השקפות סותרות מתקיימות זו לצד זו, כמו בוויכוח עתיק היומין ביוון העתיקה שבו פרמנידס טען שהכול אחד ומה שהיה הוא שיהיה, וכנגדו טען הרקלייטוס שהכול זורם, הכול משתנה.

ספרו של ישראל שורק מבקש להשיב באופן מקורי על שאלות שחלקן עתיקות וחלקן ראשוניות: האם יש ערך לניסיון החיים? האם סלחנים חייבים להיות שכחנים? כיצד הפילוסופיה יכולה להועיל לנו? האם הדמוקרטיה "עשתה את שלה" והגיע הזמן להשקפת עולם חדשה? מדוע קשה לנו להיות חופשיים? האם בעולמנו האכזרי החמלה עודנה אפשרית? מדוע חשוב להתפעל מהזולת? מדוע כדאי לצאת למאבקים חסרי סיכוי? הכיצד ערכים אינם מתנגשים זה בזה? מדוע העצב עמוק מהשמחה?

ישראל (רלי) שורק הוא מרצה לפילוסופיה ומנהל תוכניות הכשרה למנהיגות בקרן מנדל ובמרכז מנדל למנהיגות בנגב. שורק ערך את כתבי העת "אפורמלי" ו"הד החינוך", לימד פילוסופיה באוניברסיטה העברית וכיהן כראש מכון "במחשבה תחילה" לפילוסופיה ולחקר הפרקטיקה.

פתח דבר

שוו בנפשכם שאתם מתבקשים להסביר איזה שהוא רעיון או מושג למישהו שבא מעולם אחר, ואינכם יכולים להשתמש, כך סתם, במילים נרדפות או בהגדרה מילונית. נסו למשל להסביר מהו געגוע לאדם שמעולם לא נפרד ממי שאהב, מהו כאב למי שמעולם לא כאב, מהי אכזבה למי שמעולם לא נכשל. מסתבר שהמשימה קשה. יהיה עליכם אפוא לספר סיפור, להדגים, לתאר ולהשתמש בדימויים ובמטפורות, ומשך כל ההסבר תהיה לכם תחושה שאתם לא מדייקים, שזה לא זה, שגם אם ההסבר שלכם יובן, הוא יהיה בלתי מדויק, שהוא יהיה תמיד "בערך".

אבל האם רק לזולתנו נתקשה להסביר את העולם? וכי לנו עצמנו הוא באמת מובן ופשוט וחי ואפשר בו לנגוע? האם מי שחווה אהבה ואהבה נכזבת מבין אותה טוב יותר מנזיר משולח או מאדם בודד שאף פעם לא אהב? אנחנו חושבים בעזרת מילים ומספרים לעצמנו את סיפור חיינו בעזרת מילים, וכאשר המילים אינן בהירות, גם המחשבות מעורפלות וקשה לנו, קשה מאוד, ללכוד בליבנו את משמעות חיינו ואת המשמעויות בחיינו.

חיבורי הספר הזה מזמינים את הקוראים לצאת פנימה. להלך איתם בדרכי נועם ובדרכי חתחתים, במשעולים קצת פחות סלולים, כאלה אשר מתפתים לקיצורי דרך ונכונים לשלם על כך במעקפי פיתולים ולחשוף תוך כדי כך את "המשמעות של כל זה". החיבורים, הארוכים והקצרים, אלה שמספרים סיפור ואלה שסעיפיהם ממוספרים, אלה שבנויים באופן שיטתי ואלה שמשטים בנו, כולם מתבוננים מחדש על מה שכביכול כבר חווינו ומה שכביכול כבר ראינו.

כלומר, ראינו אבל אולי לא הבחנו, הבחנו אבל אולי לא היו לנו מילים, היו לנו מילים אבל אולי נעלמה מאיתנו משמעותן, אחזנו במשמעות אבל לא ידענו מה לעשות איתה, ידענו מה לעשות איתה, אבל דשדשנו במי אפסיים, צללנו אל המעמקים מבלי לחשוב על כך, שלא תמיד יש הבדל בין העמוק לבין הרדוד, שכן גם במעמקים כל מולקולת מים מורכבת מאטום אחד של חמצן ושני אטומים של מימן, ממש כמו במים הרדודים.

כאשר אנחנו שואלים את השאלות הפשוטות ביותר, מה שהיה מובן מאליו חדל להיות מובן מאליו ומה שלא עלה על הדעת שב ועולה אליה. בסופו של דבר כל הדברים נודדים לאן שנודדים, נמוגים מן העין ומשתכחים מן הלב. הייתי רוצה שחיבורי הספר ירחיקו דברים אחדים מן הגורל הזה, אף אם המאבק על שימור דברים בתודעה נדון לכישלון. יש אצילות ויופי גם במאבקים אבודים.

מבוא

היה זה אפלטון, הפילוסוף האתונאי המפורסם מן המאה הרביעית לפני הספירה, שלימד אותנו כי המציאות שאנו נטועים בתוכה, זו שאנו מביטים בה ומפרשים את מה שמתחולל בה, אינה אלא מראית עין של "הדבר האמיתי". אמיתותו של כל דבר ודבר מצויה רק באידיאה שלו, בדפוס מופשט לחלוטין שמייצג אותו. מעין "צורה טהורה", אשר המוכשרים שבנו יוכלו, לכל היותר, לתפוס אותה בשכלם אך לעולם לא בחושיהם. קל להבין את הרעיון הזה כאשר חושבים על יסודות הגאומטרייה של אוקלידס. נקודה, קו, משולש ושאר הצורות הגאומטריות, הרי הן, כידוע, נטולות נפח מכול וכול. אולם בשעה שאנו משרטטים אותן על גבי דף, יהיה העיפרון שלנו דק ככל שיהיה, הרי הן תופסות מקום בחלל. הווה אומר: הן אינן אלא ייצוגים של הדבר האמיתי.

כך הדבר ביחס לכל מושג כללי: כלב, אוהל, בקבוק, אהבה, ענן וגם אושר יש להם מופעים קונקרטיים בחיינו, אולם אנו יכולים להשתמש במילים הללו ולהבין אותן רק משום שכבר מתקיימת בשכלנו אידיאה של אותם המושגים. ממש כמו האידיאה של הקווים המקבילים.

גם בעת החדשה נעשתה הבחנה עמוקה בין הדברים כפי שהם נתפסים בחושינו ובשכלנו לבין "הדברים כשהם לעצמם". עמנואל קאנט, פילוסוף גרמני בן המאה ה־18, הסביר כי צורות ההסתכלות שלנו, כל בני האדם, על העולם הן זהות: למשל, כל תופעה קיימת בחלל ובזמן. כאשר אנחנו מתבוננים על אירועים, איננו יכולים להבין אותם ללא קטגוריות כמו "לפני", "אחרי", "מעל", "מתחת", "בתוך", "ליד". אחת הקטגוריות שמכוננת את הבנתנו והיא גם תנאי להבנת העולם שלנו, היא הסיבה. אף שאיננו רואים את הסיבה עצמה, אנחנו מוכרחים להניח את קיומה כדי ליצור תמונת עולם לכידה.

אולם קיימים דברים כשהם לעצמם, קובע קאנט. קיים עולם כשהוא לעצמו, אף אם העולם הזה נדון להישאר לנצח מחוץ להשגתנו. במילים אחרות, אותה "אמת אחת" אולי קיימת, אך היא אף פעם לא תילכד בתפיסתנו הבלתי־אמצעית וגם לא בשכל שגם הוא שבוי בעולמו שלו.

האם פירוש הדבר שהאמת היא יחסית בלבד? האם ניתן להסיק מכך שכמיהתנו לאחוז בָּאמת לא תתגשם לעולם? לא ולא. קיים אומנם קושי לאחוז בָּאמת כשהיא לעצמה, אך אין נובע מכך ויתור מוחלט על התקרבות אליה. המעגל שאנו מציירים בעזרת המחוגה קרוב יותר לאידיאה של המעגל מכל משולש, מרובע או מחומש שבעולם. הכלבה שלי לייקה קרובה לאידיאה של הכלב יותר מכל חתול או צפרדע בעולם.

אנחנו יכולים להתקרב אל האמת, ולכן אסור לנו לוותר על המאמץ שכרוך בהתקרבות זו.

אומנם אין לנו גישה לשום עולם אלא רק לזה העולם שעל פני האדמה, לעולמנו הממשי שלנו, זה שאנו, באשר אנחנו אנושיים, תופסים ומפענחים, זה שבו אנחנו סובלים ובו אנחנו שמחים. אך בין שהדברים כשהם לעצמם שונים באופן עמוק ממה שנתפס בחושינו ובין שלא, אנו מצוידים בשכל ובלב (לב הרוח, לא משאבת הדם אשר בבית החזה) שיהיו בני בריתנו בניסיון ההתקרבות אל האמת.

אין בכוחנו וגם אין ברצוננו לבטל את אותה כמיהה עמוקה להתוודע, במידה האפשרית לאדם, אל הדברים כשהם לעצמם, אפילו תהיה התוודעות זו מקורבת בלבד. מורי הדגול שלמה גיורא שוהם נהג לומר שהכמיהה עצמה היא הדבר כשהוא לעצמו. לא המימוש, הכמיהה.

המסות בספר הזה מבקשות להסיר את מסווה הדברים הנראים לעין ולקרב אותנו כברת דרך אל הדברים כשהם לעצמם. הסוגיות הנידונות בהן קשורות למה שמעסיק אנשים בחייהם, אך נדירים האנשים הצעירים שעוצרים לחשוב עליהן. האם גם בעולם משתנה יש ערך לניסיון חיים שמקבע את העבר? האם אדם בעל זיכרון חד וטוב יכול להיות סלחן? האם מותר לנו להגביל את חירותם של אנשים אחרים לטובתם? האם זה נכון שחיים עירוניים הם צפופים, מנוכרים ורועשים יותר מחיי כפר? האם נעדיף תמיד להיות מספרי אחת מאשר מספרי שתיים? האם אפשר ללמוד להיות חופשיים? האם אדם שאינו אמיץ יכול להיות חופשי? האם עלינו לרחם על מי שליבו נשבר או לקנא בו? האם גם בעידן הנרקיסיסטי שלנו אנו עדיין יכולים להתפעל בכל ליבנו מן הזולת? מה הבעיה עם העצמה? ועם דמוקרטיה?

בסוף הספר מובאים תקצירים של המסות שמבקשים לפתות אותנו לקריאה מחודשת בהן. האם רשאים הקוראים לעיין בהם עוד לפני הקריאה הראשונה? לא. לא ולא. בשום פנים ואופן לא.

ניסיון החיים והמוות

האם יש ערך לניסיון החיים בעולם משתנה?

אני מתגעגע לסבתא שלי. רבים מן הקוראים מתגעגעים, מן הסתם, לסבתא שלהם. מה שאפיין את סבתא שלי בתודעת הצעיר שהייתי, היה חוכמת החיים שלה. השכלתה הפורמלית כללה סמינר למורים בוורשה, אך דומה היה שקמטי המצח שלה הם אפיקי נהרות רחבים שיכולים להשיט כל ספינת־שאלה ליעדהּ. כל התלבטות בנושאים שתשובתם איננה מצויה בספר זה או אחר - כגון האם כדאי להשתלב בעבודה ששכרה נמוך אבל היא עתירת עניין, האם עליי לשוב ולהתקשר אל נערה שכבר סירבה לי בעבר, האם מוטב לוותר לחבר שמתעקש אף על פי שברור כי אין הצדק איתו - נענתה בניתוח חכם ובעצה. בשלב מסוים יכולתי לנחש מראש מה יהיו פסיקותיה: לא כדאי להשתלב בעבודה בשכר נמוך, תהא מעניינת ככל שתהא; אין להתקשר לעולם לנערה שכבר אמרה "לא" בפעם הראשונה; תמיד לוותר לחבר כי את מי מעניין "הצדק בוויכוח"?

מה ערכו של ניסיון החיים בימינו, אם עדיין יש לו ערך? בעולם שמקדש את החדש, במה יכול לתרום לנו ניסיון החיים שאינו אלא רישום של מה שכבר עבר, כלומר של הישן?

התשובה אינה רק "כן" או "לא". גם אם נשתכנע שיש ערך בניסיון, מה הוא הערך הזה? במה האנשים המנוסים יכולים לתרום לצעירים מהם? אם הוותיקים אוחזים בידע מבוסס, אזי יש משמעות לידע שלהם, אך הידע כשלעצמו אינו מקדש ניסיון אלא אמת.

מלאכת השכנוע שלי, אם אכן תהא זו מלאכת שכנוע, אינה אמורה להיות פשוטה: אם כל דבר בעולם מתרחש בהקשר ספציפי, אין ולא יכולה להיות חשיבות לניסיון החיים בכללותו מפני שרק ההקשר הספציפי רלוונטי, והקשרים ספציפיים לעולם אינם חוזרים על עצמם בדיוק נמרץ.

המתודה של דקארט

כאשר רנה דקארט מנסה להגיע אל הוודאות הגמורה, הוא מתחיל מן ההפך של הוודאות, כלומר מן הספק. הוא שוטח בפנינו את כל הדברים שאפשר להטיל בהם ספק, ולבסוף הוא מגיע אל משפט בן־אלמוות: "אני חושב - משמע אני קיים" (cogito ergo sum).

כך עושה זאת דקארט: תחילה הוא מטיל ספק בתפיסות של חושינו כמו ראייה ושמיעה. מדוע? משום שדי לנו בכך שחושינו הטעו אותנו לפחות פעם אחת בחיינו (והם מטעים אותנו לעיתים קרובות) כדי שלא נוכל לבטוח בהם בחפשנו את הוודאות. אחר כך נטיל ספק בהיותנו ערים שכן קרה לכל אחד מאיתנו שחלומו נראה לו מוחשי ומציאותו הצטיירה לו באור חלומי ומטושטש, ולפיכך נטיל ספק אפילו בקיומו של גופנו. לבסוף נטיל ספק אפילו במתמטיקה, ולו בשל הטעם שביכולתנו לדמיין איזה שהוא שד מתעתע הגורם לנו לראות כזבים באור היקרות האינטואיטיבי של ודאות המתמטיקה.

רק בדבר אחד ויחיד אין ביכולתנו להטיל ספק, אפילו מאוד נרצה - בעצם הטלת הספק. ומפני שהטלת הספק היא פעולה של המחשבה, יכול דקארט ויכולים אנחנו למצוא את נקודת ארכימדס שהיא "אני חושב - כלומר אני מטיל ספק - משמע אני קיים" (ולו כיצור אשר מטיל ספק).

כך אעשה גם אני: אשתדל לשכנע בתחילה כי אין כל ערך לניסיון האנושי וכי צודקים המזלזלים בו. לאחר מכן אנסה למצוא את אותו עוגן של ודאות שמאפשר לנו להכריז: "ואף על פי כן - נוע תנוע". לאמור: לניסיון יש חשיבות סגולית בחיינו.

סכנתו של המהלך ברורה: קיימת סבירות גבוהה שהחלק הראשון המערער, הספקני, הפוסל, יהיה משכנע יותר מן החלק השני הבונה, המאשש, המאשר. כך קרה גם לדקארט. יש הסבורים שספקנותו של דקארט משכנעת מוודאותו.

מדוע אין לתת אמון בניסיון החיים

הבה נסגיר סוד מוכחש ומודחק היטב: כבר אין ערך חברתי לאנשים בעלי ניסיון. במילים אחרות, משקלו הסגולי של ניסיון החיים אבד ואיננו. המבוגרים, על אף רטוריקה של הכחשה, הולכים ומאבדים את חשיבותם מפני שכל מה שהם יכולים ללמד את הצעירים, אם הם בכלל יכולים ללמד אותם משהו, כבר אגור ומתועד במכונות החכמות ובתוכנות החדשות, שהן חכמות אף יותר מן המכונות. ככל שנוקיר את החדשנות וככל שחיינו יחסרו לכידות ערכית־אידיאולוגית, כן יוסיפו הזקנים ויאבדו את ערכם. בחברה שלנו אין עוד חשיבות לניסיון חיים המגולם באנשים בשר ודם, ולשווא נקונן על כך. הניסיון הנצבר בתודעתם, בידיהם, בליבם ובשכלם של מבוגרים אינו מועיל לצעירים בני זמננו ואולי אף מזיק.

פשוט מאוד להוכיח זאת: חיינו מורכבים מתפקידים, שלבים, פעולות, סכמות ארגוניות, זיקות קולקטיביות תחומות היטב (דת, מדינה, מקצוע), ולכן ערכו של ניסיון החיים הכולל הולך ונמוג. מה שטוב ללימודים בבית הספר היסודי אינו מתאים תמיד לבית הספר התיכון, וכדי להצטיין באוניברסיטה דרושות מיומנויות אחרות מאלו של התיכון. הצטיינות בחיי העבודה דורשת יכולות מסוג חדש, שלא לדבר על השינויים שחלים בתוך כל מסגרת ובנסיבות שמשתנות מדי יום.

אבל נתחיל מן הילדוּת.

מיתוס היין המשומר: בשבח הוותק

לילדים גדולים יש פריווילגיות, זכויות יתר, לעומת ילדים קטנים. הם רשאים להישאר ערים עד שעה מאוחרת יותר, הם בוחרים מה לאכול ומה לצייר ועם מי לשחק. משלמדו לקרוא, הם ילכו לסרט שאינו דובר את שפת אימם מפני שהם יכולים לקרוא את הכתוביות, בניגוד לאחיהם הקטנים שנאלצים להסתפק בסרטים מדובבים. מה נגיד לקטנים? כאשר תגדלו תיהנו אף אתם מן הזכויות הללו.

גם במישור הבלתי פורמלי הגדולים נהנים מזכויות יתר, אף על פי שאלו אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות הצדק הטבעי. כך למשל, ילדים ייאלצו לפנות את המגרש כאשר תגיע חבורה של ילדים בוגרים מהם, וזכות "התופס ראשון" לא תעמוד להם, אלא אם יצוץ כוח (בדמות מבוגר) שיאכוף זאת עליהם. כיצד ינחמו הצעירים את עצמם? גם אנחנו נגדל ונתחזק, ויבוא יום שנאכוף את זכותו של החזק יותר. אומנם אפלטון ורוסו הוכיחו שזכותו של החזק יותר אינה אלא בדיה המכילה סתירה עצמית, אך ילדים צעירים רשאים לשגות.

חיילים ותיקים יזכו לפטור משמירות ולהקלה בתורנויות. כיצד מסכימים לזה הצעירים? השיקול שלהם אנוכי ומחושב היטב. הם יודעים יפה שגם ותיקותם בוא תבוא. זה רק עניין של זמן.

מורים צעירים, מהנדסים בתחילת דרכם, רופאים שזה עתה סיימו את ההתמחות מסכימים לקבל שכר נמוך, לעיתים הרבה יותר נמוך מזה של עמיתיהם הוותיקים, משום שהם משוכנעים שהזמן משחק לטובתם. בעתיד הם ירוויחו יותר. הם רק צריכים להזדקן מעט והינה, זה קורה.

לפנים זו הייתה נחמתם של זקני השבט, זקני העדה. ניסיונם היה מקור נטול תחליף של חוכמה וידע מטעם פשוט אחד שאפשר להפריכו בקלות: בני השבט האמינו במחזוריות החיים. מה שהיה הוא שיהיה. ולפיכך אם ידעת לפעול היטב בזמן של בצורת, למד אותי את סודך כדי שבבוא הבצורת הבאה אוכל אף אני לנהוג כמוך.

כאשר המקרא מתאר סטייה מן הכלל הזה, משלם הסוטה מחיר כבד: לאחר שמת המלך שלמה, התבקש בנו רחבעם להקל את נטל המיסים. רחבעם נועץ בזקנים שהמליצו להיעתר לבקשת העם ואחר כך בצעירים שהמליצו לדחות את הבקשה ואף להכביד את העול. רחבעם נעתר לעצתם הגרועה של הצעירים באמרו: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים א יב, יד). בשל כך פרץ מרד עקוב מדם ובעקבותיו פוצלה לשניים ממלכת ישראל.

יתרונו של הוותק ניכר עד לאחרונה במערכות ציבוריות: במערכת החינוך למשל, נהגו לפני שנים לא רבות למנות מנהלים וסגני מנהלים על פי הוותק, וכאשר רופאים לא היו בטוחים בדיאגנוזה, הם נהגו להימלך בדעתו של רופא ותיק ומנוסה, שלא לדבר על כך ששיטת הסניוריטי בבתי משפט עליונים במדינות רבות מתקיימת עד ימינו אנו.

ובכן, החיים מלמדים אותנו במישורים שונים שהזמן "משחק" לטובתנו. יש יתרונות להתבגרות, יש יתרונות לוותק. ואולם מה בין ותק לבין ניסיון? מה בין ותק לבין ניסיון שאפשר לנסח אותו כתורה וללמוד ממנו?

כוחה של אשליה: נזקי הוותק

הרומנטיקה של ניסיון החיים הולכת ונעלמת ממרבית מישורי חיינו. היעלה בדעתנו, שבימינו ימַנו מנהל לבית ספר רק מפני שצבר ותק? הייתכן שימנו בימינו מפקד לצבא רק בשל ניסיונו המצטבר ורקורד של הצלחות שרכש לפני שנים רבות? הישוער שוותיק הרופאים ימונה למנהל המחלקה? לא. הוותק הוא לפעמים תנאי הכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. אולי בעבר נהגו "להסתפק" בוותק, אך העבר כבר עבר. כיום דורשים גם מיקוד והתאמה לתפקידי ניהול. מורה שלא יעבור קורס מנהלים, לא יוכל להתמנות לתפקידי ניהול. "ניהול זה מקצוע", יאמרו לו, "עם כל הכבוד לוותק שלך".

מדוע לא באמת מוסיפים להעריך את הוותק? ראשית, ותק בחיים, מנקודת מבט דיאלקטית, פירושו מוות. נכון יותר: התקרבות מתמדת אל המוות. צברת ותק בחיים? נותר לך פחות זמן לחיות, ואנחנו חיים בתרבות שמבקשת להאריך את החיים כמה שאפשר.

שנית, ותק פירושו אובדן התמימות. ראית כל מיני דברים, חווית כל מיני דברים, פגשת כל מיני אנשים - מטבע הדברים, כמעט בדרך של נביעה לוגית, יש בך יותר ציניות, יותר ספקנות, פחות נטייה להאמין למה שאומרים לך, יותר ביקורתיות, חשדנות וזהירות (הלא מי שנפל כבר יודע עד כמה זה כואב). האם רשימת התכונות הללו רצויה? מוערכת? טובה? רק לכאורה. למעשה אנחנו חיים בתרבות שמוקירה ילדות, ילדותיות והתנסות ראשונית.

שלישית, ותק פירושו שחיקה ועייפות. ממש כשם שסכין המטבח הוותיקה שכבר חתכה הרבה גזרים וקיצצה בצל עד דק, הלכה ונשחקה; ממש כשם שגופו של ספורטאי בן 40 שברירי יותר ומועד לפציעות לאין שיעור יותר מגופו של ספורטאי בן 25; ממש כשם שמכונית שגמאה כבישים רבים, תיראה לנו אטרקטיבית פחות ובטוחה פחות ממכונית חדישה שעושה את האוטוסטרדה הראשונה בחייה. כך ותק כשהוא לעצמו מוּעד למיצוי עצמי.

בחינוך מרבים הוותיקים לדבר על שחיקה. לא רק המורים. חשבו על ילדים נלהבים שפוגשים את חבריהם "הוותיקים" שהחלו ללמוד רק לפני שנה או שנתיים. נכון שאיננו מופתעים כאשר "הגדולים" מצננים את התלהבותם של הצעירים? חשבו על מורה ותיק שמצנן את התלהבותו של מורה חדש במילים: "חכה, חכה, נראה אם תמשיך לחייך אחרי הטלפון הנזעם הראשון מהורים".

אנו למדים כי הוותק כשהוא לעצמו אינו מבטיח יתרון. רק אם נניח שהצטברותו של ותק בתודעת האדם משפרת אותו, מגוונת ומרחיבה את רפרטואר היכולות שלו, מציידת אותו בסוג מיוחד של תבונה שלא ניתן להשיגה בדרכים אחרות כי אז נוכל לסקור יתרונות מובהקים של ותק. נכון לעכשיו אין לנו טעמים מניחים את הדעת להניח זאת.

חוסר התוחלת של ניסיון

מי שבוחן את ערכו הממשי של הניסיון בכל מיני תחומי חיים, עתיד לגלות שהניסיון הוא נטל ולא נכס. נבחן לשם דוגמה שלושה מישורי חיים: הכלכלי, החברתי והמקצועי, וגם זאת רק מקוצר היריעה. יכולים היינו לבחור את התחומים המוסרי, הפוליטי, הזהותי, המשפחתי והטכנולוגי. תוצאת הניתוח תהיה זהה: הניסיון איננו יכול, כשהוא לעצמו, ללמד אותנו דבר מה בעל ערך.

המישור הכלכלי: מוסד הכסף עובר טלטלה. רוב הכסף היום בעולם הוא וירטואלי, תנודות המטבע והסחר קשות לחיזוי. מה יהיה עם מטבעות הקריפטו דוגמת ביטקוין? האם האירו ישתקם או יקרוס? את מי כדאי לשאול לדעתכם: את סבא שלי או את אחד מ"נערי האוצר"? איזה ניסיון חיים יועיל היום לאיש צעיר בתחום הכלכלי? ככל הנראה מומחה צעיר יסייע הרבה יותר מבנקאי קשיש. כלום הניסיון הוא שמלטש יכולות ניתוח ואינטואיציות כלכליות? האם איננו מכירים אנשים מבוגרים ועתירי ניסיון שטעו טעויות מרות דווקא לעת זִקנה?

המישור החברתי: בילדותי הרחוקה היו חבריי לכיתה באים לבקרני ללא התראה מוקדמת. במקרה הטוב, אחר הצוהריים הייתה נשמעת נקישה בדלת ופלוני היה נכנס בעליצות לחדרי. גם הוריי היו לעיתים מופתעים כשחברים באו לביקור בלתי מתוכנן. אני זוכר את תקופת הדמדומים של הנוהג הזה, כאשר הוריי ניסו להשפיע על חבריהם לתאם מראש את ביקוריהם. כיום גם שיחת טלפון ללא תיאום מוקדם נחשבת לפעמים גסות רוח. מה יכולים הוריי, עם ניסיון חייהם העשיר, ללמדני במישור החברתי? מה אני יכול ללמד את ילדיי? אם אני יכול ללמד או ללמוד דבר מה הרי זו תולדה של הבנת טבע האדם, רגישות אנושית פשוטה וחשיבה. ממי אלמד זאת? ממי שיודע והרבה פעמים מיטיב הצעיר לדעת מן המבוגר.

המישור המקצועי: אבי, רואה חשבון במקצועו, עבד 57 שנים פחות או יותר באותן פרוצדורות עצמן, ועד סוף חייו הכשיר מתמחים צעירים. בכל פעם שהחלפתי תפקיד, נעתקה נשימתו מדאגה. זה באמת הכרחי? שאל שוב ושוב והקשה: אם לא היה לך רע, אם אתה לא סובל, מדוע להחליף תפקיד? הוא באמת לא הבין.

חישבו למשל על מורים צעירים. האם יעדיפו המורים הצעירים שהמורה שמלווה אותם בצעדיהם הראשונים, תהיה אישה עתירת ניסיון שעשרות שנות הוראה מאחוריה? הרבה פעמים התשובה תהיה שלילית. מורים כאלה יגידו במקרה הטוב (ובשקט כדי לא להעליב): "אנו מעדיפים לעשות את טעויותינו בעצמנו". במקרה הרע יבוזו למתודות ארכאיות ולגישת חינוך שמרנית או כזאת שאינה מותאמת לדור ה־Y או ה־Z או Z פלוס.

האם אתם מכירים תחום חיים שבו הניסיון עצמו הוא סגולה טובה, נושא ערך סגולי, ממגנט את העין, האוזן והלב? האם צריך לשוב ולהזכיר שאת כיבושיו חולל אלכסנדר הגדול כשהיה צעיר לימים, שנפוליאון הצעיר היה כריזמטי וחד לאין שיעור מנפוליאון המבוגר, שאיינשטיין הגיע לשיאו בגיל 26 והפילוסוף הנודע ברטרנד ראסל הגיע לגיל 98 אך את "עקרונות המתמטיקה" המפורסם שלו פרסם בגיל 30? מה שהתקיים בדורות הקודמים נכון לכאורה שבעתיים בדורנו שלנו.

האומן והשוליה

פעם, כאשר רצו שנער ילמד מקצוע (הנערות ממילא יועדו ברובן להתחתן ולהקים משפחה), שלחו אותו לאומן מומחה שילמד אותו. הנער שהה במחיצת האומן כמה שנים כמתלמד, כשוליה, כאומן צעיר, ולבסוף הוא הפך לאומן מומחה שיכול לאסוף אל סדנתו שוליות משלו.

מה הפך את האומן למומחה שאפשר ללמוד ממנו? הידע שלו, הבקיאות שלו והיכולת שלו להנחיל אותם. מה משקל הניסיון במיומנות היתרה שלו? משקלו של הניסיון הוא רב. למעשה, הוא תנאי הכרחי ליכולתו של איש המקצוע (אז כמו היום) להשיג את המיומנות הזוכה להתפעלות. אולם יש להבחין בין התנסות חוזרת ונשנית שיוצרת מיומנות וירטואוזית, לבין המונח הרחב והעמוק ממנו בהרבה "ניסיון חיים". התנסויות מוצלחות בבישול, באריגה, בנהיגה בתנאים קשים, בטיפוס הרים, מקבעות בנו "ידיעת איך" ולא "ידיעת תוכן", זוהי בעצם שליטה במיומנות שקשה מאוד להלביש במילים ולהנחיל אותה לאחרים. התנסות ממשית היא אפוא תנאי הכרחי לרכישת מיומנות, והיא גם תנאי הכרחי לפיתוח קווי אישיות יציבים, כפי שלימדנו אריסטו באתיקה שלו.

ואולם חשבו על ניסיון החיים במובנו העמוק, השלם, כפשוטו של ביטוי. לא ניסיון בנהיגת מרוצים, לא ניסיון במציאת וריד לעירוי, לא ניסיון ברקימת גובלנים, אלא ניסיון חיים כולל שאיננו ספציפי דווקא. מישהי שאנו יכולים ורוצים להימלך בה כאשר אנו זקוקים לשכל ישר אשר השנים עיבו אותו באותו תבלין חמקמק ואולי דמיוני בעליל הקרוי "ניסיון חיים" האומן אינו יכול למלא ייעוד זה.

מורה הזן ותלמידו

בתרבותן של הודו וסין אנו פוגשים באותו סוג של מורה אשר איננו מורה לתחום אקדמי צר אלא מורה לחיים. מורה לאנושיות במיטבה. מורים כאלה לא הרצו את תורת החיים דבר דבור על אופניו אלא היו מה שהיו ועשו מה שעשו, ואילו תלמידיהם התבוננו בהם, חיקו את מעשיהם וניסו לאמץ את התנהגותם ואת אורחותיהם.

זו אכן דוגמה מופתית ומרתקת, המצטיירת כדוגמה נגדית לכל מה שנטען עד כה. לפנינו אדם ("הגורו", נניח) שניסיון חייו האציל לחוכמתו סמכות ועומק ושזר בה ערוצים עמוקים שאפשר לפסוע בהם בלי למעוד. ואולם אפילו בדוגמה זו איננו מדברים על אנשים מנוסים באשר הם. אנו מדברים על יחידי סגולה, נדירים שבנדירים. לא זו אף זו: לא הניסיון הוא שמכונן את עוצמתם הרוחנית של המורים דוגמת קונפוציוס, לאו דזה ומנציוס או של מורה הזן ג'ושו. מה שמכונן את עוצמתם הרוחנית של מורי הדור ואת סמכותם המוסרית הוא היותם אנשי מעלה. איש מעלה בן ארבעים אינו מקרין סמכות רוחנית קטנה מזו של שכנו בן השמונים אלא להפך. סמכותו גדולה בהרבה.

*המשך הפרק בספר המלא*