תאנה וסברס

צחי, נער בן 17 מעיירת עולים בדרום הארץ, בורח מאביו – האלכוהוליסט האלים, ואימו הכנועה שעובדת במשק בית כדי לפרנס את ההתמכרויות של אביו. הוא מגיע לטבריה עם מטרה אחת: לשנות את חייו. שום דבר לא מכין אותו לעתיד לבוא.

רוני, מושבניקית ממשפחה מבוססת שגרה בסמוך לכנרת, חולמת להיות שחיינית מצטיינת. חרף התנגדות אימה היא משקיעה את כל מרצה בהגשמת החלום.

צחי ורוני נפגשים בסיבות לא שגרתיות, וצחי מבין שהיא כל מה שהוא קיווה להשיג בחייו החדשים, אך בשל המקומות שמהם הגיעו היא תמיד תהיה מחוץ להישג ידו. רוני מצידה נמשכת לבחור המחוספס שמעורר בה רגשות שלא הכירה, אך הבחירה בו מהווה עוד מלחמה באימה.

 למרות כל המכשולים השניים מחליטים להתייצב מול העולם, ולנצח את הקשיים. אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הגורל מתערב, ויש לו עוזרים.  שקר גדול מתגלה וטורף את הקלפים. 

על רקע מלחמת יום כיפור מובא סיפור אהבה גדול מהחיים שמוכיח שהעבר מעצב אותנו, אך העתיד בידינו.

תאנה וסברס׳ הוא ספרה הרביעי של תמר אורנשטיין. קדמו לו ׳סודה של אנקה׳ ו׳אל תספרו לה דבר׳, שתורגמו לאנגלית ונמכרים באמזון, ו׳לו הייתי יודעת׳, שיצא לאור ב-2022

1

צחי

דלת נטרקת.

זכוכית מתנפצת.

מיששתי את הסכין שאני מחביא מתחת לכרית תמיד.

שנאתי את המקום הזה − את החדר שלי, החלל שהכיל בקושי מיטה צרה, ארון רעוע וכיסא שבור, שעליו הייתה תלויה חולצת טריקו מלוכלכת. לילות רבים נשארתי לישון בחוץ. ממילא אף אחד לא שאל איפה אני. אבל לא באותו הלילה.

משהו מוזר ריחף באוויר. אולי זה היה הזוהר המיוחד שהטיל הירח מבעד לחלון על הרחוב הריק מתחתיו, ואולי היו אלה הקולות העמומים שנשמעו מהחדר השני, קולות שנמהלו בכעס ובייאוש. הקקופוניה המוכרת שליוותה את המריבות שלהם הפכה לאוסף של צלילים צורמים, שחזרו על עצמם בכל פעם שאבא שלי חזר הביתה.

בהיתי בנעלי ההתעמלות המשופשפות, שהיו זרוקות לצד הילקוט הקרוע בפינת החדר, וגופי עקצץ. לא יכולתי לשאת את זה עוד, לא יכולתי להמשיך ולעמוד מנגד. אין לה אף אחד מלבדי. אני חייב להגן עליה, גם אם במחיר שחיציו המורעלים של מי שנהגתי לקרוא לו ‘אבא’ יופנו אליי מעתה.

צליל מתכת במפגש עם משטח קשה.

צרחה.

ליבי התכווץ, ופרץ של אדרנלין זרם בעורקיי.

די!

שלפתי באחת את הסכין ויצאתי מחדרי בסערה. צעדיי היו ממוקדי מטרה כשפניתי לחדר שבו עמד אבי.

ליבי עצר לנוכח המחזה שנגלה מולי.

אבי אחז במחבת ברזל, ניצוץ מרושע בעיניו, והתנשא מעל אימי, ששכבה על הרצפה. דם ניגר מפצעיה, והעיניים שלה... הן שברו לי את הלב יותר מכול. הן היו מלאות פחד, אבל גם השלמה.

“עצור!” קולי נסדק. הרמתי את הסכין בידיים רועדות, “עזוב אותה!”

חיוך מעוות עלה על שפתיו של אבי. נשימותיו הכבדות מילאו את החדר, נגועות בסירחון של התמכרות וטינה. עיניו בערו בתערובת רעילה של זעם ותיעוב עצמי.

“אתה חושב שאתה יכול לאיים עליי, ילד?” הוא הרים את המחבת הכבדה גבוה יותר, מוכן להכות. “אתה פתטי בדיוק כמו אימא שלך”.

ליבי הלם בחוזקה. הידקתי את אחיזתי בסכין, עד שפרקי אצבעותיי הלבינו. נחישות בערה בתוכי. לא התכוונתי לאפשר לפחד להסיט אותי ממה שהייתי חייב לעשות. שנים של ייסורים, אין־ספור לילות רוויי אלימות הובילו אותי לרגע הזה, דחקו בי לעצור את המעגל.

ההחלטה התקבלה.

דחקתי את הפחד הצידה. זינקתי קדימה, ובתנועה מהירה הושטתי את ידי שאחזה בסכין קדימה. להב הסכין בהק באור עמום כשחתך את האוויר, והזמן עמד מלכת.

אבי נרתע, עיניו התרחבו בהפתעה.

“צא”, קולי רעד. “או שאקרא למשטרה ואהפוך את חייך לגיהינום”.

"ממילא לא בא לי לראות את הפרצופים שלכם. באתי רק לקחת את הכסף העלוב שאימא שלך מחביאה בארנק שלה", אבי גיחך בזלזול. הבעת פניו נעה בין חוסר אמון לזעם, אבל משהו נוסף נצנץ במבטו − משהו שלא ראיתי לפני כן בעיניו − הבהוב של חוסר ודאות. אחיזתו במוט הברזל התרופפה, והוא נעץ בי מבט ארסי לפני שהסתובב, חטף חופן שטרות מארנקה של אימי ויצא מהבית בטריקת דלת. הצליל שפילח את הדממה הדהד את הסופיות של עזיבתו.

ידיי רעדו, נשימתי הייתה מואצת, ודמעות זלגו על פניי ללא הפסקה. מבטי נדד אליה. היא שכבה חבולה וכואבת על הרצפה הקרה. עיניה פגשו את עיניי, וניצוץ של חיבה זרח מבעד למבטה.

הנחתי את הסכין על הרצפה, משכתי מגבת שהייתה מונחת על אחד הכיסאות, רכנתי מעליה והספגתי את הדם שניגר מפצעיה.

"הכול יהיה בסדר, אימא, אני אשמור עלייך. נעבור את זה יחד". הושטתי את ידי לעברה.

היא בחנה את ידי ונשארה לשבת על הרצפה. מבטה נדד בין הקירות, כבוחנת את הנזק שהוא גרם הפעם.

"בואי", קירבתי את ידי אליה עוד. "נלך למיון. את לא צריכה לחזור לבית הזה כל עוד הוא בסביבה".

היא לא קמה.

"אימא", קולי התרכך כשנאבקתי בגוש שחסם את גרוני. "אין לך מה לעשות כאן עוד. אני אדבר עם העובדת הסוציאלית, והיא תדאג לך. תוכלי לחיות במעון לנשים מוכות".

מבטה חשף את החשש הכבד שהיא כנראה חשה.

"אימא?" החזרתי את ידי לצד גופי.

"לא, יצחקי, אני לא יכולה לעזוב את הבית. הוא לא התכוון".

"הוא לא התכוון? הוא לא התכוון? ומה עם הפעם הקודמת? וזו שלפניה? איך את יכולה להגיד את זה?!" הקול שלי התגבר עד שהפך לצעקה.

"יצחק, אני לא יכולה ללכת. מי ידאג לו לאוכל כשהוא יחזור?"

"אימא, צריך לשים לזה סוף! למי אכפת אם לא יהיה לו אוכל? הוא פעם חשב עלייך, דאג לך, התחשב בכך שאת עובדת קשה כל כך בזמן שהוא לא מביא אגורה הביתה? כל מה שמעניין אותו הוא רק האלכוהול שלו".

"אם אני לא אהיה פה כשהוא יחזור, הוא ישתולל", ידה הרזה התרוממה לראשה, בוחנת את החבלות.

"שישתולל. את כבר לא תהיי כאן. גם אני אסתלק אחרי שאדע שאת מוגנת במעון ושהוא לא יכול להגיע אלייך ולאיים עלייך".

“אני לא יכולה לעזוב אותו, יצחק", היא לחשה.

"את עושה טעות. הוא יחזור. הוא יעשה את זה שוב, ואני לא אהיה כאן כדי להציל אותך". התכופפתי לעברה והושטתי לה שוב את ידי, מתפלל שהיא תיענה הפעם. "בואי".

"יצחק, לא!" היא צעקה בשארית כוחותיה והשתתקה באחת. "אני לא יכולה, אני אוהבת אותו", היא מלמלה וניגבה את הדם שעדיין זרם מרגלה הפצועה. "אתה לא מסוגל להבין. אנחנו יחד מאז שהיינו ילדים. נועדנו זה לזה. הוא יהיה בסדר, הוא הבטיח לי". היא נשמה עמוקות והתרוממה בזהירות על אמותיה, מתעלמת מידי המושטת.

"אימא", התחננתי בפעם האחרונה.

היא הנידה בראשה, התרוממה באיטיות ופנתה לחדר האמבטיה, משאירה אותי לבד, לצד שלולית הדם.

בהיתי ברצפה האדומה. לא הייתה לי כל ברירה. הרמתי את הסכין שהייתה מונחת על הרצפה. אני עם המקום הזה גמרתי. בכל מקרה כבר מזמן ויתרתי על הרעיון שתהיה לי תעודת בגרות. אם עד עכשיו אף אחד לא שם לב שהפסקתי לבקר בבית הספר, לא ישימו לב גם בשנה האחרונה. חזרתי לחדרי, ארזתי את מעט הבגדים שהתאימו לגופי לתוך תרמיל, הסתובבתי ויצאתי מהבית.

צעדתי במהירות ברחוב השומם. חסר בית שהיה שרוע על המדרכה הרים את ראשו כשעברתי. כל מה שרציתי היה להתרחק מהבית הזה, מהעיר הזאת, מהאנשים האלה, ובייחוד מאיש אחד. קיוויתי שלעולם לא אראה אותו עוד.

הגעתי לכביש היציאה ונעצרתי. אין סיכוי שאגיע רחוק אם אלך ברגל. הבטתי אל הכביש שהתפתל בעלטה וקיוויתי שתעבור מכונית, שמישהו יעצור וייקח אותי רחוק משם, לא חשוב לאן. משאית חלפה על פניי בקול צופר צורם, ואחת נוספת בטרטור מנוע מעשן. בדיוק כשחשבתי שרק משאיות שמנסות להימנע מפקקי הבוקר נמצאות על הכביש, נראו באופק אורות של מכונית. הושטתי את ידי קדימה ונשאתי תפילה שקטה, אך לשווא. המכונית חלפה על פניי, והנהג התעלם לגמרי מאצבעי המושטת.

שעה נוספת חלפה, וייאוש החל להזדחל לתוכי. תוכנית ההיעלמות הגדולה שרקמתי החלה מתפוררת, אבל לא יכולתי להישאר בעיר – לא אחרי האלימות של אבא, ולא לנוכח העובדה שאימא שלי העדיפה אותו על פניי. היא הייתה אמורה לאהוב אותי ולדאוג לי. לא. לא יכולתי להישאר שם, אפילו לא רגע אחד נוסף. הבטתי סביבי וחיפשתי אחר מבנה עזוב שאוכל לישון בו עד הבוקר, כשאורות נוספים קרעו את החשכה. מכונית קטנה עם גג פתוח נעצרה לידי.

“היי, לאן אתה צריך?” בחור כבן עשרים וחמש שנהג במכונית הפנה את ראשו לכיווני.

“לאן שתיקח אותי”, עניתי מבלי לחשוב. כל עוד זה יהיה רחוק מ’נוף חולות’.

"אנחנו נוסעים לטבריה".

טבריה רחוקה מספיק. "מצוין", אמרתי.

"לְמָה אתה מחכה? תיכנס. זאת אומרת בהנחה שתצליח להידחק במושב האחורי", הבחור צחק.

אילו ידע מאיפה אני בא, הוא היה מבין שהמילים שלו אינן מרתיעות אותי. שאפתי עמוקות וביצעתי את הצעד הראשון בכיוון החופש.

“אני שמוליק”, אמר הבחור כשהתיישבתי במכונית. “וזאת החברה שלי, אסתי”. הוא הצביע על הבחורה שישבה לצידו.

“אני...” שאפתי עמוקות. לא הצלחתי לומר את השם שהם נתנו לי, את השם שהוא ירק מפיו בכל פעם שהניף את אגרופו. “אני צחי”.

“נעים מאוד”, הוא חייך לעברי דרך המראה.

הדבר האחרון שרציתי היה לנהל שיחה. הייתי עייף ומוטרד, והעדפתי להעביר את הנסיעה הארוכה שהייתה לפנינו בשינה.

“אנחנו נוסעים לראות את הזריחה בכינרת”, הבחורה הסתובבה אליי וחייכה. “אני מקווה שנספיק. נראה לי שאנחנו באיחור”.

“היא רומנטיקנית”. הבחור הרים את ידו מההגה וליטף את ראשה של הבחורה.

סירבתי לחשוב עליהם בשמותיהם. בשבילי הם היו סתם בחור ובחורה.

הוא הסיט את עיניו מהכביש לרגע ופנה אליה. “גם אם לא נספיק, לא נורא. מחר תהיה עוד זריחה. אני מבטיח לך שאותה לא נפספס”.

אסתי הביטה בו למשך מספר רגעים, כאילו הוא כל עולמה, לפני שהחזירה את מבטה קדימה. היא עוד תלמד שאין דבר כזה אהבה.

זזתי במושב. אכן, המכונית הייתה צפופה. ניסיתי ליישר את רגליי, אך ללא הצלחה. ניסיתי להרים אותן על המושב, אבל הבחנתי בתיק שהיה מונח עליו. הם לא ישימו לב אם יחסרו להם שטר או שניים. הם נראים כמו אנשים שלא חסר להם דבר. ידי נשלחה באיטיות לעבר התיק, אך נעצרה באחת.

האנשים האלה אספו אותי במכוניתם. הם נחמדים אליי. אני לא יכול לעשות להם את זה.

נשפתי אוויר בחדות, הרמתי את ראשי ועצמתי את עיניי. ברדיו המכונית שדהרה בכביש הפתוח התנגן השיר ‘שלווה’ של להקת הנח”ל. התאים לי. מאז שהושמע ברדיו בפעם הראשונה, לפני שנתיים, אהבתי לשמוע אותו כשהייתי צריך להירגע. הכעס שאיתו יצאתי מהבית התחלף בשלווה. פקחתי את עיניי מדי פעם והבחנתי בתנועות הקטנות של הבחור והבחורה. הוא ליטף אותה, והיא הניחה את ראשה על כתפו ופיזמה לעצמה מנגינה שקטה. ריח דביק של אהבה מילא את המכונית. הם כנראה אינם נשואים. בטח גם ההורים שלי היו כאלה בהתחלה. ניסיתי לדמיין את הוריי מחליפים מבטים אוהבים, אך נכשלתי כישלון חרוץ. אני לא אחיה כמוהם. אני לא צריך אהבה או זוגיות. עדיף לי להיות לבד.

קולה המתלהב של הבחורה העיר אותי משנתי, "איזה יופי, תראו!"

פקחתי את עיניי וסובבתי את ראשי.

הלב שלי פעם בהתרגשות לנוכח המראה החדש. ים. הוא היה גדול ואין־סופי, ונמשך עד האופק. זה היה הים שלא זכיתי לראות מעולם ואפילו לא לשמוע עליו סיפורים.

“שם זה הרי השומרון”, הבחור הצביע אחרי כחצי שעה לכיוון ההרים שהופיעו מצד ימין של הדרך. הוא המשיך לדבר, אבל אני לא שמעתי דבר וחזרתי לנמנם, עד שהוא הרים את קולו בהתרגשות ואמר, “היא שם, תסתכל למטה. היא מדהימה, נכון?”

הסתכלתי למטה, אבל לא ראיתי אף אחת. “מי זאת שם?” עיניי בחנו את האגם שעליו הצביע. המים נצנצו באור השמש העולה, ולרגע נדמה היה שחתיכות זהב מפוזרות על המים.

“נו, עליה דיברתי הרגע, הכינרת. אף פעם לא היית כאן?” אז הוא דיבר על האגם כאילו היה בחורה?

“לא”, עניתי מבויש. אף פעם לא יצאתי מ’נוף חולות’.

“כמה ירוק”, פלטתי מבלי לחשוב.

הבחורה הסתובבה אליי, “ממש כמו שוויץ, נכון?”

הרגע אמרתי להם שלא הייתי בכינרת, היא באמת חושבת שאני יודע איך נראית שוויץ?

"איפה תרצה לרדת?" הבחור שאל.

הסתכלתי על הכינרת, שכבר הייתה קרובה ממש אלינו. "כאן זה יהיה נהדר. תודה רבה”.

הבחור עצר את המכונית, ואני פתחתי את הדלת.

"תודה על הטרמפ”.

“שמחים שעזרנו. תיהנה מטבריה ומהכינרת”, אמרה הבחורה.

והמכונית נעלמה כפי שהופיעה.

הסתובבתי בעיר וניסיתי להכיר אותה. הכול היה שונה כל כך מ’נוף חולות’. הרחובות היו ריקים, מלבד גברים אחדים עם טליתות, שהיו, כנראה, בדרך לתפילת שחרית. הכול היה שקט, הכול למעט רחש המים הנעים ברוח. ככל שהזמן חלף, הופיעו יותר ויותר אנשים על המדרכות. חלקם צעדו, ואחרים עמדו וחיכו לאוטובוס בתחנות. העיר התעוררה לחיים. הדממה התחלפה בקולות צופרים של מכוניות ובצלילים של תריסי החנויות, שנפתחו לקראת יום עבודה חדש, בצעקות רוכלים שהכריזו על מרכולתם, ובמוזיקה מזרחית שבקעה בעוצמה גבוהה ממכונית חולפת.

רוכל קרא לעברי, וכשהפניתי אליו את מבטי, הוא הציע לי בייגל חם. פשפשתי בכיסי והוצאתי את השקלים האחרונים שנשארו בארנק שסחבתי אתמול. הושטתי לו את המטבעות, ובטני הָמְתָה. עד לאותו רגע לא הבנתי כמה אני רעב.

המשכתי לצעוד לאורך החוף באיטיות, והעייפות החלה לתת את אותותיה. דשא מטופח קרץ לי, קרא לי לשכב עליו ולנוח. קיבלתי את הזמנתו האילמת. איתרתי פינה שקטה ומוצלת, נשכבתי ונרדמתי.

כשהתעוררתי, השמש כבר הייתה בצד השני של השמיים. בטני הרעישה, הזכירה לי שלא אכלתי דבר מלבד הבייגל. התרוממתי במהירות והבטתי סביבי. קולות נשמעו מכל עבר. העיר הייתה בשיא יומה. חזרתי לשביל שהוביל לטיילת. הייתי צריך למצוא מקום לישון בו ולאכול.

כשחציתי את הטיילת, הבחנתי בצלחת על שולחן של אחת המסעדות, ובתוכה סטייק עסיסי ותפוחי אדמה. מישהו כנראה הלך לשירותים לפני הארוחה. הבטתי סביב. איש לא הבחין בי – לא קבוצת החברים שישבו בשולחן סמוך וצחקו בקול רם מדי, לא זוג הזקנים שישב בקצה המרוחק של המסעדה בגבם אליי, ולא המלצרית שהייתה שקועה בניגוב השולחן. תפסתי בידי את הסטייק והמשכתי ללכת באדישות מעושה. חיכיתי שיקראו אחריי, חיכיתי לצליל צעדים, אבל אף אחד לא שם לב.

כשהשמש החלה לשקוע, ירדתי לחוף. ליד קו המים מצאתי ספסל ציבורי.

זאת תהיה המיטה שלי הלילה.